דינר. עבה"ט ועיין בשו"ת ב"ח סי' קמ"ג שלדעת הטור אסור לפסוק עם הנכרי קודם הפסח שיאכלו עמו עבדיו ושפחותיו הנכרי' בפסח אף שאומר כן קודם פסח שפרעון כל יום ויום הוא ונמצא פורע חובו מאה"נ ועיין לעיל סי' תמ"ה ס"ק ג' בבה"ט בשם תשובת הב"ח בזה ומ"ש בחולה שיש בו סכנה שרי ע' בש"י חלק ב' סי' ט' שכ' שאף ביש בו סכנה לא יתן לו החמץ ביחידי דלמא אתי למיכל מיניה וכה"ג אמרי' לענין קריא' לאור הנר משא"כ שנים מדכרי אהדדי ע"ש ועיין לקמן ס"ק ט"ו כתבתי כה"ג משו"ת שער אפרים ומ"מ פשוט דדוקא אם אחר מזומן לפניו מיד דדבר פשוט דבמקום סכנה צריך לעשות בלא איחור אף לדעת הרמ"א בסי' שך"ה ע"ש וגם יש לו' דבכה"ג שאינו רק חשד בעלמא פשיטא שהזריז משובח:
של עכו"ם, עבה"ט ועמ"ש בשו"ת בית אפרים סי' כ"ט מדברי הריב"ש סי' ת"א ובמ"ש עליו המשנה למלך ושם מבואר דאם עבר הישראל וקנה החמץ לעכו"ם בפסח והוא רוצה ליתנו לו בפסח פשיטא דאסור משא"כ אם כבר עבר הפסח ורוצה ליתנו לו אחר הפסח יש לצדד להתיר ע"ש:
כלי וכ' בש"י ח"ב סי' טו בישראלים שמכרו חמצם ובחה"פ גברו המים ומתיראים שישטפו המים הכל וילך לאיבוד רשאי' לשלוח אחר הנכרי שקנה החמץ ולו' לו שיציל את שלו לקחתו לחדר אחר שלא ישטפו המים ואם אין שם אותו נכרי יאמרו לנכרי אחר שבחדר זה יש לנכרי הרבה דברים ויש לחוש שישטפו המים הצל אות' לחדר אחר וזכין לאדם שלא בפניו ע"ש:
חמץ. עבה"ט ובשו"ת פ"י כת"י סי' יד כ' ששכר רחיים מן השר וטוחנין בו חמץ דהיינו מאלצין ונותנין להחזיק מדה מכל טחינה אסור לקבל המדה בפסח ולא רמי למ"ש בהגמ"יי ישראל שקנה חק כו' דהתם לא קיבל כלום בפסח כו' אבל בנדון זה שיקבל הישראל בפסח החמץ ונעשה שלו פשיטא שהוא עובר ואסור לקבלו ואם קיבל עובר עליו ואסור אחר הפסח ודמי למ"ש הטור והגמיי' בישראל שיש לו תנור כו' ואין נראה לחלק בין כשהתנור של ישראל ובין שהישראל שכרו דפשיטא דשכירות יומא ממכר הוא והוי ממש כנדון דהתם דה"נ יש לישראל גזבר בהרחיי' שהוא הטוחן ומקבל החמץ עבורו וע"ש שנראה מדבריו דאפי' לא נתנו לו בפסח כיון שכך מנהגם א"כ יש לו לישראל חמץ אצל הנכרי ועובר עליו ולא דמי לאם יש לו חוב חמץ אצל הנכרי דשרי דהתם לא זכה הישראל מעולם כיון שאין החמץ מיוחד איזהו של ישראל והוא נותן לו איזה חמץ שירצה משא"כ הכא נותן להישראל מאותן שאופה ומיחד לו אותן ככרות כו' ואף שכתב שם ויש לדחות דלעולם מיירי שגזבר של הישראל ואפ"ה צריך למנהגם דבלא"ה כיון שהישראל אינו מחויב לקבל ככרות בשכרו אלא אם ירצה צריך ליתן לו מעות לא הוי החמץ של ישראל כיון דאם רוצה אינו נוטלו לכך צריך למנהגם כו' מ"מ לא שייך זה לענין מאלצין כיון שהחיוב הוא רק על מדה מאלץ ולא על מעות כלל א"כ אע"פ שאינו מקבל מיד אלא לאחר הפסח הרי יש לו חלק במאלצין מדה שלו והי"ל כשותף כמאלצין אלו ואסור וע' לעיל סי' תמ"ח מ"ש בשם הח"י ושאגת ארי' בדין שותפות לענין החלק של עכו"ם דמותר מטעם ברירה ע"ש ומ"מ י"ל היכא שזכות בעל הריחיים הוא על אופן שהברירה בידו או לקחת מדה או ליקח מעות סך כך וכך ולא בירר בפסח איזה יקח בשכרו אם מאלצין או מעות שוב רשאי אחר הפסח ליקח גם מאלצין כמ"ש לעיל לענין הככרות כיון שהיה בידו ליקח מעות שוב אין החמץ מיוחד לו ומ"מ נראה דלית ליה למשבק היתרא ויקח מעות כיון שעכ"פ בפסח ספיקא הוי וא"כ י"ל שאם יקח עתה מאלצין הוברר הדבר למפרע שלכך הי' עומד בתחילה ובדיעבד שלקח מאלצין אין להחמיר באיסור חמץ שעה"פ דרבנן ומ"מ לכתחילה גם אם שכר בענין זה שיקח או מדה או מעות יש לו למכור קודם פסח כמ"ש הב"ח דלאהדורי למעבד בהיתר גמור טפי עדיף ובלא"ה יש לעשות כן מחמת מלאכת יום טוב וחה"מ וע' ט"ז וע' בשו"ת בית יעקב סי' נ"א מ"ש בענין הנהגת האורנדיס במכירת המאלצין שלוקחין המדה בפסח ע"ש:
הנאה עבה"ט וע"ש בשער אפרים סי' ז' בהג"ה בן המחבר דמסיק שרשאי הישראל לעמוד על המשמר ויקח עמו עוד א' שישב עמו דאז אין לחוש דלמא אתי למיכל מיניה כמ"ש בהל' שבת סי' רע"ה ומטעם רוצה בקיומו אין חשש כשאין הישראל עושה מעשה בידים רק יושב ומשמר ואין בזה שליחות שאין הישראל ממונה רק ליקח המעות לפי שאין מאמין למשרתים ע"ש: