כלל הלכה ענין מה שנמצא פעמיםב דברי רבותינו ז"ל בתלמוד דבר זה הלכה למשה מסיני. יש להקשות הלא אמרו כל התורה נאמרה כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. והרמב"ם בהקדמת זרעים ביאר זה הענין באר היטב וז"ל אבל אע"פ שהן מקובלים ואין מחלוקת בהן מחכמת התורה הכתובה לנו נוכל להוציא ממנה אלו הפרושים בדרך הסברות והאסמכתות והראיות והרמזים המצוין במקרא וכשתראה אותם בתלמוד מעיינים וחולקים זה על זה במערכות העיון ומביאין ראיות על אחד מאלו הפרושים והדומה להן כגון מה שאמר במאמר הכתוב בפרי עץ הדר אלו יהיו רמונים או חבושים או זולתם עד שהביא ראיה עליו ממה שנאמר פרי עץ הדר ואמר שטעם עצו ופריו שוה ואמר אחד פרי הדר באילנו משנה לשנה ואמר אחד פרי הדר על כל מים אלו הראיות לאאום פני שנשתבש עליהם הענין עד שנודע להם מהראיות האלה אבל ראינו בלא ספק מיהושע עד עתה שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה ואין בו מחלוקת אבל חקרו על הרמז הנמצ' בכתוב לזה הפירוש מקובל וכן היא ראייתם על ההדס וראייתם על דיני אברים בעונש ממון והוא מה שחייב למיל שהשחית אבר מאברי חבירו וראייתם ג"כ על בת איש כהן הנזכרת לשם שהיה אשת איש וכל הדומה לו שהוא נוהג על העיקר הזה וזה ענין מה שאמרו כללותיה ופרטותיה רצו לומר העניינים שנוכל להוציאם כלל ובפרט ובשאר שלש עשרה מדות והם מקובלים מפי משה מסיני וכולם אע"פ שהם מקובלים מפי משה לא נאמר בהם הלכה למשה מסיני שאין לומר פרי עץ הדר הוא אתרוג הלכה למשה מסיני או חובל בחיבור משלם ממון הלכה למשה מסיני שכבר נתברר לנו שאלו הפרושים כולם הם מפי משה ויש להם רמזים במקרא או יוציאו אותה בדרך מדרכי הסבר' כמו שאמרנו ועל דבר שאין לו רמז במקרא ואינו נקשר בו ואי אפשר לה להוציאו בדרך מדרכי הסבר' עליו לבדו נאמר הלכה למשה מסיני ובשביל זה כשאמרנו (סוכה ה, ב) שעורין הלכה למשה מסיני הקשו עלינו ואמרו מפני מה אתם אומרים שהם הלכה למשה מסיני והנה שעורין נרמז עליהם באמרו ארץ חטה ושעורה תהיה התשובה שהוא הלכה למשה מסיני ואין לשעורים עיקר להוצי' אותה ממנו בדרך סבר' ואין להם רמז בכל התורה אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן כדי שיהא נודע ונזכר ואינו מענין הכתוב וזה ענין מה שאמרו קרא אסמכת' בעלמ' בכל מקום שיזכרוה עכ"ל דברי פי חכם חן ושפתים יושק:
בעירובין פרק מי שהוציאוהו (מו, א) אמר רבי יעקב בר אידי אמר ר' יוחנן רבי מאיר ורבי יודא הלכה כרבי יודא. רבי יודא ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי ואין צריך לומר רבי מאיר ורבי יוסי שהלכה כר' יוסי דהשת' במקום רבי יודא ליתי' במקום רבי יוסי מבעי'. הגה"האך בפרק אף על פי בכתובות הלכה כרבי מאיר בגזירותיו ודוקא בגזירותיו ולא בקנסותיואמר רב אשי אף אנו נאמר רבי יוסי ורבי שמעון הלכה כר' יודא ליתי' במקום ר' יוסי מבעי' כלל' דמלת' הלכה כר' יוסי מחבירו ולא מחביריו. כן כתב בעל הליכות עולם ואע"ג דבפרק הנזכר אמרו הלכה כר' יוסי מחביריו ר' יוחנן פליג כמ"ש התוספות. וכתבו שם ר' יודא ור' יוסי הלכה כרבי יוסי אפילו בברייתא. ואבעי' להו ר' מאיר ור' שמעון מאי תיקו. וכתב בעל הליכות עולם הלכך הלכה כדברי המחמיר עד כאן לשונו וכתב על זה מהרי"ק בכללי תלמוד שלו וז"ל הם דברי הכריתות ואינם נראים לי אלא בשל תורה אבל בשל סופרים הלכה כרברי המיקל עכ"ל:
והואיל ואתא ענין תיקו לידן אכתוב מילי מעליית' מ"ש הגאון רש"ל ז"ל בספר ים של שלמה פ"ב סימן ה' בכל ענייני תיקו ובכל ענייני ספיק' דדינ' כיצד לנהוג וז"ל כל תיקו הנאמר בתלמוד. לענין איסורא לחומרא ולענין ממונ' לקול' והמע"ה אף שבעל הערוך לפי' אחד בשם ר"ח מספקא אם חולקים מכל מקום כל הגאונים קדמאי ובתראי תופסים כל תיקו לקול'. וכן כתב בסמ"ג במצות לדון בנזקי איש דלא ק"ל כר"ת ולאו דוקא תיקון אלא אף כשהבעיא לא נפשטא א"כ בספיקא עומדת ואם ממונא לקולא ואיסורא לחומרא. אבל בזה נפלה מחלוקת בין הגאונים הרי"ף ורמב"ם וסמ"ג פסקו דגבי ספיקא מהני תפיסה ור"י בעל התוספות והרא"ש ורוב בתראי סברי דלעולם אין מועיל תפיסה בספיקא דדינא ואף שאין התלמוד מכריע אני באתי להכריע דבודאי דברי תוספות עיקר בדין תיקו שנסתמ' הבעיה בתלמוד ולא נתפשטא ואין רשות לשום גאון בעולם לפשטה ממתני' או מבריית' או מסבר' דהוי כחולק על תלמודא דרבינא ורב אשי כמו שאין ליישב התיובתא שנאמרה בתלמוד אבל כמה בעיות שנאמרו בתלמוד ולא נפשטו אם היה חכם אחד אפילו בזמנינו מביא ראיה לפשט' הרשות בידו ואזלינן בתריה כי מאחר שלא נאמר תיקו א"כ בספק עומד עד שיתלבן לך פשיטותו ודוגמת זה כתב ר"ח בחזרת הבתים גבי אמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה כו' ועלו דבריו בקושיי' ומכל מקום פסק ר"ח כמותו ורשב"ם הביאו וז"ל פי' ר"ח נקטינן מרז"ל כל היכא דאמר בתלמוד תיובת' דפלוני תיובת' בטלו דברי מי שהתיובת' עליו לגמרי אבל היכא דעלתה בקושיא כי הך דשמואל לא בטלו דבריו דאמרינן לא הוי ברירה להון דבטלה שמועה זו לגמרי אבל לא אשתכח פירוק' בהאי שעת' ותלי' וקיימ' ע"כ. א"כ אף שמסיק להדי' בגמ' קשי' מכל מקום אמרינן תליא וקיימא ק"ו כשבעי' לא נפשט' ואף שרמב"ם חולק היינו משום דס"ל קשיא הוי כעין תיובתא רק שתיובתא הוא כשפריך מדברי המשנה או מברייתא וקשיא מדברי אמוראים. אבל גבי בעיי' דלא נפשטה אף הוא מודה דתליי' וקיימ' ויכול אדם לפשט' ועוד אפילו בהאי דרשב"ם אין נראה כמותו כי הרא"ש חולק עליו וגם ר"ן שהם בתראי ולשם אאריך ותדע דהא בפרק השותפין בעי סתמ' דתלמוד' אם בהדירו פליגי או בנדרו ושם לא נתפשט' ובפרק שור שנגח מצינו שנפשט' כמו שכתבתי לקמן בפרק שור שנגח את הפרה סימן נ"ד וכה"ג מצינו כמה פעמים בתלמוד שהבעיי' במקומה לא נפשט' ובמקום אחר מצינו שנפשט'. וכן לקמן בפרק החובל (פו, ב) גבי ביישו ישן וכו' סימן י"ח. וכן מפרשים שם התוספות שדרך התלמוד כך הוא וכן מוכח מהאי פירקא גבי בעיית דרבא אם צרורות מגופו משלם כו' או יש העדאות לצרורות כו' שג"כ בספיק הם עומדים ואעפ"כ הם נפשטים כמו שכתב הרי"ף ולעיל פירשתי:
ולכן לא כתב עליהם תיק"ו אבל בעיות דרב אשי ביש שנוי לרביע נזק כו' וכהאי גוונא נאמרו עליהם תיק"ו אלא כל מקום שנאמר תיק"ו הוא נסתם ובמקום שאין נאמר תיק"ו הוא תלוי ועומד ויכול להיות שנפשט או ג"כ בספיקא עומדת וא"כ בבעיא שלא נפשט' יכילנא לומר דמהני תפיסה ויאמר התופס קים לי כסברא אחת של הבעיא הנוטה לחיוב ותדע דהא בסמוך גבי כשכשה בזנבה פירש הרמב"ם שלא נפשט' ועמד הרא"ש כמה שנים אחריו וכתב שנפשט' אלמא דתל' בשכלו של אדם והכרעתו ואם כן זה התופס יכול להכריע הבעיא לצד הנוטה לחיוב ואע"פ שאינו ת"ח שיש בידו להכריע או אפילו יש טעם וסברא ולא יכול להציע לפנינו מכל מקום מאחר שאם ת"ח מופלג שהיה יכול להכריע ולפשוט הבעיא הרשות נתונה לו כדפי' א"כ עכשיו אפילו שהוא עם הארץ מכל מקום יכול לומר קים לי כדעת אחת ואע"פ שכתב הרא"ש בפ"ק דבבא מציעא (סימן א') דלא מהני תפיסה אלא בטוען ברי לא בא למעט רק דבספיקא לא מהני תפיסה. וכן משמע לשון הרא"ש בפרק ב' דכתובות (סימן יג) וז"ל דלא אשכחן דלא מהני תפיסה אלא בספק בכור כו' אם כן כל מה דלא דמי לספק בכור מהני תפיסה ובנדון דידן הוי כמו ברי ולא דמי לכהן שאין בו שום טענה ואמתלא ששייך לומר ברי אבל בטענת קים לי כדעת אחת מאחר דשייכא בזה טענת ברי הוי כטענת ברי ממש ותדע דהא מסי' במרדכי פרק נערה וז"ל אומר הר"ר שמואל בן ברוך דאם יתפוס החתן הנדונייא יכול לומר קים לי כרש"י שסבר מן הנשואין אע"פ שלא גבה אם מתה זכה בהן והמוציא מחבירו עליו הראיה ומסתמא רשב"ב לא פליג אדברי תוספות דגבי תיק"ו לא מהני תפיסה וכן המרדכי ג"כ הביאם לפסק הלכה בפרק ב' דכתובות בלי חלוקה עליהם וגם בכאן לא הביא המרדכי שום דעה שחולק על רשב"ב לענין תפיסת החתן אם מועיל תפיסה בספיק' אלא ע"כ מאחר לא היה ביד רשב"ב להכריע בנדוניית חתנים לכן פסק דמהני תפיסה בטענת קים לי כרש"י מאחר דשייכי בזה טענת ברי שאם היה גדול והיה מכריע ואין לומר מאחר שהגדולים לא הכריעו אם כן וכי הבאים אחריהם יכריעו בודאי יכול להכריע דלא עדיפי אותם הגאונים מן התלמוד דתלייא וקיימ' כדפי' לעיל גבי קשיא וכן גבי בעייא דלא נפשט' א"כ מאחר דיש צד להכריע' ולהוכיח כחד רבוות' אף מי דלא ידע יכול לתפוס ולומר קים לי כרש"י ומהני תפיסתו ואינו דומה לספק בכור וכן בנדון דידן אף שמהרא"י בתשובת השו' דין זה של נדוניית חתנים לספיק' דדינא היינו שלא ירד לחילוק שחלקתי ביןד בר שאפשר להכריע ובין דבר שאי אפשר להכריע כמו תיק"ו אבל כפי מה שכתבתי וחלקי הוא דבר נאוה ומוכרע בעיני בלי גמגום וכן פסק מהרי"ק בשורש קס"א והוסיף בראיותיו אבל מה שכתב שם שמי יכניס ראשו בין שני הרים גדולים בין רש"י ובין ר"ת להכריע וק"ו אנו יתמי דיתמי ע"כ בזה אינני מסכים עמו כי בודאי יפתח בדורו כשמואל בדורו כאשר אוכיח בעזרת השם בפרק אחד דיני ממונות וכן הרא"ש היה מכריע ג"כ כר"ת ואני גם כן בעזרת השם בבואי לשם אכריע לפי אשר יראוני מן השמים רק בזה הבאתי ראיה מר' שמואל אף שהוא לא היה מכריע דאם היה מכריע לא היה צריך לומר שאם תפס החתן אין מוציאין מידו אדרב' אפילו אם לא תפס מפקינן מחמוה ויהכינן ליה מאחר דהכריע כרש"י וכר"י הלבן דפסק כוותיה אלמא מסתמ' דלא היה בידו להכריע ונשאר הדבר בספק עליו ולכן פסק דמהני תפיס'. ובחנם דחק מהרי"ק להביא ראיה דלא היה יכולת ביד רשב"ב להכריע בין הרים גדולים דמסתמ' הוא לא היה מכריע מדפסק דאם יתפוס החתן כדפרישית. גם מה שפסק מהרי"ק בשורש קס"א דמהני תפיסה בחפץ המבורר לו בטענת ברי אע"פ שדין מבורר לנו אין הדין עמו ובפ' המניח סימן ל"ד אאריך הלכך נקוט האי כללא בידך לכל דבר ספיקא דדינא שאין ביד הדיין להכריע בין מחלוקת שנפלה בתלמוד בין שנפלו בין הגאונים מהני תפיסה מאחר שהיה יכול להכריע אבל אם הדיין מכריע בין שהדיין מכריע מחמת שרבים הם החולקים על היחיד בין מחמת שמסתבר להדיין כסברתו דחד מראיות ברורות אפילו הרבה הם החולקים על היחיד לא יכול התופס לומר קים לי כאידך אלא הדיין מוציא מידו. והא דמהני תפיסה לאו דוקא שיכול לילך וליקח משלו דאם כן הוי כגזלן ולכתחלה נזקקין לזה להחזיר לו גזילתו וכן אפילו אם השאיל לו כלי אחד ואחר כך תופס השואל בכלי המשאיל גם בזה לא מהני תפיסה דאם השאיל לו לזמן קצוב הלא צריך להחזיר לו לזמן הקצוב והוי בידו כעין גזילה. וכן אם השאיל לו בסתם סתם שאלה ל' יום והוי כזמן קצוב. ואע"ג דגבי ח"נ קנסא פסקינן בסוף פרק קמא דבכל דבר מהני תפיסתו שאני התם דבדין ובבירור קתפסי מפני חובו רק יכולת ביד הדיין לגבות בבבל אם כן הוא עביד דינא לנפשיה בדבר הבירור לכל ולכן כתבנו לעיל שאם תפס הניזק פעם אחת שוב לא יכול זה לתפוס ממנו מהאי טעמא. אבל בנדון דידן דאין ברור לנו הדין אם היה יכול לתפוס בכל דבר א"כ הוי עביד דינ' לנפשיה בדבר שאין מבורר לנו. וזה אפילו כולי עלמ' מודים דלא יכול כמו שמוכח בהמניח סימן ד' אלא דוק' בכה"ג בגוף הדבר שנפל בו הספיק זה לא נקרא דינא אלא נקרא תפיסה בכל התלמוד. וכן גבי נדוני' שכתב רשב"ב שאם יתפוס החתן כו' זה ג"כ על גוף הדבר שנפל בו המחלוקות והספיק אבל לא ממון אחר וכן חילוק מהרי"ק בשורש קס"א ונ"ל ה"ה אפילו בהלואה מועיל תפיסה כגון שראובן היה חייב מעות לשמעון שאז מועיל תפיסה לגבי ראובן לעכב המעות בידו מחמת ספיקא דדינא ממקום אחר ולא אמרינן מתחלה אתה מוכרח לשלם החוב לשמעון מאחר דהלואה להוצאה נתנה ויכול לסלקו אפילו בסובין. א"כ מועיל תפיסה לעכב המעות בידו ולומר אותו גוף הממון שיש לו אצלך ממקום אחר בספיק' דדינ' תקח מחמת חובך אף על גב דפסקינן כיון דאית ליה זוזי לב"ח לא יכול לסלקו אלא בזוזי מ"מ במקום פסידא לא אמרי' כדאיתא בפרק מי שהיה נשוי סימן י"א ובפרק כל שעה והכ' אי לא ישלם אלא בזוזי יגיע לו פסיד' שלא יכול לתפוס. ועוד חילוק גדול בין הלוואה לשאילה או לחטוף שום דבר ממנו שהוא כעין גזילה דהא גזל הגוי אסור והפקעת הלואה שרי לכ"ע אלמא דקיל' הפקעת הלואה א"כ היכ' דמעכב ההלואה בעבור התפיסה אין זה כגזילה שנדון להחזיר לו קודם החוב שחייב לו אלא כדין תפס ואם חזר זה ותפס ממנו גוף הממון שנפל' עליו הטענה או הלואה גם כן לא מפקינן מיניה עכ"ל:
נחזור לענין פסקי ההלכה רבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כר' יהושע. רבי יהושע ור"ג הלכה כר"ג הלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מחביריו כן מסיק בפרק מי שהוציאוהו. הלכה כר' אליעזר בן יעקב בכל מקום דמשנת ראב"י קב ונקי ופרש"י ז"ל בסוף פ' התקבל לא הרבה תלמוד כשאר חביריו אבל מה שאומר נקי הוא שהלכה כמותו לעולם ורשב"ם ז"ל כתב בפרק יש נוחלין דבברייתא נמי הלכה כמותו וכתב הר"ן בשבועות דהלכה כראב"י דוקא לגבי יחיד ואמרי' בפרק בתרא דשבועות דהיכא דמוכיח דלאו כוותיה לא סמכינן אהאי כלל דראב"י קב ונקי. כתב הרא"ש ז"ל ר"פ מי שהוציאוהו אע"ג דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי בהא לית הלכת' כוותיה כיון דר"פ סבר כרבנן ושמא זאת אינה מן המנין כי כתב הר"ח ז"ל מפי הקבלה דק"ב דברים הלכה כמותו ותו לא ובפ"ג דנדרים בעי תלמוד' אי הלכה כראב"י וכתב הרא"ש ז"ל אע"ג דראב"י קב ונקי הכא מסתבר טעמייהו דרבנן עכ"ל. ודע דבכל הנ"ל שהלכה כמותם הן אותם שזכרתי והן אותם שאזכיר זהו הכל מן הסתם אבל כשאמור' אחד או סתם תלמוד' פוסק כאידך בהדי' אזי בזה הענין סתרו את הכלל כי הכלל לא נאמר אלא בסתם והוא קרוב למ"ש הרא"ש ז"ל. וכן הוא בהדי' פרק מי שהוציאוהו דף מ' ומ"ז היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר:
הלכה כדברי המיקל בעירובין וכן באבל וכתב הרשב"א ז"ל דהא דהלכת' כדברי המיקל בעירובין ה"מ במחלוקת תנאים. וכן באבל כתבו התוספות והרא"ש ז"ל בריש כתובות דה"מ בפלוגתא דתנאי אבל לא בדאמוראי וכתב בתורת האדם דלענין קריעה לא אמרינן הלכה כדברי המיקל ועי' במרדכי פרק ואלו מגחלין:
כתב בהלכיות עולם רבי ור' אליעזר הלכה כרבי. רבי ור' יוסי הלכה כרבי. כלל' דמלתא הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו עכ"ל. וכתב ע"ז מהרי"ק בכללי התלמוד שלו ומ"ש רבי ור' אליעזר הלכה כרבי וכו' נראה שטעמו ממ"ש הלכה כרבי מחבירו ולא דק דמחבירו אמרו ולא מרבו כדאית' בכתובות גבי ר' עקיבא ור' טרפון ור' יוסי ור' יודא קדמונים הם מר' ה"ל רבו עכ"ל. עוד כתב בהליכות עולם ואין הלכה כר' אם נחלק עם אביו ע"כ. וכתב מהרי"ק בהגהת מרדכי דכתובות דהלכה כר' אע"ג דאביו ורבו היה כדאיתא בהפועלים אח"כ נתחכם יותר ממנו מדתני בכל דוכתא מלתא דרבי קודם לרשב"ג וכ"כ הרא"ש בפרק אלו מגלחין אבל בפרק התקבל כתב דהלכה כרשב"ג וכן כתב הר"ן ז"ל שם וכ"כ בפרק הניזקין ובפי' הריא"ף ז"ל בפ' בני העיר ונתן הרשב"א ז"ל טעם להמקומות שהלכה כרבי נגד אביו עכ"ל:
אמר רבה בר בר חנה אמר ר"י כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראי' אחרונה וכתב רשב"ם ז"ל בפ' יש נוחלין דדוק' במשנה ולא בריית' וכתב הרי"ף ז"ל בפ"ק דבבא בתרא דלא ק"ל כהאי כלל' דפלוגת' דאמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן כדאי' בכמה דוכתי ואיכא טובא דלית הלכת' כוותי' ע"כ. ובפרק גט פשוט כתב הרי"ף ז"ל והדין כללא לאו דוקא דלא אמרינן הלכת' כרבן שמעון בן גמליאל אלא עד דאיכא טעמא עד כאן לשונו. הלכה כרבי שמעון בדבר שאין מתכוין מותר והלכה כר' יודא במלאכה שאינה צריכה לגופה:
אין למדין הלכה מפי משנה פרשב"ם פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף ק"ל) שהתנאים כשאמרו הלכה כפלוגי היה כפי מה שיצ' מפלפולם אבל לא למעשה ואלו רבינ' ור' אשי שהם סוף הוראה לא אמרו הלכה אלא מתוך מעשה וכן הרא"ש פרק אחד דיני ממונות. ורבינו יונתן ריש ערובין כתב שאותה משנה או ברייתא הם דברי יחיד ואפשר שלא הודו לו חכמי דורו ואם רבינא ורב אשי פסקו כיחיד היינו שהיו חכמי דורו מודים לו ורש"י פ"ק דנדה כתב וז"ל האחרונים דקדקו בטעם התנאים אבל הראשונים לא דקדקו אלא שמעוה כמות שהוא מלמד לתלמידיו והיה נקראת משנה או ברייתא כו' והרשב"א שאלה של"ה כתב וז"ל קרוב אני לומר דלא אמרו אין למדין הלכה אלא במקום שאמרו הלכה כנגד הכלל האמור בגמרא כגון שאמרו הלכה כיחיד במקום רבים או הלכה כר' אליעזר נגד ר' יהושע וכיוצא אבל במקום שאינו נגד הכלל המסור למה אין למדין מי גרע כשאומר הלכה והביאני לדעת זו מה שאני רואה בכל מקום שנאמר שם הלכה היינו בענין זה דאותן ארבעה דריש פ"ק דנדה בכולן נחלקו בהן ר' אליעזר ור' יהושע לפיכך כשאמרו במשנה הלכה כר' אליעזר היינו כנגד הכלל דהא ר' אליעזר שמות הוא וכן בפ' יש נוחלין דפסק כר' יוחנן בן ברוק' כנגד רבנן שם סמך ענין לו אין למדין הלכה וכן בפ' החולץ באיזה ממזר ע"כ בקיצור:
בפרק החולץ (יבמות מב, ב) אמר רבי אבהו בשם ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ובפ' השואל כתבו התוספות דהא דאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן כדאמרינן בפרק אלו טרפות. מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם סתם ואח"כ מחלוקת הלכה כמחלוקת אין אלו ב' הכללים שוים כפירושם כי מחלוקת ואח"כ סתם פי' שהלכה כסתם בהחלט אבל סתם ואח"כ מחלוקת אין הפי' שאין ההלכה כהסתם בהחלט רק מ"ש הלכה כמחלוקת כלומר ההלכה היא כהכלל המסור בידינו דאם המחלוקת הוא ר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע הן יהיה כסתם או נגד הסתם וכן ר' מאיר ור' יודא הלכה כר' יודא וכל כיוצא בהם:
והא דאמרינן מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם ה"מ בחדא מסכת' אבל בתרי מסכת' אין סדר למשנה וכולה נזיקין חדא מסכתא כדקי"ל פ"ק דע"ז וכן בפרק הגוזל עצים פירוש נזיקין תלתא בבי היכא דאיכא תרי סתמא דסתרי אהדדי הי מינייהו עיקר בתוספות בפ"ק דשבועות ובפרק אחד דיני ממונות והר"ן ז"ל בפרק הקורא קמא סתם במתניתין ומחלוקת דר"מ ור' יודא בברייתא כתב הרי"ף בפרק כל הכלים דהלכה כסתם דמתניתין אע"ג דר' יודא פליג עלה ולאפוקי מר' צמח גאון. כל דתני לה גבי הלכתא פסיקתא הלכה היא כדאיתא בבבא קמא פרק הגוזל ובפרק קמא דע"ז וכתבו התוספות וז"ל דר' יוחנן לא סביר' לי' הכי:
כשמביא הברייתא בלשון חכמים והמשנה בלשון יחיד ש"מ לקבוע הלכה בא הרא"ש פ' אלו עוברין וכן רש"י פ' כל שעה ז"ל שמואל הוא דאפיך כי היכי דתיקום הא מלת' דאיסור' בשם רבנן ויעשו בני אדם כמותם שהכל הולכין אחרי רבים אין הלכה כשיטה כך קבלו הגאונים והטעם כתב בה"ע מפני שדרך חכמים לאחוז בדרך קצרה ולפום דקא חזינא דקמפרשי מאן דס"ל האי סבר' ואמרי פלוני ופלוני אמרי כך ידעינן דמיעוט הם האומרים כך ורובם אפכ' ס"ל ואמטו להכי מפרש שמתייהו וילפינן הא דאמרינן ר"מ אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מהטהורה לפיכך פרט הכתוב בטהורה וכו':
וענין אין הלכה בשטה עיין בהר"ן ז"ל בפ"ק דסוכה ובפ"ג דקדושין וברשב"ם פרק הספינה ובתוספות פרק מרובה ובפרק הגוזל עצים וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן קכ"ב כי אמרינן פלוני ופלוני אמרו דבר אחד לית הלכת' כחד מינייהו אבל כי אמרו כלהו אית להו כךוכך אע"פ שאין הלכה ככולהו יש מהם שהלכה כמותו. הלכה כדברי המכריע וה"מ במתני' אבל בבריית' לא כן פסקו הגאונים ז"ל והרי"ף ז"ל בפ"ק דקדושין דהא ספיקא הוי' בשבת פרק כירה ולא אפשיט':
וענין םי' הכרע עייןב רש"י ובתוספות פרק כירה ועיין ברש"י פרק ראשית הגז ובתוספות בפרק הגוזל ומאכיל ובפרק ראשית הגז ובפ"ק דפסחים ובפרק במה מדליקין. וכתב מהרי"ק ז"ל בכללי תלמוד שלו ודע דבפ' אע"פ אומר רשב"ג אני אכריע כדברי האומר כ"ד חדש וכו' ואין זו הכרעה לשום א' והל"ל אני אפרש וצ"ל דלשון מפריע לאו דוקא וזה דומה למ"ש גבי שמן והדס אמר ר' עקיבא אני אפריע עכ"ל. כתב הרי"ף בסוף שבועות סתמ' דלא אפסיק' בה הלכת' בהדי' הלכה כת"ק וכ"כ התוספות ז"ל בפרק המקבל:
לשון הליכות עולם כל היכא דפליגי תרי תנאי אליבא דחד במשנה אחד הלכה כתנא בתרא שהוא היה בנערותו והשני היה בזקנותו וכן אומר הכריתות בפ"ה דכלאים תנן התם ר"מ אומר בשם ר' ישמעאל כל ג' דלועין בית סאה כו' ר' יוסף בן החוטף אומר בשם ר' ישמעאל כל ג' דלועין בית כור וגרסינן עלה בירושלמי א"ר אסי בר בון בא וראה מה בין תחלת ר"י לסופו שתחלתו בית סאה וסופו בית כור מה ששנה לר"מ היה בתחלת ימיו ולרבי יוסף בסוף ימיו עכ"ל:
ענין פסק הלכה דאמוראים כתב בעל הליכות עולם רב ור' יוחנן הלכה כרב יוחנן שמואל ור"י הלכה הגה"הוכתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' ק"א דה"מ חד לגבי חד אבל כי פליגי רב ושמואל תרווייהו אדר"י הלכה כוותייהו דרבים אינהו:כר' יוחנן. ר' יוחנן וחזקיה הלכ' כחזקיה משום דרבו הוה ר' יוחנן ור' ינאי הלכה כר' ינאי משום דר' הוה גם כן ר' יוחנן ור' אלעזר הלכה כר' יוחנן רב הונא ורב הלכה כר' הונא ורב חסד' הלכה כר' הונא דרבו דרב חסד' הוה רב אסי ורב כהנא הלכה כרב כהנא רב הונא ור' הגה"ההרא"ש ז"ל בפר' הזהב כתב דהלכ' כרב נחמן בדיני ה"מ נגד רב ששת אבל התוספו' כתבו בפרק האומני' דהלכה כרב נחמן בדיני לגבי כ"ע כתבו התוספות ז"ל בפ' בכל מערבין דהלכה כרב ששת לגבי רב חסדא:נחמן הלכה כרב נחמן בדיני וכרב הונא באיסורי וכן רב נחמן ורב ששת הלכה כרב ששת באיסורי וכרב נחמן בדיני שמואל ורב אדא בר אהבה הלכה כשמואל רב אשי ורבינא הלכה כר' אשי כל היכא דפליגי רב ושמואל הלכת' כרב באיסורי וכשמואל בדיני לבר מתלת דאינון איסורי והלכה כשמואל כדאיתא בפרק במה מדליקין:
וראוי שתדע דכי אמרינן הלכה כפלוני בדיני וכפלוני באיסורי דוקא בר מחלוקתו כגון רב נגד שמואל ורב נחמן נגד רב הונא וזולתם אבל אם נחלק עם אחד לא עכ"ל ר' יוחנן ור"ל הלכה כר' יוחנן לבר מתלת כו' וכתבו התוספות בפרק הזהב דה"מ כשאומר משמי' דנפשיה אבל בשמועות שאומר משום אחרים הלכה כמותו ועיין בפ' כל שעה גבי מעשה אלפס כתב הר"ן בפרק חזקת הבתים ק"ל כר"ל אע"ג דתהי בה ר' יוחנן כיון דלא פליג עליה וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל. רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר מתלת כו' וכתבו התוספות בפרק ב' דמציעא ובפרק הכונס שיש אומרים דה"מ במילי דבב' בתרא והם כתבו דבכולה תלמוד' והביאו ראיה לדבר כתב רבינו יונה הא דק"ל רבה ור' יוסף הלכה כרבה היינו דפליגי בסברא דנפשייהו משום דאמרינן בהוריות דרב יוסף סיני ורבה עוקר הרים אבל כשחולקים מפי השמועה לא עכ"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ"ק דשבת (יג, א). כתב הרא"ש פרק אין עומדים הלכה כרב אסי לגבי רב הונא וכ"כ המרדכי דבכמה דוכתי אמר רב הונא א"ר אסי כתבו התוספות והרא"ש ז"ל בפרק קמא דמציע' מר זוטרי ור' אשי הלכה כר' אשי כתב הריטב"א ז"ל בפרק הדר רב יודא ורב ששת הלכה כר' ששת לבר מה שכתבו בסדר הגאונים ז"ל:
בפסקים וכתבים דמהר"ר ישראל סימן קי"א אשיר"י פ' ג"ה אומצי ביעי ומזרקי פליגי רב אחא ורבינא בכל התורה רב אחא לחומר' ורבינא לקול' והלכת' כרבינא לקול' בר מהני תלת דרב אחא לקול' ורבינא לחומרא והלכתא כרב אחא לקול' ולמה לא אמר בקיצור דהלכה כדברי המיקל לא ידע מאי קשה לך אשיר"י לישנא דתלמוד' נקיט כדאית' להדי' התם בגמ' ותלמוד' גופא לא קשה כלל אמאי לא נקיט בקצור די"ל דמ"ה מפרש דכל דוכת' רב אחא לחומר' ורבינא לקול' נ"מ למירמי דידיה אדידיה כההיא דשלהי מסכת שבת דפליגי במוקצה מחמת מיאוס דרב אחא אוסר ורבינא שרי אי אשכחן שום דוכת' דכותב דסבר לחד מנייהו אפכ' כדאשכחן כמה אמוראי דאיירי בענייני דמוקצה קשי' דידיה אדידיה עכ"ל. ואה' דאמר הלכת' לקול' כתב הרא"ש ז"ל בפרק מרובה היכא דלא פליגי אמוראי אחריני וכתב בעל התרומות ז"ל דכשנחלקו בממון הוי קול' למלוה משום דמעת שלוה נשתעבדו נכסיו למלוה וכ"כ ר"י בפ"ק דמציע' כתב הר"ן בפרק גיד הנשה גבי ההיא ביעות' שאפילו במקום שעשה שום אמורא מעשה נגד סברת רבא הלכה כרבא משום דהוא מרה דתלמיד' טפי אם הלכה כרבי יוסי בר חנינא לגבי ר' יוחנן כתבו התוס' בפרק כיצד מברכין:
הלכתא כמר בר רב אשי בכולא תלמודא בר ממיפיך שבועה פרק שבועות הדיינים וחוורי בפרק בהמה המקשה בענין צומת הגידין וסימניך הפ"ך לבן כך פסק רבינו חננאל ז"ל וכ"כ הרי"ף והרא"ש הביאו בפסקיו בפ' בהמה המקשה:
מצינו תנא משבח דברי חבירו החולק עליו ואע"פ כן אין הלכה כדברי המשובח שלהי גט פשוט (ב"ב קעה, ב) א"ר ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות והרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס ואמרי' בגמ' אע"ג דקלסיה ר' ישמעאל לבן ננס הלכה כר' ישמעאל וכן יש בפ"ק דגיטין אע"פ שקלס ר' יוסי את ר"ש הלכה כר"מ וכתב הרשב"א ז"ל דאמרי' בירושלמי למדרש קלסיה ולא להלכה וכי האי גוונ' אשכחנ' אמוראים בפ' כיצד מברכין (ברכות לו, א) קורא רב יודא אמר בפ"ה ושמואל אמר שהנ"ב וא"ל שמואל לרב יודא שיננא כוותך מסתברא ואומר בגמ' אע"ג דקלסי' שמואל לרב יודא הלכתא כוותיה דשמואל:
ז"ל הליכות עולם ספיק דאוריית' לחומר' וספיק דרבנן לקול' וס"ס אפילו מדאורייתא לקול' וקבלתי ממורי החכם נר"ו שלא נקראת ס"ס אלא המתהפכת מב' צדדין כלומר איזה צד שתקח בראשונה משכחת לה ס"ס אבל אםא ינה מתהפכת לא מקרי ס"ס ואפשר דלחומררא דיינינן לה כדין ספיק' א' והמשל כגון ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע ספק שרץ ספק צפרדע ואת"ל שרץ ספק נגע ספק לא נגע וכן כל כי האי גוונא הוי ס"ס ואשר אינה מתהפכת כגון ספק נכנס ספק לא נכנס ואת"ל נכנס ספק נגע אבל להפך לא יש שתי ספיקות שכשתקח בראשונה ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל לא נג"ע לא תוכל לומר שוב ספק נכנס ספק לא נכנס וכן כל כה"ג לא הוי ס"ס וכן אומר בתוספות הריב"ש ז"ל בשם התוספות עכ"ל:
כל הלכה שהוא רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר ונהוג כן אומר בירושלמי. בפ"ק דב"ק (יא, א) גבי ההוא דשאיל נרג מחברי' כו' וא"ל ר' כהנא ור' אסי דינא הכי ושתיק רב ומייתי התם ראי' מדשתיק שהודה לדבריהם וכתב נמוקי יוסף בשם מהרמ"ה ז"ל דזה בנין אב בכל התלמוד דשתיקה כהודאה דמי' ובפרק המוכר את הבית גבי מצר אחד ארוך אייל רב כהנא ור' אסי לרב שתיק רב וכתבו התוס' דאשכחן בכמ' דוכת' דשתיק להו רב והלכת' כוותייהו ולא אמרי' דלא חש להשיב כדלקמן דאביי ורבא דשתיק לא קביל מיניה דרב כהנא ורב אסי הוו תלמידים חברים לרב ומש"ה שתיק ליכ' למימר דלא חש להשיב אלא ודאי קבל דבריהם אבל אביי תלמיד דרבה לא חש להשיב:
איכא דאמרי כתבו התוספות בפרק כירה (שבת דף מ"ב) דדעת הקונטרס דבכל מקוםד איכא לישני' דפליגי בשל תורה הלך אחד המחמיר ובשל סופרים הלך אחר אחרון ולר"ת בשל סופרים הלך אחר המיקל וריב"א אומר שבכל מקום איכא דאמרי טפל לגבי לשון ראשון ע"כ ובהליכות עולם כתב נקטינן בכל איכא דאמרי שבתלמוד כך הלכה ושלא כדברי הריב"א ז"ל עכ"ל אמנם הרא"ש ז"ל כ' בפ' חזקת הבתים שהגאונים ז"ל פסקו כדברי ריב"א:
כשרב אשי קבע באחרונה דברי מי שקדם וז"ל הרא"ש פ"ק דקמ' מדקבע רב אשי שינויי' דרב הונא באחרונה ואיהו קדים לרב פפא חשיב ליה עיקר ובאותו פ' כתב ז"ל אע"ג דבכל דוכת' רגיל רב אלפס לפסוק כלישנ' בתרא היינו היכא דאיכ' תרי לישני אההיא מימר' דלישנ' קמא מפרש הכי אתמר ובתר' מפרש דהכי אתמר והלשון שקבע רב אשי באחרונה נראה לו עיקר דנימ' דהדר ביה מקמייתא אבל בלישנא דלאו דאמוראי אלא גמרא הוא דשקיל וטרי לפרש באיזה ענין אתמר הראשון עיקר:
אין הלכה כתלמיד במקום הרב וכתב הר"ן ז"ל בריש סוכה דה"מ כשחלק עמו בחייו דכיון דלא קבל רבו דבריו נדחו דברי התלמיד אבל כשנחלק עמו לאחר מיתה לא אדרבה ק"ל הלכה כבתראי אע"ג דבתראי תלמידי דקמאי ננהו פירוש דבר זה מסורת בידינו מהגאונים ז"ל. וזה הכלל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב הוא עד אביי ורבא אבל מאביי ורבא ואילך ק"ל הלכה כבתראי והטעם כתב גאון מפני שקודם אביי לא היו התלמידים שונין אלא מה שקבלו מרבם זה שונה ברייתא דר' חייא וזה בריית' דפלוני אבל מאביי ורבא ואילך חקרו כל הדעות ופעמים מצינו שהלך הרב בשטה שאינה הלכה וז"ש בתענית ואנן מתנינן הלכה בי"ג פנים משמע אבל לא בימי הרב:
ובענין אביי ורבא בעצמם אם הלכה כמותם כנגד רבם או לא בזה יש דעותש וז"ל הרי"ף בפ"ק דקמא רבה אמר דמי עמיר בזול ורבא אמר דמי שעורין בזול איכא מאן דפסק כרבה משום דהוא רביה דרבא ואיכא מאן דפסיק כרבא דהוא בתרא עכ"ל. אלו לשונות פליגי אם בדור רבא היה הלכה כבתראי או אם דוק' אחר רבא ואילך הלכה כבתראי ודור רבא הוא בעצמו בכלל שאין הלכה כתלמיד במקום רבו והרא"ש במסכת בבא מציע' השיב כמה פעמים על הרי"ף דלפעמים נראה שפוסק כרבא שהוא בתראי ולפעמים פוסק כרבה משום שהוא רביה דרבא ואני הקטן משיג ג"כ על הרא"ש בזה דבפרק עושין פסין כתב וז"ל טחו בטיט ויכול לעמוד בפני עצמו הוה מיעוט אינו יכול לעמוד בפ"ע רבה אמר הוה מיעוט רבא אמר לא הוה מיעוט ר"מ והראב"ד והר"ן הלוי ז"ל פסקו כרבא והרמב"ם ז"ל פסק כרבה וכן נראה דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ומאביי ורבא ואילך הוא דק"ל כבתראי ולא כאביי ורבא נגד רבן עכ"ל. ובפ' הזהב פסק כאביי נגד רבה וז"ל אמנם יראה דרבה גרס הכי ולא רבא שלא בכלהתלמוד שקבע רב אשי דברי רבא קודם אביי כי אביי מלך קודם רבא והיה פותח תחילה בבית המדרש הלכך נקבעו דבריו תחילה וכיון דגריס רבה א"כ הלכה כאביי דבתראי הוא עכ"ל הרי שבפ' עושין פסין לא פסק אפילו כרבא דהלכה כוותיה נגד אביי נגד רבה וכאן פסק כאביי נגד רבה:
אך יש ליישב דהרא"ש כתב כן לפי סברת הרי"ף שהביא שם בזה הענין שפסק כרבא וע"ז כתב הרא"ש דרבה גרסינן ואביי פליג ולפי מה שרגיל בקצת מקומות הרי"ף לפסוק הגה"הכתבו התוספות ז"ל בפ"ג דיומא אפילו אי אביי פליג אריב"ל כל הלכה כאביי דבתראי הואאפילו כאביי ורבא נגד רבם א"כ כאן הלכה כאביי כך נוכל לפרש דעת הרא"ש אמנם הרא"ש בעצמו ס"ל הלכה כרבה נגד אביי ורבא:
כתב הר"ן בפ' ר"א דתולין הרא"ה ז"ל פסק כר"פ דבתראה הוא והרמב"ן ז"ל השיג עליו וכתב רבא רביה דר"פ הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב והרשב"א כתב דאי מהא לא איריא דבתראי לא אמרי הכי דהא רב נחמן רביה דרבא הוא ואפ"ה כל שלא היה יושב רבא לפני רב נחמן ק"ל כרבא וסימנא איכא במילתא דכל דאשכחן א"ל רבא לרב נחמן הוא דחשבינן ליה כתלמיד יושב לפני רבו ולא קי"ל כוותיה אבל כשנחלקו שניהם בשני חולקים בעלמא הלכה כרבא וה"נ ר"פ הוא שנחלק על רבא ואפשר דכיון דבתר' הוא קי"ל כוותיה עכ"ל. ומצאתי כתוב בשם גאון אם התלמיד האריך ימים אחר רבו ונתגדל בחכמה למה לא יהיה הלכה כמותו עכ"ל וכן הוא בנמוקי יוסף פ' כיצד הרגל ע"ש וכתב בשלטי הגבורים אם כלל זה הוא אמת יש לסלק כמה קושיות שעושה הרא"ש על הרי"ף במסכת בבא מציע' ולתרצם כה"ג:
במסכת עירובין פ"ק (יג, ב) אמרו דיצתה בת קול ואמרה הלכה כבית הילל ואמרו שם מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו כו' והענין שהיה ראוי לקבוע הלכה כב"ש משום דמחדדי טפי ואף אם ב"ה הוו רובא כדאיתא בפ"ק דיבמות היכא אזלינן בתר רובא היכ' דכי הדדי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי ונראה דמזה סמך הרב הגדול מהרי"ק בעל בית יוסף שבחר לעצמו שלשה עדרי ישראל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לפסוק כמותם או כרבים אף כשהרבה מהאחרונים נגדם מאחר שהם מחדדי טפי אבל אין זה ראיה מאחר שנפסק הלכת' מאביי ורבא ואילך כבתראי אף תלמיד כנגד רבו ע"כ ראוי לילך אחר האחרונים גדולי הפוסקים ובדרך זה דרך הגאון רבינו משה איסרלס בשלחן ערוך ומהרי"ק ז"ל בשורש פ"ד כתב דהלכה כמהר"ם והרא"ש ז"ל דבתראי נינהו עוד עיין בטור ח"מ סי' כ"ה מענין פסק הלכה בכמה מילי איך ראוי לפסוק: