היטב עבה"ט ועיין לקמן סי' קס"א במקום שהיתה דבוקה בחבירתה ע"ש וע' ביד אפרי' מ"ש בפי' דברי הט"ז והמ"א בזה:
לאכילה. עבה"ט וע' מ"א בשם ס"ח דלשתיה אדם קודם ועיין בשאילת יעבץ דאף שאינו בביתו אינו רשאי לטעום עד שיתן לבהמתו קודם והמגדל חתול אין חיוב להקדים מזונותיה ומ"מ נכון להקדים ע"ש. וכ' בר"י סי' קנ"ד בשם מז"ה שצריך ליזהר לצוות לתת מאכל לתרנגולים בבוקר כדי שלא יעבור על איסור צב"ח וכנודע ממעשה שאירע בזמן האר"י ז"ל עכ"ל והמעשה שבזמן האר"י הוא מוזכר בספר חרידים שהיה בזמנו ז"ל ועיין ביד אפרים מ"ש בענין אם הפסיק בין ברכה לשתי' בצווי ליתן לבהמתו לשתות: וגם מיניה שום טעם על מה שקצת אין נזהרין בזה ע"ש:
הפסק. עיין בה"ט ועיין בפנים מאירות ח"ב סי' ה' שבני אדם שיושבים במסיבה אחת וכ"א כוסו לפניו לקדש וממתיני' בברכת היין עד שבירכו כולם ומי שקדם ובירך עונה אמן אחר ברכת חבירו ואח"כ מקדישים לאו שפיר עבדי וגורמים בהפסק זה ברכה לבטלה דכיון שהפסיק בין הברכה לטעימה הוי הפסק כמ"ש קצת פוסקים בעניית אמן אחר ברכת ק"ש וצריך לברך פעם אחרת והוי ברכתו הראשונה לבטלה ולכן אין להפסיק בעניית אמן וכן בברכת המוציא וכ"א ככרו לפניו אין לענות אמן אחר ברכת חבירו עד שיטעום אחר ברכתו ע"ש:
מלכא מריה עבה"ט ועיין ב"ח סי' קס"ה דמשמע דאם בירך במ"מ על הפת לא יצא וכ"כ בבית יהודה סי' מ"א וכתב בבר"י שדעת הב"י והט"ז והא"ר בשם הדרישה דיצא וכ"כ באבן העוזר סי' קס"ח לדעת הב"י והבר"י צידד לומר דאפשר שגם הב"ח מודה וע"ש בשיורי ברכה ובסי' ר"ז דגם הרמ"ע כאלפסי זוטא ס"ל הכי ושם כתב דאם בירך על הפת בפה"א יצא והרא"ה והריטב"א פליגי עליו ע"ש. וכתב בבר"י אם נטל ובירך המוציא ונודע שהמים שנטל פסולי' לנט"י וצריך ליטול פעם אחרת יאכל מיד פחות מכזית דלדעת הרשב"ץ ודעמי' א"צ נטילה ושוב יטול ויגמור סעודתו. ואם אירע דאחר שבירך המוציא לא טעם מידי וחזר ונטל ידיו נסתפק הבני חייא ובבר"י כתב שנראה שא"צ לברך דלא גרע מטול בריך ע"ש:
פרוסה עבה"ט. וכתב בר"י בשם מז"ה שכתב בשם צרור החיים מי שבירך המוציא ונפל אותה פרוסה שבירך עליו מידו יאמר בשכמל"ו ויחזור ויברך פעם אחרת ויפרוס מהלחם כ"כ התוספות והביאו ראיה מהירושלמי עכ"ל ועיין לקמן סי' ר"ו מחלוקת הפוסקים בענין זה: