לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ע"י ההוא טמיר ונעלם ברוך ה' לעולם

כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר (משלי ו, כד) :

פשט הפסוק, המצוה כנר להאיר לפניך, כמו שכתוב (תהלים יט, יא) מצות יי ברה מאירת עינים, והתורה כאור ללומדיה, והכסיל בחשך הולך (קהלת ב, יד). והנה לנר ואור יש ב' פירושים. א' נר יחידי נקרא נר, ואור הוא מדורה גדולה. ומסכים למה שנמנו וגמרו חכמים ז"ל (קידושין מ, ב) תלמוד גדול שמביא לידי מעשה.^הגה"הענין תלמוד גדול או מעשה גדול, יתבאר בארוכה בעזה"י לקמן במסכת שבועות פרק קמא ע"כ: המצוה שהוא מעשה קוריהו נר, ולתורה שהוא תלמוד קורא אור. פירוש שני, בנר עצמו שייך נר אור. כי הנר הוא המקבל האור דהיינו קנדלי"א, או פתילה בשמן שבכלי, והאור אחוז בו והם דבקים זה בזה וצריכים זה לזה, כי לאור הנר אין אחיזה רק בנר, כי מציאת האור זולת דבר שיאחז בו הוא חוזר למקורו ליסודו. גם הנר אין לו הארה כי אם מצד האור האחוז בו:

כך המצוה התלמוד סיבת המעשה, כהא דתנן (אבות ב, ה) הלל אומר אין בור ירא חטא. אמנם אין להתלמוד אחיזה בלי מעשה, כהא דתנן (אבות ג, ט) ר' חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת כו'. ולכאורה אלו שני דברים סותרים זה את זה. אבל כי מעיינת שפיר ראה תראה שניהם אמת, לא יכול אדם לבא לכתר תורה אם לא יהיה לו הכנה ביראת חטא, שנפשו חשקה בדביקות הש"י, ולב טהור לו חושק ומתאוה להדביקות, דאם לא כן עליו נאמר (תהלים נ, יז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי, על כן צריך להתלבש להיות יראת יי נגד פניו. אמנם עדיין נעלמו ממנו פרטי היראת חטא והמצוות והחקים והמשפטים כללותיהן ופרטותיהן עד שיזכה לכתר תורה, ואז בא מתלמוד למעשה בכל מכל כל:

עוד יש לתרץ בענין אחר והוא יותר פנימי. התורה היא מעשה ועיוני, נגלה ונסתר. הנגלה מהתורה הוא קיום מצוותיה שהן רמ"ח מצוות עשה, ושמירת אזהרותיה שהן שס"ה לאוין. ולאלה ולאלה יש טעמים נסתרים סודות אלהיות כולן דבוקות בשמו הגדול אשר על היודעם נאמר (תהלים צא, טו) אשגבהו כי ידע שמי, ונתקיים בם (דברים ד, ד) ואתם הדבקים ביי אלהיכם. והנה סדר המדרגות כך הם. לא בור ירא חטא וכו', רק צריך ללמוד תחלה תרי"ג מצוות, והתלמוד יביאנו לידי מעשה ויהיה ירא חטא. אחר כך כשיבא למעלה זו, אזי שכל המעשה הוא סולם לעלות לעיוני שהוא חלק הנסתר ויזכה לחזות בנועם יי, וזו היא החכמה האמיתיית ידיעת סודות המצוות שהם סודות אלהיות, ולזו החכמה צריך שתקדים יראת חטא כמו שכתוב (איוב כח, כח) הן יראת יי היא חכמה, ואז חכמתו מתקיימת, יתגלו לו רזי תורה להיות חכם מבין מדעתו. וזהו ענין שראינו ושמענו מהרבה חסידים קודם עסקם בסודות אלהיות היו מפשפשים במעשים ומתודים על חטאם ומתלבשים ביראת השם:

אמר אחר כך, ודרך חיים תוכחת מוסר. מתחילה דיבר משלמות עצמו יהיה שלם בנר מצוה ותורה אור, אח"כ ישלים את זולתו גם כן, וזהו דרך לחיים הנצחיים להיות זוכה ומזכה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות כו', ותמיד לא ימנע מלהוכיח אחרים וילמדם חכמה ומוסר להבין אמרי בינה, ועל כן אמר לשון ודרך כמו שאמר יתרו למשה רבינו ע"ה (שמות יח, כ) והזהרת אתהם את החקים ואת התורות והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון:

ואמר תוכחת מוסר שהוא כפל לשון, תוכחה רצה לומר על העבר, הוכח יוכיח אם סרו מן הדרך הטוב והישר. ומוסר הוא יורה דרך שילכו להבא, כמו שכתוב (משלי ח, לד) שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו:

הוכחה היא מצות עשה כמו שכתוב (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך, והיא מצוה רבה במאוד. ובמסכת שבת פרק כל כתבי (קיט, ב) אמר רב עמרם בריה דר' שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר ר' חנינא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר (איכה א, ו) היו שריה כאילים לא מצאו מרעה. מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע. ובפרק במה בהמה (שבת נד, ב) כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו. בכל העולם, נתפס על כל העולם. עוד שם (נה, א) אמר רב אחא בר חנינא, מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה דכתיב (יחזקאל ט, ד) ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על התועבות הנעשות וגו'. אמר ליה הקב"ה לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תי"ו של דיו שלא ישלטו בהן מלאכי חבלה. ועל מצחן של רשעים תי"ו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה, רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו. אמר ליה הללו צדיקים גמורים, הללו רשעים גמורים. אמר ליה רבש"ע היה בידם למחות ולא מיחו. אמר ליה גלוי וידוע לפני שאם ימחו בהן לא יקבלו מהם. אמר ליה רבש"ע, אם לפניך גלוי, להם מי גלוי. והיינו דכתיב (שם ו) זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית על כל אשר עליו התי"ו אל תגשו וממקדשי תחלו. (ופירש"י (ד"ה היינו דכתיב) מתחלה אמר אל תגעו ולבסוף אמר וממקדשי תחלו) וכתיב ויחלו באנשים זקנים אשר לפני הבית תני רב יוסף א"ת מקדשי אלא מקודשי אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאל"ף עד תי"ו ומיד כו':

ובהגהת מיימוני פרק ששי מהלכות דעות זה לשונו, אמנם אם ודאי לו שלא יקבלו אז נראה דפטור, שאמרה מדת הדין לפני הקב"ה אם לפניך גלוי, לפניהם מי גלוי, משמע שאם היה גלוי להם לא היו נענשים. וכן משמע בתוספות בפרק חזקת הבתים (שבת שם), וכן כתב בספר המצוות, דכתב וטוב לו לשתוק דהנח להו לישראל מוטב שיהיו שוגגים כו'. ורא"מ כתב, דמעונש פטור, אבל מעשה דהוכח תוכיח לא אפטור. אבל הר"ב מקוצי כתב, בההיא דהבא על יבמתו (יבמות סה, ב) כשם שיש לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, שנאמר (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך עכ"ל הגהת מיימוני:

ולי נראה להביא ראיה לדברי רא"מ, דמהוכח תוכיח אינו פטור. מהא דאיתא פרק יש בערכין (טז, ב), עד היכן תוכחה. רב אמר עד הכאה. ושמואל אמר עד קללה. ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. הרי ס"ל אף שכבר בא לנזיפה וגם לקללה ואז יודע בודאי שלא יקבל, עם כל זה אינו פטור מעשה דהוכח תוכיח עד הכאה:

והמיימוני פ"ו מהלכות דעות פסק כרב. אף דהסמ"ג תמה עליו ופסק כרבי יוחנן, דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן (ביצה ד, א), וכל שכן לגבי שמואל באיסורי, מכל מקום כתבה הגהות מיימוני וזה לשונו, בתנחומא פרשת כי תשא משמע כדברי רבינו המחבר, דאמר אמרה מדת הדין רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו כו', עד אף על פי כן היו להם להתבזות על קידוש שמך ולקבל על עצמן הכאות מישראל כשם שהיו הנביאים סובלים, שהרי ירמיה וישעיה כמה צרות סבלו מישראל כדכתיב (ישעיה נ, ו) גוי נתתי למכים. מיד חזר הקב"ה ואמר למלאכי חבלה זקן ובחור טף ונשים, עד כאן לשון המדרש, עד כאן לשון המיימוני:

ואף לדברי הסמ"ג דפסק כר' יוחנן עד נזיפה ולא יותר, מכל מקום מוכח מרב ושמואל דאפי' יודע שלא יקבל מחויב להוכיח, דהא שמואל דמיקל יותר מרב מכל מקום ס"ל אף לאחר נזיפה שיודע בודאי שלא יקבל מחויב להוכיח, ובסברא זו לא פליג רבי יוחנן ארב ושמואל. ונהי דס"ל דאין צריך המוכיח לסבול ביותר ולהוכיח אחר הנזיפה, מכל מקום בהא לא פליג דהיה מחויב להוכיח קודם נזיפה אף שהיה קים ליה בגויה שלא יקבל התוכחה, ואף נאמר דרבי יוחנן פליג עלייהו וזהו בעצמו טעמא דידיה שסובר עד נזיפה ולא יותר, משום דאז נתגלה לו שלא יקבל התוכחת מוסר א"כ לא היה ראוי לפסוק כרבי יוחנן שהוא יחידאה בסברא זו נגד רב ושמואל שס"ל מצות הוכחה אף לאחר נזיפה, שאז ידעינן בודאי שלא יקבל. ומאחר שדברי רבי יוחנן בטלין נגד תרווייהו, על כן מן הראוי לפסוק כרב, כי רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי (בכורות מט, ב), ואפשר שזהו הטעם של המיימוני שפסק כרב:

וההיא דפרק הבא על יבמתו (יבמות סה, ב) דא"ר אילעא משום רבי אליעזר בן שמוע כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שלא נשמע. רבי אומר חובה שנאמר (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.^הגה"הוזה לשון נמוקי יוסף סוף פרק הבא על יבמתו. מצוה לומר דבר הנשמע למי שמקבל. מצוה, דכתיב (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח, אפילו מאה פעמים (ב"מ לא, א). אבל למי שאינו מקבל, מצוה חובה שלא להוכיח. והקשו ז"ל מהא דאמרינן במסכת עירובין (ערכין טז, ב) שחייב להוכיח עד שיכנו או עד שיקללנו. התם ביחיד, אבל לרבים לא. והא דאמרינן במסכת שבת (נה, א) לוכחינהו מר להנהו דבי ריש גלותא, ואמר לא מקבלי מינאי. ואמרינן אפילו הכי לוכחינהו מר. התם הוא שלא הוכיחם כלל, אלא שלא היה מכיר בהם שלא ישמעו, ומשום דאולי ישמעו או משום שלא יהיה להם פתחון פה היה חייב להוכיח לפחות פעם אחת, עכ"ל. אמנם דבריו דחוקים הם: אני אומר שזהו ענין בפני עצמו, ומיירי בדבר שהחוטאים אינם יודעים שזה אסור ומתלוצצים מהמוכיח ועל כל פנים יעברו, על כן מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, והוא כדמיון הא דאיתא במסכת שבת פרק שואל (קמח, ב) ובמסכת ביצה פרק המביא (לו, ב) לענין תוספת יום כפורים דחזינן להו דאכלי ושתי עד חשיכה ולא אמרינן להו ולא מידי, משום טעמא מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וזה לשון המיימוני פ"א דהלכות שביתת עשור (ה"ז), נשים שאוכלות ושותות עד חשיכה והן אינן יודעין שמצוה להוסיף מחול על הקודש אין ממחין בידן שלא יבואו לעשות בזדון, שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר, והנח להן שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין, וכן הדומה לזה עכ"ל:

וזה לשון הרא"ש במסכת ביצה בריש פרק המביא, כתב בעל העיטור דוקא במידי דאתא במדרשא כגון תוספות עינוי יום כפורים, אבל במידי דכתב באורייתא בהדיא מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי, עכ"ל. והיינו טעמא, מאחר שלא מבורר איסורא בהדיא חיישינן הן לא יאמינו ולא ישגחו, ועל זה חובה שלא לומר דבר שלא נשמע, משום מוטב שיהיו שוגגין. אבל דבר שנתפרסם אסורו ונודע ומבורר, אזי הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים:

עוד יש לפרש דברי רבי אליעזר בן שמוע שלא לומר דבר שלא נשמע, היינו להוכיח לץ שמתלוצץ על דברי המוכיח וצוחק עליו, כי ישראל אף שהיו חוטאים ולא שומעים לקול נביאיהם זה לא היה בכלל התלוצצות רק נביאי שקר הטעום וסברו שדבריהם אמת. וכן המוכיח לחבירו והוא משיב לו על הוכחה לא עשיתי כך, או אומר עשיתי וכדין עשיתי אז מחויב להוכיח עד הכאה, ולמר כדאית ליה. אמנם אם צוחק לדברי המוכיח ומתלוצץ עליו, אז חובה על המוכיח שלא יאמר:

עוד יש לפרש דברי רבי אליעזר בן שמוע, מדבר מי שרוצה להחמיר על עצמו ולהוכיח אחר השיעור שמחוייב להוכיח למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, על זה אמר שלא יעשה שוב, וטוב שלא יאמר דבר שלא נשמע משום אל תוכח לץ ודו"ק:

ומחמת פסק המיימוני עד הכאה, נראה לי טעמו ונימוקו עמו וכדפרישית, ויהיה מוכיח כעמוד ברזל לא ישא אף פני הגדול. ובפרק חלק (סנהדרין קא, ב) ירבעם זכה למלוכה על שהוכיח את שלמה וכו'. ובפרק בתרא דכתובות (קה, ב) האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתיא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו וכו':

והנה דרשו רז"ל (שבועות לט, א) איש באחיו (ויקרא כו, לז) בעון אחיו, כל ישראל ערבין זה בזה, אבל בקיום מצות הוכחה הוא פטור אח"כ מערבות:

וכשם שמצוה רבה על המוכיח להוכיח, כך מצוה רבה על המוכח לקבל התוכחה. במסכת תמיד פרק ראשון (כח, א) תניא, רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם,^הגה"הופירש"י (ד"ה איזוהי דרך), הרבה דברים ישרים צריך לו לאדם לברור, אלא איזה היא דרך אחד מדרכי הישרים שיבור לו האדם ע"כ: יאהב את התוכחות. שכל זמן שתוכחות בעולם, נחת רוח בא לעולם, טובה וברכה באין לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר (משלי כד, כה) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, ע"כ. ובפ' יש בערכין (ערכין טז, ב) אמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא ע"י שהייתי קובל עליו לפני רבן שמעון בר' וכ"ש שהוספתי בו אהבה לקיים מ"ש (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך ע"כ:

הרי מבואר גודל מצות הוכחה. על כן ראוי לכל אחד להאריך במילי דהוכחה כפי יכלתו. הן אמת שכל עניינים הנ"ל קאי להוכיח על עבירה שנעשית כבר, מכל מקום נלמוד מזה גם כן לעמוד ולהזהיר על להבא, להודיע הדרך הטוב והישר. וירא שמים יוצא ידי שניהם. כי תוכחה על העבר, וללמד מוסר והנהגה אלהבא, כולם בחדא מחתא מחתינהו, וטעם אחד לשבח לשניהם, למען ישמעו ולמען ילמדו וגו' ושמרו לעשות את כל דברי התורה (דברים לא, יב). וכן משה רבינו ע"ה עשה גם שניהם, לאחר שלמד תורה ומצוות עם כל ישראל כשבא לילך בדרכי חיים הנצחיים סמוך למותו קיים תוכחת מוסר, אלה הדברים, דברי תוכחות הוכיחם על העבר מה שחטאו מעת צאתם ממצרים. ולמדם מוסר על העתיד, הן בקיום התורה ומצותיה תלמוד ומעשה, הן מהתלבשות המדות באופן לבא אל הדביקות יתברך ולילך בדרכיו יתברך ובמדותיו, כמבואר בהרבה פסוקים במשנה תורה:

ודעו בני יצ"ו, שכל המוסרים שהוזכרו בדברי רז"ל בתלמוד ובמדרשים ומה שהאריכו אחר כך מחברי ספרי התשובה וספרי המדות והמוסר, גם המדברים על פי הסוד מסוד הדביקות כמו הקדוש רשב"י ע"ה בזוהר ובתיקונים והנמשכים אחריו דורות ראשונים ואחרונים, דברי כולם מרומזים בדברי מוסר של משה רבינו ע"ה, למי שעינים לו לראות אז יראה הכל בעין השכל מבואר היטיב אשרי עין ראתה כל אלה:

ואלה הדברים אשר דבר משה (דברים א, א), היה סמוך למותו כשהולך בדרך חיים. ובדרך שעשה אדון הנביאים, הלכו בדרכיו גם כן הנביאים מוכיחים לישראל ומזהירין אותם להבא, וביותר עשו זה סמוך לסילוקן מן העולם. כן עשו יהושע תלמידו. וכן שמואל, ויהי כאשר זקן שמואל (ש"א ח, א). גם לפנים בישראל יעקב אבינו קודם הסתלקו קרא לבניו כו'. וכן דרך כל הצדיקים בעת סלוקן הם מתעסקין בתוכחת מוסר ביתר שאת:

ידעתי כי לא צדקה נפשי להיות נמנה בכלל צדיקים, מכל מקום צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך כתיב (שיר השירים א, ח), על כן אצא בעקבי הראשונים לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה לברוכי ה' הבנים בניי ובנותיי וחתניי וכלותיי ונכדיי וזרעם וזרע זרעם עד עולם, כולם יעמדו על הברכה ויוסיף יי עליכם אלף פעמים ככה. ואחבר להם תוכחת מוסר כאשר ייסר איש את בנו, כי עת לדבר לי עתה מאחר שאני עושה עקירה מהם לעשות הנחה בעזרת הש"י בארץ הקדושה. ואיתא פרק אלו מגלחין (מו"ק כו, א) אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן, אליהו חי הוא. אמר ליה כיון דכתיב (מלכים ב, יב) ולא ראהו עוד, לגבי דידיה כמת דמי. ועלי אני קורא מקרא זה שהתחלתי בו דרך רמז, ודרך חיים תוכחת מוסר הוא הדרך נוכח ה' ארץ החיים, כי שם צוה יי את הברכה חיים עד העולם:

אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת יי (תהלים קיט, א). כי הנה התבוננתי לעשות לכל מוסר סמיכות מדברי תורה באורך ורוחב ועומק, כדי שיכנס יותר בלב ויהיה מקויים ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ויבא על נכון מאמר רז"ל (ברכות סד, א) הנפטר מחבירו אל יפטור אלא מתוך דברי תורה שמתוך כך זוכרהו. כוונתם, יאמר דברי תורה פשטים נעימים שהם דברי מוסר הנכנסים בתוכיות הלב. וזה שדייקו בלשונם מתוך דברי תורה, כי כבר הזכרתי בחיוב לעסוק בדברי מוסר כשנפטר מחבירו, וכשאומר המוסר מקושט ומהודר בדברי תורה אז נכנס ביותר בתוכיות הלב. וכן אנו אומרים בברכת אהבה רבה, ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור כו', ואז תורת אלהיו בלבו ומקויים (תהלים מ, יא) בתוך לבי אמונתך, זהו שאמרו מתוך ד"ת:

והנה אלה דברי תורה שהם מוסרים, עושה פרי ועושים רושם, מאחר שנכנסים בתוך לבו, ותלמוד זה מביא לידי מעשה. נמצא כשמעשה בא לידו, נזכר בחבירו שלמדו דבר זה. וזה שמסיים מתוך כך זוכרהו. והנה נזכרים ונעשים, רצוני לומר ראה מעשה ונזכר בהלכה, דהיינו ד"ת הפשט שהגיד על זה וזוכר האומרו, ואז מביא גאולה כדתנן (מגילה טו, א) כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ואם הוא מת, אז דובב שפתי ישנים. נמצא מתוך כך הזכירה בשני פנים, המעשה גורם שזוכר ההלכה דהיינו דברי תורה, וזוכר את חבירו, ושניהם כאחד טובים. ואז רמז הפסוק (משלי ו, כד) כי נר מצוה וגו' הוא במילואו וטובו מכל מה שאמרנו, כשיהיה דרך חיים אז יראה להיות נפטר בתוכחות מוסר, ותוכחת מוסר יהיה בתורה אור, ואז יזכה לנר מצוה, כי תלמוד מביא לידי מעשה:

וכדי לקיים זה הפסוק כי נר מצוה וגו', חשבתי בציווי רז"ל (תנחומא עקב ו, א) שאמרו המתחיל במצוה אומרים לו גמור דבר ולא חצי דבר. כי מאחר שכוונתי להועיל לכם בני יצ"ו עם הנלוים אליכם יצ"ו לזכותכם לעולם הבא, התבוננתי כי אי אפשר לבא לתכלית הדביקות אם לא בנר מצוה ותורה אור, רצוני לומר לעורר אתכם על מעשה המצוות ולהזהיר על איזה עניינים לא תעשיים ועשיים שהרבה אינם נזהרים, והוא אחד מב' סיבות. א' לפעמים הוא על דרך שאמרו רז"ל (יומא פו, ב) עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. ויש בעונותינו הרבים הרבה אשר נשתקעו בהם ההולכים חשיכים. וכמו שהעידו רז"ל (ב"ב קסה, א) על גזל עריות ולשון הרע הרוב בגזל, והמיעוט בעריות, והכל באבק לשון הרע, אשר אני נותן סימן, אין לך כל פקודה ופקודה שאין בו מעון עגל (עי' סנהדרין קב, א), כי דרך רמז עגל ר"ת ג' אלה "עריות "גזל "לשון הרע, לכך נסמכו בסדר הוידוי, גזלנו, דברנו דופי, העוינו. כי עון רמז לעריות, כאשר כתב הרוקח בסודותיו עון מלא עי"ן ו"ו נו"ן עולה רמ"ח, כי אין עבירה נעשית בהרגשת כל רמ"ח אברים אלא ביאה. הרי העידו רז"ל על ג' אלה שהם עבירות חמורות במאוד ונמצאות:

אבל עוד יש ויש סיבה ב', לפעמים מחמת חסרון ידיעה שלא נודע לרבים ולא שגור בפיהם ענין מצוה זו ודבר זה, על כן כגון דא צריך אני להודיע. וגם איזה מחודשים דינים אשר חדשתי בעזה"י שלא הוזכר בדברי קדמונים וכל זה בנר מצוה:

ותורה אור יקיים בידיעת טעמי מצוות וסודיהן אשר על זה נאמר (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, במה שכתב אשר יעשה הוא עשיית המצוה בפועל, במה שכתב וחי בהם רצונו לומר דביקות רמיזות המצוה שהיא החיות הרוחניות מהמצוה, אשר מצד זה הרוחניות שהיא מחשבה יש לו דביקות בשמו ית', כי כוונת המצוה סוד שמו ית', ולולי זה אין דביקות מגשמיות הפעולה להרוחניות שהוא תכלית הרוחניות הוא ית' שמו:

וגם העבודה שבלבנו היא התפלה במקום קרבן המקרב והמדבק אותנו בו ית' צריך להיות תפלה בכוונה ואז הוא גוף בנשמה, וגופניות התפלה היא סידורה כפי אשר סדרו לנו חז"ל באימה וביראה, ונשמתה הוא כוונת סודות התפלה ואמרו רז"ל (מדרש תהלים צא, טז) מפני מה ישראל מתפללין ואינם נענים, מפני שאינם יודעים להתפלל בשם, שנאמר (תהלים שם) כי ידע שמי יקראני ואענהו. וכבר הזכרתי בהקדמת דברי, כי תלמוד מביא לידי מעשה, ומעשה מביא לידי עיוני:

ובזה יובן נוסח המסודר בברכת אהבה רבה, אמר ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים כו', הרי בקשתנו על התלמוד שיביאנו לידי מעשה לעשות ולקיים. אחר כך אנו מבקשים, והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך, זהו שיאיר הקב"ה עינינו בסודות המצוות, אשר גם כן התפלל דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, יח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ובזה נהיה דבקים בשמו ית' באהבה וביראה. ומבואר בזוהר ובחכמי האמת כי מגשמיות המצוה והתורה והתפלה, דהיינו מעשה ודבור נתהוו מהם לבושים אל הנשמה ומדרגה של גן עדן התחתון, אבל אין לו אחיזה ודביקות בגן עדן עליון שהם מעלות דקות הרוחניות כי אם מסוד הכוונות שהם בסוד ידיעת שמותיו ית'. ועתה לא באתי לדבר מזה הדרוש הנחמד, כי אם לקמן במקומו. רק הנני עתה כמזכיר ראשי פרקים מהמצטרך:

ודעו בניי יצ"ו, שלא יעלו במחשבותיכם מה שאזכיר בקונטריסים האלה מסודות המצוות והתפלות שירדתי לעומק, כי הענין אפילו כערך טיפה בערך ים הגדול, כי לסודות ההם אין סוף ותכלית, אדם אם יחיה אלף שנים פעמיים לא יעלה ויגיע לתכלית מצוה אחת עד עומקה ושרשה ושורש שורשה, כי אם רבי שמעון בן יוחאי וחביריו די מדרהון עם בשרא לא הוו. וגם ידיעה גדולה לתלמידיו ותלמידי תלמידיו הזוכים ליהנות מאורו הגדול, אמנם לאו כל מוח ומוח סביל דא, ואני לא באתי רק לגלות קצת מהקצת ממה שקבלתי מפי סופרים ומפי ספרים הנמשכים אחר הזוהר, ובפרט מגדולי האחרונים ספרי הקודש האלהי מהר"ר מאיר גבאי ז"ל, והאלהי מהר"ם קורדוורא ז"ל, וגדול האחרון איש האלהים קדוש האר"י ז"ל, ואוסיף נופך קצת משלי להחכים ולהבין מדעתי ביאור העניינים. ונודע כי הקדושה מעיין המתגבר, אדם מקדש את עצמו מלמטה מעט, מקדשין אותו הרבה מלמעלה (יומא לט, א), ויחוננו הקב"ה חכמה בינה ודעת, ואז תזכו לכנוס לפני ולפנים בכמה אלפי אלפים מעלות טובות למקום ברוך הוא:

הרי הקונטרסים האלו אשר אני מנחיל אתכם הם חוט המשולש, תוכחת מוסר ונר מצוה ותורה אור, וסימנם ה' מנ"ת חלקי "מוסר "נר "תורה:

ויען כי התלמידים נקראים גם כן בנים, וזכיתי תהלות לה' להעמיד תלמידים הרבה, על כן הנני מצוה אתכם איזה תלמיד שחשקה נפשו להעתיק הקונטריסים ההם, אל תמנעו הטוב מבעליו. ואתם בניי שמעו מוסר אביכם, ויהיה לזכרון בין עיניכם, והתנחלתם אותם לבניכם, כי היא חייכם ואורך ימיכם. ויותר מהמה בניי יצ"ו הזהרו בתוספות קדושה וטהרה ובדביקות, כי כפליים לתושיה, וכפלי כפליים יש ויש יותר ממה שזכרתי. בפרט כי בחפזון חברתי בעת צאתי לדרך המיומן לארץ הקדושה להדבק בארצות החיים. אשר על כן אני קורא שם אלו הקונטריסים דרך חיים. וגם על שם הפסוק הנ"ל, כי נר מצוה וגו' ודרך חיים וגו', והוא הדרך לחיים הנצחיים:

ויען כי למדרך כף רגל יש בו שלשה פרקים כמוזכר לענין דיני טריפות וכשרות הרגל, כן אסדר שלשה פרקים לרגל ישרה אשר תדרוך בדרך עץ החיים. פרק א נקרא בשם עשרה מאמרות. פרק ב נקרא בשם עשרת הדברות. פרק ג נקרא בשם עשרה הלולים. ואלו ג' פרקים מביאים את האדם שהוא תכלית הבריאה מביאים אותו לתכליתו האמיתית, אשר נגדם תקנו אנשי כנסת הגדולה לומר בראש השנה, שהוא היום שבו נברא אדם הראשון שהוא תכלית הבריאה כדאמרינן במסכת ראש השנה (כז, א) כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך, כר' אליעזר דסבירא ליה בכ"ה באלול נברא העולם, והאדם שהוא כלל הבריאה נברא בכ"ה שהוא יום הששי, ותקנו אנשי כנה"ג לומר עשרה פסוקים מלכיות זכרונות ושופרות נגד ענינים הנ"ל, כדאיתא בר"ה (לב, א) הני עשרה מלכיות כנגד מי, רבי אומר כנגד עשרה הילולים שאמר דוד בספר תהלים. רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו למשה בסיני. ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם כו', ע"כ:

והנה יש קידום ואיחור בסדר זכרון החכמים, שהקדים את דברי רב יוסף לדברי ר' יוחנן שקדם לו זמן רב. ובספר הפרדס פ"ה משער טעם האצילות תירץ זה על דרך הסוד ע"ש. אמנם על דרך הפשט נראה לי, דחשבינהו כסדר מלמטה למעלה, דהיינו מלמעלה למטה היה סדר י' מאמרות במעשה בראשית, אח"כ י' דברות במתן תורה, אח"כ י' הילולים בספר תהלים, ומשום כבודו של רבי להקדימו התחיל הסדר מלמטה למעלה:

ואם אמר יאמר האומר למה באמת דילג ולא אמר הרמז למעלה, דהיינו היה לו לומר נגד עשרה מאמרות. וכן קשה על רב יוסף. אף אתה תאמר לו, כי כל אחד אמר לפי דביקתו ומדתו, דמיא להא דאיתא בפרק חלק (סנהדרין צח, ב) מה שמו של משיח, דבי רבי שילא אמר שילה שמו שנאמר (בראשית מט,יא) עד כי יבא שילה. ר' ינאי אומר ינון שמו שנאמר (תהלים עב, יז) יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו. ר' חנינא אמר חנינא שמו כו'. פירש"י (ד"ה ינון שמו) כל אחד דורש אחר שמו. כן בכאן כל אחד אמר לפי מדתו ודבקותו. רבי מבית דוד קאתי אמר נגד י' הילולים שאמר דוד. רב יוסף היה סיני כדאיתא (ברכות ד, א) רב יוסף סיני רבה עוקר הרים, ע"כ אמר רב יוסף נגד עשר דברות שנאמרו בסיני. רבי יוחנן שופרי דרבי יוחנן הוה מדוגמת שופרי דאדם הראשון (ב"מ פד, א) שהיה תחלת בריאת מעשה בראשית, ע"כ אמר נגד עשרה מאמרות כו'. וענין שופרי דר' יוחנן מפליג בבבא מציעא פרק הפועלים (שם), ופריך שם איני והאמר מר שופרי דרב כהנא מעין שופרי דרבי אבהו, שופרי דרבי אבהו מעין שופרי דיעקב אבינו, שופרי דיעקב אבינו מעין שופרי דאדם הראשון, ואלו רבי יוחנן לא קא חשיב. שאני ר' יוחנן דהדרת פנים לא הוה ליה. משמע דשופריה הוה ג"כ מגיע עד שופרי דאדם, שהיה עקב שלו מכהה גלגל חמה. זהו טעם סדר של הנך שלשה. אך הסדר הפשוט הוא עשר מאמרות, עשר דברות, עשר הילולים, על כן קראתי הג' פרקים בשמות ההם:

ונתתי אל לבי לעשות מקודם הקדמה להודיע ולגלות מה נורא האדם, וענין יצירתו וצלמו ודמותו ותורתו ואחריתו, כי הכל בגבהי מרומים, וכראות זה המשכיל כי ידו שולטת בכל ועושה רושם עולה במעלה נגד רום המעלות להדבק בו ית', וההיפך בהיפך וירד פלאים ח"ו, ואז יתלהב לבו להיות תמים עם ה' אלהינו וללכת בדרכיו ולהדבק בו בדביקה חשיקה חפיצה באהבה רבה ואהבת עולם, ויכנסו בלבו כל דברי תוכחת מוסר ונר מצוה ותורה אור, ויותר מהמה ישמע חכם ויוסף לקח:

והנני קורא שם להקדמה יקרה זו תולדות אדם, יען יתגלו בה מאורעות האדם בזה ובבא. וכמו אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז, ב), שפירש מאורעות. ויהיו נזכרים בהקדמה הזו מעלת האדם בפרט, ואח"כ בכלל, הצריך לפרט אומה הישראלית הנקראים אדם, כמו שדרשו (יבמות סא, א) אדם אתם קרוין אדם, ואין האומות קרוין אדם, וכי הם חלק ה' עמו. ישמח צדיק כי חזה ויאמר הנה אלהינו זה. וזה החלי בעזרת השם צורי וגואלי:

בשם ה' זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים את האדם בדמות אלהים עשה אותו.^הגה"הכתב הרמב"ן בשם רב שרירא גאון, שמסרו אחד לחבירו הכרת פנים וסוד שרטוטין, מקצתן אמורין בסדר הפסוק שלאחריו זכר ונקבה בראם. ואין מוסרין סתרי תורה ורזין אלא מי שרואין בו סימנין שראוי לכך, אלו דברי הגאון ולא זכינו בהם, עכ"ל הרמב"ן: זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם (בראשית ה א, ב). האדם נעשה ונברא בצלם אלהים, לדעת כי ה' הוא האלהים, ולהיות כאלהים. ג' אלה הם ג' שרשים, שורש מציאות ה', שורש תורת ה', שורש דביקות בשם:

האדם הנעשה והנברא בצלם אלהים הוא אות וסימן למציאות השם, בסוד (יחזקאל א, כז) ועל כסא דמות מראה אדם, ונאמר (איוב יט, כז) ומבשרי אחזה אלוה. ואבאר כל זה בארוכה אם יהיה אלהים עמדי:

ומה שנברא לדעת כי ה' הוא אלהים זהו באמצעות תורת השם, כמו שכתוב במתן תורה (דברים ד, לו) אתה הראית לדעת כי ה' אלהים אין עוד מלבדו, וביאור ענין זה או מה הוא ענין הידיעה נבאר בארוכה:

ותכליתו הוא להיות כאלהים דביקות בשמו כמו שכתוב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, והוא השכר האמיתי להיות כאלהי נצחיי. הגם כי זה הפסוק ואתם הדבקים מיירי בעודו בחיים חיותו בעולם הזה ענין היום לעשותם להיות דבק במצוותיו ובמדותיו ית', מכל מקום היא היא זה הדביקות היום לעשותם היא סיבה עצמיית למחר לקבל שכרם להיות דביקותו חיי עולם הבא חיים נצחיים רוחניים בסוד שכר מצוה, מצוה, ושכר עבירה, עבירה (תנחומא ויקהל א), כי השכר והעונש אינם הסכמיים רק עצמיים החיות האמיתי העולם הבא, דהיינו בשרשיה למעלה:

וכן הוא אמור לענין עונש עבירה בר מינן, העונש של עבירה, היא עבירה בעצמה, דהיינו שרשה הרע ראש ולענה. ודבר זה יתבאר בארוכה אי"ה. והכל תלוי בבחירת האדם. אמנם לתכלית זה ברא הש"י את האדם שיבחר בדביקות החיים כמו שכתוב (דברים ל, יט) החיים והמות נתתי לפניך את הברכה והקללה ובחרת בחיים. ופירש רש"י, אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק יפה ואומר לו את זה ברור לך. ועל זה נאמר (תהלים לז, ה) ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך עכ"ל:

הענין הטובות והרעות כולם באות בכוונה מהש"י, ודלא כרלב"ג וסיעתו שהתחכמו ואמרו כי הטובות נמשכות בעצם מהש"י, והרעות במקרה מהכרח החומר, לא כך, רק הכל בכוונה מכוונת מאתו ית', כי הוא ית' עושה שלום ובורא רע (ישעיה מה, ז), ושכר מצוה בעצם מצד המצוה, ועונש עבירה בעצם מצד העבירה, אך הטובות מכוונת לעצמם, והרעות לזולתם. וכאשר נדקדק נמצא כי תכלית הרעות בתכלית הטובות שוה בשוה, כי כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו (שמו"ר יז, א), ואלמלא הרעות לא היה ירא מהש"י, ומתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ, ב). וכבר אמרו רז"ל (שבת לא, ב) אין לו להקב"ה אלא יראת שמים בלבד, וכתיב (קהלת ג, יד) ידעתי כי כל אשר יעשה אלהים הוא יהיה לעולם כו' והאלהים עשה שיראו מלפניו. הרי נתבאר כל הדרוש הזה כמו שהש"י מתקדש בצדיקים, כך מתקדש ברשעים, נודע ה' משפט עשה וכו' (תהלים ט, יז) :

הכלל העולה, כי הטובות תכלית אהבת הש"י, והרעות היראה. אמנם הש"י תומך גורלנו לברור בחיים שהוא התכלית, ומפי עליון לא תצא הרעות רק הטוב (איכה ג, לז), רצוני לומר שהוא ית' תומך הגורל לבחור בטוב. ודברים הללו יתבאר ג"כ בארוכה:

הרי ג' שרשים, והם ג' עקרים שהרב בעל עקרים יסד ספרו. מציאות הש"י, ותורה מן השמים, ושכר ועונש:

ועל אלה ג' רומז הפסוק שהתחלתי בשם ה', (בראשית ה, א) זה ספר כו', הגם כי תיבת בשם ה' קאי אלמעלה (שם ד, כו) אז הוחל וגו', מכל מקום התורה ברמיזה נדרשת, פנים ואחור, מעלה ומטה. בשם ה', הוא מציאות השם. זה ספר, הוא ספר התורה הזאת, תורה מן השמים. ואמר לשון זה כמורה באצבע, והיה יכול לומר אלה תולדות אדם כמו כל אלה תולדות, כי הוא רמז בכאן רמז למה שהתורה היא דו פרצופין תורה שבכתב ותורה שבעל פה כדמות זכר ונקבה, כמו שהוזכר בזוהר וגם בדברי המחברים, הן ההולכים דרך האמת, הן על דרך הפשט, מכל מקום אמרו רז"ל כל התורה כולה בלשון זכר נאמרה, כי הנקבה נכללת בזכר ומאירה מכבודו, ורמז לדבר זא"ת וז"ה שוים במספר קטן המורה על אחדותם, וכן כתוב (עי' במדבר טו, כט) תורה אחת לכם, על כן אמר זה ספר בלשון זכר:

ותולדות אדם, פירושו כמו (בראשית לז, ב) אלה תולדות יעקב, וכמו שפירש רש"י (ד"ה אלה תולדות) אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב ארץ ישראל, וכן הם תולדות אדם המאורעות עד שבאים לכלל ישוב ארץ ישראל שלמעלה נצחיי:

אח"כ אמר ביום ברוא וגו', פירושי קא מפרש שלשה אלה. מה שאמר ביום ברוא אלהים את האדם בדמות אלהים עשה אותו, זהו פירוש על בשם ה' כמו שאמרתי למעלה. ונפרש אי"ה בארוכה ענין (איוב יט, כז) מבשרי אחזה אלוה, שמצלם ודמות אדם נודע ונתגלה מציאות השם. זכר ונקבה ברא אותם, זהו פירוש על ספר, שתכלית בריאת אדם בתורתו כן יצירתו סוד ד"ו פרצופין, וכבשה כתיב (בראשית א, כח) :

ויקרא את שמם אדם (בראשית ה, ב), זהו פירוש על תולדות אדם, וסופו אם דבוק הוא למעלה ומתדמה לו ית' לילך בדרכיו נקרא שמו בעצם אדם מלשון (ישעיה יד, יד) אדמה לעליון, ועל כסא דמות אדם (יחזקאל א, כז). ואם הוא מפריד את עצמו מהדביקות, אז נקרא אדם על שם האדמה אשר לוקח ממנה ועפר הוא ולעפר ישוב. אמנם שם אדם המורה על אדמה לעליון זהו עיקר התכלית, כי הרע לא נברא רק בעבור הטוב כדפירשתי, על כן שם אדם בעצם, שכן עולה במספר כשמו הגדול במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א:

והנה שלשה השרשים הנ"ל צריכין ביאור רחב לירד לסוף דעתו להראות העמים ענין מעשה ה' הגדול והנורא במהות ואיכות האדם, וכבר הוזכרו ג' אלה בזוהר ג"כ איך הם מקושרים ומתייחדים, והוא מאמר מופלא ונבארהו כיד ה' הטובה עלינו. ואחר ביאורו נמצא פתח פתוח לשלשה שערים הנ"ל, אשר בכל שער ושער נכנסים להרבה חדרים בדעת ימלאון:

וזה לשון הזוהר פ' אחרי מות (ח"ג עג, א) תנינן ג' דרגין אינון אתקשרין דא בדא, קודשא בריך הוא, אורייתא, וישראל, וכל חד דרגא ודרגא סתים וגליא. קב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא. אורייתא הנ"ל סתים וגליא. ישראל הנ"ל דרגא על דרגא. הדא הוא דכתיב (תהלים קמז, יט) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, תרין דרגין אינון, יעקב וישראל, חד גליא וחד סתים כו', המאמר ארוך והעתקתי לפי המצטרך לעניננו:

יש לדקדק איזה דקדוקים. א' מה שאמר ג' דרגין אינון מתקשרין דא עם דא, דמשמעות הלשון הוא שהם ג' מיני קישורים מה שיש באחד מהם הוא בשנים אחרים, דאל"כ היה לומר ג' דרגין אינון ישראל מתקשרין בתורה, והתורה מקושרת בהקב"ה כלשון הזוהר במקום אחר (שם עא, ב) זכאין אינון צדיקייא דמתדבקין נפש ברוח, ורוח בנשמה, ונשמה בהקב"ה. אלא על כרחך הענין הוא שמקושרין בג' קישורין האמור בהקב"ה הוא בתורה ובישראל, האמור בתורה הוא בהקב"ה ובישראל, והאמור בישראל הוא בהקב"ה ותורה. וצריך התבוננות לידע מה הם העניינים:

ב' מה חידוש אשמועינן זה המאמר, מי לא ידע באלה שהש"י נגלה ונסתר נסתר מצד מהותו, ונגלה מצד פעולותיו, וכן התורה שהיא נגלה ונסתר זה יודע אפילו בר בי רב דחד יומא:

ג' כפל הלשון דרגא על דרגא סתים וגליא, הוה ליה למימר דרגא על דרגא לחוד, ולבסוף הזכיר תרין דרגין אינון יעקב וישראל חד גליא וחד סתים, בודאי שינוי אלו לשונות לא דבר רק הוא כי אם חכמה נפלאה. וכן דקדוק באורייתא אמר סתים וגליא, וביעקב ובישראל חד סתים וחד גליא:

ומאחר שמאמר הקדוש הוא עיר גדולה ובצורה, כולל הרבה בכל דבור ואמירה, אפרשהו באורך וברוחב ובעמיקא דבירא, ולילך מענין לענין עד ההרה, הר ה' אשר שם אורה, ובעיר הזאת אבנה בתים עשרה, בעזרת האל הגבור והנורא, ולהבתים שער גדול הוא שער אורה:

ואלה שמותם, בית יהוה. בית חכמה. בית ישראל. בית המקדש. בית נאמן. בית אחרון. בית הבחירה. בית עיר חומה. בית דוד. בית הגדול:

בית יהוה ידבר ממציאות השם. בית חכמה ידבר מתורה מן השמים. בית ישראל ידבר ממעלת ישראל וממעלת אדם, כי ישראל נקראים אדם. בית נאמן ידבר מתוארי השי"ת שהם נאמנים. בית המקדש ידבר ממעלת לשון קודש ומענין התוארים. בית אחרון ידבר משכר הרוחני שבא אחרון. בית הבחירה שם דרוש הבחירה. בית עיר חומה שם דרוש הרצון הנעלם המוצנע וגנוז. בית דוד ידבר מענין משיח. בית הגדול הוא דרוש מאמר, וכתבתם הוא הבית הכולל כל הבתים. שער הגדול הוא דרוש העבודה צורך גבוה, וזהו השער מכל הבתים.