סימן רנג (כד)
ברכת המזון. צוה היוצר האוכל לחם צריך שיברך ג' ברכות לאחריו ואם ג' הם שיזמנו ויברכו יחד. כדתנן (ברכות מ"ה א') ג' שאכלו כאחת חייבין לזמן. מנא ה"מ דכתיב בפ' והיה עקב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' וסמיך ליה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. ותניא בברכות פ"ג שאכלו (מ"ח ב') מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן את ה' אלהיך זו ברכת זימון על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו כונה ירושלים וכן הוא אומר ההר הטוב הזה והלבנון. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה.
תניא ר' אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות (בית) דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו. נחום המדי אומר צריך שיזכיר בברכת הארץ ברית ר' יוסי אומר צריך שיזכיר בה תורה פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו נתנה בג' בריתות וזו נתנה בי"ג בריתות. רבה אמר צריך שיזכיר בברכת המזון הודאה תחלה וסוף. ותניא הפוחת לא יפחות מאחת ואם לא אמר כל עיקר הרי זה מגונה. למדנו מה מברכין צא ולמד על מה ועל כמה מברכין כתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וכתיב עליה ואכלת ושבעת וברכת. לחם כל דבר הבא לידי חמוץ קרו לחם וכל דבר נקרא לחם העושה מדבר הבא לידי חמוץ וכדתניא לענין חלה בפ' שלה לך והיה באכלכם מלחם הארץ למה נאמר לפי שנאמר ראשית עריסותיכם שומע אני שאר פירות במשמע הרי אתה דן נאמר כאן לחם ונאמר במצות לחם עוני מה להלן חמשה מינים וכו'. והתם תנא דבי ר' ישמעאל אמר קרא לאי תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו כגון חמין ושעורין וכוסמין שבולת שועל ושיפון יצא אורז ודוחן והפרגין והשומשמין שאינם באים לידי חמוץ אלא לידי סרחן (פסחים ל"ה א') וכאשר למדנו לחם דחלה מלחם הארץ כך נלמוד לחם ברכת המזון מלחם דחמץ. וכל מה שפירשנו לענין חלה שאינו נקרא לחם שהלישה והאפיה גורמין להקרא (לחם) ה"ה לענין ברכת המזון. והרוצה לידע יעיין למעלה בענין חלה בעמוד רביעי (סי' קמ"ח).
ותנן בכיצד מברכין (מ"ד א') אכל ענבים ורמונים מברך עליהם ג' ברכות דברי ר"ג וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש ר"ע אומר אפי' אכל שלוק והוא מזונו מברך עליו שלש ברכות והלכה כרבנן. ואע"ג דכתיב בענין גפן ותאנה ורמון אמרינן בגמרא ארץ אשר לא במסכנות הפסיק הענין. ושיעור חיוב ברכה כדתנן בפ' שלשה שאכלו (ברכות מ"ה א') עד כמה מזמנין ר"מ אומר עד כזית ור"י אומר עד כביצה וקיי"ל כר' מאיר דאמר ר' יוחנן (מ"ח א') להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. וטעמא דר"מ (מ"ט ב') דכתיב ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית ר' יהודה סבר ואכלת ושבעת בכביצה ותרווייהו סבירי להו שביעה דקרא שביעת גרון דאורייתא ודקראי דוקא נינהו והאוכל כזית וכביצה מוציא אחרים ידי חובתן שאכלו שביעת כרס. וראיה מדאמרינן פ"ג שאכלו (מ"ח א') ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי לא הוה להו לברוכי ברכת המזון לסוף אתא שמעון בן שטח ובריך להו ואמר ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לעולם אינו מוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן מכלל דאם אכל כזית דגן שפיר דמי וינאי ואשתו שביעת כרם אכלו. ואמר ר' חנינא בר יהודה משמיה דרבא הלכתא אכל עלה של ירק ושתה כוס של יין מצטרף ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן אלמא כזית דאורייתא. למדנו גם כדברי ר"מ קיי"ל. ובהלכות גדולות של רב יהודאי כתוב כזית וכביצה מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא נינהו. וכך שמעתי מרבינו יעקב ז"ל. וראייתו. מדאמרינן התם (כ' ב') ואכלת ושבעת והן מדקדקין עד כזית וכביצה. ואמרינן נמי בכיצד מברבין (מ"ב א') רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בריך ברכה דאורייתא אמר עדיין כפיננא. אלמא שביעת כרם בעינן. וכך כתב רב יהודאי גאון בהלכותיו האי מאן דלא אכל (אלא) שביעת גרון לא אתי ומפיק שביעת כרס [גרון] דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. וכתוב בהן ומר הונא הוה פליג ואמר דאורייתא שביעת גרון ומר הונא לא ידענו מאי קאמר. ואני אומר שביעת גרון דאורייתא וראייתם אינה ראייה. והן מדקדקין פי' דורשין ומדקדקין. ודרב הונא דאכיל תליסר תליסר רפתי ולא בריך לחמניות היו פי' פת הבאה בכיסנין פי' אינו ראוי לה שביעה ועושה באותו ענין שאינו נקרא לחם והיינו דאמר עדיין כפיננא פי' דין הוא ונראה שלא יקרא לחם שהרי אני אכלתי הרבה ועדיין אני רעב ובלחם כתיב ואכלת ושבעת ואני שביעת גרון לא מצאתי בהם ואף לא בריך אתי שפיר פי' לא בריך ברכת המזון. ואחרים דכזית מדאורייתא הא דאמרינן במי שמתו (כ' ב') דאכיל שיעורא דרבנן זהו פחות מכזית וההיא דתניא בסוכר. פ"ב (כ"ו ב') וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה חוץ לסוכה ואכלו ולא ברך אחריו. וביומא פ' יוה"כ (ע"ט ב') דהאי אוכל לחם הוא ההוא צריכין לפרש ולא ברך ברכה דאורייתא פי' לא רצה לפטור המחוייבים ובריך ברכה דאורייתא כגון שאכלו בכביצה וסבירא ליה כר"י דאמר בכביצה דאורייתא. מיהו כר"מ קיי"ל כאשר פירשתי למעלה. ואחרי דקיי"ל כר"מ דאמר כזית דאורייתא דפסיק רבא הלכתא א"כ קיימא ושבעת זו שתיה ולא מחייב דאורייתא אלא א"כ ישתה אם הוא צריך לשתיה אבל אם אינו צריך לשתיה לא אמרינן שישתה שלא לתיאבון. הלכך האוכל עם אחרים שאכלו ושתו הוא ואוכל וצריך לשתיה ואם לא שתה לא יכול למפטר אחרים שאכלו ושתו ידי חובתן דאיהו מחייב מדרבנן ואינהו מדאורייתא ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא.
למעלה אמרנו. לר"מ ואכלת ושבעת ואכלת כזית ושבעת זו שהיה לר' יהודה ושבעת בכביצה. יש שביעה (ו)אכילות אחרות דלא מפרשי הכי ואכלת טובא כנפשך שבעך. ואכלו בשעריך ושבעו. איש כי יאכל קדש בשגגה. למעלה בעמוד רביעי בלאו ואל כלייך לא תתן (סי' קל"א) פי'. לפי הנראה לי תולדה לשעור ברכת המזון פחות מכזית (או) אכל ולא שתה והוא צריך לשתייה. ומנא לן דאיכא שיעורה דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן כגון חצי זית שנהנה קצת אבל פחות מחצי זית ולאו כלום הוא ומסברא אני \ אומר וראיה אין לי. וכי אמר רבא דבעלה של ירק או בשתיה (מצטרף) דוקא לעשרה אבל לג' לא דעיקר כי איתמר לעשרה איתמר דאמר רב יהודה בריה דר' שמואל בר שילת משמיה דרב (מ"ח א') ט' שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין ואין ללמוד שלשה מעשרה דאשכחינן דמצטרף לעשרה ואינו מצטרף לשלשה כדאמרינן בההוא פירקא (מ"ז ב') אמר רב אסי קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו. ומקשינן והא תנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן (ואמרינן) לא נצרכה אלא לר' יהושע בן לוי דאמר אע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה. וטעמא דתשעה או שמונה נראין כעשרה אבל שנים אין נראין כשלשה. ואע"ג דאמרינן בתחלת שלשה שאכלו כאחת ויצא אחת מהן קוראין אותו ומזמנין עליו ואמר רב יוסף והוא דקרי ליה ועני אמר מר זוטרא לא אמרו אלא בשלשה דליכא שם שמים אבל בעשרה דאיכא שם שמים בעינן עד דיתיב דוקא לענין קורין ומזמנין עליו החמירו בעשרה יותר משלשה דכיון דבעי אדכורי שם שמים בעינן עד דיתיב. וכן כתוב ב"הלכות גדולות" שאין מזמנין (אלא) על קטן פורח והוא שיודע למי מברכין ומאי ניהו קטן פורח בן י"ב עד בן י"ג אפי' שלא הביא שתי שערות. (מצאתי בהלכות צרכי צבור):