סימן קיח (ערב)
לאו דריבית. הזהיר יוצרנו שלא ילוה ישראל לחברו ברבית דכתיב (בפרשת) בהר סיני את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, אע"ג דגר תושב כתוב בההוא ענינא, דכתיב כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי [אחיך] עמך אל תקח וגו' רבית דידיה שרי כדתנן באיזהו נשך (ע' ב') מקבלין צאן ברזל מן שבעה העממים ולוים מחן ומלוים בריבית ובן בגר תושב. וטעמא מפרש רב נחמן התם (ע"א א') דלא כתיב מאתם אלא מאתו דמשמע מישראל לבדו ולא מז' עממין. ותנן (ס' ב') איזהו נשך ואיזהו תרבית המלוה סלע בה' דינרים או סאתים חטים בשלש אסור מפני שהוא נושך. ואמר רבא אי אתה מוצא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין, אע"ג דכסף ואוכל כתוב בקרא לאו דוקא. וה"ה לכל דבר דאסירי בתרבית, כדתנן נשך ותרבית (ס"א א') מנין לרבות כל דבר. ת"ל נשך בל דבר אשר ישך ובתו"כ מנין לרבות אוכלי בהמה ת"ל נשך אוכל. וכאשר הזהיר למלוה כך הזהיר ללוה שלא יתן רבית דכתיב בפרשת כי תצא למלחמה לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל, וכתיב לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך ומדלא כתיב תשוך בל' מפעל וכתיב בל' תפעיל השיך למדנו שללוה נמי הזהיר שלא יתן רבית למלוה. פי' לא תשיך לא תגרום לו שיקח רבית. ותנן (ע"ה ב') אלו עוברים בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים וחכמים אומרים אף הסופר. ואמר אביי מלוה עובר בכולם, פי' בכל האמורים במשנה דתנן עובר על את כספך לא תתן לו בנשך ועל אל תקח מאתו נשך ותרבית ועל לא תהיה לו כנושה ועל לא תשימון עליו נשך ועל לפני עור לא תתן מכשול. לוה עובר על לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשול, וערב ועדים אינם עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך בלבד פי' מלאוין האמורים ברבית אינו עובר אלא בלא תשימון מי' בלפני עור עובר. ואלאו דלא תשימון עליו נשך אינו עובר אלא א"כ בא לבסוף לידי גבוי אבל אם לא יגבה סופו אע"פ שהתנה לתת לו רבית לא עבר בלא תשימון דקיי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ומייתינן לה לפסק הלכה ומקשינן מינה הלכתה אהלכתה גבי פנוי הבא על הפנויה (יבמות ס"א א') הלכך כוותיה קיימא (לן).
ותניא בתחלת איזה נשך (ס"ב א') ר' נחמיה ור"א בן יעקב פוטרים את המלוה והערב והעדים מפני שיש בהם קום עשה ומסקינן פי' אפי' למ"ד רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים יש בהן קום עשה למיקרע שטרא ולא יגבה וסופו לא יעבור על לא תשימון. ופוטרין דקאמר (י) ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב מלאו דלא תשימון קאמרי. ואע"ג דפליגי רבנן עלייהו ואמרי דשומא מילתא היא וקעברי עליה משעת שומא קודם גבייה כר"א בן יעקב קיי"ל דמשנתו קב ונקי.
תנן (ע"ה ב') ר' שמעון אומר יש רבית דברים דע שבא איש פלוני ממקום פלוני. תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר: מנין לנושה בחברו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום ת"ל נשך כל דבר אשר ישך אפי' דבור אסור.
ותולדות הרבית אכתוב מהם שתים עשרה והם יורו וילמדו על מותרם.
ראשונה דתנן באיזהו נשך (ע"ב ב') אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה. וכי פסקינן על השער דוקא בשער גדול דקביע כיון שמעות בידו יכול לקנות כלא ספקוהו כמו שיש בידו אבל על שער קטן דלא קביע אסור דאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן אין פוסקים על שער שבשוק ומסקינן דלא אמר ר' יוחנן אלא בשוק של עיירות דלא קביע תרעייהו. ויש מפרשים דלית הלכתא כר' יוחנן מדאמר ר' ינאי (ס"ג א') עושין אמנה בין כפירות בין בדמים. פי' נותן לו מעות על פירות שיש לו בבית ואפי' יוקירו מותר ליתן לו בשעת היוקר מאחר שהיו בידו בשעת קבלת מעות כדתנן יצא השער פוסקין וכ"ש הבא שבידו וכשם שמותר לו ליתן לו הפירות אם הוקרו כך מותר לתת לו דמי הפירות בשעת היוקר דמה לי הן מה לי דמיהן, כי היכי דשרו הן דמיהן נמי שרו ואמר רבא השתא דאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן אמרינן מה לי דמיהן מה לי הן וכו' ופוסקין על שער שבשוק אע"פ שאין לו ומפרש רבא לאפוקי מדר' יוחנן אתא דאמר אין פוסקין על שער שבשוק דשער גדול ודקדק רבא מתוך דברי ר' ינאי דאפי' בשער קטן שרי דאי בשער גדול מאי אתא לאשמעינן מתניתין היא יצא השער פוסקין ומאחר שמדברי ר' ינאי דקדק כוותיה קיי"ל דמסקינן (ס"ה ב') הלכתא כר' ינאי ונראין לי דבריהם. ורבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו (ס"ו ב') מאי טעמא אמור רבא פוסקין על שער שבשוק אע"פ שאין לו דאמר לוקח שקילא טיבותך ושדיא אחיזרא מאי אהנית לי. כיון דהוו לי זוזי זביננא בזולא וכשם שפוסקין על שער שבשוק כך לווין סאה בסאה על שער שבשוק דמסקינן כר' אליעזר דאמר (ע"ב ב') לוין וכן פי' רב יהודאי גאון על ימעד שבשוק לווין סאה בסאה. וטעמא כיון דיצא השער חשבינן ליה בשיש לו והוה ליה, כדתנן (ע"ה א') אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא את המפתח. ורש"י פי' לפי דברי רבא דמסיק השתא דאמר ר' ינאי מה לי הן ומה לי דמיהן פוסקין על שער שבשוק אע"פ וא"ת משנתנו יצא השער פוסקין איכא למאן דאמר לקמן פוסקין על שער שבשוק ומוקי למתניתין באכלבאי וארבי והלכה כר' יוחנן, כפי פירש"י.
שניה אין מעמידין מלוה על גבי פירות באין לו אפי' יצא השער, דתנן ר' הושעיה אומר הרי שהיה נושא בחברו מנה והלך ועמד על גורנו ואמר תן לי מעותי שאני לוקח בהן חיטי א"ל חיטין יש לי שאני נותן לך צא ועשם כשער של עכשיו יש לו מותר אין לו אסור. מדקתני כשער של עכשיו אלמא ביצא השער מיירי ואפי' הכי קתני אין לו אסור וקיי"ל כר' הושעיה דהא רבא אוקי לסתם מתניתין כוותיה.
שלישית דתנן (ס"ה א') מרבין על השבר ואין מרבין על המכר. כיצד השכיר לו חצרו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לך הרי הוא לך באלף זוז, ואם לגורן בי"ב מנה אסור. וטעמא מפרש בגמרא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אבל במכר כיון דזבין בעי למישקל זוזי מעכשיו והלכך אגר נטר לי' הוא ואסור. בשער רב האי בשער השבועות פ' נשבעין פי' שבועות היסת על הקרקעות.
רביעית דתנן (ס"ד ב') המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם. ולא ישכור הימנו בפחות מפני שהוא רבית. ' פי' לי רבינו התם, דוקא המלוה את חברו ולא על חצרו שהמלוה יכול להשכיר חצרו לכל מי שירצה ואם ישכיר לזה מחזי כרבית אבל הלוהו על חצרו שהלוה אינו יכול להשכיר חצרו כי אם על ידי המלוה מותר להשכיר לו בפחות שהרי כל מה שנותן לו המלוה ריוח הוא לו שאם לא יתן המלוה לאחר לא ישכיר [מן] הלוה שהרי ממושכנת[א] ביד המלוה והיינו נכייתא דאמרינן (ס"ז ב') רבינא אכל בנכייתא. ושאר רבותי פירשו דלא מישתרו נכייתא אלא בשדה וכרם שריוח והנאה שלהם בספק עומדים שפעמים הכל נשרף אבל חצר דהנאה דידה ודאי איתא שהרי ככל יום הוא נהנה אסירא נכייתא דידה ולהכי תנן ולא ישכור הימינו בפחות ונראין דברי רבנן להתיר נכייתא בחצר הממושכנת ביד המלוה ולאסור נכייתא בשדה וכרם שאינם ממושכנים ביד המלוה:
חמישית דתנן (ס"ח א') אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן מעות ליקח מהן פירות אלא א"כ נתן לו שכרו כפועל ואין מושיבין תרנגולין למחצה ואין שמין עגלים וסייחים למחצה אלא א"כ נותן לו שכר משלו ממונו. ושכרו כפועל לאו דוקא אלא אפי' דבר מועט דין שלשם שכרו אם יתן לו מותר . דתניא (ס"ח ב') כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי ר' מאיר ר' יהודא אומר אפי' לא טבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת זהו שכרו בין לר' מאיר לר' יהודא אין ביניהם אלא לשם שכר, ר' מאיר בעי לשם שכר ור' יהודא לא בעי לשם שכר. ר' שמעון בן יוחאי אומר נותן לו שכרו משלם, וכיון דקיימי ר' מאיר ור' יהודא בחדא שיטתא שלא להצריך שכר שלם הוה ליה ר' שמעון בן יוחאי יחידי במקום רבים ולית הלכתא כוותיה.
ששית דתנן לא יאמר אדם לחברו הלוני כור חטים ואני נותן לך לגורן אבל אומר הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח (ע"ה א') וכבר אמרנו למעלה שלוין על שער שבשוק וכשם שאסרו חכמים ללות סאה בסאה כך אסור ללות כסף בכסף וזהב בזהב וכל דבר שאין תורת מטבע עליו דכיון דפירא הוי הוה ליה סאה בסאה. כדאמרינן בתחלת הזהב (מ"ד ב') ואף ר' חייא סבר דהבא טבעא הוי דרב אוזיף דינרא מברתיה דר"ח לסוף אייקור דינרא אתא לקמיה דר' חייא א"ל זיל הב לה דינרין (טבין) ותקילין. אי אמרת בשלמא טבעא הוי שפיר אלא אי אמרת פירא הוי ליה סאה בסאה ואסירי. הלכך יזהר אדם שלא ילוה חבירו כסף בכסף ולא זהב בזהב שמא יוקירו ובאים לידי ריבית. וכל מטבע כסף וזהב אם אינה ניתנת בצורתו בהוצאה אין צורתו כלום ופירא הוי, והזהב קונה את הכסף והכסף אינה קונה את הזהב בכסף וזהב טבועים שצורתם וטבעם גורמים להם להנאתן בהוצאה קאמר ומטבע כסף שבמקום הלואתם אין טבען מועיל לו כלל אע"פ שבמקום אחר מועיל לו טבעו אחר מקום הלואה אזלינן והוה ליה פירא.
שביעית תנן (ע"ה א') לא יאמר אדם לחבירו נכש עמי ואעדור עמך עדור עמי ואנכש עמך כל ימי גריד כל ימי רביעה ולא יאמר לו חרוש עמי בגריד ואחרוש עמך ברביעה.
שמינית דתנן (ע"ה ב') רבן גמליאל אומר יש ריבית מוקדמת ויש ריבית מאוחרת, כיצד נתן עיניו ללות (הימנו) היה משלח לו ואמר בשביל שילויני זו היא ריבית מוקדמת, לוה הימנו (ו)החזיר לו מעותיו והלוה משלח לו זאת בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו זו היא ריבית מאוחרת, ולא מיתסר ריבית מוקדמת ומאוחרת אלא כשאומר בפירוש בשביל מעותיו אבל בסתמא מותר ודוקא מתנה מועטת דלא מיפרסמא מילתא שבשביל מעותיו נותן אבל מתנה מרובה דמפרסמא מילתא שבשביל מעותיו נותן לו אפי' בסתמא אסור.
תשיעית שליחות לגוי לחומרא, כדתניא בתוספתא ישראל שאמר למי הא לך שכר צא הַלְוֵה מעותי בריבית אסור וגוי שאומר לישראל הא לך שכרך והלוה מעותי בריבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין, כך מצאתי ברייתא כתובה בתוספתא שלנו.
וקשיא לי הא קיי"ל דאין שליחות לגוי והיכי שרי בגוי שאומר הלוה מעותי. ונראה, שהסופר שיבש, וה"ג ישראל שאמר לגוי הילך שכרך וצא הלוה מעותי לריבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין וגוי שאמר לישראל הלוה טעותי אסור. למדנו שליחות לגוי לחומרא דקתני אסור מפני מראית העין וגם רי"ג פירש בהלכות ריבית שלו, וז"ל היכא דבעי ישראל למיזף לחבריה ואמר שקול תלינון בגוך ואוזפינהו בריבית מיפרע קוב"ה מיניה, דאמר רבא (ס"א ב') יציאת מצרים דכתיב גבי ריבית למה, אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור ואני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי ומלוה אותם בריבית אלמא יש שליחות לגוי. ראיה זאת מדרב יהודאי גאון מצאתי כתובה ואינו נראה לי ללמוד מדבריו דיש שליחות לגוי דהא רבא (ד)דריש יציאת מצרים בריבית בעינא לאוקומי באיסור תורה דהא קרא קא דריש ושליחות לגוי מדרבנן הלכך צריכין אנו לפרש דרי"ג בישראל שיש לו מעות ואומר לגוי תלינון בגווך מאח' שאני הולך אליך ולוה אותם ממך וכשישראל [חברו] אומר לך בהילך משכן זה ולך בשליחות לגוי ולוה לי מעות הולך ולוקחם מביתו ואומר שמן הגוי לוקחם זה אסור מדאורייתא.
ופי' ר"ח שיש שליחות לגוי לחומרא אע"ג דכתיב גבי שליחות אתם גם אתם לרבות שלוחכם ומשלוחכם בני ברית ה"מ מדאורייתא אבל מדרבנן יש שליחות לגוי. ורבינו יעקב ז"ל פי' לי שאין שליחות לגוי בין לקולא בין לחומרא. ופי' באיזהו נשך (ע"א ב') דרב פפא דמוקי מתניתין כגון שנשא ונתן ביד ארישא ואסיפא קאי ואמר כלה מתניתין בגון שנשא ונתן ביד והאי דקתני גוי שנשא מישראל ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לו כדרך שאתה מעלה לו והעמידו אצל ישראל אסור בנשא ונתן ביד אבל אי עביד גוי בשליחות ישראל שרי דאין שליחות לגוי. ואפשי לומר כן כאשר פרשתי מן התוספתא ורוב רבותי שוין בדבר שיש שליחות לגוי לחומרא.
תניא בתוספתא מעותיו של ישראל מופקדים ביד גוי מותר ללוותם בריבית ושל גוי מופקדות ביד ישראל אסור להלותם בריבית זה הכלל כל שבאחריות גוי מותר כל שבאחריות ישראל אסור. ישראל שנעשה אפוטרופוס לגוי או סופר מותר ללוות ממנו בריבית וגוי שנעשה משרת או סופר מותר ללוות ממנו בריבית. למדנו מברייתא זאת ישראל שהלווה מעות מן הגוי והם באחריות הגוי והגוי מקבל הריבית מותר אבל ישראל מקבל הריבית אסור אפי' הלוה בשליחות הנוי מאחר דאין שליחות לגוי אסיר, וישראל שהלוה מן הגוי בריבית אסור לישראל להתערב נגדו, כדאמרינן באיזהו נשך (ע"א ב') ערב למאן אילימא ערב דישראל כיון דדיניה דגוי בתר ערבא אזיל הוא ניהו דשקל מיניה רביתיה. ומזה הטעם אסור לומר לחברו (ישראל) לך בשליחותי ולוה מעות מן הגוי באמנה דידיה דגוי בתר ישראל השליח אזיל אבל אם אמר לו אני שליח של פלוני ולא תאמין לי ולא עלי תסמוך מותר. ואם אמר ישראל לחברו השאל לי משכון ולוה לי מן הגוי בריבית מותר דגוי לאו אישראל סמיך אלא אמשכון סמיך. והערבות מן התורה אף כי כתבתיו בתולדה.
עשירית אין מקבלין צאן ברזל מישראל, פי' שכל אחריות על המקבל. ומטעם זה, אסור להשכיר כל דבר שאין פחות בשימושו כדאמרינן באתה נשך (ע' א') ההוא דודא דבני רב עוקבא דהוה בי מר שמואל תקיל ויהיב תקיל ושקיל ומקשינן אי איגרא לא פחתא ואי פחתא לא איגרא. ומתרצינן דאיכא מוכסא בנחשא דכמה דמיקלי נחשא בצרי דמי, פי' נשרף הנחשת. שמעינן אי לאו משום דאיכא מוסכא הוה אסיר למדנו שאסור ישראל להשכיר כלי של כסף ושל זהב להשתמש בהן בצונן דליכא פחתא. דתניא (ל' א') המוצא כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירים. והא דתניא מותר שולחני להשכיר מעותיו להתראות בהן הכי נמי מעות המטלטלות [ו]נשחקות ואיכא חושכא וקילותא. ומעשה דרב חמא נטי דמגר זוזי בפשיטי וכלו זוזי דרב חמא (ס"ט ב') נ"ל בענין הזה שהיה משנירם בלא חושכא והפסד ולהכי כלו זוזי דרב חמא.
עשתי עשרה דתניא (ס"ב ב') יש דברים שהם מותרים ואסורים מפני הערמת ריבית. כיצד אמר לו הלויני מנה א"ל מנה אין לי חטים במנה יש לי שאני נותן לך נתן לו חטים במנה וחזר ולקחן ממנו בב"ד סלעים, מותר ואסור לעשות כן מפני הערמת , המלוה נמי בריבית בהערמת מתנת גוי מלוה בריבית נקרא. וראיתי שוטים הנהיגו ונותנים מעותיהם לעבדיהם ולשפחותיהם במתנה והוא מלוה לישראל. ושטות והדיוטות הוא, כי העבדים והשפחות יודעים שאינם נותנים להם ואינם מתכוונים לקנות לא מעות ולא משכון וגרועה הערמה זאת ממתנת בית חורון שנתבטלה מטעם שרצה המקבל להקדישה ומיחה הנותן, ומטעם הוכחת סעודה שלא נתן אלא בהערמה כ"ש זאת שברור לנו שאם היה הגר רוצה ליתנם לאחר או להקדישם לא היה מניחו והוכחת מעשיהם שאין נותנים אלא כמערימים שמתנתם בטילה יותר ממתנת בית חורון, דתנן בנדרים פ' השותפין (נדרים מ"ח א') מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו ואמר לאחד הרי חצר והסעודה נתונים לך במתנה ואינם לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל. א"ל אם שלי הם הן מוקדשים לשמים א"ל לא נתונים לך ע"מ שתקדישם ואמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. ומסיקנא, ואפי' אמר והן לפניך אסור כיון דסעודתו מוכחת עליו ובמתנה זו שנותן לעבדו או לשפחתו אפי' לא אמר ואינם לפניך ולא הם לפניך אלא סתם נתן שברור לנו שהגוי אינו מתכוין לקנותם יש לבטלה יותר ממתנת בית חורון. קיי"ל כר' אליעזר דאמר באיזהו נשך (ס"א ב') דריבית קצוצה יוצאה בדיינים כדפסקינן באיזה נשך (ס"ה ב') והלכתא כרב חמא והלכתא כר' אליעזר, אבל אבק ריבית אינו יוצא בדיינין ואפי' משכנתא בלא נכייתא שהוא דרך הלואה כדאמר ליה אביי לרבא (ס"ז א') מאי משכנתא א"ל כיון דלא קנו ליה שרי. והא דאמרינן התם עביר רבינא עובדא וחשב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא פי' דאמרינן לעיל מיניה ריבית דרבנן לא הדרת התם פי' הא דאפיק פירי לא מטעם ריבית אפיק אלא מטעם מחילה בטעות שרבינא עונה על מכר שנעשה בטעות ואהדרא רבינא הדרא פירי שלא נתרצה בעל הקרקע שיאכל הלוקח פירות אלא מתוך שהיה סבור שהקנין קנין קיים היה אוכל מטעם ריבית לא אפיק. ותדע שאם נפרש מטעם ריבית קשיא דרבינא אדרבינא דאפי' משכנתא בלא נכייתא שהוא דרך הלואה וחמור ממכר אמר רבינא בשמעתא קמייתא באיזהו נשך דלא הדר, דאמר התם (ס"ב א') אמר רבינא האי משכנתא בלא נכייתא דבדיניהן מוציאין מלוה למלוה ובדינינו לא מחזרינן ממלוה ללוה. מאחר דקיי"ל ריבית קצוצה יוצאה בדיינים יש תקנה לעוברי עבירת ריבית ע"י חשבון דר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן לבד מ'ח'ק'ם' ואמרינן באלו הן הלוקין במכות על הא דתניא כל לא תעשה שיש בה קום עשה שאין לוקין עליו ריש לקיש תני קיימו ולא קיימו ר' יוחנן תני בטלו ולא בטלו פי' ביטל עשה שבו שאינו יכול לקיימו וכיון דמחייב בהשלמת ריבית קרינא ליה התם לא בטלו באלו הן הלוקים (ט"ז א'):
שתים עשרה טרשא במידי דידעי דמי, דתנן (ב"מ ס"ה א') מכר לו שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך באלף זוז ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור וכי היכא דאסרינן בקיץ אסרינן במידי דידעי דמי כגון מכר לו סרבל ודמיו ידועים שאינו שוה כי אם ה' דינרים וא"ל הרי הוא לך בי' דינרים עד שנה או שנתים אע"פ שלא אמר בפירוש אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בה' ואם לשנתיים בי' כיון דידיע דמיה אסור אכל דלא יריע דמי כגון סרבל (ששוה) ה' לכל אדם ומכרו בו' עד שנה כיון שפעמים היה נמכר בו' לאדם הצריך אע"פ שברור הדבר שאם היה נותן לו מעות מיד היה נותן לו בה' מותר מאחר שלא קצץ ואין דמיו ידועים כ"כ דאמר רב נחמן טרשא שרי וטרשא דרב נחמן פירשו באשר אמרתי. וטרשא דרב פפא דאמר טרשא דידי שרי מטעם דזוזי לא צריכנא שבראי להפסיד ושרי ואפי' במידי דידיע לא קיי"ל כוותיה דאמר רבא (ס"ח א') לית הלכתא כטרשי פפונאי והיינו טרשא דרב פפא מדלא אמר לית הלכתא כטרשא [פפינאי והיינו טרשא] נחמנאי שמעינן טרשא דרב נחמן שרי וקיימא לן כוותיה, וצד אחד בריבית קיי"ל כרבנן דאסרי. דתניא (ס"ג א') הרי שהיה נושה בחברו ועשה לו שדהו מבר בזמן שהמוכר אוכל פירות מותר לוקח אוכל פירות אסור. ר' יהודא אומר אף בזמן שהלוקח אובל פירות מותר והלכה כחכמים. ויש עדיין ריבית מדרבנן צדדים ועניינים ואלו יורו על מותרם.