Book of Genesis, Lech Lecha ספר בראשית, לך לך
1 א

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר הראיתיך לתת אותה לך ולבניך, כי שם בארץ ההיא אברכך ושם אעשך לגוי גדול ואגדלה שמך ונברכו בך כל משפחות האדמה. עתה קום צא לך מן המקום הזה אתה ואשתך וכל אשר לך וגם כל ילידי ביתך וכל הנפש אשר עשית בחרן הוצא איתך מזה, וקום שוב ארצה כנען. ויקם אברם ויקח את שרי אישתו ואת כל אשר לו ואת כל ילידי ביתו ואת כל הנפש אשר עשו בחרן, ויצא ללכת ארצה כנען. וילך וישב אברם ארצה כנען כדבר ה׳ וילך איתו לוט בן הרן אחיו, ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן לשוב ארצה כנען. ויבואו ארצה כנען כדבר ה׳ אל אברם ויט אברם אהלו וישב באלוני מורה, ולוט בן אחיו וכל אשר לו עמו. וירא ה׳ אל אברם עוד ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו עודנו באלוני מורה עד היום. בימים ההם היה בארץ שנער איש חכם ומשכיל בכל חכמה ויפה תואר מאוד, אך היה איש עני ורש אין כל ושמו רקיון. וייצר לאיש מאוד על מחייתו ויועץ ללכת מצרימה אל אשוירוש בן ענם מלך מצרים להראות למלך את חכמתו אולי ימצא חן בעיניו לגדלו ולתת לו את מחייתו, ויעש רקיון כן. ויהי כבוא רקיון מצרימה וישאל את יושבי מצרים בעבור המלך, ויגידו לו יושבי מצרים את משפט מלך מצרים. כי משפט מצרים בימים ההם שלא יצא המלך מהיכלו מארמון המלך ולא יראה בארץ כי אם יום אחד בשנה, ואחרי כן יבוא עוד המלך אל היכלו לשבת שם. והיה ביום ההוא אשר יצא המלך ושפט את כל הארץ ביום ההוא וכל איש אשר לו דבר יבוא לפני המלך ביום ההוא, ועשה לו את כל אשר ישאל מאת המלך. ויהי כשמוע רקיון את משפט מצרים וכי לא יוכל לבוא לפני המלך, ויתעצב מאוד ויחר לו על ככה.

Get thee out of thy country and from thy kindred and from thy father's house into a land that I ‎will show thee, to give it unto thee and unto thy seed after thee? For there, in that land I will ‎bless thee and there I will make thee unto a great nation and I will make thy name great, and ‎through thee all the families of the earth shall be blessed. And now arise and get thee out of ‎this place, thou and thy wife and all belonging to thee, be they born in thy house or acquired in ‎the land of Haran, and return at once to Canaan. And Abram arose and took his wife and all ‎belonging to him, and all his people, whether born in his house or acquired in Haran, and he ‎prepared to go unto the land of Canaan. And Abram went and returned unto the land of ‎Canaan according to the word of God, and Lot his brother's son went with him. And Abram was ‎seventy-five years of age when he left Haran to return into Canaan. And Abram returned unto ‎the land of Canaan according to the commandment of the Lord unto him. And Abram pitched ‎his tent and dwelt in the grove Moreh, and Lot his brother's son, and all belonging unto him ‎dwelt with him. And the Lord again appeared unto Abram saying: Unto thy children I will give ‎this land. And Abram again built an altar unto the Lord who appeared unto him, and that altar is ‎still in the grove of Moreh even to this day. And there was at that time in the land of Shinar a ‎man of great learning and wisdom, and he was versed in all sorts of knowledge, but the man ‎was poor and utterly destitute, and the name of that man was Rikayon. And his mind was ‎greatly troubled concerning his living and he concluded to go unto Ashvirosh, son of Tenos, ‎king of Egypt, to show his great wisdom unto the king, perhaps that he might find grace in the ‎eyes of the king, and the king would make him great and give him the means of supporting ‎himself. And Rikayon did accordingly. And when Rikayon came unto the land of Egypt, he ‎inquired of the people concerning their king, and the people acquainted him with the manners ‎of their king. For it was then the custom in Egypt, that the king would not leave his chamber ‎which was in the royal palace, to be seen in the land, more than one day in each year, and ‎after having shown himself for one day he would sit to judge all the people, and every man ‎that had a favor to ask of the king, the king would grant it on that day. And Rikayon, having ‎heard of the customs of the Egyptians, and that he could not make his appearance before the ‎king, was greatly troubled.‎

2 ב

ויהי בערב וילך רקיון וימצא בית חרב מבתי האופים אשר למצרים, וילן שם במר נפש וברעב ותדד שנתו מעיניו. וידבר רקיון עם לבו מה יעשה בעיר עד ראות המלך, ואיכה יוכל לכלכל את נפשו בעיר. ויקם בבוקר ויתהלך בעיר ויקר מקרהו המוכרים הירק וישאל אליהם, ויגידו לו אשר הם מכלכלים את נפשם בירק ובזרעונים אשר יקנו וימכרו ליושבי הארץ. ויחפוץ רקיון לעשות כמעשיהם בעבור החיות את נפשו בעיר, אך לא ידע את משפט אנשי הארץ ויהי כסומא בתוכם. וילך ויקח ירק גם הוא למכור למחייתו, ויתקבצו עליו בני בליעל וילעגו בו ויחטפו ממנו את כל הירק לא השאירו לו דבר. ויקם משם במר נפש ואנחה, וילך אל בית האופים אשר לן בו וישכב שם בלילה השנית. ויתייעץ עוד בחכמתו בלילה ההוא איכה יוכל להימלט את נפשו, וימצא עלילה מה לעשות על ככה. וישכם בבוקר ויעש בחכמה וילך וישכור שלושים איש גיבורי חיל ובני בליעל וכלי מלחמתם בידם, ויוליכם אל מערות קבר מצרים ויושבים שם. ויצום לאמור, כה אמר המלך התחזקו והיו לבני חיל ואל תעזבו כל איש מת להיקבר פה עד נותנם עליו מאתיים כסף ואחרי כן יקבר. ויעשו האנשים כדבר רקיון לכל אנשי מצרים כל השנה ההיא. ויהי לשמונה חודשים, ויאספו רקיון ואנשיו עושר רב וכסף וזהב ואבני שוהם ובדולח לאין מספר. ויקח רקיון סוסים ובהמות לרוב, וישכור עוד אנשים ויתן להם סוסים ויהיו עמו. ויהי לתקופת השנה לעת צאת המלך אל העיר, ויתקבצו כל יושבי מצרים ויועדו יחד אל יום צאת המלך לדבר אליו על מעשה רקיון ואנשיו. ויצא המלך ביום המועד ויבואו לפניו כל מצרים ויצעקו אליו לאמור, יחי המלך לעולם מה הדבר הזה אשר תעשה לעבדיך בעיר לבלתי תת איש מת להיקבר עד נתון עליו כסף וזהב. הנהיה כדבר הזה בכל הארץ גם בימי המלכים הראשונים אשר היו לפנינו הארץ מצרים מימי אדם עד היום הזה לבלתי קבור את המת כי אם במחיר, ידענו כי משפט המלך ליקח מס מן החיים שנה שנה ואתה לא כן תעשה כי אם גם מאת המתים תיקח המס יום יום. ועתה המלך לא נוכל עוד לדבר הזה, כי נשחתה כל העיר בדבר הזה ואתה לא ידעת.

And in the evening Rikayon walked about sorrowfully to find a place to tarry over night, and he ‎saw the ruins of a house, once a bakery as they are made in Egypt, and therein he spent the ‎night with bitterness of soul and in hunger, and sleep shunned his eyes. And Rikayon thought ‎within himself what he should do in the city until he could see the king, and in what manner he ‎could maintain his life up to that time. And he arose in the morning and walked about town ‎and he met venders of vegetables, and he inquired of them concerning some employment. ‎And they told him that they made a living by selling vegetables and seeds, which they bought ‎and sold unto the people of the city. And Rikayon resolved to do as they did, in order to ‎maintain his life in the city. Yet Rikayon was unacquainted with the manners of the people of ‎the land, and he seemed like a blind man, in their midst. And he went and procured ‎vegetables to sell for a living, but the rabble came around him and made sport of him, and they ‎took away from him all the vegetables, and nothing was left. And Rikayon arose with a ‎sorrowful spirit and with bitterness of heart, and returned unto the house of the bakery and ‎tarried there all night as he did before. And he consulted with himself what he was to do in ‎order to support himself, and finally he succeeded in his wisdom to find a cunning way of doing ‎something for his support. And he rose in the morning and hired thirty men, who were strong ‎and powerful but without any good within their hearts, and he gave weapons of war into their ‎hands and he conducted them unto the pyramids that are before Egypt, and he placed them ‎there. And he commanded them saying: Thus hath the king ordered: Be valiant and ‎strengthen yourselves, and do not allow anyone to be buried in this place unless you are given ‎two hundred pieces of silver. And the men did according to the words of Rikayon for a full ‎year. And at the lapse of eight months Rikayon and his men had accumulated great wealth in ‎gold and in silver, in pearls and in precious stones beyond number, and Rikayon bought horses ‎and cattle and many more men that were around him, and he gave them horses and they did ‎according to his commandments. And it was when the year came around and the day when ‎the king was to go forth and show himself through the city, that all the people came together ‎to discuss measures, in order to bring before the king the actions of Rikayon, as soon as the ‎king was to appear on the appointed day. And when the day came and the king went forth ‎from the castle, all the people appeared before him and cried out saying: May the king live ‎forever! What is it that thou dost unto thy servants in the city, that no one is allowed a burial ‎unless we pay for him silver and gold? Hath such a thing ever been done in this land, either in ‎the days of the first kings that were before us in the earth, even from the days of Adam unto ‎this day, that the dead be not allowed to be buried unless for a certain amount of silver or ‎gold? We are aware that it is the custom of the king, to take taxes from the living, year after ‎year, but thou art not satisfied with that and takest even from the dead as well as from the ‎living day after day? And now, oh king, we can no more endure such treatment, for the whole ‎city is plundered and despoiled, and thou knowest it not.‎...

3 ג

ויהי כשמוע המלך את כל דבריהם, ויקצוף מאוד ותבער בו חמתו כדבר הזה כי לא ידע דבר. ויאמר המלך מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות הדבר הרע הזה בארצי, אשר לא צויתיו הלא תגידו לי. ויגידו לו את כל מעשה רקיון ואנשיו, ויחר אף המלך וישלח להביא רקיון ואנשיו לפניו. ורקיון לקח כאלף ילדים בנים ובנות וילבישם שש ומשי ורקמה, וירכיבם על סוסים וישלחם למלך ביד אנשיו. ויקח גם הוא מנחה למלך כסף וזהב ואבני שוהם ובדולח לרוב וסוס עצום מאוד וטוב, ויבוא לפני המלך וישתחו למלך ארצה. ויתמה המלך ועבדיו וכל יושבי מצרים ממעשה רקיון ויראו את כל עושרו ואת מנחתו אשר הביא למלך, וייטב בעיני המלך מאוד ויפלא ממנו. וישב רקיון לפני המלך וישאלהו המלך על כל מעשיו, וידבר רקיון את כל דבריו בחכמה לפני המלך ואנשיו וכל יושבי מצרים. ויהי כשמוע המלך את דברי רקיון וחכמתו וישא רקיון חן וחסד לפניו, וגם כל עבדי המלך ויושבי מצרים נשא חן וחסד לפניהם על חכמתו ועל טוב דבריו. ויאהבוהו אהבה עזה מהיום ההוא והלאה. ויען המלך ויאמר לרקיון לא יקרא עוד שמך רקיון כי אם פרעה יהיה שמך, אחרי אשר פרעת מס מן המתים ויקראו את שמו פרעה. והמלך ועבדיו אהבו את רקיון על חכמתו, ויתיעצו עם כל יושבי מצרים להמליכו תחת יד המלך. ויעשו כן כל יושבי מצרים וחכמיה ותנתן דת במצרים, וימליכו עליהם את רקיון פרעה תחת יד אשוירוש מלך מצרים. וימלוך רקיון פרעה על מצרים כל השנה לשפוט את כל העיר יום יום, ואשוירוש המלך ישפוט את הארץ יום לשנה בעת אשר יצא להראות. ויקח רקיון פרעה את מלכות מצרים בחוזקה ובעורמה, ויפרע את כל יושבי מצרים על כן קראו שמו פרעה. ויאהבו מאוד כל יושבי מצרים את רקיון פרעה, ויכתבו מכתב וחוק לקרות לכל מלך אשר ימלוך עליהם ועל זרעם במצרים פרעה. על כן כל מלכי מצרים אשר ימלכו במצרים מהיום ההוא והלאה, יקראו שמם פרעה עד היום הזה. ויהי בשנה ההיא ויהי רעב כבד בכל ארץ כנען, ולא יכלו יושבי הארץ לשבת בה מפני הרעב כי כבד הוא מאוד.

