גרסינן*פלפולא חריפתא על הלכה דאלו טריפות אי ציר אית בה משום גילוי וחולק על הגאון רב יואל ז"ל במה שהוא קורא תגר על הבית יוסף ונותן אותו כאלו לא הבין סוגיא דשמעתתא כאשר יתבאר בגמרא (חולין) פרק אלו טריפות (חולין דף מ"ט) (ע" ) מנימין כנדוקא אוגליה ליה ביסתקא דדובשא אתא לקמיה דרבא אמר רבא למאי ניחוש לה חדא דתנן ג' משקים אסורים משום גלוי היין והמים והחלב ושאר משקין מותרין ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא ר"ש וסכ"נ ואת אמרת התורה חסה על ממון של ישראל. ר"ש מה היא דתניא חמשה אין בהם משום גלוי ציר וחומץ שמן ודבש ומוריים. ר"ש אומר אף הן יש בהן משום גלוי ואמר ר"ש אני ראיתי נחש ששתה ציד בצידן אמרו לי שטייא הוי ואין מביאין ראיה מן השוטים ואמר ליה אודה לי מיהת בציר דהא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כי הוי גילויה שדו בציר אמר ליה אודה מיהת בדבש דרשב"א קאי כוותיה דתניא וכן היה רשב"א אוסר בדבש. פירש"י אוסר משום גילוי וגילוי סכנת נפשות הוא ויש להחמיר דהא רב פפא כו' וכי היכא דבציר לית הלכתא כוותיה בדבש נמי לית הלכתא כוותיה. כי הוי להו גילוייא מים או יין הוי שדי להו בצוי לפי שהציר שורף הארס ושוב אינו מזיק ושותין אותו. אודה לי מיהא בדבר דהלכתא כוותיה דהא קאי רבי שמעון בן אלעזר כוותיה דרבי שמעון סתמא הוא רבי שמעון בן יוחאי עכ"ל רש"י ז"ל. וכתב הבית יוסף (ביו"ד) בסימן קי"ו (ד"ה ואלו) והביא זו הגמרא וכתב וז"ל משמע מהכא בדבש יש בו משום גילוי וכן פסקו כל הפוסקים ומשמע נמי מהכא דציר אין בום משום גילוי דהא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובדה ועוד דהא אמר ליה אודה לי מיהת בציר ומשמע דאידך הודה לו מדלא אהדר מידי בציר אלא בדבש. וכן דעת הרשב"א שלא הזכיר ציר ממשקין האסורין. אבל הרי"ף והראש כתבו בפרק אין מעמידין דמסתבר מהאי עובדא דפרק אלו טרפות דדבש וציר יש בהם משום גילוי וכן פסק הרמב"ם בפרק י"א מהלכות רוצח (ה"ז), ויש לתמוה עליהם מטעמיםש כתבתי נראה לפסוק דאין בו משום גילוי כו' והאריך וסיים ול"ל כיון דהעיד ר"ש שהוא ראה הנחש ששתה ציר אע"פ שאמר שטייא הוי כיון דסכנת נפשות היא חיישינן ליה עכ"ל. והנה ראיתי מה שכתב הגאון מהר"ר יואל ז"ל בביאוריו והרבה להשיב אפו על הבית יוסף וז"ל, עוד הקשה הבית יוסף דמדאמר ליה אודי לי מיהת בציר משמע דאידך אודה ליה. מדלא אהדר ליה מידי בציר אלא בדבש עכ"ל ושארי ליה מריה איך הבין הפשט דכיון דרב נחמן בר יצחק הקשה לרבא מהא דר"ש אוסר בדבש מה השיב לו מציר וכן רבא מה קמהדר ליה אודה לו מיהת בדבש אלא ודאי דרבא השיב לרב נחמן בר יצחק דמאי דקאמרת ר"ש וסכנת נפשות ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל לא קשיא דלית הלכתא כר"ש בדבש כי היכא דלית הלכתא כוותיה בציר כדמוכח מעובדא דרב פפא ורב הונא. והיינו דקאמר ליה אודי לי מיהת בציר וכו' דנית הלכה כר"ש וכי היכא דלית הלכתא כוותיה בציר הכי נמי בדבש וכן פירש"י להדיא ומהדר ליה אדרבא אודה לי מיהת בדבש דהלכתא כוותיה דר"ש כיוןד רשב"א סבירא ליה נמי כוותיה דאסור. וכי היכא דבדבש הלכתא כוותיה בציר נמי הלכתא כוותיה דאסדור ולית הלכתא כרב פפא ורב הונא ולפי זה ניחא דהרי"ף והרא"ש תפסו עיקר כרב נחמן בר יצחק דהלכתא כוותי' והכי נמי הלכתא כוותיה בציר ודחו דברי רבא ורב פפא ורב הונא עכ"ל.*בכל מקום שנזכר בגמרא אסור אין צד היתר בדבר ההוא רק הוא אסור ממש וראיה על זה מתוספות ריש מסכת ביצה. רק צריך אני להקדים הקדמה קטנה. כי בכל מקום שמוזכר בתנאי או אמוראי אסור אין בו שום צד היתר רק הוא איסור ממש וראיה ממה שכתב התוס' בריש מסכת ביצה (ב, א), ביצה שנולדה ביום טוב ב"ש אומר תאכל ובית הלל אומר לא תאכל וכתבו התוספות וז"ל, ואם תאמר אמאי לא תנא אוסרין ומתירין וכ"ת אוסרין משמע שאסור לעולם זה אינו דאמרינן לק' אפרוח שנולד בי"ט אסור והיינו ביומו. ועוד דאמרינן מותר השמן שבנר רבי יהודה אוסר והיינו דוקא באותו יום וסיימו בסוף עוד יש לומר דנקט לבית שמאי תאכל משום דמשמע אכילה וטלטול כי אין אכילה בלי טלטול ובית הלל אוסר אף בטלטול. אלא אגב דנקטי לבית שמאי תאכל נקטי נמי אינהו לא תאכל עכ"ל. א"כ הרי לך לפניך בכל מקום שנאמר אסור אין בו שום צד היתר וכן משמע בהדיא בספר חסידים בכלל ה' כתב מלשון האוסרין משמע שאין לו תקנה. ועל פי הקדמה זו נבאר סוגיא דשמעתתא לדעת הב"י. כי תחלה אמר רבא חדא למה ניחש כי אין שייך בזה משום גילוי ועוד אף אם יהיה חשש גילוי מ"מ למה לן הלחמיר ולא לחוס על ממונם של ישראל לשדותו בציר. וראיה מההוא עובדא של רב פפא ורב הונא בשדו חשש גילוי בציר ושתי להו. לכן לא רצה רבא לאסור. ואמר ליה רב נחמן ר"ש וסכנת נפשות. והשיב לו רבא אודה לי מיהת בציר שאין הלכה כרשב"י דמתניתין דהא רב פפא ורב הונא עבדו עובדא בציר. ומאחר דבציר אין בו גילוי א"כ יכולין למצוא היתר לדבש זה של מנימן לשדותו בציר כי הוא שורף הארס. והשיבו רב נחמן להיפך אודה לי מיהת בדבש כי רשב"א שפוסק הלכה כרשב"י הזכיר בלשונו דבש בהדיא ואפשר שרשב"א סבר כתנא קמא גבי ציר דאין בו משום גילוי מכח שהנחש אינו שותה הציר כי לא הזכיר ציר בפסקו רק דבש הזכיר בהדיא. והזכיר לשון אוסר ש"מ אין לו שום תקון כלל אף לשדותו בציר כי לא ס"ל סברא שו שהציר שורף האדם ונמצא צדקו דברי ב"י במה שאמר מדלא אהדר ליה רב נחמן בציר אפשר שהודה לו שבציר עצמו אין בו משום גילוי כרשב"י והזכיר לשון אוסר ש"מ דס"ל דלא יועיל לו שום תיקון אף לשדותו בציר ויפה דן ויפה פסק הב"י ובסופו מיישב לפי הבנתו נמצא לפי הב"י המשך הגמרא הוא בפשיטות ויש לאל ידו ליישבו בכל מקום שרוצים האחרונים לחלוק עליו ולעניינים הללו יש לי מקום בפ"ע ואין שייך לכאן. גם בסימן קט"ו בטור י"ד בענין גבי דברים שנאסרו כו' ומסיק בגמרא בשם ר' יהושע בן לוי משום ניקר והוא משום סכנה ויש לי שמה ג"כ כמה פלפולים אך אין מקומו פה מכח שסמכו על מה שכתבו בסימן קט"ז והאידנא נהגו להקל שאין הנחשים מצויין. רק אגב גררא באתי להזכיר למה שהקשה תוספות בפ' אין מעמידין (לה, א ד"ה משום ניקור) בענין*טעם נכון למה גזרו גילוי בגבינות גוים משארי משקין ויתורץ עי"ז למה אמר אברהם אבינו ע"ה יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם למה אמר מעט מים. גבינות הגוים מפני ניקו' ומ"ש בגלוי משאר משקין שאין נוהגין בו גילוי ותרצו בשאר משקין אנקיותא קפדי משא"כ בגבינה שהוא ע"י מסננת וע"י סברא זו נ"ל ליישב הענין באברהם שאמר (בראשית יח, ד) יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וכי צרת עין היה לאברהם אע"כ לדקדק על המים שאמר יוקח נא מעט מים והלא ביתו פתוחה לרווחה היה חת לכל העובר. הלא דבר הוא. ויראה לי כי משנה שלימה בידינו במסכת ע"ז.*ויתורץ ע"ד המשנה ע"ז כיצד מבטלה וכו'. (מט, ב), ע"ז כיצד מבטלה קירס' וזירד נטלה ממנה מקל ושרביט אפילו עלה הרי זו בטלה וכבר ידעת מה שפירש"י ורחצו רגליכם כסבור שהם ערביים ומשתחוים לאבק שברגליהם וכוונתו היה לבטל ע"ז וידוע שהביא הת"ח בכלל ראשון וז"ל וכתב עוד דנהיגין להתיר אפילו אין ישראל יוצא ונכנס משום טעם שכתב רבינו יעקב מאורלייניש. נהי דגוים אאיסורא לא קפדי אנקיותא קפדי ובזה א"ש רצה לבטשל ע"ז ואם היה נותן להם מים הרבה לרחוץ רגליהם לא הוי ידעי שכוונתו לבטל ע"ז רק היו סבורין שכוונתו אנקיותא להסיר האבקן מעל רגליהם. ולכן אמר יוקח נא מעט מים שלא יספיק לרחיצת הרגלים כולו רק קצת מהם וישאר קצת אבק ובזה יבינו שכוונתו היה לבטל ע"ז ולא אנקיותא והנה יצאתי מענין לענין הקשירים להדדי. ונחזור לעניינינו שחמירא סכנתא מאיסורא. וה"ה בפרנסת העניים שאין להם חיי נפש. כמו שמסיק*מ"ר פרשת בהר הנותן צדקה מעלה עליו כאלו מעלתו כמרע"ה ורמז גדול מעשה הצדקה שלום ר"ת משה. במדרש שהבאתי לעיל. וא"כ איסורא וסכנתא הוא ולכן החמיר הקב"ה גבי צדקה בעשין ולאויןן להודיע שסכנתא חמירא. מ"ר פרשת בהר (לד, טז) הגדיל הענין ומביא מקרא (ישעיה נח, יב) וקורא לך גודר פרץ רבי אבין בשם רבי ברכיה אמר אמר הקב"ה פרצה הזו עלי היה לגודרה ועמדת אתה וגדרת חייך שאני מעלה עליך כאותו שכתוב בו (תהלים קו, כג) לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו מהשחית א"כ מי שנותן צדקה לעני יגיע למעלת משה רבינו ע"ה וזה נרמז בפסוק והיה מעשה הצדקה שלום ר"ת משה לרמז שיש לו מעלה כמשה רבינו ע"ה: