סימן עט (שיח)
נזיר יין ושבר וחומץ ומשרת ענבים לא ישתה. הזהירה תורה בפ' נשא. האומר הרני נזיר שאסור [מ'] בנעשה מן הגפן דכתיב איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה', וכתיב מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וגו'. ותניא בספרי מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מיין ושכר יזיר והלא יין הוא שכר ושכר הוא יין. אלא שדברה (תורה) ב' לשונות. ר"א הקפר אומר יין זה מזוג שכר זה חי. אתה אומר יין זה מזוג שכר זה חי או אינו אלא יין חי ושכר מזוג. ת"ל ונסכה יין רביעית ההין. וכתיב הסך נסך שכר. הא אין לך לומר אלא כלשון הראשון יין זה מזוג שכר זה חי, יזיר אינו אלא לשון פרישה. יכול יפרוש מסחורתו ומרפואתו, ת"ל מיין ושכר יזיר, פי' מדבר המביא לידי שכרות ומותר הוא בסחורתו וברפואתו. חומץ יין וחומץ שכר מגיד שעשה בו חומץ כיין, וכשם שעשה יין מצוה כיין הרשות (כך) עשה בו חומץ מצוה כחומץ רשות. וכל משרת ענבים לא ישתה, וכי מה הניח הכתוב שלא אמר. כבר נאמר מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה ומה ת"ל וכל משרת ענבים לא ישתה, מגיד שאם שרה ענביו במים ויש בהן בנותן טעם אסורים, ומכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה:
יש לשאול דשרה פתו במים קרי ליה טעם כעיקר בנזיר, ובפסחים פ' אלו עוברין (פסחים מ"ד ב') ובשבועות פ"ג (פ"א ב') קרי ליה היתר מצטרף לאיסור ואין דינם שוה, דאפילו טעם כעיקר בנזיר ישנן בכל איסורים שבתורה ואם שרה פתי במים ויש בו טעם יין מעט ואינו נותן טעם בכזית יין בעיניהו ובלוע בפת זהו היתר מצטרף לאיסור שאינו אלא באיסורי נזיר. וטעם כעיקר בכל איסורים שבתורה דוקא לשבח אבל לפגם לא, דפסיק בע"ז פרק אחרון (ס"ז ב') נותן טעם לפגם מותר כר' שמעון דתניא נותן טעם לפגם או לשבח אסור דברי ר"מ, ר"ש אומר לשבח אסור לפגם מותר. ואע"ג דפסקינן בכתובות (נ"ז א') כר"מ בגזרותיו הכא כר"ש, דאמר רבא בההיא שמעתתא (ס"ח ב') הלכתא נותן טעם לפגם מותר. אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו, וזהו כזית בכדי אכילת פרס, טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, פי' מין במינו קאמר, כדאמרינן בזבחים פ' בל הזבחים שנתערבו (ע"ט א') אמר רבא מין במינו ברובה פי' דבר תורה, אבל מין בשאינו מינו טעמו ולא ממשו אסור כדתניא משרת ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה. ואם ריבה טעם לפגם מותר כר"ש. וטעמא דר"ש מפרש בע"ז פ' אחרון דכתיב לא תאכל(ו) כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואבלה נבילה הראויה לגר קרויה נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה למעוטי סרוחה מעיקרא לא בעי קרא עפרא בעלמא הוא. ואע"ג דהיתר לפגם לא כתב אלא באיסור נבילה שהוא בלאו. ילפינן מינה חלב ושאר איסורים החמורים מנבילה, דהכי דרשינן לא תאכלו כל נבילה, הראויה לגר קרינא ביה לא תאכלו, פי' נקראת אכילה, שאינה ראויה לגר אינה קרויה (אכילה) הלכך בכל איסורים שבתורה דכתיב בהו אכילה משתרי בהו טעם לפגם [מותר]. ור' יוחנן בכלל ההוא אלמא סביריה ליה לר' יוחנן כר"ש דדריש היתר פגם מלא תאכלו כל נבילה לגר וסרוחה מעיקרא לא בעי קרא:
יש לשאול ע"ז. דבבכורות פ' הלוקח בהמה (בכורות כ"ג ב') שמעינן לר"י דדריש סרוחה מעיקרא בעי קרא. דאמרינן התם אחד טומאה חמורה ואחד טומאה קלה עד לכלב. וטעמא מפרש התם דקסבר סרוחה מעיקרא. יש לתרץ דלגר דכתיב גבי נבילה דילפינן מינה דאינה ראויה לגר לא מיקרי נבילה, לא לאיסור אכילה ולא לענין טומאה, לענין טומאה מוקמינן למעוטי סרוחה מעיקרא, לענין אכילה לא איצטריך דאין אדם אוכל דבר סרוח, הלכך לענין טומאה מוקמינן למעוטי דבר הראוי לטומאה, ולענין אכילה למעוטי דבר הראוי לאכילה, הלכך לא קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן: