Book I, The Gate of Discerning, Chapter 8 חלק ראשון, שער התבונה, ח׳
1 א

בּוֹ יְבֹאַר מִדַּת הַסַּבְלָנוּת, וְשֶׁעֲבוּר זֶה נִמְחָלִין עֲוֹנוֹתָיו.

In this chapter there will be explained the trait of savlanuth [acquiescence, resignation], in the merit of which one's sins are forgiven.

2 ב

עוֹד יִזָּהֵר מְאֹד לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ בְּמִדַּת הַסַּבְלָנוּת, שֶׁיִּהְיֶה מִתְרַצֶּה לְכָל מַה שֶּׁיֶּאֱרַע לוֹ. כִּדְאִיתָא בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן (פרק מ"א משנה י"א), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: הֱוֵי לָמוּד לְקַבֵּל אֶת הַצַּעַר וֶהֱוֵי מוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנְךָ. וְיִהְיֶה נָקֵל לוֹ עַל יְדֵי זֶה מִדַּת שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן, דְּאִי לָאו הָכִי יִצְטָרֵךְ לְהִתְגַבֵּר עַל יִצְרוֹ תָּמִיד, שֶׁלֹּא לָלֶכֶת וּלְסַפֵּר לַאֲחֵרִים מַה שֶּׁהָיָה בֵּינוֹ וּבֵין פְּלוֹנִי, אוֹ לְהִזָּהֵר בְּאֵיזֶה אֹפֶן לְסַפֵּר (וּכְמוֹ שִׁנִּתְבָּאֵר בֶּחָפַץ חַיִּים בְּחַלֶק א' כְּלָל י' סָעִיף י"ג י"ד ט"ו), וּפַעַם יְנַצַּח אֶת הַיֵּצֶר וּפַעַם הַיֵּצֶר יְנַצְּחֶנּוּ. וַאֲפִלּוּ אֶחָד יְחָרְפֶנּוּ בְּפָנָיו, לֹא יָשִׁיב לוֹ כְּלָל וְיֵדַע כִּי הַכֹּל מֵאֵת ה' הוּא עֲבוּר עֲוֹנוֹתָיו, וַעֲוֹנוֹתָיו הֵם הַמְחָרְפִין אוֹתוֹ.

One must furthermore take great heed to accustom himself to the trait of acquiescence, to be resigned to all that happens to him, as we find in Avoth d'R. Nathan 41:11: "Teach yourself to accept suffering and to resign yourself to your shame." This will make guarding his tongue much easier for him. For lacking this, he will constantly have to overcome his yetzer — not to go and tell others what happened between himself and Ploni or to take heed of how to speak [see Chafetz Chaim Part One, Principle X: 13, 14, 15]; and sometimes he will overcome the yetzer and sometimes it will overcome him. And even if one shames him to his face, he must not answer at all, but know that all comes from the L-rd because of his sins, and that it is his sins which shame him.

3 ג

וּכְשֶׁיִּהְיֶה מְקַבֵּל אֶת הַדִּין עַל עַצְמוֹ בֶּאֱמֶת, בְּוַדַּאי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְרוֹמֵם קַרְנוֹ לְמַעְלָה עֲבוּר זֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ (שמואל ב ט״ז:ה׳) אֵצֶל דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּשָׁעָה שֶׁקִּלֵּל אוֹתוֹ שִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא וְעִפֵּר אוֹתוֹ בְּעָפָר, וְרָצוּ עַבְדֵי דָּוִד לְקַנְאוֹת לִכְבוֹדוֹ עֲבוּר זֶה, לֹא הִנִּיחַ לָהֶם וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ הַדִּין בְּאָמְרוֹ (שם י'): "ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל", וְאָמְרוּ רַזַ"ל, שֶׁבְּאוֹתוֹ שָׁעָה זָכָה דָּוִד לִהְיוֹת הָרְבִיעִי לְרַגְלֵי מֶרְכָּבָה.

And when he accepts the din upon himself in truth, certainly the Holy One Blessed be He will "lift his horn" because of this in this world and in the world to come, as we find with King David, may peace be upon him (II Samuel 16:7), when Shimi ben Gera cursed him and cast stones upon him and the servants of David wanted to be zealous for his honor because of this. He did not allow them to do so and accepted the din upon himself, saying (Ibid. 10): "The L-rd has told him to curse," concerning which Chazal have said: "At that time David merited becoming the fourth of the legs of the Divine Chariot."

4 ד

וּכְהַאי גַּוְנָא בְּכָל אָדָם וְאָדָם, אִם יִזְכֶּה לְמִדָּה זוֹ בִּשְׁלֵמוּת יִהְיֶה נֶחְשָׁב לֶעָתִיד מֵאוֹהֲבֵי ה' יִתְבָּרַךְ וְיָאִיר כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (שבת דף פ"ח): הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (שופטים ה' ל"א): "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ".

And, likewise, any man, if he merits [attaining] this trait in perfection, will be accounted in the future among the lovers of the Blessed L-rd and will shine as "the sun coming forth in its strength" As Chazal have said (Shabbath 88b): "Those who are shamed but do not shame [in return], who hear themselves abused and do not retort, who serve [the L-rd] out of love and rejoice in afflictions, — of such it is written (Judges 5:31): 'And His lovers, as the sun coming forth in its strength.'"

5 ה

וּפֵרְשׁוּ הַמְפָרְשִׁים דְּקָחָשִׁיב כָּאן ג' מַדְרֵגוֹת: א. שֶׁאֵינוֹ עוֹלֵב לַחֲבֵרוֹ כְּשֶׁחֲבֵרוֹ מְחָרְפוֹ, אֲבָל יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיָּשִׁיב. ב. שֶׁמַּעֲמִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא לְהָשִׁיב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַשִּׂיג יוֹתֵר בִּזָּיוֹן עַל יְדֵי זֶה מֵחֲבֵרוֹ. ג. עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין, פֵּרוּשׁ: מַה שֶׁאֵינוֹ מֵשִׁיב הוּא מִצַּד הָאַהֲבָה לַה' וּמְקַבֵּל יִסּוּרִין אֵלּוּ בְּשִׂמְחָה * וְכָתוּב בְּסֵפֶר "תּוֹלְדוֹת אָדָם", שֶׁפַּעַם אַחַת נָסַע הַצַּדִּיק ר' זַלְמָן, תַּלְמִידוֹ שֶׁל הַגְּרָ"א זַ"ל, עִם אָחִיו הַגָּאוֹן ר' חַיִּים מִוּוֹלאָזִין זללה"ה בַּדֶּרֶךְ, וַיְהִי בְּבוֹאָם לַמָּלוֹן, דִּבֵּר אִתָּם בַּעַל הַמָּלוֹן קָשׁות וְלֹא נָתַן לָהֶם מָקוֹם לָלוּן, וְכַאֲשֶׁר נָסְעוּ מִשָּׁם, וַיַּרְא ר' חַיִּים אֶת אָחִיו ר' זַלְמָן, וְהִנֵּה הוּא בּוֹכֶה, וַיאמֶר לוֹ: לָמָּה אַתָּה בּוֹכֶה הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל דִּבְרֵי הָאִישׁ, וַאֲנִי לֹא נָתַתִּי לִבִּי לְכָל הַדְבָרִים. עָנָה ר' זַלְמָן: אֵין אֲנִי בּוֹכֶה חָלִילָה עַל גְּנוּת, שֶׁדִּבֵּר אֵלֵינוּ הָאִישׁ, אַךְ הִרְגַּשְׁתִּי מְעַט כְּאֵב לֵב מִדִּבְרֵי הָאִישׁ, וּבוֹכֶה אֲנִי, עַל שֶׁלֹּא הִגַּעְתִּי עֲדַיִן לְמַעֲלַת (שבת דף פ"ח:) "הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין וְכוּ' שְׂמֵחִין" וְכוּ': , וּכְשֶׁמַּגִּיעַ לַמַּדְרֵגָה הַשְּׁלִישִׁית, זוֹכֶה לְכָל הַכָּבוֹד הַזֶּה, כִּי מִדָּה זוֹ בָּאָה לָאָדָם מִצַּד קְדֻשַּׁת הַנֶּפֶשׁ וּמֵאֱמוּנָתָהּ הַטְּהוֹרָה בַּה', שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ עַל כָּל דְּרָכָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב ל"ד כ"א): "כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ" וְגוֹ', וְעוֹשֶׂה הַכֹּל לְטוֹבָתוֹ, כִּדְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּיִסּוּרִין יוֹתֵר מִן הַטּוֹבָה, שֶׁאֲפִלּוּ הָאָדָם בְּטוֹבָה כָּל יָמָיו לֹא נִמְחֲלוּ לוֹ הָעֲוֹנוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, וּבַמֶּה נִמְחָל לוֹ? בְּיִסּוּרִין. אָמַר ר' אֶלְעָזָר: צָרִיךְ אָדָם לְהַחֲזִיקּ טוֹבָה לְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בִּזְמַן שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, לָמָּה? שֶׁהַיִּסּוּרִין מוֹשְׁכִין אֶת הָאָדָם לְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג' י"ב): "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ", אִם יִסּוּרִין בָּאִין עַל הָאָדָם, יַעֲמֹד בָּהֶם וִיקַבְּלֵם, לָמָּה? שֶׁאֵין סוֹף לְמַתַּן שְׂכָרָן. (תהילים ל"ז ז') "דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ", צַפֵּה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אִם הֵבִיא עָלֶיךָ יִסּוּרִים, אַל תְּהִי מְבַעֵט בָּהֶם, אֶלָּא הֱוֵי מְקַבְּלָן כַּחֲלִילִין (פֵּרוּשׁ: כְּלֵי זֶמֶר). עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וּסְבִילַת הָעֶלְבּוֹן הוּא בִּכְלַל יִסּוּרִין כַּנַּ"ל "עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין".

And the commentators explain that three levels are mentioned here: 1) not being ashamed when his friend shames him, but possibly retorting. 2) compelling himself not to retort so as not to draw down upon himself through this even more shaming by his friend. 3) serving out of love and rejoicing in afflictions. That is, his not retorting stems from his loving the L-rd and accepting these afflictions with joy. And when he reaches the third level, he merits all this honor. For this trait comes to a man from the holiness of his soul and his pure faith in the L-rd that He directs all his ways, as it is written (Iyyov 34:21): "For His eyes are on the ways of a man, etc.", and He does all for his good. As we find in Midrash Tanchuma: "One should rejoice in afflictions more than in good. For even if a man receives good all of his days, his sins are not forgiven. And how is he forgiven? By afflictions. R. Elazar said: "A man must be grateful to the L-rd when afflictions come upon him. Why so? For afflictions draw a man to the Holy One Blessed be He, as it is written (Mishlei 3:12): 'Whom the L-rd loves, He chastises.'" If afflictions come upon a man let him suffer them and accept them. Why? For there is no limit to their reward. (Psalms 37:7): 'Be silent in the L-rd and hope [vehithcholel] in Him.' Hope in the L-rd. If He brings afflictions upon you, do not "kick" at them but accept them as chalilin (like "vechithcholel"), as flutes [of joy]." And toleration of shame is in the category of afflictions, as mentioned above, "who serve out of love and rejoice in afflictions."

6 ו

וּכְשֶׁיִּרְצֶה הָאָדָם לְהִתְדַּבֵּק בְּמִדָּה זוֹ שֶׁל הַסַּבְלָנוּת, יִתְבּוֹנֵן תָּמִיד בְּגוּף עֹנֶשׁ הָעֲוֹנוֹת בַּגֵּיהִנֹּם וּבַגִּלְגּוּל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (ערובין דף י"ט.) (תהילים פ"ד ז'): "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא (זוֹ גֵּיהִנֹּם) מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ", שֶׁמּוֹרִידִין דְּמָעוֹת כְּנַחַל שֶׁל שִׁיתִין. וְיָדוּעַ דְּאֵשׁ שֶׁל מָדוֹר א' שֶׁבַּגֵּיהִנֹּם הִיא שִׁשִּׁים פְּעָמִים יוֹתֵר מֵהָאֵשׁ שֶׁלָּנוּ וְשֶׁל מָדוֹר ב' הִיא שִׁשִּׁים פְּעָמִים מִמָּדוֹר א', וְכֵן כְּהַאי גַּוְנָא יִכְפֹּל הָעֹנֶשׁ בְּכָל הַמְּדוֹרוֹת. וּכְבָר כָּתַב הָרַמְבַּ"ן בְּסִפְרוֹ "שַׁעַר הַגְּמוּל", שֶׁשָּׁעָה אַחַת בַּגֵּיהִנֹּם הִיא קָשָׁה יוֹתֵר מִיִּסּוּרֵי אִיּוֹב כָּל יָמָיו. וְגַם יָדוּעַ דְּעֹנֶשׁ הַגִּלְגּוּל הוּא קָשֶׁה יוֹתֵר מֵעֹנֶשׁ הַגֵּיהִנֹּם.

And if a man wishes to cleave to this trait of savlanuth, let him reflect always on the punishment for sins in Gehinnom and through gilgul [metempsychosis]. As Chazal have said (Eruvin 19a) on Psalms 84:7: "ovrei be'emek habacha mayan yeshituhu": "Ovrei" — these are the transgressors [ovrim] of the L-rd's will; "emek" — Gehinnom is deepened [ma'amikim] for them; "habacha" — they cry [bochim] and shed tears as the well of Shitin [mayan shel shitin (into which the remainder of the alter libations was poured)]." And it is known that the fire of the first level of Gehinnom is sixty times more intense than ours; of the second level, sixty times more intense than that of the first level. And thus the punishment redoubles itself in all the [succeeding] levels. And Ramban has already written in Sha'ar Hagmul that one moment in Gehinnom is more excruciating than all the afflictions of Iyyov all of his days. And it is also known that the punishment of gilgul is more excruciating than the punishment of Gehinnom.

7 ז

עַל כֵּן כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו תָּמִיד וְיֵדַע כִּי הוּא גַּם כֵּן לֹא יִנָּקֶה בְּיוֹם הַדִּין מֵהָעֹנֶשׁ הַנּוֹרָא, בְּוַדַּאי יִהְיֶה מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ בְּרֹב שִׂמְחָה הַמִּדָּה הַזּוֹ לִהְיוֹת סַבְלָן וּמַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו תָּמִיד, תְּמוּרַת עֳנָשִׁין הַקָּשִׁים הַנַּ"ל. (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ"סֵפֶר חֲרֵדִים" וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: בְּשָׁמְעִי כָּל מְחָרְפַי וּמְגַדְּפַי בָּרַבִּים, אָשִׂים נֶגְדִּי כַּף מֹאזְנַיִם, בְּכַף אַחַת אַשְׁמוֹתַי, וּבְכַף שְׁנִיָּה הַחֵרוּפִין וְהַגִּדּוּפִין וָאַבִּיט, כִּי כַּף הָאֲשָׁמוֹת מָטָה מַטָּה. וָאֶשְׁתֹּק וָאַצְדִּיק דִּינִי. וְכֵן אֶעֱשֶׂה לְכָל מִינֵי צַעַר בְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה). דַּהֲלֹא אָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ, שֶׁנָּקֵל לוֹ לָאָדָם לְקַבֵּל עַל עַצִמוֹ כָּל הַבִּזְיוֹנוֹת, אִם עַל יְדֵי זֶה יִמָּנַע מִמֶּנּוּ הֶפְסֵד נְכָסָיו, כְּגוֹן בְּעֵת הַשְּׂרֵפָה וּשְׁאָרֵי צָרוֹת, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אִם יוֹדֵעַ שֶׁבָּזֶה יְסֻלַק מֵעָלָיו עָנְשֵׁי הַגּוּף הַחֲמוּרִין. וּמִכָּל זֶה נוּכַל לָדוּן בְּכָל שֶׁכֵּן לְעִנְיַן הַסַּבְלָנוּת, שֶׁלֹּא יִקְשֶׁה עַל הָאָדָם, רַק בְּעֵת שֶׁהוּא עוֹמֵד נֶגֶד חֲבֵרוֹ וְשׁוֹמֵעַ בִּזְיוֹנוֹ.

Therefore, if one reflects upon his deeds always and knows that he, too, will not be cleansed on the day of din from the awesome punishment, he will certainly accept upon himself with much joy this trait of savlanuth and of overlooking his prerogatives in exchange for the aforementioned terrible punishments. (As written in Sefer Charedim: "When I hear all those who shame and insult me in public, I put before my vision, scales. In one [balance] I place my sins, and in the other, the shamings and insults, and I see the balance of sins pressing downwards. And I remain silent and vindicate my judgment. And thus I do with all kinds of afflictions in speech or in deed.") For do we not see plainly that a man is ready to accept all kinds of denigration if through this he can prevent the loss of his possessions (as in a conflagration and other sufferings, G-d forbid)? How much more so if he knows that through this [denigration], he will escape severe physical punishment. From all this we can conclude the same a fortiori with respect to savlanuth, where he is under duress only when he stands near his friend and hears his shame.

8 ח

וּנְבָאֵר דְּבָרֵינוּ, כִּי אֲפִלּוּ אִם לֹא הָיוּ מוֹחֲלִין לוֹ בִּשְׁבִיל זֶה, אֲפִלּוּ עַל עֲבֵרָה אַחַת בִּשְׁלֵמוּת, וְרַק לְהָקֵל עָנְשׁוֹ, גַּם כֵּן כְּדַאי הוּא לוֹ וְכַנַּ"ל. וְכָל שֶׁכֵּן אִם מוֹחֲלִין לוֹ בִּשְׁלֵמוּת עֲבוּר עֲבֵרָה אַחַת, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בָּזֶה שֶׁיָּדוּעַ לָנוּ, שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ עֲבוּר זֶה עַל כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, אֲפִלּוּ לְאוֹתָן הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם פֶּשַׁע, רַקּ שֶׁיִּזָּהֵר מִכָּאן וּלְהַבָּא שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתָם. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (יומא כ"ג.): כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז' י"ח): "נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע". לְמִי נוֹשֵׂא עָוֹן? לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע.

We shall explain our words: Even if he were not forgiven through this [savlanuth] only for one sin completely, but would only have his punishment [somewhat] attenuated, it would suffice him [to suffer this denigration]. How much more so if he were forgiven completely for one sin. And how much even more so now that we know that he is forgiven for all his sins, even those which are called "pesha" [offense], (so long as he takes heed not to commit them from now on.) As Chazal have said (Rosh Hashanah 17a): "If one forgives slights against himself, all of his offenses are forgiven, as it is written (Michah 7:18): 'He forgives transgression and passes over offense.' Whose transgression does He forgive? The one who 'passes over' [i.e., overlooks] offense."

9 ט

אַךְ מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמְחֹל לוֹ אֲפִלּוּ עַל פְּשָׁעָיו, יִזָּהֵר גַּם כֵּן שֶׁהוּא לֹא יַקְפִּיד כְּלָל, אֲפִלּוּ יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁעָשָׂה חֲבֵרוֹ נֶגְדּוֹ בְּמֶרֶד וּבְמַעַל שֶׁזֶּה נִקְרָא פֶּשַׁע, כְּמַאֲמָרָם (יומא ל"ו:) פְּשָׁעִים אֵלּוּ הַמְּרָדִים, וְזֶהוּ שֶׁדִּיְּקוּ: לְמִי נוֹשֵׂא עָוֹן? לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע, (דְּבֶאֱמֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹחֵל לוֹ אֲפִלּוּ עַל פְּשָׁעָיו כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו", וְנָקַט הַכָּתוּב "נֹשֵׂא עָוֹן" מִשּׁוּם סֵדֶר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּקָחָשִׁיב, שֶׁהוּא נוֹשֵׂא עָוֹן וְגַם עוֹבֵר עַל פֶּשַׁע וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות ל"ד ז'): "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע"). וּמִדָה זוֹ מוֹעֶלֶת לָאָדָם גַּם כֵּן לִפְעָמִים לְהוֹסִיף לוֹ יָמִים, אֲפִלּוּ אִם כְּבָר נִגְזַר עָלָיו שֶׁיָּמוּת.

But if one wants the Holy One Blessed be He to forgive him even for his offenses, let him take heed not to take offense at all, even if he knows for a certainty that what his friend did against him was done with malice and treachery, which is called "pesha' [offense], as they have said (Yoma 36b): "'Peshaim' — these are sins of rebellion." This is their intent in "Whose transgression does He forgive? The one who overlooks offense." (For, in truth, the Holy One Blessed be He forgives him even for his "offenses," as it is written: "All of his offenses are forgiven." And Scripture states first (Michah 7:18): "He forgives transgression" because of the order of the traits of the Holy One Blessed be He. For he [first] forgives transgression and also overlooks offense, as it is written in the Torah (Exodus 34:7): "He forgives transgression and offense.") And this trait sometimes avails a man to lengthen his life, even if it were already decreed upon him to die, as in the following instance (Rosh Hashanah 17a):

10 י

כִּדְאִיתָא (ר"ה י"ז.) בְּמַעֲשֶׂה דְּרַב הוּנָא בְּרֵהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ דְּחָלַשׁ, וְעָל רַב פָּפָּא לְשִׁיּוֹלֵי בֵּהּ (פֵּרוּשׁ: לְבַקְּרוֹ), חָזָא דְּתַקּיף לֵהּ עָלְמָא, אָמַר לְהוּ: צְבִיתוּ לֵהּ זְוַדְתָּא (פֵּרוּשׁ: תַּכְרִיכִין), לְסוֹף אִתְּפַח (פֵּרוּשׁ: נִתְרַפֵּא). הֲוָה קָמִכְסִיף רַב פָּפָּא לְמֶחְזְיֵהּ. אָמַר לֵהּ: מַאי חָזֵית? אָמַר לֵהּ: אִין הָכֵי הֲוָה (מִיתָה נִקְנְסָה עָלַי), וְאָמַר לְהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְלָא מוֹקִּים בְּמִלֵּהּ, לָא תוֹקְמוּ בַּהֲדֵהּ.

"When R. Huna b. R. Yehoshua took ill, R. Pappa went to visit him. Seeing that he was gravely ill, he said: 'Ready his escort' [i.e., funeral shrouds]." In the end, however, he recovered, and R. Pappa was embarrassed to be seen by him. [Later,] R. Huna asked him: "What did you see?" [that prompted you to say what you did? (And R. Pappa answered him.)] R. Huna (in response): "I really was designated for death, but the Holy One Blessed be He said [to the angels assigned thereto]: 'Since he is not exacting [in slights to himself], do not be exacting with him.'"

11 יא

רַב הוּנָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, נֶחֱלָה וְעָלָה רַב פָּפָּא לְבַקְרוֹ. רָאָה רַב פָּפָּא שֶׁהוֹלֵךְ לְהִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, אָמַר לַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ: הֲכִינוּ לוֹ תַּכְרִיכִין. וּלְבַסּוֹף נִתְרַפֵּא רַב הוּנָא. הָיָה רַב פָּפָּא מִתְבַּיֵּשׁ לִרְאוֹת פְּנֵי רַב הוּנָא. אָמַר לוֹ רַב הוּנָא: בֶּאֱמֶת, כָּךְ נִגְזַר עלַי, וְאָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִכֵּיוָן שֶׁהוּא מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, גַּם אַתֶּם אַל תְּדַקְדְּקוּ אַחֲרָיו.

12 יב

עַל כָּךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְדַּבֵּק תָּמִיד בַּמִּדָּה הַקְּדוֹשָׁה הַזּוֹ, וְיִהְיֶה טוֹב לוֹ בָּזֶה וּבַבָּא.

Therefore, one must cleave to this holy trait, and it will be well for him, now and in the future.

13 יג

עוֹד זֹאת יִרְאֶה שֶׁלֹּא לְקַבֵּל עָלָיו שׁוּם הִתְמַנּוּת, אִם לֹא לִדְבַר מִצְוָה, כִּי קָרוֹב הַדָּבָר שֶׁיִּכָּשֵׁל עַל יְדֵי זֶה בַּעֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע, וִיקַּיֵּם בְּעַצְמוֹ מַאֲמַר חֲזַ"ל (סנהדרין י"ד.) הֱוֵי קָבֵל וְקַיָּם. וְהִנֵּה בְּדֶרֶךְ כְּלָל יְמַעֵט הָאָדָם הָרוֹצֶה לִהְיוֹת שָׁלֵם בִּדְרָכָיו הַהִתְחַבְּרוּת עִם בְּנֵי אָדָם בְּכָל יְכָלְתּוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא בַּעַל מַשָּׂא וּמַתָּן שֶׁצָּרִיךְ לִפְעָמִים לְהִתְחַבֵּר עִם אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים כְּלָל, לִשָּׂא וְלִתֵּן עִמָּהֶם, מִכָּל מָקוֹם, כָּל זְמַן שֶׁאֵין הַהֶכְרֵחַ הַגָּדוֹל מְבִיאוֹ לְהִתְחַבֵּר עִמָּהֶם, יִתְרַחֵק מֵהֶם.

This, too, shall he see [to do]. Not to take upon himself any appointments, if not for mitzvah matters. For [if he does] he is very likely to stumble into the sin of lashon hara. And he should fulfill in himself the dictum of Chazal (Sanhedrin 14a): "Be lowly and live." In general, one who wishes to be "complete" in his ways should avoid the company of men as much as he can. And even if he is a businessman, who sometimes must meet with men who are not reputable at all, to do business with them, still, so long as it is not absolutely essential to join them, he should distance himself from them.