‎ And when the king heard these words he was greatly enraged, and his anger kindled within ‎him, for he knew nothing concerning that matter. And the king said: Who is he and where is he ‎whose heart made him daring to do such a thing in my land, without my order and knowledge. ‎And the people acquainted him with the deeds of Rikayon and his men, and the king was ‎exceedingly wroth, and he sent his servants to bring Rikayon and his men unto the presence ‎of the king. And Rikayon took about one thousand children, boys and girls, and dressed them ‎up in silks and embroideries, and he set them upon horses and let them ride into the presence ‎of the king. And Rikayon himself took very costly presents, consisting of silver and gold and ‎pearls and precious stones, in abundance, and he selected one of the finest horses and came ‎before the king, and Rikayon bowed down to the ground before the king. And the king, and ‎his servants, and all the people wondered greatly at the ways of Rikayon when they saw his ‎great wealth. And the costly presents which Rikayon had brought unto the king, all were very ‎pleasing in the eyes of the king and he wondered greatly. And when Rikayon sat before the ‎king and the king inquired of him concerning the things he had done, Rikayon made his speech ‎in great wisdom before the king and his servants and all the inhabitants of Egypt. And when ‎the king heard those wise words, Rikayon found grace and mercy in the eyes of the king and ‎captivated likewise the grace and mercy of all the king's servants and of all the inhabitants of ‎Egypt, by reason of his wisdom and his good speech. And the king loved him with a powerful ‎love from that day on, and the king said unto him: Thy name shall no more be Rikayon, but ‎Pharaoh shall thy name be henceforth, after that thou hast understood to gather taxes even ‎from the dead; and they called his name Pharaoh from that time on. And the king and all the ‎people had love for Rikayon because of his wisdom, and they resolved to raise him in dignity as ‎a viceroy to their king. And it was done accordingly, and all the people and all the wise men ‎proclaimed it throughout the land, that Rika yon hath been chosen second to the king. And ‎Rikayon Pharaoh ruled over Egypt through the whole year, judging the people every day in the ‎year, and king Ashvirosh ruled over the country and judged them on the only day in the year ‎when he went forth from the palace to show himself unto the people. And Rikayon Pharaoh ‎took into his hands the rulership of Egypt with strength and with cunning, and he secured ‎taxes both from the dead and living, and therefore they called his name Rikayon Pharaoh. And ‎the people of Egypt loved Rikayon greatly and they passed a law and had it recorded in writing, ‎that every king that would come after him, should bear the name of Pharaoh, as also all the ‎seeds of the kings of Egypt. That is the reason why all the kings of Egypt are called Pharaoh up ‎to this very day. And it came to pass at that time that a great famine was in the land of Canaan, ‎and the inhabitants of the land could not dwell therein on account of the famine, for it was ‎very great.‎

4 ד

ויקם אברם הוא וכל אשר לו וילכו וירדו מצרימה מפני הרעב, ויהיו בנחל מצרים וישבו על הנחל ימים לנוח מפני הדרך. ויתהלכו אברם ושרי אשתו על שפת נחל מצרים, ויבט אברם אל המים וירא את שרי אישתו כי יפה היא מאוד מאוד. ויאמר אברם אל שרי אחרי אשר בראך האלוקים במראה הטוב הזה, ירא אני את המצרים פן יהרגוני ולקחו אותך כי אין יראת אלוקים במקומם. אך זה אשר תעשי עמי אמרי נא לי אחותי את לכל אשר ישאלו אותך עליי, למען ייטב לי ונחיה ולא נמות. ויצו אברם גם לכל האנשים אשר באו איתו מצרימה מפני הרעב, וגם אל לוט בן אחיו ציוה לאמור כי ישאלו אתכם המצריים אל שרה ואמרתם אחות אברם היא. ובכל זאת לא בטח אברם בהם בדברים האלה אך לקח את שרי ויתנה בתיבה ויסתירנה תחת הכלים אשר להם, כי ירא מאוד אל שרי מפני רעת המצריים. ויקם אברם וכל אשר איתו מנחל מצרים, ויבואו מצריימה. המה באו בשערי העיר וכל שוערי העיר עמדו עליהם לאמור תנו מעשר המלך על אשר בידכם ואחר תבואו העירה, ויעש אברם והאנשים אשר איתו כן. ויבוא אברם והאנשים אשר איתו מצרים, ויהי בבואם וישאו את התיבה אשר שרי בתוכה ויראו המצרים את התיבה. ויגשו כל עבדי המלך אל אברם לאמור מה יש איתך בתיבה הזאת אשר לא ראינו, עתה פתח נא את התיבה ונתת את מעשר המלך מכל אשר בתוכה. ויאמר אברם התיבה הזאת לא תפתח, אך כל אשר תאמרו אליי אתן עליה. ויענו שרי פרעה את אברם לאמור תיבת אבני שוהם ובדולח היא תנה לנו את מעשרה, ויאמר אברם כל אשר תאמרון אליי אתן רק פתוח לא תפתחו את התיבה. ויאיצו כל עבדי המלך באברם ויגשו אל התיבה ויפתחו את התיבה בחוזקה, ויראו והנה אישה יפת תואר מאוד בתיבה. ויהי כראות שרי המלך את שרי ויתמהו מאוד מיופיה, ויתקבצו יחד כל השרים וכל עבדי פרעה לראות את שרה כי יפה היא מאוד. וירוצו שרי המלך ויגידו אל פרעה את כל הדברים אשר ראו ויהללו את שרי אל המלך, וישלח פרעה ויקחה ותבוא האישה לפני המלך.

And Abram and all his people went down to the land of Egypt to escape from the famine, and ‎when they came to the river of Egypt they tarried there for several days in order to gain rest ‎after their long journey. And one day Abram was walking with Sarai his wife by the bank of the ‎river and behold Abram saw the image of Sarai upon the face of the waters. And Abram by ‎reason of his piety, and Sarai’s modesty, never saw her face before. And now when Abram ‎saw the face of his wife, and behold she was very beautiful, Abram said unto Sarai: Behold my ‎wife now I see how exceedingly beautiful thou art, and after the Lord hath created thee with ‎such fair looks, I do greatly fear the Egyptians, lest they might kill me and take thee away, for ‎verily there is no fear of God in that place. But do thou after this wise with me, and say that ‎thou art my sister to everybody that might question thee concerning me, that it may be well ‎with me, and we may live and not die. And Abram ordered all the men that came along with ‎him into Egypt from the famine, and also to Lot his brother's son, saying: When the Egyptians ‎inquire of you aught concerning Sarai, tell them: She is the sister of Abram. And Abram did not ‎yet feel satisfied, and he was lacking confidence in God concerning Egypt, therefore he took ‎Sarai and placed her into a box, and hid the box under the various tools and vessels which he ‎had with him; for he was in very great fear of the Egyptian people, and their wickedness. And ‎Abram and all his people arose and left the river, and they passed over into the land of Egypt. ‎And when they came to the gates of the city, the guards of the city surrounded Abram, saying: ‎Give tithes unto the king from everything that thou hast with thee, and then only thou canst ‎enter the city. And Abram and all his men did accordingly, and all of them came into the city. ‎And when they came into the city they took along the chest, and when they carried the chest ‎with Sarai in it, the Egyptians surrounded the men saying: What is it that thou hast in this ‎chest? Open it and let us see what it containeth so that we may get the tenth part thereof for ‎the king. And Abram said: I will give you whatever you demand but I will never open this chest. ‎And the princes of Pharaoh said: This box containeth pearls and precious stones, and a tenth ‎part thereof belongs to the king. And Abram replied: I will pay you any amount you demand, ‎yet I will not open this chest. And the officers surrounded Abram, and they opened the box by ‎force and behold there was a beautiful woman within it.‎

5 ה

וירא פרעה את שרי ותיטב מאוד בעיניו ויתמה מאוד מיופיה וישמח המלך בה מאוד, ויתן מתנות לכל המבשרים אותו בה. ותוקח האישה בית פרעה בימים ההם, ויחר לאברם מאוד על אודות אישתו ויתפלל אל ה׳ להצילה מיד פרעה. ותתפלל גם שרי בעת היא ותאמר ה׳ אלוקים אתה אמרת לאדוני אברם ללכת מארצו ומבית אביו ארצה כנען ותבטיחהו להטיב לו כי יעשה את דבריך, עתה הנה עשינו את אשר ציויתנו ונעזוב את ארצנו ואת משפחותינו ונלך אל ארץ נכריה ואל עם אשר לא ידענו תמול שלשום. ונבואה בארץ הזאת להציל את בתינו מן הרעב, ויבוא עליי הפגע והמקרה הרע הזה. ועתה ה׳ אלוקים הצילני נא והושיעני מיד הצר הצורר הזה, ועשה אתי טובה למען חסדך. וישמע ה׳ בקול שרי, וישלח ה׳ מלאך להציל את שרי מיד פרעה. והמלך בא וישב לפני שרי, והנה מלאך ה׳ עומד עליהם וירא אל שרי ויאמר אליה אל תראי כי שמע ה׳ את תפילתך. ויגש המלך אל שרי ויאמר אליה האיש אשר הביאך הנה מה הוא לך, ותאמר אחי הוא. ויאמר המלך ועלינו לגדלו ולנשאו מאוד ולעשות לו בכל הטוב אשר תצווי את עלינו. וישלח המלך לאברם בעת ההיא כסף וזהב ואבני שוהם ובדולח הרבה מאוד וצאן ובקר ועבדים ושפחות, ויצו המלך ויביאו את אברם וישב בחצר בית המלך ויגדל המלך את אברם בלילה ההוא מאוד. והמלך ניגש לדבר את שרי וישלח ידו לגעת אליה, ויכהו המלאך מכה רבה ויבהל ויחדל מגעת אליה. ויהי כאשר יקרב המלך אל שרי והכהו המלאך על הארץ ויעש לו כמעשה הזה כל הלילה, ויבהל ויחרד המלך מזה. וגם כל עבדי פרעה וכל ביתו הכה המלאך בלילה ההוא מכה רבה על דבר שרי, ותהי צעקה גדולה בכל אנשי בית פרעה בלילה ההוא. וירא פרעה את כל הרעה הבאה עליו ויאמר אך הנה על האישה הזאת בא אליי הדבר הזה, ויתרחק ממנה וידבר על ליבה דברים טובים. ויאמר המלך אל שרי הגד נא לי אודות האיש אשר באת עמו הנה, ותאמר שרי האיש ההוא אישי הוא ואומרה אליך אחי הוא, כי יראתי פן תמיתוהו ברעתכם. ויחדל המלך מעל שרי ויחדלו ממנו ומביתו מכות מלאך ה׳, וידע פרעה כי בעבור שרי הוכה ויתמה המלך מאוד מזה.

And when the princes of Pharaoh saw Sarai they were greatly surprised at her beauty, and all ‎the princes assembled and hastened unto Pharaoh and informed him concerning what hath ‎happened, and they praised Sarai's beauty unto the king. And the king ordered his servants to ‎bring Sarai before his presence. And Pharaoh saw Sarai, and he was greatly pleased with her, ‎and the king was greatly astonished at her beauty. And the king rejoiced greatly at Sarai’s ‎presence and he gave gifts to all those that brought him the news concerning her. And the ‎woman was taken forthwith into the house of Pharaoh. * And Abram was greatly grieved ‎about his wife, and he prayed fervently unto the Lord to deliver Sarai from the hands of ‎Pharaoh. And Sarai likewise prayed unto the Lord, saying: Oh God, my Lord, thou hast said ‎unto my lord Abram to go forth from his land and from his kinsmen unto the land of Canaan, ‎and thou hast given him the assurance to do well with him if he obey and do as thou hast ‎spoken. And now, oh Lord, behold we have done as thou hast commanded unto us, and we ‎have left our country and our family and we went forth unto a foreign land among people ‎whom we have not known, neither yesterday nor day before yesterday. And now after we ‎have come into this country to save our household from famine this unfortunate event hath ‎befallen me. And therefore oh Lord my God, save and deliver me from the hands of this ‎oppressor, and show kindness unto me for the sake of thy mercy. And the Lord hearkened ‎unto the voice of Sarai and the Lord sent an angel to deliver her from the hands of Pharaoh. ‎And Pharaoh came and seated himself in the presence of Sarai, and the angel of the Lord ‎stood by her side, visible only unto her, and the angel said unto Sarai: Fear not, for the Lord ‎hath heard thy prayer. And the king approached Sarai and said unto her: Who is the man that ‎brought thee hither? And she said: He is my brother. And the king continued: It is my desire to ‎make him great and exalted, and to do unto him all kindness which thou mayest ask ‎concerning him. And the king forwarded at the same time unto Abram silver and gold and ‎pearls and precious stones in great abundance, and sheep and cattle and man-servants and ‎maid servants. And the king gave orders and they brought Abram to dwell in the court of the ‎royal palace, and the king made Abram very great even in that night. And the king came near ‎to Sarai and he stretched out his hand to touch her, when the angel of the Lord dealt him a ‎severe blow, and the king was scared and he abstained from trying to touch her once more. ‎But the king came near Sarai once more when the angel felled him to the ground, and the ‎angel continued thus through the whole night and the king was greatly terrified. And the ‎servants of the king likewise, as also all the people of his household were stricken by the angel ‎with a grievous plague on account of Sarai, and there was a great crying and weeping in the ‎household of Pharaoh that night. And Pharaoh seeing the great evil which hath befallen him ‎said: Verily for the sake of this woman all this is done unto us; and Pharaoh kept away at a ‎distance from her, and he spoke unto her very kind words. And the king said: Do give me the ‎true information concerning the man thou camest with? And Sarai replied: Know then that this ‎man I came with is my husband, yet I said he is my brother for fear lest ye might kill him in your ‎wickedness. And the king decided to release Sarai, and the plagues at once ceased, wherewith ‎the angel of the Lord had smitten him and his people, and Pharaoh was convinced that on ‎account of Sarai he hath suffered all that great evil, and the king wondered greatly.‎

6 ו

ויהי בבוקר ויקרא המלך לאברם ויאמר, מה זאת עשית לי למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה ותביא עליי ועל ביתי מכה רבה מאוד. עתה הנה אישתך קח ולך לך מארצנו פן נמות כולנו בעבורה. ויקח פרעה עוד צאן ובקר ועבדים ושפחות וכסף וזהב, ויתן לאברם וישב לו את שרי אישתו. ויקח המלך גם את נערה אחת אשר לו אשר ילדה לו פילגשו, ויתנה אל שרי לשפחה. ויאמר המלך אל בתו טוב לך בתי אשר תהיה לשפחה בבית האישה הזאת, מהיותך גבירה בביתי אחרי אשר ראינו את הרעה הבאה עלינו בעבור האישה הזאת. ויקם אברם ויעל ממצרים הוא וכל אשר לו, ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ואת כל אשר לו. וישב אברם ארצה כנען, אל מקום המזבח אשר עשה אשר נטה שם אהלו בתחילה. וגם לוט בן הרן אחי אברם היה לו מקנה כבד צאן ובקר ואהלים, כי הטיב ה׳ לו בעבור אברם. ויהי כשבת אברם בארץ ויריבו רועי מקנה לוט עם רועי מקנה אברם, כי היה רכושם רב משבת בארץ ולא יכלה הארץ לשאת אותם מפני מקניהם. וגם כל רועי מקנה אברם כאשר ילכו לרעות לא יגעו בשדות אנשי הארץ, ורועי מקנה לוט לא כן יעשו כי יעזבום לרעות בשדות אנשי הארץ. ויראו אנשי הארץ את הדבר הזה יום יום, ויבואו אל אברם ויריבו עמו על אודות רועי מקנה לוט. ויאמר אברם אל לוט מה המעשה הזה אשר עשית לי להבאישני ביושבי הארץ אשר תצוה את רועי מקנך לרעות בשדות אחרים, הלא ידעת כי אני גר בארץ הזאת בתוך בני כנען ולמה תעשה להם זה. וירב אברם בלוט על הדבר הזה יום יום. ולא שמע לוט בקול אברם ויוסף לעשות כדבר הזה, ויבואו יושבי הארץ ויגידו לאברם. ויאמר אברם אל לוט עד מתי תהיה לי אתה למוקש עם יושבי הארץ, עתה אל תהי נא מריבה ביני וביניך כי אנשים אחים אנחנו. אך היפרד נא מעליי לך נא ובחר לך מקום אשר תשב בו אתה ומקנך וכל אשר לך, אך רחק נא מעליי אתה וביתיך. ואתה אל תירא כי תלך מאיתי והיה כאשר יעשה לך רעה והגדת לי ונקמתי ממנו, אך רחק נא מעליי.

And in the morning the king sent for Abram, and he said unto him: What is it that thou hast ‎done unto me? Why hast thou said, she is my sister, and I therefore took her for a wife unto ‎me, and thus thou hast brought over me and my household a great plague? And now, behold ‎she is thy wife, take her then and go and depart from our land, lest we die all on thy account. ‎And Pharaoh took again sheep, and man servants and maid-servants and silver and gold and ‎gave them unto Abram, and he restored unto Abram Sarai his wife. And the king took a ‎maiden, which was born unto him by one of his concubines, and he gave her unto Sarai for a ‎maid-servant. And the king said unto his daughter: It is much better to be a servant in the ‎house of this woman than to be a mistress in my house, after we have seen what plague hath ‎befallen us on account of that woman. And Abram arose and went away from the land of ‎Egypt, he and all belonging to him. And Pharaoh ordered several men to accompany Abram ‎and all belonging unto him, and Abram returned unto the land of Canaan to the place of the ‎altar that he had built where he had put up his tent the first time. And Lot the son of Haran, ‎Abram’s brother, he too had a great number of flocks and herds and tents, for the Lord hath ‎done well with him for the sake of Abram. And when Abram dwelt in the land there was a ‎strife between the herdsmen of Abram’s cattle and between the herdsmen of Lot's cattle. ‎And the land was not able to bear them, that they might dwell together; for their substance ‎was great, and they could not dwell together in the land on account of their cattle. And the ‎herdsmen of Abram, whenever they went to graze their cattle, would be very careful not to ‎trespass upon fields of the inhabitants of the land. But the herdsmen of Lot would not do so, ‎and they drove the cattle to feed upon the fields of the inhabitants of the land, and the ‎people seeing those things day after day, came unto Abram and they quarreled with him on ‎account of the herdsmen of Lot. And Abram said unto Lot: What is it that thou art doing unto ‎me, to make me despised among the inhabitants of the land, by allowing thy herdsmen to ‎graze thy cattle in the fields of other people? Knowest thou not that I am a stranger in the ‎midst of the sons of Canaan, and wherefore dost thou treat them in such a manner? And ‎Abram was arguing with Lot concerning these things day after day, yet Lot would not hearken ‎unto his voice, but continued to do as theretofore, and the people of the land always came ‎with their complaints unto Abram. And Abram said unto Lot: How long wilt thou be unto me a ‎snare with the inhabitants of the land? Let there not be a strife between me and between ‎thee for are we not kinsmen? Separate thyself, I pray thee, from me; select for thyself a ‎dwelling place to dwell therein thou and thy cattle and all belonging unto thee, so that thou be ‎apart from me together with thy household. And fear thou not to separate from me, for even ‎if thou be away from me I will avenge the wrongs that anybody may inflict upon thee, as soon ‎as thou wilt inform me thereof.‎

7 ז

ויהי כדבר אברם אל לוט את כל הדברים האלה, ויקם לוט וישא עיניו נגד ככר הירדן וירא את המקום ההוא כולו משקה וטוב לאדם ולמרעה המקנה. וילך לוט מעם אברם אל המקום ההוא, ויט שם אהלו ויגר בסדום ויפרדו איש מעל אחיו. ואברם ישב לו באלוני ממרא אשר בחברון ויט שם אהלו, וישב אברם במקום ההוא ימים רבים ושנים. בעת ההיא שלח כדרלעמר מלך עילם אל כל המלכים אשר סביבותיו אל נמרוד מלך שנער אשר היה תחת ידו ואל תדעל מלך גוים ואל אריוך מלך אלסר אשר כרת איתם ברית לאמור, עלו אליי ועזרו לי ונכה את כל ערי סדום ואת יושביה כי פשעו בי היום שלוש עשרה שנה. ויעלו ארבעה מלכים האלה עם כל מחניהם יחד כשמונה מאות אלף איש ויתהלכו כאשר הם, ויכו את כל האדם אשר מצאו על דרכם. ועל מלכי סדום ועמורה חמשת מלכיהם שנאב מלך אדמה ושמאבר מלך צבויים וברע מלך סדום וברשע מלך עמורה ובלע מלך צוער, יצאו לקראתם ויתחברו כולם יחד עמהם בעמק השדים. וילחמו תשעה מלכים האלה בעמק השדים, וינגפו כל מלכי סדום ועמורה לפני מלכי עילם. ועמק השדים מלא בארות בארות חמר וירדפו מלכי עילם את מלכי סדום, וינוסו כל מלכי סדום עם מחניהם ויפלו בבארות החמר וכל הנשארים עלו אל ההר להימלט. ויבואו אחריהם חמשת מלכי עילם וירדפום עד שער סדום, ויקחו את כל אשר בסדום ויבוזו את כל ערי סדום ועמורה. וגם את לוט בן אחי אברם לקחו אותו ואת רכושו, וישבו את כל רכוש ערי סדום וילכו להם. ויבוא עוגי עבד אברם אשר היה במלחמה ההיא, ויגד לאברם את כל אשר עשו המלכים האלה אל ערי סדום ואת אשר נשבה לוט בן אחיו עמהם. וישמע אברם הדבר הזה, ויקם הוא והאנשים אשר איתו כשלוש מאות ושמונה עשר איש וירדוף אחרי ארבע המלכים האלה בלילה ההוא. וירדפם ויכם ויפלו כולם לפני אברם ולפני אנשיו, ולא נותר מהם איש כי אם ארבעה מלכים לבדם ברחו וילכו איש לדרכו.

And after Abram had spoken to Lot all these words, Lot arose, and lifting up his eyes towards ‎the plain of - Jordan, and behold it was well watered everywhere, and suitable for the ‎habitation of man and for the pasture of cattle, and Lot left Abram and went unto that place ‎and he spread his tents and dwelt in Sodom. Thus they separated from each other. And Abram ‎dwelt in the grove Mamre which is in Hebron, and he spread his tents there. And Abram dwelt ‎in Mamre for many days and years. At that time Chedorlaomer, king of Elam, sent to all the ‎kings around him, to Nimrod king of Shinor who was subjected to him in those days, and to ‎Tidal king of Goyim, and to Arioch king of Ellasar with whom he had made a covenant, saying: ‎Come up and lend me your help, that we smite the cities of Sodom and all its inhabitants, for ‎that they revolted against me these last thirteen years. And those four kings went up together ‎with their combined forces of about eight hundred thousand men, and they went as they ‎were, and they smote every man that they met on their way. And all the five kings of Sodom ‎and Gomorrah went forth to meet them, Shinab king of Admah, Shemeber king of Zebojim, ‎and Bera king of Sodom, and Birsha king of Gomorrah, and Bela king of Zoar. And they joined ‎battle with them in the vale of Siddim. And those nine kings fought a battle in the vale of ‎Siddim, and all the kings of Sodom and Gomorrah were smitten before the kings of Elam. And ‎the vale of Siddim was full of slime-pits, and the kings of Elam pursued the kings of Sodom and ‎Gomorrah, who fled before them unto the mountains to save themselves. And the four kings ‎of Elam kept on pursuing them and they came to the gates of Sodom and they took away all ‎that was to be found in the city, and they plundered all the cities of Sodom and Gomorrah. ‎And Lot, the son of Abram's brother, was also taken with all belonging to him, and after the ‎four kings had captured and carried away all the people and the property of the cities, they left ‎and went to their dwelling places. - And Oni, Abram's servant, who participated in the fight, ‎came and told Abram of what hath happened, and that Lot the son of his brother was among ‎the captives with all belonging to him. And when Abram heard these things he hastened and ‎armed all his men, to the number of three hundred and eighteen, and he pursued these four ‎kings that night. And Abram overtook them and smote them and they fell all before Abram ‎and his men, so that there was not left of them even one man, save the four kings which fled ‎and went each his way.‎

8 ח

וישב אברם את כל רכוש סדום וגם את לוט ורכושו השיב ונשיהם וטפם וכל אשר להם, לא נחסר דבר ללוט. ויהי בשובו מהכות את המלכים האלה, ויעבור הוא ואנשיו מעמק השדים אשר נלחמו שם כל המלכים. ויצא ברע מלך סדום ויתר אנשיו ואשר איתו מבארות החמר, אשר נפלו שם לקראת אברם אנשיו. וגם אדוני צדק מלך ירושלם הוא שם, יצא עם אנשיו לקראת אברם ואנשיו בלחם ויין וישבו שם יחד בעמק המלך. ויברך אדוני צדק את אברם, ויתן לו אברם מעשר מכל אשר הביא משלל אויביו כי היה אדוני צדק כהן לפני אלוקים. ויגשו מלכי סדום ועמורה אשר היו שם הם ועבדיהם אל אברם, ויתחננו אליו לאמור לתת להם השבי אשר שבה מעבדיהם ולקחת לו את כל הרכוש. ויען אברם את מלכי סדום לאמור חי ה׳ אשר ברא את השמים ואת הארץ ואשר פדה נפשי מכל צרה ואשר הצילני מאויביי היום ויתנם בידי, אם אקח דבר מכל אשר לכם ולא תתהללו מחר לאמור מרכושינו אשר הציל אברם העשיר. כי ה׳ אלוקיי אשר בטחתי בו דיבר אליי לאמור, לא תחסר דבר כי ברך אברכך בכל מעשה ידיך אשר תעשה. עתה הנה כל אשר לכם קחו ולכו, חי ה׳ לא אקח מכם מנפש ועד שרוך נעל ועד חוט. זולתי אשר אכלו הנערים היוצאים איתי למלחמה, וגם חלק האנשים אשר הלכו עמי ענר אשכול וממרא הם ואנשיהם וגם אשר ישבו על הכלים לשמור הם יקחו חלקם מהשלל. ויתנו מלכי סדום לאנשי אברם ככל אשר אמר ויפצרו בו לקחת הוא מכל אשר יבחר, ולא אבה. וישלח את את מלכי סדום ואת יתר אנשיהם ויצום אל לוט, וילכו למקומם. וגם את לוט בן אחיו שלח עם כל קניינו, וילך עמהם. וישב לוט למקומו סדומה, ואברם ואנשיו שבו אל מקומם אל אלוני מורה אשר בחברון. בעת ההיא נראה ה׳ אל אברם עוד בחברון ויאמר אליו, אל תירא שכרך הרבה מאוד לפניי כי לא אעזבך כי אם הרביתי אותך ואברכך ושמתי את זרעך ככוכבי השמים אשר לא ימד ולא יספר. ונתתי לזרעך את כל הארצות אשר אתה רואה בעיניך להם נתתי אותם לרשתם עד עולם, אך חזק ואל תירא התהלך לפניי והיה תמים.

And Abram brought back all the property of Sodom, and Lot with all his property likewise, and ‎their wives, and their children, and all belonging to them; they missed not the least thing. And ‎when he returned from smiting those kings Abram and his men passed through the vale of ‎Siddim, the battle ground of all the kings, and behold Bera king of Sodom and the rest of his ‎men that were with him, crept out of the slime-pits whereinto they had fallen and they went ‎to meet Abram with bread and with wine, and they rested there together in the vale of the ‎king. And Adonizedek blessed Abram, and Abram gave unto Adonizedek a tenth part of all that ‎he brought back from the spoil of his enemies; for Adonizedek was the priest of God. And all ‎the kings of Sodom and Gomorrah came around Abram, and they begged him to return unto ‎them the captives and to retain all their other property for himself. And Abram said unto them ‎‎: As God liveth, he who created the heavens and the earth, and who hath delivered me from ‎all danger and who hath saved me to-day from my enemies and hath given them unto my ‎hands, if I will take the least thing from all belonging to you. And you shall not say to-morrow: ‎Abram hath enriched himself from our property which he took away from our enemies. For ‎the Lord my God, in whom I trust, spoke unto me, saying: Thou shalt not lack anything, for I will ‎surely bless thee in all the works of thy hands, which thou wilt do. And now behold, here is ‎everything belonging to you, take it and go; as the Lord liveth I will not take from you neither a ‎person nor a shoelatchet nor a thread, save only that the young men who went forth with me ‎and the portion of the men Oner Eshcol and Mamre, they and their men and those that kept ‎guard by the vessels, shall take their portion. And the King of Sodom gave portions to the men ‎as Abram had spoken, and they pressed Abram to select something for himself, but he would ‎not. And he dismissed the kings of Sodom with the remainder of their men, requesting them ‎to be kind to Lot, and they returned to their dwelling place. And Abram sent along with them ‎Lot and all his property, and he returned to his home in Sodom. And Abram and his men ‎returned to their homes in the grove of Mamre, which is in Hebron. At that time the Lord ‎appeared unto Abram, saying: Fear not Abram, thy reward will be very great before me, for I ‎will not forsake thee until I shall have increased thee and blessed thee. And I will make thy ‎seed like the stars of heaven which cannot be measured and cannot be numbered. And I will ‎give unto thy seed all the lands which thou seest with thy eyes, to them they are given a ‎possession forever, only be thou strong and do not fear, walk before me and be perfect.‎

9 ט

ויהי בשנת שבעים שנה ושמונה שנים לחיי אברם, וימת רעו בן פלג בשנה ההיא. ויהיו כל ימי רעו מאתיים שנה ותשע ושלושים שנה וימת. ושרי בת הרן אשת אברם עודנה עקרה בימים ההם, ולא ילדה לאברם לא בן ולא בת. ויהי כראותה כי לא ילדה, ותיקח את הגר שפחתה אשר נתן לה פרעה ותיתן אותה לאברם אישה לאשה. כי הגר למדה את כל דרכי שרי כאשר לימדה אותה שרי, לא חסרה מכל דרכיה הטובים מאומה. ותאמר שרי לאברם הנה שפחתי הגר, בא אליה ותלד על ברכיי ואבנה גם אנוכי ממנה. ותיתן שרי את הגר לאברם מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען, היא שנת חמש ושמונים שנה לחיי אברם. וישמע אברם לקול שרי אישתו, ויקח את הגר שיפחתו ויבוא אליה אברם ותהר לו. ותקרא הגר כי הרתה, ותשמח מאוד ותקל גבירתה בעיניה. ותאמר בליבה, אין זה כי אם אנוכי טובה לפני ה׳ משרי גבירתי. כי כל הימים אשר גבירתי עם אדוני לא הרתה, ואני בימים אחדים נתן לי הריון ממנו. ותרא שרי כי הרתה הגר לאברם ותקנא שרי בשפחתה, ותאמר שרי בליבה אין זה כי אם היא טובה ממני מאוד. ותאמר שרי לאברם חמסי עליך, כי בעת אשר התפללת לפני ה׳ על הזרע למה לא התפללת עליי לתת ה׳ לי זרע ממך. וגם כי אדבר אל הגר בפניך ותבזה את דברי בעבור אשר הרתה ולא תדבר אליה מאומה, ישפוט ה׳ ביני וביניך על אשר עשית לי. ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעינייך. ותענה שרי, ותברח הגר מפניה אל המדבר. וימצאה מלאך ה׳ במקום אשר ברחה שמה ויאמר אליה, אל תראי כי הרבה ארבה את זרעך. כי הנך יולדת בן וקראת את שמו ישמעאל, עתה שובי אל שרי גבירתך והתעני תחת ידיה. ותקרא הגר למקום הבאר ההוא באר לחי רואי הנה בין קדש ובין ברד. ותשב הגר בעת ההיא בית אברם אדוניה, ויהי מקץ ימים ותלד הגר לאברם בן. ויקרא אברם את שמו ישמעאל, ואברם בן שמונים ושש שנים בלדתה אותו.

And it was in the eighty-seventh year of Noah's life that Reu the son of Peleg died, and all the ‎days of Reu were two hundred and thirty-nine years when he died. And Sarai, daughter of ‎Haran, wife of Abram was still barren in those days, she had not born unto Abram neither a ‎son nor a daughter; and when she saw that she was barren, she took Hagar, her maid-servant, ‎and gave her unto Abram for a wife. For Hagar had learned all the good ways of Sarai, and she ‎would not omit doing the least from whatever Sarai had taught her. And Sarai said unto ‎Abram: Behold here is my maid Hagar, come unto her that she may bear upon my knees, ‎perhaps I will be built up through her. And Sarai gave Hagar unto her husband at the end of ten ‎years of their dwelling together in the land of Canaan, which was the eighty-fifth year of ‎Abram's life. And Abram hearkened unto the voice of his wife Sarai, and he took his maid-‎servant Hagar and he came unto her, and she conceived. And when Hagar saw that she had ‎conceived she rejoiced greatly, and she looked lightly upon her mistress, and she said unto ‎herself. It cannot be otherwise but that I am much better in the sight of the Lord than my ‎mistress Sarai, for lo, these many years that my mistress is with my master and she did not ‎conceive, while the Lord hath blessed me in a few days. And when Sarai saw that Hagar had ‎conceived from Abram, Sarai became jealous of her maid-servant, and Sarai said in her heart: ‎Verily she must be much better than myself. And Sarai said unto Abram: My grief come upon ‎thee; for at the time when thou didst pray unto the Lord for offspring why hast thou not ‎prayed concerning me, that the Lord should give thee offspring by me. And when I speak unto ‎Hagar in thy presence she disregards my words, because of her having conceived, and thou ‎never sayest unto her a word. May the Lord judge between me and between thee concern ‎ing what thou hast done unto me. And Abram said unto Sarai: Behold thy maid-servant is in thy ‎hands, do unto her whatever seemeth good in thy eyes. And Sarai tormented Hagar, and she ‎fled from Sarai’s presence unto the wilderness. And an angel met her in the place whither she ‎had fled and he said unto her: Fear thou not for I will greatly increase thy seed, and behold ‎thou wilt bear a son and thou shalt call his name Ishmael. And now return unto thy mistress ‎Sarai, and humble thyself under her hands. And Hagar named that place Beer-lahairoi, which is ‎between Kadesh and between the wilderness Bered. And Hagar returned at that time into the ‎house of her mistress, and after her time was full Hagar bare a son unto Abram, and Abram ‎called his name Ishmael. And Abram was eighty-six years of age when he begat him.‎

10 י

ויהי בימים ההם בשנת אחת ותשעים שנה לחיי אברם, וילחמו בני כתים את בני תובל. כי בהפיץ ה׳ את בני האדם על פני כל הארץ, יצאו בני כתים ויהיו לאגודה וילכו בקעת כנפיא ויבנו להם שם ערים וישבו שם על נהר תיבראיו. ובני תובל ישבו בתושכנה, ויקראו את שמה סבינה על שם סבינה בן תובל אביהם וישבו בה עד היום הזה. ויהי בעת ההיא וילחמו בני כתים את בני תובל, וינגפו בני תובל לפני בני כתים. ויפילו בני כתים מבני תובל כשלוש מאות ושבעים איש. וישבעו בני תובל בעת ההיא אל בני כתים לאמור לא יתחתנו בנו, ואיש אל יתן בתו אל בני כתים. כי כל בנות תובל היו נערות יפות בימים ההם, כי לא נמצאו שם נשים יפות בימים ההם כבנות תובל בכל הארץ. והיה כל איש אשר יחפוץ בתואר האישה, והלך אל בנות תובל ולקח מהם אישה מכל אשר יחפוץ. וכל בני האדם והמלכים והשרים לוקחים מבנות תובל בימים ההם, אשר יחפוץ בתואר האישה מאוד. ויהי מקץ שלוש שנים אשר נשבעו בני תובל על בני כתים לבלתי תת להם בנותם לנשים, וילכו מבני כתים כעשרים איש לקחת מבנות תובל ולא מצאו. כי שמרו בני תובל את שבועתם לבלתי התחתן בם, ולא אבו להפר את שבועתם. ויהי בימי הקציר וילכו בני תובל אל שדותיהם לקצור קצירם, ויתקבצו כל בחורי בני כתים וילכו אל עיר סבינה ויחטפו כל איש נערה מבנות תובל ויביאום אל עריהם. וישמעו בני תובל ויבואו עליהם למלחמה, ולא יכלו עליהם וישובו להם לארצם. ויהי לתקופת השנה וילכו בני תובל וישכרו להם מבני האדם ומכל הערים הקרובים אליהם כעשרה אלף איש, וילכו אל בני כתים למלחמה. וילכו בני תובל להילחם בבני כתים ולהפיל את כל ארצם ולהצר עליהם, ויגברו בני תובל על בני כתים בפעם הזאת. ויראו בני כתים כי צר להם מאוד, ויעלו את כל הילדים אשר ילדו בני כתים מבנות תובל על החומה אשר בנו לעיני בני תובל. ויאמרו אליהם בני כתים הבאתם למלחמה עם בניכם ועם בנותיכם, ולא עצמכם ובשרכם אנחנו מאז ועד עתה. ויהי כשמוע בני תובל את הדבר הזה, ויחדלו להילחם בבני כתים וילכו וישובו אליהם אל עריהם. ויתקבצו בני כתים בעת ההיא ויבנו להם ערים שתיים על הים, ויקראו את שם האחת פורטו ושם השנית אריצה.

And in those days, in the ninety-first year of Abram’s life, the sons of Kittim, waged war ‎against the sons of Tubal. For at the time when the Lord dispersed the sons of man over the ‎face of the earth, the sons of Kittim became a society and they went forth into the vale of ‎Kanphia, and they built there cities for themselves and they dwelt by the river Thiberu. And ‎the sons of Tubal dwelt in Tushkanah, and their boundary was by the river Pashiah. And the ‎sons of Tubal built unto themselves a city in Tushkanah and they called the city Sachinah, after ‎Sachinah, the son of Tubal, their father, and they dwelt therein to this day. And at that time ‎the war broke out between the sons of Kittim and the sons of Tubal, and the sons of Tubal ‎were humbled before the sons of Kittim and they slew of them three hundred and seventy ‎men. And the sons of Tubal swore concerning the sons of Kittim saying: They shall never ‎intermarry with us, and none of our men shall ever give his daughter to the sons of Kittim. And ‎all the daughters of Tubal were very fair maidens in those days, for there were not found at ‎that time beauties like the daughters of Tubal in all the lands, and whosoever wanted a good ‎looking wife in those days would go and select one of the daughters of Tubal. And all the kings ‎and princes got their wives among them, for they were exceedingly beautiful. And three years ‎after the sons of Tubal had sworn not to give their daughters for wives to the sons of Kittim, ‎twenty men of the Kittites went to procure their wives from among the daughters of the ‎Tubalites, but they found none. For the sons of Tubal were faithful to their oaths not to ‎intermarry with the sons of Kittim, and they would not break their vows. And it was at that ‎time of the harvest, when the Tubalites were busy in gathering their grain, that many of the ‎young men of the Kittites assembled and went up into the city of Sachinah, and each of them ‎seized for himself one of their daughters and they carried them all to their own cities. And ‎when the Tubalites heard of what was done unto their daughters they assembled all to go up ‎and fight the Kittites, but they could not succeed; for the Kittites were surrounded by high ‎mountains. And the Tubalites, seeing that they were powerless returned unto their land. And ‎after the year had passed the sons of Tubal hired for themselves from the people of the cities ‎around them about ten thousand men, and they went forth against the sons of Kittim to fight ‎with them, to destroy their country and bring them to grief. And this time the Tubalites were ‎stronger, and when the Kittites saw their own great danger, they took all the children that ‎were born unto them by the daughters of the Tubalites, and they suspended them around the ‎walls of the city which they had built, before the eyes of the sons of Tubal. And the Kittites ‎called unto them, saying: Have you come to make war against the children of your sons and ‎against your daughters, and are we not of your own bone and flesh from the time we took ‎your daughters to this very day? And the Tubalites hearing these words abandoned their ‎warfare against the Kittites, and they returned unto their own cities. And the Kittites ‎assembled at that time and built unto themselves two cities, and the called the name of one ‎Irtoh, and the name of the second they called Arzoh. ‎

11 יא

ואברם בן תרח היה בימים ההם בן תשעים ותשע שנים. בעת ההיא נראה אליו ה׳ ויאמר אליו, ואתנה בריתי ביני וביניך וארבה את זרעך במאוד מאוד. וזאת הברית אשר נתתי ביני וביניך, המול לכם כל זכר אתה וזרעך אחריך. ובן שמונת ימים ימולו, והייתה זאת בריתי בבשרם לברית עולם. ואתה לא יקרא עוד שמך אברם כי אם אברהם, וגם שרי אישתך לא תקרא שמה שרי כי אם שרה. כי ברך אברך אתכם והרביתי את זרעכם אחריכם, והייתם לגוי גדול ומלכים מכם יצאו. ויקם אברהם ויעש את כל אשר ציוה אותו אלוקים, ויקח את כל אנשי ביתו ומקנת כספו וימל אותם כאשר ציוהו ה׳. ולא נשאר אחד מהם אשר לא מל. וגם אברהם וישמעאל בנו מלו. בשר ערלתם, בן שלוש עשרה שנה היה ישמעאל בהמולו בשר ערלתו. ויהי ביום השלישי ויצא אברהם מאהלו, וישב פתח האהל להתחמם בחום השמש מכאב בשרו.

And Abram, the son of Terah was ninety-nine years of age in those days. And the Lord ‎appeared unto Abram at that time, and said unto him: I will set my covenant between me and ‎thee and I will greatly multiply thy seed. And this shall be the covenant between me and thee, ‎that every male shall be circumcised, thou as well as all thy seed after thee. At the age of eight ‎days they shall be circumcised, and they shall have my covenant in their flesh for an everlasting ‎covenant. And now thy name shall not be any more Abram but Abraham, and thy wife likewise ‎shall no more be called Sarai but Sarah shall be her name; for I will surely bless thee and I will ‎increase thy seed after thee and thou shalt be a great nation and kings shall come forth from ‎thee. And Abraham did according to the commandment of the Lord, and he took all those of ‎his household as well as those he bought for money, and he circumcised them as the Lord had ‎commanded him; and there was not among them one which hath not been circumcised not ‎excepting even Abraham and Ishmael his son. And Ishmael was thirteen years old at the time ‎of his circumcision. And on the third day Abraham went forth from his tent and seated himself ‎before the door of the tent, to warm himself in the sunbeams while he was in pain.‎