סימן קסד (רעח)
השמטת כספים. את ה' אלהיך תירא ותעבוד צוה בפ' ראה אנכי כל דבר הנזקף בהלואה ועובר עליו שנה שביעית שישמט מלוה דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא ינוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'. ותניא (מ"ק ב' ב') ר' אומר וזה דבר השמיטה שמוט בב' שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמיט כספים אי אתה משמיט קרקע אי אתה משמיט כספים. פי' לאחר חרבן שגלו ישראל ואין כל יושביה עליה אי אתה משמיט כספים, וסבירא ליה לר' שאם אין יובל אין שביעית הלכך לאחר יובל אפילו בארץ דכל יושביה עליה בעינן דכתיב ביובל וקראתם דרור בארץ לכל יושביה ותנינא בגיטין ירושלמי בהשולח, וזה דבר השמיטה שמוט ר' אומר ב' שמיטות שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת מדבריהן. אימתי פסקו היובלות בזמן שגלו דכתיב לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה ולא כזמן שגלו מתוכה. וכדרבי קיי"ל דקאים ליה הלל כוותיה, דתנן בהשולח (ל"ו א') הלל תקן פרוזבול להפקיע שביעית דסבירא ליה כרבי ולא קיימא (לן) כדאמר בשלהי ערכין (ל"ב ב') אמר רב נחמן בר יצחק מנו יובלות וקדש שמיטה אלא כרבי קיימא לן דההיא דערכין כר' יהודה ובר פלוגתיה כאשר כתבתי למעלה (סי' קנ"ח).
תנן בשביעית בפ' ראשון שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר הקפת החנות אינה משמטת אם עשאה מלוה הרי זו משמטת שכר שכיר אינו משמיט ואם עשאו מלוה הרי זו משמטת. וטעמא דקרא לא איירי אלא במלוה דכתיב שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו. ותנן השוחט את הפרה וחלקה בראש השנה אם היה חדש (מעובר) משמט ואם לאו אינו משמט. וטעמא דשביעית אינה משמטת אלא בסופה דכתיב מקץ שבע שנים (ערכין כ"ח ב').
תולדה להשמטת כספים. גזרו חכמים ששביעית נוהגת בכספים לאחר חורבן בין בארץ בין בחו"ל, דתנן הלל התקין פרוזבול. ומוקמינן בגיטין בשביעית בזמן הזה דתקון רבנן דתשמיט זכר לשמטה. ותנן בשביעית פ"י ומייתינן לה בגיטין בהשולח פרוזבול אינו משמיט וזה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנע העם מלהלות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור וגו' עמד והתקין פרוזבול וזהו גופו של פרוזבול מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינים כל חוב שיש לי ביד פלוני שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים חותמים מלמטה או העדים (ו)בחו"ל נוהגת שמטת כספים, כדאמרינן בגיטין בהשולח, (ל"ז ב') אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסיק זוזי ביה רבה איתינהו ניהליה בשביעית אמר ליה משמט אני ורבה בבבל הוה ואין ליתן חלוק בחוץ לארץ בין רחוק בין קרוב כאשר פירשנו בהלכות חלה (סי' קמ"ח). ושנינו במסכת ידים לענין מעשר. דהא שמטת כספים מדאורייתא הוא בחו"ל בזמן הבית אפילו לר' כדתניא בקדושין פ"א (ל"ח ב') השמטת כספים ושילוח עבדים אע"פ שנצטוו ישראל לאחר כניסתן לארץ נוהגין בין בארץ בין בחו"ל. ומקשינן השמטת כספים פשיטא דהא חובת הגוף הוא, ומתרצינן לא צריכא אלא לכדר' דתניא רבי אומר וזה דבר להשמטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר בזמן שאתה משמט קרקע וכו' ומקשינן ואימא במקום וכו' ומתרצינן כי קרא שמיטה מכל מקום. הלכך כי גזור בחוץ לארץ לאו אטו ארץ ישראל גזור אלא אחר חורבן אטו קודם חרבן שחיו יושביה עליה משום מהרה יבנה ביהמ"ק ויהיו כל יושביה עליה ויאמרו וכו' וכל מקום שוה. וטעם פרוזבול דמהני כיון שכתב שמסר חובו לב"ד אינו נראה נוגש ולא קרינא ביה לא יגוש שהרי ב"ד נוגשים ולא הוא. ואמר רבא נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד לא שבק התירא ואכיל איסורא. ודוקא במקום שרגילין לכתוב פרוזבול אבל במקום שאין רגילין לכתוב פרוזבול אינו נאמן.
יש לשאול למעלה אמרינן על הלל הזקן שסובר שלא היה היובל נוהג בימיו אע"ג דקודם חרבן הוי, כי סלוק בימי עזרא לאו כלהו סליק ולא היו כל יושביה עליה א"כ יש לנו לומר שלא היו דיני בתי ערי חומה בימיו, דתניא בערכין בשלהי פ' המקדיש שדהו (ערכין כ"ט א') אין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג אלמא דין בתי ערי חומה בימי הלל מדרבנן הוה וא"כ היכי מייתי ראיה מדין בתי ערי חומה שהוא מדרבנן לגט מדאורייתא דתנן בערכין פ' המוכר שדהו ומייתינן לה בנימין פ' מי שאחזו (גיטין ע"ד ב') בראשונה היה נשמט כל י"ב חדש כדי שיהא נחלט לו התקין הלל הזקן שיהא חולש מעותיו ללשכה והלא שובר הדלת ונכנס ואימתי שירצה הלא יבא ויטול מעותיו. ואמרי' עלה בגיטין ובערכין אמר רבא מתקנתו של הלל הזקן הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו בין מדעתו בין בעל כרחו מגורשת וכו' ויש לומר קסבר רבא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דדין בתי ערי חומה אית ליה עיקר מדאורייתא הלכך כעין דאורייתא תיקון. הלכך אם לא היתה נתינה בעל כרחו נתינה להפקיע איסור תורה לא היה הלל מתירה לענין בתי ערי חומה. וחוב שעבר עליו שביעית אינו רשאי לוה לעכבו אלא על פי מלוה שכל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע אלא לוה יזמין מלוה לדין שישמיט לו חובו כאשר צוה היוצר וב"ד יחייבו למלוה לומר משמיט אני כאשר צוהו חכמים כדתנן בסוף שביעית ומייתינן לה בהשולח (ל"ז ב') המחזיר חוב לחבירו בשביעית עריך שיאמר משמיט אני ואם אמר אעפ"כ יקבל ממנו שנאמר וזה דבר השמיטה. ואם אינו רוצה המלוה לומר משמיט אני יכפוהו ב"ד, כדתניא בכתובות בהכותב (פ"ו א') על פריעת בע"ח מצוה שהיא אי לא בעי למיעבד מצוה מאי א"ל תניא בד"א במעות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמרו לו עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו.
ונראה לי. שאין הדברים הללו אלא בב"ד של ארץ ישראל אבל בב"ד של חוץ לארץ אינן רשאין לכופו במכין אותו דהא דתניא מכין אותו קנסא הוא וכל קנס דממון אין דנין בחו"ל דאין דנין קנסות דממון בחו"ל אלא במידי דשכיחא ואית ביה חסרון כיס. כדאמרינן בב"ק בהחובל (פ"ד ב') ובגיטין בהמגרש (פ"ח ב') (והא) לא שכיחא היא.
תנן בשביעית פ"ז ומייתינן לה בגיטין בהשולח (ל"ז א') אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ואם אין לו מזכה לו בתוך שדהו כל שהוא וכמה כל שהוא אמר רב חייא בר אשי אפילו קלח של כרוב ואמר רב יהודא השאילו מקום לתנור כותבין עליו פרוזבול. ותניא לו אין קרקע ולערב יש קרקע כותבין פרוזבול לו ולערב אין לו קרקע ולבעל חוב יש לו קרקע כותבין פרוזבול מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בהכירו שמוציאין מזה ונותנים לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו. ומסקינן בהשולח השביעית משמטת מלוה בין בשטר בין שלא בשטר בין שיש בו אחריות בין אין בו אחריות דלא קיי"ל כבית שמאי דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי. תנן בשבועות פרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה א') השביעית משמטת את השבועה מנ"ל אמר רב גידל אמר רב וזה דבר השמיטה אפילו דבור משמיט (מ"ט א').