Chukat, Chapter 1 חקת, א׳
1 א

שנת תר"ע

2 ב

להבין מדוע נתאחרה פ' פרה עד קודם שהתחיל לספר מה נעשה בשנת הארבעים הלא פרה עוד במרה נאמרה, ונראה דהנה במ"ר אלה הדברים מרפא לשון עץ חיים משה עד שלא זכה לתורה נאמר בו כי כבד פה וכבד לשון אנכי וכשזכה לתורה התחיל לומר דברים, ויש להבין הלא מה שמרע"ה הי' כבד פה לא הי' גרעון אצלו כי כח הדיבור הוא מחמת הרכבת גוף והשכל והתינוק אף שיש לו כל הכלים שמחתכין הלשון אינו יכול לדבר עד שנכנס בו כח השכלי, וזה רמזו רז"ל כשהולד יוצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה שהי' יודע בבטן אמו, היינו בעוד שלא יצא לאויר העולם אז נשמתו נבדלת ואז היא שכלית לגמרי וידע כל התורה ובעת יציאתו נגמרה בריאתו והנשמה תתחבר לחומר ועי"ז נעשה אדם חי מדבר גשמיי וזה שמשכח כל התורה שהי' יודע קודם חיבור הנשמה השכלית בגוף, וכאשר מרע"ה הי' נבדל במעלתו ולא הי' נוטה אל הגשמי כלל כי אם במעלה הנבדלת הי' חסר גמר זה התחברות הנשמה אל החומר לגמרי, ולכך אף אחר שיצא לאויר העולם ידע כל התורה ולא נשכח ממנו מה שהי' יודע בעודו בבטן אמו עכת"ד מהר"ל ז"ל בגבורות, ולפי"ז קשה מ"ש במדרש וכשזכה לתורה נתרפא לשונו שלפי דברי מהר"ל ז"ל הנ"ל הוא להיפוך, אבל הפי' הוא שע"י שזכה לתורה נזדכך גם גופו ונתעלה למדריגת הנפש ואז לא הי' גרעון לנשמתו להתחבר לגופו, וע"כ השיג כח הדיבור אז:

3 ג

והנה הנפש אינה בעלת שינוי וכל השינוי היא מצד הגוף, תדע כשהנפש יוצאה מהגוף תשאר לעולם כמו שהיא ושוב אין בה לא זכות ולא חובה, וכל השינוי שבאדם מתייחסת אל הגוף, ובעוד הנפש מתחברת לגוף היא ג"כ בעלת שינוי באמצעות הגוף, וע"כ מרע"ה שנזדכך גופו ונתעלה למדריגת הנפש שוב לא הי' בו ג"כ שינוי, כמ"ש הרמב"ם החילוק בין כל הנביאים למרע"ה שכל הנביאים בעודם מתנבאים הם נהפכין לאיש אחר כלשון הכתוב ונהפכת והיית לאיש אחר, וכשנסתלקה הנבואה מהם הם שבים למה שהיו בראשונה ומרע"ה הי' תמיד בהשואה אחת והי' תמיד מוכן לנבואה כמאה"כ עמדו ואשמעה מה יצוה ד' לכם וזה מדריגת נפשיי בלא גופניי:

4 ד

והנה איתא בס' חס"ל כי כל מי שבא לשער הנון הן בקדושה והן ח"ו להיפוך כי זה לעומת זה עשה אלקים שוב אין לו שינוי, וע"כ מרע"ה אחר שזכה לתורה ונזדכך גופו עד שלא הי' בו שינוי, ע"כ לומר שבא לשער הנון, וכ"ז באמצעות התורה שנדרשת במ"ט פנים טהור וכו', והם המ"ט פנים שנמסרו למשה ועל ידם הוא עלה בעצמו ונתעלה לשער הנון, והנה בפרה אדומה איתא במדרש עה"פ מזוקק שבעתים שיש בו שבע שבע יע"ש, והוא מ"ט כמו שדרשו על התורה מזוקק שבעתים שיש בה מ"ט פנים כו', ונראה שמאחר שנעשה במ"ט פנים שוב שורה עלי' שער הנון, וע"כ לא נתגלה טעם הפרה חוץ למרע"ה כמ"ש חז"ל לאחרים חקה, כי משה באשר זכה לשער הנון זכה לידע טעם פרה, ולפי האמור שכ"ז הי' לו מאחר שזכה לתורה שוב יוצדק מה שלא נכתבה פ' פרה שנרמז בה שטעמו ידוע למרע"ה כאמרם ז"ל לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה, עד קודם שנת הארבעים, והבן:

5 ה

ענין מי מריבה, הנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר דהנה תשמישי קדושה נגנזין ותשמישי מצוה נזרקין, מזה נראה שת"ק נשאר בו רושם הקדושה ותשמישי מצוה אין נשאר כלום ומרע"ה מחמת ענותנותו חשב את הסלע שהוא עצמו הצור שבחורב לת"מ שאינו נשאר בו רושם וסבר שהי' צריך להכותו כמו בתחילה, ובאמת הי' ת"ק שנשאר בו רושם וא"צ להכותו רק בדיבור בלבד עכתדה"ק, ויש לומר עוד טעם מאין נצמחה מחשבה הזו למרע"ה לחושבו ת"מ אחר שהוא באמת ת"ק, כי מחמת ענותנותו עדיין איננו כ"כ מספיק, כי היתכן שמרע"ה לא ידע מהות נפשו, וענוה איננה שיטעה במהות נפשו, אלא שחושב חשבונות שלעומת טוב תולדתו ושאר מקריו לא יצא ידי חובתו לעומת גדלות הש"י, ומחמת זה הוא שפל בעיניו, וא"כ אין זה ענין לחשבו תשמישי מצוה ולא קדושה, ונראה לפי האמור במאמר הקדום דמעלת מרע"ה שלא הי' בו שינוי באה לו מאחר שזכה לתורה, י"ל כמו שמרע"ה בעצמו אין לו שינוי והוא מצד קדושה, דענין קדושה הוא דבר שאין לו שינוי כאמרם ז"ל בחלק צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן שוב אינם חוזרים לעפרן שנא' והי' הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים ע"כ, ותשמישיו אחר שזכה לתורה היו ת"ק ואין להם שינוי, וע"כ נגנזה בארה של מרים כדין ת"ק שנגנזין, וע"כ נשארה עד היום כמעיין הנובע שהשקה האר"י ז"ל את הרח"ו כוס ממנה, אבל הצור שהכה בפעם ראשונה הי' קודם מ"ת ע"כ חשבה מרע"ה לת"מ, ובאמת זה שהי' ת"ק לאו משום מרע"ה, רק תשמיש השי"ת, כמ"ש הנני עומד לפניך שם על הצור והבן:

6 ו

הקשו המפרשים אחר שכוונת השי"ת היתה לדבר אל הסלע למה אמר קח את המטה, ונראה דהנה מה שפעם ראשון הי' צריך להכאה ובפעם השני הי' די בדיבור לבד כבר כתבנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהי' דינו כמו ת"ק שנשאר בו עוד רושם מפעם ראשונה ולא הי' צריך עוד הכאה, והנה כ"ז באם הי' אותו הסלע בעצמו שבפעם ראשון, אבל אם הי' סלע אחר בוודאי הי' צריך ג"כ הכאה כמו בפעם ראשון, ולפי ההנחה זו יבואר הכל על נכון, וח"ו לא טעה מרע"ה בנבואתו ועי' רמב"ן פ' קרח בפסוק הבדלו וז"ל וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה, אך י"ל כי מה שצוהו לקחת המטה היינו באם יהי' סלע אחר, כי השי"ת ידע שיאמרו אליו אח"כ בנ"י מה לי סלע זה מה לי סלע אחר וע"כ נאמר ודברתם אל "הסלע" בהא הידיעה שהוא אותו הסלע שהי' מכבר ולזה די דיבור לבד, וזה שפיר ידע מרע"ה שלסלע אחר יצטרך הכאה ולאותו הסלע יהי' די דיבור לבד, ובאמת כי רצון מרע"ה הי' דייקא לאותו הסלע שיהי' די בדיבור וכמ"ש בזוה"ק הטעם, אך כאשר שהלך וישב לו בין הסלעים ולא היו מכירין אותו ומרע"ה הי' מחפש אחריו והם הכעיסוהו ואמרו אליו מה לי סלע זה מה לי סלע אחר ואמר שמעו נא המורים כפרש"י, משבא לכלל כעס בא לכלל טעות, היינו שטעה ולא הכיר אותו הסלע ונזדמן לו אותו הסלע והוא טעה וסבר שהוא סלע אחר והכהו, אבל לא שטעה בנבואתו ח"ו והבן היטב:

7 ז

על גבול ארץ אדום לאמר יאסף אהרן וגו', ברש"י מגיד מפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, הנה מכ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה שמעתי שעשו רשעתו הוא בפנימיות ובחיצוניות הוא פושט את טלפיו ומראה שהוא טהור וכשהתחברו לעשו פגמו בפנימיות ולכך חסרו הצדיק זה אהרן שהי' פנימיות וכל אותיותיו מורין ע"ז כמבואר במהר"ל, ולכך מכח קדושתו עשה כל ישראל פנימיים שהיו מכוסים תחת ענן הכבוד עכתדה"ק, ויש להבין הלא הוצרכו לשליחות הזה, וכן שלחו אח"כ לסיחון כמבואר בכתוב ומה חטאו בזה, ונראה שהפגם הי' מה שהזכיר לו לשון אחוה אבל השליחות בעצמו הי' כדי שיהי' נכנע להקדושה כמ"ש אז נבהלו אלופי אדום וגו' רעד וגו' אין זה רע, ואדרבה הי' מעלה דזה תכלית הכוונה שיהיו כל האומות נכנעין להקדושה, אך מחמת שהזכירו לו אחוה ונתקרבו אליו, והיינו ששלחו נצוצי קדושה אל לבו כדי שיהפך ע"י כן לבבו להיטיב עמהם להניחם לעבור דרך ארצם כמי שעושה טובה לאחיו, ואדום אחרי שבפנימיות הוא רע, לא די שלא הועיל לו להיות טוב ומטיב עמהם אדרבה הכניס בו עזות וגיאות עד שיצא לקראתם ואמר אתם מתגאים בירושתכם אני אצא עליכם במה שהורישני אבי, והרי נפגמו נצוצי הקדושה ששלחו לו שהרי סייעוהו להרשיע עוד יותר, ומאחר שפגמו בנצוצי הקדושה שהם פנימים ע"כ חסרו הצדיק הזה, ונסתלקו ענני הכבוד, שהי' עושה אותם פנימיים, וע"כ בא והלחם עמהם הכנעני מלך ערד שהוא עמלק ימ"ש שרשעתו הוא ג"כ בפנימיות וכסות ולשון שינה, ובפדר"א דרכן של עמלקים לחשוב את הסוד בלבם ואינן מגלים בפיהם שנא' ויאמר המן בלבו, וזה הוא קליפה ומקור השקר והצביעות והחניפה, וע"ז הי' התיקון וידר ישראל נדר, ישראל סבא ונאמר תתן אמת ליעקב ההיפוך מעשו שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור ובאמצעות זה באו לנדר שהוא נ' דר, שהוא למעלה מז' ימי הבנין, ולמעלה מכל הלבושים והשתנות, וזה הי' תיקון לפגם הנ"ל והבן, ובאמת מצוות שבת היא נמי תיקון לזה ששבת הוא פנימיות מעין עוה"ב, והוא היפוך מדת עמלק כמבואר בפדר"א בשבת כתיב זכור ובעמלק כתיב זכור והבן:

8 ח

ע"כ יאמרו המושלים בואו חשבון בש"ס ב"ב המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחשוב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה, יש להבין הלא המושלים ביצרם הוא ממעלות הגדולות שנאמר באאע"ה ובאליעזר עבדו המושל בכל אשר לו ושליט ביצרו כמותו, והם א"צ עוד לחשוב חשבונות כאלו והכל גלוי לפניהם שאינם כלל בסוג אחד לחשוב אם זה יותר טוב או זה, אך נראה דהנה אוהב ושונא פסול לדין כי לדון בדבר צריך שיהי' מופשט מכל נגיעה, ולכאורה איך יכול איש המוטבע בחומר לחשוב את החשבון הזה הלא הוא מלא נגיעות ואינו יכול לראות ולשפוט לנכון, ונראה כי ירושה להם לאומה הישראלית מאבות העולם באשר הם היו מופשטים מהחומר ולא הי' להם שום נגיעה, הם פתחו את הפתח לחשוב חשבונו של עולם, ושוב כל ישראל יכולים לחשוב זה החשבון ע"י סיוע המושלים הנ"ל, והנה הז' מלכי כנען הם שבע מדות הרעות כנודע שהיו צריכים ישראל לנצחם ולשרש המדות הרעות האלה, וזה ע"י החשבון הנפש לשרש מתוכם את המדות הרעות, וזה סיחון מלך האמורי שיושב בחשבון, ואמר אדומו"ר הרי"ם זצלל"ה מגור זי"ע שזה הוא שיושב בקרב כל איש ומנעו לחשוב א"ע, והנה לכבוש את סיחון הנ"ל נצרך לזה מרע"ה דווקא בכחו הגדול שהי' מופשט מכל חומריות לכבוש אותו, כדי שע"י יוכלו אח"כ כל ישראל לכבוש אותו ולחשוב בחשבונו של עולם והבן:

9 ט

אז ישיר ישראל עלי באר ענו לה, להבין למה לא נאמרה שירה על הבאר עד כאן, וכן על המן, וכן על התוה"ק שהק' באוה"ח ע"ז:

10 י

ונראה דשירה באה מחמת תוספת אהבה שניתן להם דבר וענין גבוה שאינו שייך להם, והיו יכולין להיות אף בלעדו אלא שניתן להם בחסד הש"י לתוספות טובה אבל לאכול ולשתות אין שייך ע"ז שירה כי לא היתה ההוצאה למדבר שימותו שם ברעב ח"ו, וכמ"ש התיו"ט ברכות שע"כ בברכת המזון אומרים נברך לאלקינו וזה שם המורה על דין כי המזונות באין בדין שלא נברא למות ברעב וע"כ ההוצאה לכך היתה מתחילה, וע"כ הוא דבר ששייך אליהם ואין שייך ע"ז לומר שירה, אבל כשירד הבאר לתוך הנחל והעלה משם דם ההרוגים וזרועות ואברים והוליכם סביב למחנה ועלה ממקום נמוך למקום גבוה היפוך טבעה [ועי' ספורנו] זה לא הי' בכלל התנאים וע"כ שייך ע"ז שירה, וכן י"ל במ"ת אף שמ"ת היתה ברחמים וכמ"ש התוס' יו"ט שם שע"כ בברכת התורה מזכירין שם של רחמים מ"מ מאחר שהוצאה היתה ע"ז וכמ"ש בהוציאך את העם כו' תעבדון את האלקים על ההר הזה ובלי תורה אין להם חיים כלל כי כל חיות ישראל הוא בהתורה, וע' ברמב"ם פ"ז מה' רוצח ושמירת הנפש שכ' וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא ת"ת כמיתה חשובה, ע"כ לא שייך לקרוא תוספות טובה שיצדק לומר על זה שירה כי אין זה תוספות אלא יסוד ועיקר ישראל הגם שלפי"ז יש להבין מ"ש בהגדה אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, אבל הפי' דבמה שקרבו לפני הר סיני פסקה זוהמתן וע"י מצוות פרישה והגבלה שהם כלל התורה שלא לעלות למעלה לפנים ממחיצתו ושלא לירד למטה ממחיצתו כמ"ש במק"א, ובאמצעות זה הי' מקום להעלות את ישראל שיקיימו מעצמם את פרטי התורה כמו אבות שקיימו את התורה כולה קודם שניתנה ע"י טורח ויגיעה רבה בנפש, עד לבוא לכל פרט ופרט. וכבמדרש ריש ויקרא שהראשונים נקראו תמימיי דרך שקיימו את התורה עד שלא נתנה ורצה השי"ת להטיב עמם ונתן להם את התורה בכל פרט ופרט והבן:

11 יא

אל תירא אותו, בזוה"ק דא עוג דאיתדבק באברהם ומאנשי ביתו הוה וכד איתגזר אברהם וכו' דא עוג דאיתגזר עמי' וקבל האי אות קדישא וכו' בי שעתא דחיל משה האיך יכיל לעקרא רשימא דרשם אברהם אמר ודאי הא ימינא דילי מית דהא ימינא בעיא להאי וכו' אמר הקב"ה אל תירא אותו לא תדחל להאי אות דילי' וכו' כי בידך נתתי שמאלא דילך יעקיר לי' מעלמא דהא הוא פגים רשימא דילי' ע"כ, ויש להבין במה שאמר ימינא בעיא להאי, אדרבה בכל מקום ימין מקרבת, ונראה דהנה אברהם איש חסד שהשפיל א"ע ממדריגתו ועסק לקרב את כל העולם תחת כנפי השכינה ואפי' אנשים פחותים שכסבור ערביים הם שמשתחוים לאבק רגליהם הי' רץ אחריהם להכניסם לביתו והשפיע להם ולקרבם ולגיירם, ע"כ זכה שתהי' קדושה עליונית חופפת גם בפרטי אבריו הגשמיים, וע"כ ניתנה לו מצוות מילה שהיא להשלים הגוף שיהי' בו השלש אותיות של השם שגם הגוף יהי' מרכבה לשם השם וכמו כן אנשי ביתו נמולו אתו, עד שחלה קדושה גם על אבריהם הגשמיים, ומזה דחיל משה, מאחר שגם אבריו הגשמיים יש בהם צד קדושה, וכל דבר רע וסט"א שיש בהם יותר נצוצי קדושה הם חזקים יותר ויותר, והי' סבור מרע"ה כי נצרך לי' ימינא להאי היינו לפמ"ש האר"י ז"ל עמ"ש ז"ל נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות דהיינו שנצוצי קדושה שהיו בהרשע היו נמשכין אחר רב הקדושה כי טבע החלק להיות נמשך אחר הכלל ונשאר הרשע ריק מנצוצי הקדושה ע"כ נעשה גל של עצמות יע"ש:

12 יב

והנה זה הענין להתדבק ברשע זה להוציא ממנו חלקי הקדושה צריך שמירה וזכות יתירה לבל יתפגם ח"ו מחמת שנעשה לשעתו עכ"פ מחובר לטמא, וזה שאמר משה ימינא בעיא להאי היינו איש החסד שמדתו להשפיל א"ע לפחותי ערך להגביהם משפל מצבם, ע"כ זכות זה גרם לבל יתפגם, וכך היתה מדתו של אהרן אף שהי' איש מרכבה הניח דרגין שלו והשפיל א"ע לאנשים נמוכים ולעשות שלום וכו', וע"כ נבחר נמי לכהן לעשות שלום בין עליונים לתחתונים כבזוה"ק, ובמקום משה שאמר שלח נא ביד תשלח שאיתא בספה"ק הטעם שלא רצה להשפיל א"ע כ"כ, ולדידי יש להוסיף בה דברים שלרגלי ענוה שבו נתיירא שלא יתפגם ח"ו, ומ"מ מחמת זה אבד את הכהונה וע"כ ה"נ בעוג נתיירא משה שלא יתפגם ח"ו וע"כ הי' סבור משה כי נצרך לי' ימינא, כי ימין מקרבת ומשפיל א"ע כנ"ל וזהו בעצמו היתה מדתו של אאע"ה להשפיל א"ע מכח קדושתו למטה למטה עד להעלות הנצוצי קדושה ממטה מטה ע"כ הגיע זכותו לעומת מעשיו שלא יתפגם כנ"ל, וזה ג"כ מדתו של אהרן שהוא ימינא, שהי' משפיל עצמו לעשות שלום בין אדם לחבירו, והוא הי' בכחו ליתן עיניו בו להשפיע בו רב קדושה למען שניצוצי קדושה שבעוג יתפרדו ממנו להיות נמשכים אחר כלל הקדושה והוא ישאר ריק מכל ואין בו חשש מחובר לטמא כנ"ל, וע"ז השיב לו השי"ת שמאלא דילך יעקיר לי' כי הוא פגם רשימא דילי', היינו שכל הקדושה כבר נפרדה ממנו וא"צ עוד לימין מקרבת להוציא ממנו הקדושה שאין בו רק חלקי הרע לבד ואינו נצרך רק לשמאל דוחה והבן: