עוברים. עבה"ט ועיין במג"א מה שהקשה מהא דשיאור ישרף ומ"ש בחידושי אה"ע ובס' מק"ח ובשו"ת כתר כהונה ובשו"ת בית אפרים סי' ל' להעמיד דברי המג"א על מכונ' וכ' בשו"ת פ"י סי' טו באחד ששכח לבער בלילות צוקר מחופה שקדים וענים ושאר מיני גרעינן ונזכר תוך הפסח וכ' ששאל להאומנים ואומרים שמבשלין הצוקר במים ומחפי' אותם בצוקר וצריך קמח לזה שא"א לאפותו בלא"ה וא"כ הוי מ"פ עם מים ואינו אלא חמץ נוקשה והסכימ' דעתו דחמץ נוקשה מותר לשהותו ע"ש ולדידי צ"ע שי"ל שהקמח נתחמץ קודם שנימוח הצוקר והמים הם גורמים חימוץ להקמח מבלי היות שם ערוב מלחלוחית הצוקר ואם נתבשל כבר הצוקר במים ואח"כ נותנין הקמח לשם לכאורה י"ל דדמי ליין צמוקי' המבואר בסי' תס"ב. אך הח"צ חולק גם שם וס"ל דלאו מ"פ הוא ע"ש. וע' עוד בסי' תס"ב מ"ש שם בענין מ"פ עם מים אי הוה נוקשה וגם דעת אחרונים דנוקשה חייב לבערו מדרבנן וא"כ כשנזכר תוך הפסח צריך לבער בפסח וא"כ אין להתיר בזה להשהותו. ואם דרך עושי המלאכה שאין נותנין הקמח עד שהמים רותחין היטב אפשר קצת להקל משום חליטה ועיין לקמן תל"ד ס"ק ג' ומ"ש בשם הח"י דאין בפליט' כלים משום איסור שהיה בפסח עיין בהר הכרמל סי' יד דמרקחת או שומן העומדים בקדירות חמץ מותר להשהותם ע"ש:
וכל כיוצא. עבה"ט ועיין בשו"ת ח"צ סי' כ' שכתב שיי"ש הנעשה ממאלץ אסור ד"ת דאף שנשתנה טעם המאלץ מ"מ כיון שעיקרו של המאלץ לעשות היי"ש והו"ל כפירות עפוצים מאוד שאין ראוים לאכילה כשהם חיים ונאכלין ע"י בישול במים או עם דבש וצוקר דאף שנשתנה טעם ע"י בישול וטיגון במלתייהו קיימי כו' ע"ש ובפ"י בק"א לקידושין בענין חדש שהאריך בזה דבשו"ת שב יעקב חלק י' סי' מא ועיין בשו"ת בית אפרים סי' מט תשובה אחת להגאון מוה' יושע ז"ל בעהמ"ח מנ"ש שכתב להחזיק במעוז היתר דיי"ש מחמת זיעה בעלמא ובספר באר יעקב שהאריך לישא וליתן עם חביריו הגאונים נ"ל ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' סד שנראה מדבריו שלא רצה לתקוע עצמו לדבר הלכה להתיר מחמת טעם זה ואפילו בצירוף היתר הביטול ועיין בשו"ת בית אפרים מ"ש בשם הגאון בעהמ"ח ס"י שצידד להתיר במכירת מאלץ דמאלץ הוא חמץ נוקש' ע"ש וא"כ מה דמשמע מראש דברי הח"צ דעובר בב"י וגם דאסור מה"ת אינו מוכרח לדעת כמה פוסקים דנוקשה מדרבנן ומ"מ שם ביארתי שהכל לפי הענין אם נתקלקל הרבה עד שאין ראוי לאכילה כלל אם לא ע"ש וא"כ י"ל דהח"צ מיירי במאלץ שנשתנה טעמו אלא דמ"מ עדיין ראוי לאכילה קצת אחר שיטחנו אותו אך ממה שמדמה ליה לפירות עפוצים לא משמע הכי וצ"ע:
נראה. עבה"ט ועיין בגו"ר כלל ד' סי' י"א מה שנוהנים בכובעים שמכסה הבגד פנימה טוחין בבלילה רכה קרוב לשיעור שני ביצים ואח"כ מחברין עליו בגד העליון ותופרין אותו ומשימי' אותו על החימום עד שמתיבש ונעשה כובע אין לחוש לאיסור חמץ אע"פ שבאה העיסה לכלל שאור כיון שעשה מעשה וביטלו וכיסה אותו בתפירות ע"ש. ועיין בשו"ת מו' זוסקינד רוטנברג (שהשואל שם העתיק לשון הט"ז וכמש"ל סי' תל"ב) שכת' ליישב דלא תיקשי ממטמין דכאן שאינו נראה מבחוץ מהני ביטול אלא דמ"מ מתה"ד מבואר דטעם אין נראה מבחוץ משום שנתבטל צורת החמץ ע"ש:
בחלא. עבה"ט עיין בשו"ת פנים מאירות סי' ק"ז שתמה על המג"א בס"ק ט' בשם הראב"ן (בפ"מ ובש"י העתיקו הרמב"ן והוא ט"ס) דאפי' הדבש החמישי לזה שנתחמץ בשמרי שכר אסור שהרי בי"ד סי' קי"ב וסי' קט"ו בשם רי"ו מתירין לאחר ג' פעמים וכן בפמ"א ח"ב סי' ע"ה כ' ג"כ על דברי המג"א ע"ש ולכן כ' כה"ג להתיר למי שנזהר באיסור חדש (אך לא מלאני לבי להתיר לשהות) בפסח אבל להשהותו נראה דמותר ע"ש ובש"י ח"ב סי' ע"ז דחה זה שלא הקילו אלא בפת וחלב שלהם דקליש אסורייהו משא"כ איסור חמץ דהמיר ולכן יש להחמיר אף בשהי'. אך אם עבר ושהה יש להתירו בהנאה אחר הפסח בצירוף הטעם שכתבו מקצת פוסקים דעכשיו שכולם מבטלים אין להחמיר כולי האי ע"ש ועיין לקמן סי' תמ"ז ס"ק י"ד מ"ש שם על מ"ש בבה"ט משו"ת ב"ח. עיין סי' תמ"ח בענין שמרים מחמץ שעה"פ:
אלא מבטל. ועבה"ט ועיין במג"א ס"ק א' לענין חצי שיעור אם אסור מה"ת לענין ב"י ובשו"ת ח"צ סי' ע"ו כת' דלמ"ד בשאין החצאי זתים דבוקים בכתלים ג"כ א"צ י"ל דדוקא באיסורי אכילה גלי לן קרא דכל חלב דחצי שיעור אסור כו' דטעמא דחזי לאצטרופי לחוד לא מהני א"נ י"ל דדוקא בעושה מעשה שמחשיבו לאותו חצי שיעור אבל בפחות מכזית מה שמניחו בביתו ואינו מבערו אינו עושה דבר שמחשיבו לא אמרינן בי' חזי לאצטרופי ע"ש. ובשאגת ארי' סוף סי' פ"א כתב בטעם הדבר דבאיסור אכילה אם אוכל כזית בכא"פ מצטרף וחייב עליו נמצא מה שאכל תחלה באיסור אכל למפרע דהא מיהו מצטרף ומשלים שיעור האכיל' לחיוב אבל לענין ב"י אפי' אם ישלים אחר זמן לכזית יעבור מכאן ולהבא וכ"ז ששהה אצלו פחות מכזית ליכא איסור' למפרע אפי' לבתר שהשלימו לכזית וכיון דא"א שיבוא לאיסור ב"י למפרע בשהיית ח"ש זה לא שייך טעמ' דחזי לאצטרופי ע"ש. והדברים עתיקים מדבש מתוקים ואילו ואילו דברי אלהים חיים ועיין בשו"ת פ"י סי' ט"ו שהאריך ג"כ בענין זה אם שייך ח"ש לענין איסור ב"י: