הקדיש עבה"ט. וכ' בבר"י בשם מהר"י מולכו בתשובות כת"י כשם שאסור לעבור נגד המתפלל כך אסור לעבור ננד האומר קדיש:
לברך. עבה"ט. ועיין ברכי יוסף דלפי מ"ש המג"א אין להפסיק לא בין שמיה לרבא ולא בין רבא למברך יש לגרוס ולא יפסיק בין שמיה רבא מברך וה"ג בל"ח. אך בד"מ לא הזכיר כ"א בין רבא למברך ע"ש ומ"ש הבה"ט מן כל ברכתא ובימים שכופלים בקדישים לעילא ולעילא א"ל מן רק מכל כדי שלא יהיה רק כ"ח תיבות ע"ש ולזה רמזו העונה אמן בכל כחו ומ"ש שאינו בכוונות לו' עלמיא בלא ו' המעיין שם ימצא שכן הוא וגם בש"ץ כ"כ לו' עלמיא בלא ו' ועיין בב"י שזה היה דעת מהר"י אבוהב:
קדיש עבה"ט. וכתב בר"י בשם מהר"י מולכו כשמתפללין בעזרת בה"כ בב' וג' מקומות ובעוד שזה אומר בחייכון זה אומר יתגדל וכיוצא וא"א לענות ב' וג' קדישים יענה על הראשון דוקא ע"ש. ויש למחות ביד הנוהגין לו' הקדיש עם הש"ץ בשעה שהוא מנגן וז"ל הרא"ש בתשובה כלל ד' סי' י"ט דבר פשוט הוא שא"ל קדיש עם החזן ע"ש והביאו בש"ץ:
עבה"ט ומ"ש דבקדיש ערבית של שבת יש לעמוד עיין בש"ץ שכתב שמהרח"ו בסידורו כתב דיש לקום בקדיש ברכו דערבית של שבת (ור"ל אותן הנוהגין לו' קדיש קודם ברכו של קבלת שבת) (ודלא כמשמעות הבה"ט דמשמע דעל הקדיש שאחר תפלת ערבית קאמר דז"א דזה דינו כשאר קדישים) ועיין בפע"ח בהגהות מהר"י צמח שלפי שהקדיש אחר קבלת שבת כשהוא עומד צריך להיות נשאר מעומד (ולפי מ"ש הש"ץ לאו מה"ט אתינן עלה) ששם קבלת הרוח ע"ש לכן בופרוס עלינו ששם קבלת הנשמה של שבת ע"ש ואפשר שר"ל שגם הקדיש של אחר ופרוס יהיה בעמידה משום זה:
כח. עבה"ט. ובבר"י כתב בשם מז"ה שכתב בשם צרור החיים שכתב יש בני אדם שאומרים ועתה יגדל כו' ושמעתי ממורי הרשב"א ששמע ממורינו הרמב"ן שלא אמר שום ענין אבל היה נוהג לו' זכור רחמיך ה' כו' לפי שאמרו בברכות בשעה שאומרים איש"ר כו' ע"ש ונראה דגם פסוק זה אין לו' כשעומד במקום שאין רשאי להפסיק:
יתברך. עבה"ט. ע"ש בכוונות דאם מסיים העונה עד בעלמא קודם הש"ץ צריך לענות אמן אחר שמיה דקודשא בריך הוא ע"ש ומזה מבואר שצ"ל בריך הוא מחובר אל תיבות דקודשא ודלא כמ"ש הד"מ בשם א"ז שהביאו המג"א וכ"כ בהג"ה אלא ההפסק קצת כמו אתנחתא הוא אחר תיבת בריך הוא ושוב מתחיל לעילא כו' כלומר שיתברך וישתבח שמו של הקב"ה לעילא כו' ועיין לקמן ס"ו דבמקום שאין רשאי להפסיק לא יאמר רק יתברך ע"ש: