סימן סו (קמג)
טריפה, הזהיר הכתוב על הטריפה של עוף חיה ובהמה בפ' ואלה המשפטים, דכתיב ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. ואע"ג דדרשינן ליה בחולין בבהמה המקשה (ס"ח א') לבשר שיצא לחוץ למקומו לאו לאפוקי קרא מפשוטו. והכי משמע לן קרא ובשר בשדה טריפה דהיינו יוצא חוץ למחיצתו וטריפה נמי על שניהן הזהיר הכתוב לא תאכלו. והכי אמרינן בחולין בתחלת אלו טריפות (מ"ב ב') רמז לטריפה מן התורה מנין. אתמהה דכתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו אלמא לטריפה אתי קרא, וטריפה נקראת כשנמחצה באותו מקום שאינה יכולה לחיות י"ב חדש כדאמרינן באלו טרפות רמז לטריפה שאינה חיה מנין דכתיב זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תאכל. וזמן י"ב חדשים סברא, מאחר שתלה הכתיב בחיות יש לומר עד שיעברו עליה כל ימות השנה. ועתה החולי שנדבקה בעת השנה בקור וחום לח ויבש. ולמאן דאמר טריפה (חיה) נפקא לן מקרא התם אע"ג דחיה הוי טריפה ואפילו למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה יש טריפה לעוף מן התורה כדאמרינן בכסוי הדם (פ"ה ב') רב חייא נפל ליה ציבא בכיתניה אתי לקמיה דר' אחא א"ל זיל שקול עופא ושחוט על בבואה דמיא כי היכי דמורה ריח' ופריש ואמרי' צא וטרוף א"ל ולא אמר ליה צא ונחור דקסבר אין שחיטה לעוף מן התורה ונחירתו זו היא שחיטתו ומחייב בכסוי אבל צא וטרוף לא מחייב. ופי' אין שחיטה לעוף מן התורה אין הלכות שחיטה לעוף מן התורה, דשהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור בבהמה וחיה גמירי ובעוף לא גמירי. וסמני הטריפה הלכה למשה מסיני ונתפרשו במשנת ואלו טריפות ובספ' גרסי' ושב שמעתתא:
יש לשאול. אחרי שכלל הלאו על שני הדברים היכי תנן במכות (י"ג א') אלו הן הלוקין האוכל נבילה וטריפה הא אין לוקין על לאו שבכללות י"ל שיש שום ייתור במקרא להלקותו ובמקום ייתור לוקין על לאו שבכללות, כדאמרינן בכריתות פ"א (ד' א') ובעזרת יוצרי אפרשנו לפנים בלאו דשרץ הארץ (סי' ע'):
ותולדות הטריפה. ריאה הסמוכה לדופן שלא במקום חיתוכא דאוני או בשאר מקומות שלא במקום רביתא בין בעצם בין בבשר והסירכא במקום רביתא והיינו חיתוכא דאינו בעצם וליכא ריעותא בדופן ולא ידעינן אי מדופן אתי אי מריאה. במקום רביתא דהיינו חתיכא דאוני בעצם רש"י אוסר ורב יהודאי גאון בעל ה"ג מתיר בעצם כמו בבשר שבין הצלעות, והמחמיר ינוחו לו ברכות על ראשו. וסרוכה בעצם רש"י אוסר. והטעם שלו דלא הוי סתימא משום דמפריק. ואם סרוכה במקום אחר דלא הוי סתימא כנין בשומן הלב או בקנה הריאה אפילו בדקו בריאה ברוקא או בגילה ועומדת בבדיקת' טריפה ולא דמו לסרוכה שלא במקום רביתא דמכשרי בדיקה דריאה כדאמרינן עלה באלו טריפות (מ"ח א') רב נחמן בדיק לה בפשורי. והיינו טעמא דלא, דהתם כי ליכא ריעותא לא בדופן ולא בריאה תלינן בדופן משום סירכא הכאת מקל או אבן רגילה לבא לקרב ולהבשר ניכר יותר ותלינן ההכאה בה, והדופן חיצון יותר מן הריאה הלכך תלינן ריעותא של הכאה טפי בדופן מבריאה שהיא קרובה להכאה, אבל מרובה בשומן הלב או בכיו"ב שהם פנימים לריאה תלינן טפי הסירכא שבאה מחמת ההכאה חיצונה [מ]בריאה [ו]מבשומן הלב אפילו כחוט השערה טריפה:
כתב גם כל היכא דסריכי, כגון דרוסה ונפולה אי נמי נשברה ולא ידעינן אי איפסיק חוט השדרה אי לא, כיון דצריכי בדיקה אי שחיט להו אסיר היכי הוי בדיקה לנפולה ודרוסה ונשברה השדרה ה"מ ברבנן קמאי דהוו הכימי למידק, אבל השתא דלא ידעי למיקם על בדיקה שפיר אמור רבנן דמשהינן לה תליסר ירחי שתא והדר משתריא. ואי נקבה היא ואיעברא וילדה מקמיה תריסר ירחי שתא, דאמרינן (חולין נ"ח א') והלכתא בזכר שנים עשר חודש ובנקיבה כל שאינה יולדת, אבל בדיקת נקובת ריאה ברוקא או בגילא בדיקה קלה היא וסמכינן אבדיקה דהשתא. ואם הריאה מרובה בשומן קנה הריאה שלא במקום חיתוכא דאוני אע"ג דהוי חלב טהור וחלב טהור סותם טריפה, דכי אמרינן חלב טהור סותם ה"מ שמונח על הנקב כברייתו שלא מכח סירכא כגון ניקב הדורה דכנתא במקום החלב; אבל סתימה הבאה מהמת סירכא לא אמרינן ביה הלב טהור סותם. ודלא כרש"י שפירש שמרובה בשומן הלב לא סתים מטעם חלב טהור, משום דהוי חלב העשוי ככובע ואמרינן שאינו סותם, דאפילו לא הוי ככובע לא סתים כיון שמכח סירכא מונה עליו כדפרשינן. וחלב העשוי ככובע הוצרך להזכיר כיון שניקב הלב תחת השומן של לב. אונא הסרוכה באומה כסדרה שהיא ריאה למדנו מהלכות גדולות של רב יהודאי גאון ז"ל שאין להכשיר ריאה [ש]מטעם שהסרכא (הוא) במקום (רביתא, דאינו) אלא באותם מקומות שהזכיר התלמוד אוני לדופן כמקום רביתא ואוני דסריכי אהדדי כסדרן. אבל בכל סרכות טריפה. וזה לשונו: ריאה דסריכה בטרפשא דכבדה אין לה בדיקה וטריפה, דלא אמר רבנן מקום רביתא אלא אוני דריאה בדופן ואוני דסריכי אהדדי לא אמר שלא כסדרן אבל כסדרן היינו רביתייהו ובשירה אבל כל סרכא דריאה טריפה:
כתיב עוד בה"ג. שעינוניתא משלמת לימין. ועוד כתוב בהן האי ישראל דבעי למזבן בישרא או רעיא מן חיותא דגוי כולהי צריכי לאנפוקא לריאה לאבראי ומנפחא ומיבדקי דכי נמי בדקה טבחא מגואי ולא הוה סריכה איכה ספיקי אחרינא כגון יבשה אי נמי נימוקא מוגלא הלכך צריך לאנפוקא ולמבדקי בנפיחה ואי לא עביד הכי ספק טריפה הוי ואסיר למיכל מההוא בשרא עכ"ל. ונ"ל אנפוקא ולעיין בה צריך ואי חזי בה שינוי דלמחזי ביה ספיקי צריך למבדקה בנפיחה; אבל היכא דלא הזי בה שנוי שנראה ספק טריפה אינה צריבה נפיחה ולא הצריך הגאון בדיקה אלא במקום שנוי שנראה ספק ולפי שראיתי רבותי ובצרפת אוכלים בלא בדיקה כתבתי כן:
ראיתי רבנים גדולים חלוקים בדברי רבינו יעקב ב"ר יקר זצו"ל ורש"י תלמידו זצו"ל מתירים. רבינו יצחק הלוי בר יהודא הלוי ז"ל חברו של רבינו יעקב בר יקר ותלמידיו אוסרים. טעם האוסרים דאין סרכא בלא נקב, אע"ג דאמרינן תרי אוני דסריכי אהדדי כשירה אין ללמוד אונא באומא מהם, שיש לומר תרי אוני הם במיצר החזה ולא מיפריקא סרכא דידה אבל אונא באומא שהוא ברוחב חלל הגוף מיפרקא סירכא דידה. טעם המתירים אומר רש"י לא מצינו אומא בתלמוד וכי אכשר רבא בתרי אוני הוי אונא ואומא בכלל:
השיב רבינו יעקב בר מאיר ז"ל ע"ז. שאין לומר אומה בכלל שם אונא, דאמר רבא חמשה אוני אית ליה לריאה, פי' הנקרא אומה, אלמא אומה ואונא שני שמות הם. ומסברא אין להשוות הכשירן כאשר הסברתי ופרשתי לכן למדנו רבינו יעקב בר מאיר שנראים לו דברי האוסרים, והאוכל אונא באומא סריכה אוכל טריפה. ולשון אומא אם לאונות לפי שהיא גדולה נקראת אומה: ואמר בבהמה המקשה (ע"ו ב') אמר רב נשבר העצם למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר, ואם לאו זה וזה אסור. ושמואל אמר אבר אסור ובהמת מותרת ומסקינן הלכתא כרב. ותני נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר ומסיק רב פפא בעינן רוב עוביו ורוב היקפו ומיבעיא לן (ע"ז א') מתלקט מהו מתרוסס מהו מתמסמס מהו וקימל"ן [כר'] כולהו בתיקו. ואמר רב הונא בריה דרב יהושע ה"ד מתמסמס, כל שהרופא גוררו ואנן דלא בקינן ברופא גוררו אם נשתנה הבשר מעט יש לחוש שמא הוי בשר שהרופא גוררו ולא מכשרינן ליה ברוב בשר: