סימן סג (קמט)
בשר בחלב. הזהיר הכתוב שלא לאכול בשר שנתבשל בחלב ואף בהנאה אסור דכתיב ביה תלתא זימני לא תבשל גדי בחלב אמו, א' בפ' ואלה המשפטים וא' בפ' כי תשא וא' במשנה תורה בפ' ראה אנכי דאמרינן בחולין פ' כל הבשר (חולין קט"ו ב') דבי ר' ישמעאל תנא לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים א' לאיסור בישול וא' לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה, גדי אשכחן כדכתיב, ושאר בהמות מנלן, אמרינן בחולין פ' כל הבשר (חולין קי"ג א') אר"א אמר קרא וישלח יהודא את גדי העזים כאן גדי העזים הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו פרה ורחל במשמע ואומר גדי לרבות את החלב, גדי לרבות המתה, גדי לרבות את השליל, גדי להוציא את הדם, גדי להוציא את השליא, גדי להוציא את הטמאה. בחלב אמו ולא בחלב שחוטה (בחלב אמו ולא בחלב זכר) בחלב אמו ולא בחלב טמאה, ומסיק רב נחמן המבשל בחלב גדיא שלא הניקה אסור, מדאיצטריך ליה לשמואל למימר בחלב אמו ולא בחלב זכר (זכר) הוא דלא אתי לכלל אם, אכל הא כיון דאתיא לכלל אם אם הוא. בכאן אמרינן גדי להוציא את הדם:
ויש לתמוה, דהכא לא חזינא פלוגתא וביומא פרק הוציאו לו (יומא מ"ט ב') חזינא דפליגי אמוראי, דאמר בפר ואפילו בדמו של פר. ומייתי ליה מהמנאת שה ומפדיון פטר חמור דלא הוו בני כפרה כגדי דהכא. וי"ל אלא תבשל סמיך ודם לאו בר בישול הוא, ובשר בחלב אינה אסורה אלא א"כ נתבשלו יחד, אבל בלילה אחרת בלא בישול לא מיתסרא מדאורייתא. כדאמרינן בפסחים באלו עוברין (מ"ד ב') בשר בחלב חידוש הוא דאי תרו ליה כוליה יומא בחלבא שרי ואי מבשל בשולי אסור. ואמרינן נמי בכל הבשר (ק"ד ב') דאסור להעלות גבינה עם הבשר גזירה שמא יעלה באלפס ראשון וטעמא מדאפיק רחמנא איסור אכילה בלשון לא תבשל אלמא לא הקפידה תורה אלא בבישול. ותנן בכל הבשר (קי"ג א') בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה וכו' ורע"א היה ועוף אינם מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים פרט לחיה ולעוף ובהמה טמאה. ריה"ג אומר נאמר לא תאכלו כל נבילה ונאמר לא תבשל גדי בחלב אמו את שאסור משום נבילה אסור לבשל בחלב ואת שאסור משום נבילה יכול יהא אסור לבשל בחלב ת"ל בחלב אמו, מי שיש לו חלב אם יצא עוף שאין (לו חלב אם) בשר המבושל בחלב אסור:
תולדות בשר בחלב. תנן בכל הבשר (ק"ג ב') כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלותו על השלחן (עם הגבינה) חוץ מבשר דגים וחגבים ותנן (ק"ז ב') רבן שמעון ב"ג אומר לא אסרו אלא תפישה אחת בשלחן אחד, ואין הפסק בין בשר לגבינה אבל אם יש הפסק שאינו עשוי להיות כגון ב' לחמים או כיוצא בהם לא הוי תפישה אחת. וראיה לדבר קצת, דאמרינן בע"ז פרק ר"י (עבודה זרה נ' א') דהיכא דאיכא גובה ביני ביני מקרי ב' תפישות. ותנן (ק"ד ב') באיזה שולחן אמרו בשולחן שהוא אוכל עליו, אבל שולחן שהוא סודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש. ותנן (ק"ז ב') צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה. ואע"ג דשרי רחמנא חלב שחוטה תנן בפרק כל הבשר (חולין ק"ט א') הכחל קורעו ומוציא את חלבו, לא קרעו אינו עובר עליו, ופי' דבאינו עובר ומותר ואע"ג דאיכא לישנא אחרינא דאמר אינו עובר עליו ואסור כלישנא דשרי קימ"ל. ותניא כוותיה, דתניא כחל שבשלו בחלבו היכא דבשליה לחודיה בלא בשר מותר, וכל קריעה היא שתי וערב. ואי קרעו שתי וערב וטחיה בכותלא שיצא כל החלב ממנו אפילו לכתחלה בקדרה שפיר דמי, כדאמרינן בפ' בל הבשר (ק"ט ב') כיצד קורעו. אמר רב יהודא קורעו שתי (וערב) וטחו בכותל. א"ל ר"א לשמעיה קרע לי ואנא אכול, מאי קמ"ל דלא בעינן שתי וערב אי נמי לקדירה:
מיהו כתב ר"י גאון ז"ל דלכתחלה אסור בקדירה אפילו בלא בשר ואפילו היכא דקרעיה והבי איתא ללישניה היכא דקרעיה שתי וערב שכך כתב רב יהודאי גאון. והא דאמרינן כחל בששים וכחל מן המנין היכא דלא קרעיה ובשליח בהדי בשר שמעיה הא קרעו לא בעי בישול והיכא דשפדיה בשפודא אפילו לא קרעיה לכתחלה נמי שרי, דאמר להו רב נחמן זויקו [לי] (לה) כחלא לילתא, פי/ שפודו לה כחל עם חלבו:
ור' יעקב פירש. היכא דקרעיה שתי וערב וטחו בכותל לכתחלה בהדי בשר בקדרה מותר. וזה לשונו וכתיבתו. הכחל קורעו ומוציא את חלבו, מפרש בגמרא קורעו שתי וערב וטחו בכותל ואוכלו בין צלי בין מבושל, דצלי ומבושל לגבי חלב ושמנונית חד הוא, ואפילו לכתחלה ואפילו בהדי בשר. לא קרעו שתי וערב אלא קריעה קצת אינו עובר עליו בין צלי בין מבושל דאמר ר' זירא אמר רב אינו עובר עליו כיון שקרעו קצת אעפ"י שלא קרעו שתי וערב ולא טחו בכותל אם בשלו בהדי בשר מותר לאוכלו שמענו דלא כברייתא היכא דבשליה לחודיה בלא בשר. אבל אם לא קרעו כלל לבשלו בהדי בשר אסור מדרבנן, כדאמרינן בפרקין דלעיל (צ"ז ב') כחל בס' והכחל מן המנין לחלב שחוטה מדרבנן. אבל לא קרעו כיון שלא קרעו שתי וערב וטחו בכותל אסור לבשלו בהדי בשר לכתחלה דקורעו תנן ובלא קריעה כלל אסור שטעם הכחל בבשר בטעם בשר בחלב, ולכן גזרו חכמים. ובשאין בשר עם הכחל בקדירה מותר לכתחלה כיון שקרעו אעפ"י שלא קרעו שתי וערב אין החלב כנוס עוד בכחל כמו שהיה מקודם, אעפ"י שחזר ונבלע תוך הכחל לא גזרו חכמים כיון שאין בשר אחר לא נשתנה טעמו של כחל מפני בליעה זו ולא אתי לאיחלופי למיכל בשר בחלב, ועל כרחנו מה שאמר מותר, זה הוא אפילו בקדירה ואפילו בהדי בשר, כיון שקרעו קצת כמו שפי', תדע דסתם בישול אינו אלא בקדירה. וכן סמא של הלכה שאינה מדברת כלל לצלי ומה ענין צלי אצל שמנונית וחלב ואתיא שפיר דהא דתניא כלישנא קמא דרב כחל שבשלו בחלבו בקדירה כיון שקרעו קצת בלא שתי וערב ובשליח לחודיה בלא בשר מותר כדפרשינן לעיל, דהא ברייתא בעל כרחנו בלא בשר מדקתני שבשלו בחלבו ולא קתני שבשלו עם הבשר ש"מ משום היא גופא קאמר, ומפרש רב נחמן לקמן דהא מותר לכתחלה קאמר וא"כ בקריעה קצת מיירי קשים לעלמה [?] פי' אפילו עם הבשר:
נחזור ללשון רבינו: כיצד קורעו לבשלו אפילו לבשלו בהדי בשר ואמתניתין קאי דקתני הכחל קורעו ומבשלו בכל הענינים (אמר רב יהודה) קורעו שתי וערב וטחו בכותל ומבשלו בקדירה אפילו בהדי בשר והא דקרע לי ואנא איכול בצלי או בקדירה קאמר דכי הדדי נינהו, והא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב אלא לקדירה כלומר לבשלו בקדירה עם בשר דקדירה משמע עם בשר, כדתנן (ק"ח א') אם יש בנ"ט בקדירה ואפילו בקדירה בלא בשר לא בעינן שתי וערב אלא קורע קצת כדפרשינן. אמר להו רב נחמן זויקו לה כחלי, פי' כמו הני ארמאי זווקאני שנפוחים כנודות. וכן פי' בערוך הכי, פי' זויקו לה כחלי בשלו לה כחל בחלבו כשתבשל יהיה נפוח בנוד ומלא מן החלב וכגון שלא קרע שתי וערב ובקדירה ובקריעה גרידתא ובלא בשר קאמר רב גחמן דאכתי זויקא הוא כיון שלא קרעו שתי וערב ולא טחו והא אנן קורעו תנן ופי' שתי וערב וטחו בכותל ומתרץ ההיא לקדירה, פי' ההוא להתירו לבשל בקדירה בהדי בשר דבבשול בהדי בשר בעינן שתי וערב וטחו בכותל. אבל בקדירה בלא בשר בקריעה קצת סגי ומקשינן והא אפילו בקדירה בלא בשר בברייתא לעיל אמור לכתחלה דהכי משתמע בלא בשר כדפרשינן ובדיעבד שרי כדקתני כחל שבשלו בחלבו מותר דמשמע בדיעבד. ורב נחמן מתיר אפילו לכתחלה הוא הדין דאפילו לכתחלה שרי ורב כלישנא קמא דרב סבירא ליה דהלכתא הכי, וכן פירש ר"ח דהלכה כלישנא קמא דרב דתניא כוותיה, ואין דברי הקונטרס שדוחק ואומר שרב נחמן פליג אלישנא דהלכתא דאמר ובשל היינו צלי וזויקו היינו שפודו ואין נראין א"כ לישני ליה כי תניא בברייתא בבישול ובדיעבד באשל גדול המתיר לא הפסיד:
אמר רב חסדא (ק"ה א') אכל גבינה מותר לאכול בשר אבל בשר אסור לאכול גבינה. פי' ר"י גאון. אכל בשר אסור לאכול גבינה דוקא בלא קינוח הפה, אבל אי מקנח פומיה שרי למיכל. אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קינוח ובעי למימשא ידיה ביני וביני, וה"מ בלילה אבל ביממא לא בעי למימשא ידיה דהא חזי ליה, וכן פי' לי ר' יעקב זצ"ל :
אבל רש"י ז"ל פי', אכל גבינה מותר לאכול בשר אכל בשר אסור לאכול גבינה עד שישהה מסעודה לסעודה ונראה כדברי המתירים. והמדקדק ומבין בהלכה בכל הבשר ימצא סיוע לדבריהם ומסקינן בשמעתא דבכל מילי הוי קינוח הפה לבד מקמחא תמרי וירקי, בין תבשיל דבשר לתבשיל של גבינה אחרי שאין לו ממשות בשר ולא ממשות גבינה אפילו בלילה לא בעי הדחה, כדתניא מים ראשונים מצוה אחרונים חובה אמצעיים רשות, פי' בין תבשיל של בשר לתבשיל דגבינה:
תניא בב"מ בהשוכר אה"פ ובפסחים פ' כל שעה (פסחים ל' א') אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסור מפני הרגל עבירה, ובפסחים (ל"ו א') מסקינן כעינא דתורא שרי פי' עוגה קטנה ונאכלת מיד. ותניא אין שטין את האליה בתנור ואם שט כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה עד שיסוק את התנור. אע"ג דקימל"ן (חולין קי"א ב') דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח דנותן טעם בר נותן טעם שארי טישא פיטומא והוי כבשר בעין ואסיר ותניא בפסחים בכיצד צולין (ע"ו ב') פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח כיון דנפיש פיטומא דצלי הוי כעין טישא ולא שרינן ליה מטעם נותן טעם בר נותן טעם. והיינו נכי טעם דחזקיה משום דאביי דאמר כפ' כל הבשר צנון שחלבו בסכין אסור לאוכלו בכותח כיון דנפיש חירופא דצנון מפליט לשומנא דסכינא טפי מרותחין דהוי כבשר בעין, הלכך אע"ג דקימל"ן כרבא בר מיע"ל קג"ם. ורבא אמר בשלחי ע"ז (ס"ו ב') בבת תיהא בדגוי שרי דריחא לאו מילתא היא, פת שאפאה עם צלי מיתסרי דכיון דנפיש פיטומא הוי ליה כעין בשר בעין, ורש"י פי' דפת שאפאה עם צלי בתנור לא קיימ"ל כמאן דאסר דקיימ"ל כרבא דאמר ריחא לאו מילתא היא ולא הוי ריחא דאית ביה פטומא שאני. וכן פי' ר' יעקב ז"ל. וההיא דפת חמה ע"ג חבית רמינו על תרווייהו בפסחים וע"ז ולא קשיא מידי, דסבר פת חמה שקולה היא דמיא להא שאינה חלוקה כ"כ מכל אחת ואחת שיכול התלמוד לחלוק ביניהם. אבל אפיית צלי ובת תיהא לא דמו כלל:
ולמדני רבינו יעקב ז"ל, דפת שאפאה עם צלי בתנור דמיתסר דוקא בתנור קטן שקורן פלדונר בלע"ז וכי"ב שתנורים. שלהם קטנים ואלים פיטומא דצלי בפת. אבל תנורים כעין שלנו שרי למפא פת עם צלי דנפיש אוירא דידהו ולא נפיש פיטומא דידהו. ואהאי סברא סמכינן לאפות פת עם צלי בתנורים שלנו ועם צלי של איסור בדיעבד שרי לכתחלה לא תקין למיעבד אלא א"כ הצלי מכוסה בבצק:
תניא בביצה פ' ראשון (ז' א') השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות כותרות לאוכלן בחלב ואם היו מעורות כגידין אסור. פי' ר"י גאון מ"ט מותרות ביצים פירשא בעלמא הוא ה"מ לענין בשר בחלב שחוטה אכל ודאי שחט גוי תרנגולת ומצא ביצים גמורות אע"ג דאינן מעורות כיון דאיסור נבלה דאורייתא היא אסורים, דקתני גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה בעדיות [רפ"ה] ביצת נבילה אם כיו"ב נמכרת בשוק ב"ש מתירים וב"ה אוסרים. למדנו מדבריו שאסור ליתן ביצים גמורות הנמצאים בתרנגולת בחלב היה וכגבינה דאיסור דאורייתא כאשר פי' למעלה שהיה ועוף בחלב דאורייתא. אעפ"י שיש לדחות ראיה דעדיות, דהא לא דמי להא דאסרי לה ב"ה בנבילה לאו משום דבשר הוי, דאפילו אין תורת בשר עליה מיתסרי בנבילה דכתיב לא תאכל כל נבילה כל הנאכל בנבלה נאסר אכל לענין בשר בעינן וכיון דמגמרא נפקי מתורת בשר:
ואי קשיא להאי סברא הא בביצה פ"א [ז' א'] מדמינן טומאת, נבילה לאיסור בשר בחלב, דתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרת לאוכלן בחלב, רע"א אם היו מעורות בגידין אסורות, מאן תנא להא דתנן האוכל מנבלת עוף טהור מן השלל של ביצים מן העצמות מן הגידין והבשר שנתלש מן החי טהור מן האשכול של ביצים מן הקורקבן מן המעים או שהמחה את החלב וגמעו טמא מן השלל של ביצים טהור אמר רב יוסף דלא כר"י דאי כר"י האמר אם היו מעורות בגידין אסורות הא לא קשיא דמ"מ שמעינן מר"י דחשיב להו אוכל לעניין איסור ומדרבנן דפליגי עליה לא שמעינן בהדיא דנהי דלא שרו רבא אלא באיסורי בשר בחלב דבשר בעינן אבל לענין איסורא וטומאה דלא כתיב בשר אסרי, מיהו בהדיא לא אשכחינן דאמרי הכי הלכתא אמר תלמודא דלא כר"י ולא אמר דלא כרבנן ועוד דאי' למימר אפילו הוו איסור בנבילה וטומאה לרבנן ה"מ גמורות דחזי לאכילה ואינן מעורות בגידין אבל מעורות (בגידין) מישתרי מטעם דלא אכלי אינשי ולא הוו אוכל, הלכך איסור מן השלל של ביצים טהור רבנן מודו. ותדע דהא לא אמרי רבנן היא, אע"ג שפירש' והתרנו לפי סברא כרב יהודאי גאון עבדינן ומבטלינן סברא דידן כנגד סברא דידיה שפירש שטעם ביצה הניתרת בחלב פירשא היא בעוד שלא נולדה. ולפי טעם זה ראיה היא בחולין פ' כל הבשר (חולין קי"ד א') המבשל בשר במי חלב פטור, פי' מי חלב הצלול בנסיובי דחלבה שנסיובי נקרא היוצא מתחת עשיית הגבינה ואותו הוא שנותנין בעשיית כותח, ואח"כ מרתיחין אותו נסיובי ועושין ממנו מט"ו בלע"ז כעין גבינה, והצלול הנפרש מן המטו נקרא מי חלב ואין נקרא חלב והמבשל בהם פטור וכן האוכל בהם פטור משום בשר בחלב, אבל עובר משום אוכל דבר מן החי, דכיון דלא מיקרו חלב לא שרינן ליה מטעם חלב דשרייה רחמנא משום דחדוש הוא בו ואין לך בו אלא חדושו חלב (ה)נקרא הלב מותר ולא מי חלב שאינו נקרא חלב. ולפנים בעמוד שביעי בלאו דלא תבשל (סי' שי"ב) הארכתי בזה הדבר להביא ראיות ולהסביר הדבר:
ת"ג טעם אחר דלא דמי טומאת נבילה לאיסור נבילה דלענין טומאה ממעטינן בהדיה כל דבר ששם ביצה עליו אע"ג דהרי אוכל לענין איסור נבילה דתניא בת"כ והנפש אשר תאכל נבילה וטריפה וגו' פרט לחרטום וצפרנים פי' ממעטינן ביצים מדכתיב לעיל מיניה ושפך את דמו אלמא במידי דחזי לשפיכת דם אמ' דם וכבס בגדיו ולא ביצים, כאשר אנו מצריכים שם בשר לענין בשר בחלב כך אנו מצריכין שם בשר לענין נבלת העוף. הלכך שפיר מדמי תלמודא טומאת נבילה לבשר בחלב, מה שאין כן באיסור נבילה דלא אשכחינן דתלי איסורא בשם בשר אלא כל דבר הנאכל איתסר בנבילה. אע"ג דלא איקרי בשר הלכך נ"ל שלא יפה כיון רב יהודאי גאון לדמות איסור נבילה לאיסור בשר בחלב, וטעם זה טוב מטעם העליון: