השער השביעי - בעניני התשובה וכל הדברים התלויים בה והנלוים אליה מסדר התפילה ועניני הפרישות. CHAPTER VII Concerning Repentance And All Matters Pertaining To It From The Order Of Prayer And The Matters Of Self Restraint
דע בני, כי כאשר חלי הגוף בא מהשתנות ממסך התערובות, אם בתוספת אם בגרעון, או בשינוי כחם והתוספת היא כגון שירבה הדם בגוף ותעורר חליים קשים, או שתרבה המרה האדומה או השחורה ותעורר חליים משונים, או שתרבה הליחה הלבנה ותעורר כמו כן חליים, וכאשר התוספת תעורר חליים, כן החסרון יעורר חליים אחרים הפך הראשונים. גם כל אחת מאלה התערובות, כשתעמוד בקו המישור, וישנה בהן שינוי רע, יעורר חליים, כגון הדם כשיהיה שרוף וישתנה להיות שחור, וגם אף על פי שלא יחסר ולא יוסיף, יעורר חליים, וכן כל אחד כשיוסיף על הקו, בין בכמותו בין באיכותו, יעורר חליים. על כן צריך לגוף, בעת יעוררו עליו חליים כאחת מאלו שלושת הסיבות, או במקרה אחר זולתן, כגון הכאה, או שרפת אש, או ביגיעת הגוף, וכדומה לו, ראוי למהר לרפאות המחלה בטרם יגדל ויוסיף החולי. וכפי תוספת כחו יחלש כח הגוף, ויתקבץ על האדם היזק ויאבד. לפיכך אמרנו, שצריך לכל משכיל, כשירגיש חולי בגופו, למהר לרפאותו. וכאשר אמרנו, כי חליים יתעוררו בגוף, כן יש לנפש משינוי הכחות, או משינוי האיכות, או משניהם כאחד, או ממקרה אחר. וחלי הגוף הוא חילוף מנהגו, כשיחלשו פעולותיו הטבעיות או ישתנו, בזה יוודע החולי, וכל עוד היות פעולות הגוף הטבעיות הולכות לתומן, ונוהגות על מנהגן, ולא ייבטל דבר מהן ולא ישתנה, נאמר, כי לא ייקרא האדם חולה, והנה לך האות במה שנבדיל בין החולי והבריאות. ועל כן נאמר, כי יש לנפש עצמה כמו כן חליים רעים, יבואו מהסיבות, והם ההרגשים, וכל אחד מהם יחליאנה, בין שיוסיף הדבר המחליא באיכותו בין שיחסר ויוודע חלי הנשמה בשעה שישתנו פעולותיה הנפשיות או תתבטל אחת מהן, ועל כן צריך לרפא אותה ולהראות הדרך אשר בה יוכל לתקן עניניה. Know this, my son, that the sickness of the body comes from a change in the mixture of the humors, whether it be by increase or by decrease or by the change in their strength. By increase is meant, for example, if there should be too much blood in the body. This could stir up severe illnesses. Or if there should be an increase in the red bile or the black bile, this could bring about different diseases. Or if the white humor should increase, this, too, could cause diseases. Just as an excess can bring about diseases, so can a deficiency cause other diseases which are the opposite of the first. Now, when one of these mixtures or fluids is in even balance and then a harmful change occurs, it will cause disease. For example, if the blood should be burnt and change to black, even though it is not deficient in quantity and does not increase in quantity, it will still bring about disease. And so it is with anything that disturbs the balance, whether in quantity or in quality, it will lead to disease. Therefore, it is necessary for the body when these diseases are brought about by reason of one of these three causes, or another happening besides them, for example, a blow or the burning of fire, or the weariness of the body, or things similar to this, it is proper to quickly heal the disease before the illness grows and becomes worse. As the strength of the one increases, the strength of the body weakens, and it will degenerate. Therefore, we have said that when an intelligent person feels illness in his body, he should hasten to heal it. Just as we have said that illnesses arise in the body, so is it with the soul, because of a change of powers or a change of quality or both combined or from some happening. The sickness of the body is the change of its customary habit when its natural functions weaken or alter. In this the sickness may be known. As long as the natural functions of the body continue perfectly and proceed in their customary way, and none of them ceases to function or is altered, we will say that such a man is not called sick. Here you have a sign by which you can distinguish sickness from health. Therefore, we say that the soul itself can be ill with severe sicknesses which arise from different causes. These are the emotions: each of them can cause illness either by the quality of the thing which causes the illness or by a lack of it. The sickness of the soul can be known when its spiritual activities are altered or one of them ceases to function. Therefore, it is necessary to heal it and to show the way in which the matters concerning the soul can be corrected.
ונאמר, בידוע כי כל דבר פועל לא יהיה פעול, כי אם לזולתו, כי לא ייתכן להיות אבר מאברי הגוף מכה ומוכה, ולא הפה אוכל ונאכל, ולא העין רואה ונראית, ולא היד בונה ונבנית, ולא הנר דולק ומדליק, אבל הפועל זולתי הפעול, ואי אפשר להיות הפועל והפעול דבר אחד זולתי הנשמה לבדה, כי היא יודעת כל הדברים הידועים ויודעת עצמה, אם כן היא יודעת עצמה וידועה לעצמה. Now, it is obvious that anything that is performing some action is not the recipient (of that action) unless it (receives this action) from something else, for it is not true that any limb of the body should be both the smiter and the smitten; of the mouth it cannot be said that it eats and is eaten, of the eye that it sees and is seen, of the hand that it builds and is built, nor does the candle both burn and kindle. The agent is distinct from the recipient. It is impossible for both to be one and the same—except the soul. For the soul knows all matters that can be known and knows itself. If this is so, then the soul knows itself and is known by itself.
דע, כי בעלי הפועל הם שלושה: הנברא הוא ידוע ואינו יודע, פעול ואינו פועל והבורא יודע ואינו ידוע מברואיו, והשלישי הנשמה, אשר היא בינונית בין הבורא ובין הנברא, וקבלה מכח הבורא להיות יודעת, ומכח הנברא להיות ידועה, והכח, אשר בו היא יודעת, יעיד כי לא תמות כלל, מפני שהיא פועלת הכל ואין לה פועל. ועל כן לא פעל בה המות פעולתו. והכח, אשר בו היא ידועה, יעיד כי תמות, מפני שהיא פעולה לדבר אחר. ועל כן נאמר, כי יש בה שני כחות: כח יודע וכח ידוע, כשיגבר אחד אין כח לשני, כי הוא הפכו. ועל כן נאמר, כי כח הידוע הוא הסכלות, בעבור כי הידועים הם המתכות והצמחים והנבראים ולא תהיה ידיעת הנפש אלא בדבר שסכלה קודם זה. ועל כן נשגב הבורא מלשלוט בו הכח היודע, כי אילו יהיה יודע יהיה הוא ידוע. ואחרי אשר הנפש יש בה אלה הכחות, נאמר, כי אם יגבר בה כח היודע לדעת דרכי האל יתברך, ועניניו, והדברים הטובים בעיניו, לא שתהיה הנפש יודעת אותו, רק דרכיו, ומידותיו, והמעשה הטוב בעיניו. ותחביר אליהם להיות יודעת קצת מעניני ברואיו ומסודות בריאתם זאת הנפש לא תמות כלל. אך אם יחלש זה הכח תהיה בה איולת. ובידוע, כי זאת הנפש תמות כאשר תמות נפש הבהמה. ועל כן לא נאמר, כי נפש החכם, כשיהיה רשע, היא נקראת נפש יודעת, כי אין כוונתנו לחכמות הזרות, כי אם אל החכמות הישרות, אשר ילמד אדם מהן דרכי האל. לזה ייקרא חכם, וזאת תחיה ולא תמות נפשו כלל. Know that the things containing the active force are three: that which is made—it is known but does not know; it is the recipient of action but is not an agent. Second, the Creator Who knows but is not known by His creatures; and third, the soul; It is intermediate between the Creator and the created. The soul has received from the power of the Creator the quality of knowing and from the power of the created the quality of being known. The power by which the soul knows testifies that it will never die, because it does all things and no power activates it. Therefore, death cannot act upon it. But the power by virtue of which it is known testifies that it will die, because it is a thing that is acted upon, and therefore we say that the soul has two powers: the power of knowing and the power of being known. When one of these is stronger, the other has no power, for it is its opposite. Therefore, we say that the capacity to be known constitutes ignorance, since that which is (merely) an object of knowledge are the metals, plants, and the artifacts. The soul’s knowledge consists in (knowing) something of which it was previously ignorant. Therefore, the Creator is too lofty for any power of knowing to know Him, for if there was such a knowing power, then the Creator would be known. Since the soul contains some of these powers, we argue that if the power of knowing the ways of God, blessed be He, should prevail and the matters concerning Him and the things which are good in His eyes, not that the soul knows Him, (rather it knows) only His ways, His attributes, and that which He deems good; and if you add (the power) to know some matters concerning His creatures and the mystery of their creation, such a soul will not die at all. But if the power of the soul grows weak, then there will be folly in it, and it will be obvious that such a soul will die like the soul of an animal. Therefore, we cannot say that the soul of a wise man, though it be wicked, is still called a rational soul, for our intention is not to deal with the universal wisdom, but the righteous wisdom from which a man may learn the ways of God. To such a man we would apply the name of the wise man. Such a soul lives on and does not die at all.
ועוד אומר, אחרי אשר התבאר כי הנפש היא פועלת בעצמה ובזולתה, כי כאשר היא יודעת זולתה תדע נפשה, וכל מה שתפעל בזולתה, אם לדעת זולתה או להודיע דעת לזולתה, כי תוכל לפעול לעצמה לדעת עצמה ולהודיענה הדעת והנה יצא מדברינו, כי המשכיל, כמו שילמד לאחרים יוכל ללמד לנפשו, ולא יצטרך לזולתו, כי הנפש היא המייסדת והמיוסדת. ובשביל שיש באדם הכח הזה שהוא יכול להזהיר נפשו, נתחייב לקבל עונש על הרע ושכר על הטוב, מפני שיש לו כח להזהיר עצמו, ואין צריך לזולתו, כי הבהמות לא יוכלו להזהיר לזולתן ולא להזהיר עצמן, וכן התינוקות, וחסרי הדעת, והחרש, והאלם, על כן אין להם עונש, כי לא יוכלו להזהיר עצמם, ואין להם שכר, מפני שלא יעשו בכוונה מעשה ממעשי היושר. ובעבור שיש באדם כח להזהיר נפשות, נאמר, כי זה הכח הוא השומר אותו וכשישגה השומר אותו עד אשר יאבד השמור, ייענש השומר, וכן כשתשגה הנפש היודעת ולא תשמור את עצמה עד שתאבד, נאמר, כי תאבד בעוונה, ומלבד זה העונש על אשר לא שמרה נפשה, וזה מבואר כאשר אמר (יחזקאל לג) ״והצופה כי יראה את החרב באה ולא תקע בשופר והעם לא נזהר ותבוא חרב ותקח מהם נפש הוא בעוונו נלקח ודמו מיד הצופה אדרוש״. ואחרי אשר הנפש תהיה השומרת והשמורה, אם תאבד תאבד בעוונה, ועוד מפני שהיא שומרת תיענש, וזהו ביאור גדול על העונש והגמול בעולם הבא. ודע, כי כח השמור לא יהיה לחסרי השכל, כמו שאמרנו, אלא למי שיש לו שכל, כי הבורא לא יתחבר כי אם לאנשי השכל, כאשר אמר (עמוס ג) ״רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה״. ועל כן, אחרי אשר יתחבר אליהם יקריבם אליו, ועל כן יענוש אותם ולא יענוש הרשעים הרחוקים ממנו, כאשר אמר (ויקרא י) ״בקרובי אקדש״. I say further, now that it has been explained that the soul effects its action in itself and on things beyond itself, and that just as it knows things other than itself, it knows its own self, and whatever it can do to others, whether to know others or to make known any knowledge to others, it can do it for itself, to know itself, and to cause itself to know additional knowledge. Behold, it would appear from our words that just as the intelligent person can teach others, he can teach himself and does not need someone else to teach him. But the soul sets a firm foundation and is in itself a foundation, and because man has within him the power of being able to warn himself, he is liable to receive punishment for the evil which he does and reward for the good. For he has the power to warn himself and does not require anyone else to warn him. Animals cannot warn others and they cannot warn themselves, and so is it with children and with those lacking in knowledge and with the deaf and the dumb. With them there can be no punishment, for they are not able to warn themselves, nor do they have a reward. For they cannot do righteous deeds by intention. But because there is in man the power to warn other souls, we must say that that is the power which guards him, and if the guardian blunders and the one guarded is lost or perishes, then the guardian must be punished. Similarly, if the rational soul blunders and he does not guard himself and perishes, we say that he perishes through his own sin. And he, therefore, receives the additional punishment of not having guarded himself. This makes clear what is said (Ezekiel 33:6), “But if the watchman see the sword come and blow not the horn and the people be not warned, and the sword do come and take any person from among them, he is taken away in his iniquity, but his blood will I require at the watchman’s hand.” Since the soul is both the guardian and the guarded, if it perishes, it perishes by its own sin, and, moreover, because it is also the guardian of other souls, it will be punished, and this is an important explanation of reward and punishment in the world to come. Know that the quality of being guarded cannot belong to those who are lacking in intelligence. For the Creator joins only with rational men, as it is said (Amos 3:2), “You only have I known of all the families of the earth.” Therefore, since the Creator does join in the companionship of rational men and brings them near to himself, he punishes them but does not punish the wicked ones who are far away from him. It is said (Leviticus 10:3), “Through them that are nigh unto Me I will be sanctified.”
ואחרי אשר ביארנו זה העיקר הגדול, נאמר, כי המעשים הרעים דומים לחליים, כמו שזכרנו, כי בעת ישתנו התערובות, אם באיכותן אם בכמותן, ישתנה עמהן הדם אשר הוא קיום הגוף ומעמידו. ובהיות הדם צלול וטוב יפרח הגוף ויאיר ויהיו מעשיו במישור, וכשישתנה ירד ויחלש, כי האברים, מפני שאין הדם צלול, במה יתחזקו, על כן הם חלושים ודלים, כי התערובות הרעות יתערבו בדם, והדם ההוא ישקה כל הגוף, וירד הגוף מפני רוע הדם, וישתנו פעולותיו. ועל כן אומר, כי הנפש תחלה כמו הגוף. וחלי הנפש יבוא מחמש סיבות: ממראה העינים, ושמע האזנים, ומלאכת הלשון והשפתים, ועסקי הידים, ותנועת הרגלים. ומלבד אלה החמש הגלויות, יש סיבה אחרת פנימית מתערבת בנפש, והיא המחשבה, וממנה תתעורר התאוה, אשר היא יסוד כל העבירות. אך המחשבה היא מן הנפש, ואילו לא יהיה לנפש גוף ולא היתה מחשבתה עכורה ורעה, אלא זכה כנפשות המלאכים, ואולם מפני חברתה לגוף היתה המחשבה גסה ועבה, והיתה מעורבת פעם מכחות עליונים ופעם מענינים תחתיים. והדמיון לזה, כאילו אחד מהמלאכים הונח באדמה, ונברא לו גוף, והיה כאחד ממנו. וצריך לנו לחשוב, כי יש שני כחות נלחמים זה עם זה, אחד נמשך למעלה למעשים עליונים, ואחד נמשך לענינים תחתונים. כשני שותפין, אחר חכם ואחד כסיל, כשישתתפו בעצם אחד ויעשה כל אחד מהם עסקו בעסק ההוא תיראה עסק הכסיל משונה וגרוע, ועסק החכם נחמד כליל יופי. ואם יתעסקו בעסק אחד, אשר לא ייחלק, ולא יוכל כל אחד לעשות מעשהו לבדו כי אם בחברת שותפו תיראה המלאכה ההיא מעורבת בין טוב ובין רע, אבל אם יהיה לאחר מהשותפין כח ויתרון על השני, תיראה פעולתו יותר מפעולת חבירו, אם יגבר הכסיל ייראה הגריעות והחסרון ורוע התיקון גובר במלאכה ההיא, ואם יחזק החכם ייראה במלאכה ההיא התיקון והיושר והיופי גובר. Now that we have explained this great principle, we will say that evil deeds are like the sicknesses we previously talked about. For when the various humors of the body are altered, whether in quality or in quantity, then the blood alters with them, the blood which is the sustenance of the body and and preserves it. When the blood is pure and good, then the body blossoms and gives light and its deeds are correct, but if it alters, then the body diminishes in strength and grows weak, for how shall the limbs strengthen themselves if the blood be not pure? It is for this reason that the parts of the body grow weak and thin, for the bad humors mingle with them and that blood flows to all of the body, and the body diminishes in its strength. Because of the bad quality of the blood, its functions are altered. Therefore, I must say that the soul grows sick just as the body does, and the sickness of the soul comes from five causes: from the sight of the eyes, from the hearing of the ears, from the work of the tongue and the lips, from the occupations of the hands, and from the motions of the feet. Aside from these five external causes, there is one inner cause which mingles with the soul, and that is the thought. And from that there arises lust which is the foundation of all sins. Now, thought comes from the soul, and if the soul did not have a body, thought would not be ugly and bad, but pure, like the souls of the angels. But because it is joined to the body, thought has become gross and vulgar, at times mingling with the higher qualities and at times with lower matters. An illustration of this would be that one of the angels had been left lying upon the earth and was formed into a body and became like one of us. We would then be compelled to think that there were two powers at war one with the other. One is drawn to higher and loftier deeds, and one is drawn to lower matters. They would be like two partners, one wise and one foolish, participating in one subject and each one performing his occupation. In this partnership, there will be apparent the occupation of the fool, strange and unworthy; and the occupation of the wise, lovely, and altogether beautiful. If they occupy themselves with one occupation which cannot be divided and where each one cannot do his work separately, but only with the companionship of his partner, that work will be seen as being mixed with good and with evil. But if one of the partners should have an advantage over the other, then his work will be seen as superior to the other’s and as being more worthy than that of his companion. If the fool is stronger, then the worthlessness and the lack of quality will be evident. The difficulty of correction will be apparent in that task. But if the wise part should be stronger, then it will be seen in the product that correction, improvement, and beauty govern.
על כן אומר, כי כפי כח הנפש או חולשתה תיראה מכחה המחשבה, ואם תהיה המחשבה נוטה לדברים עליונים, יהיו הפעולות הבאות מכחה נוטות לחסידות וליושר, ויהיו פעולות ההרגשים החמישה, אשר זכרנו, נמשכות ליושר ולחסידות. ואלה חמישה הרגשים הם כמו תעלות הגידין, אשר בתוכן ילך הדם להשקות כל אברי הגוף, וכן אלה הרגשים הם תעלות, ילכו בהן כחות המחשבה להשקות את הנפש. ועל זה אמר (במדבר טו) ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם״. וכן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ירושלמי ברכות פ״א ה״ה) ״ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה״. וכשיתערבו המעשים הרעים בנפש, ישחיתו פעולותיה עד אשר יסורו ממנהגם, כאשר ישחיתו התערובות מעשה הגוף, כן ישחיתו המחשבות הרעות מעשה הנפש. ומעשה הנפש הוא הדעה, והשכל, והדיבור, והענוה, והיראה, והתקוה, ושאר כחותיה הטובים, וכשתתערב בה התאוה הרעה תשחיתם כולם כאשר ישחיתו התערובות מעשה הגוף, כן תשחית תערובת התאוה מעשה הנשמה, ועל כן אנו צריכין לרפאות זה החולי על דרך רפואת הגוף, ונאמר, כאשר החולי הבא מתערובות צריך בתחילתו רפואות משלשלות מטהרות את הנגע מבפנים, ואז תועיל הרפואה מבחוץ, כי אם תתן לו רפואה, או משיחה, או תחבושת, והנגע עומד בעיניו, לא תועיל הרפואה רק להתחבר התערובות, ותוסיף על ההיזק, כמו שכתוב (שמות א) ״ונוסף גם הוא על שונאינו״. ועוד, מה תוכל הרפואה לעשות מבחוץ והאורב יושב לו בחדרו. וכפי אשר תתקן, הוא יקלקל, ויאבד הגוף בין מלחמת שניהם, ועל כן צריך לטהר הגוף, וכשיהיה נקי אז תועיל הרפואה, כמו היריעה המטונפת, אם תרצה לצבוע אותה, לא ידבק בה הצבע מפני הטינופים, עד ירחיצוה היטב ותהיה נקיה, וכפי שתהיה נקיה תקבל הצבע היטב. וכן הנפש, כשנדיח ממנה חלאי המחשבה הרעה והתאוה הנגעלת, אז ידבק בה כח התשובה, כמו הבגד הרחוץ, ועל זה אמר שלמה המלך, עליו השלום (קהלת ט) ״בכל עת יהיו בגדיך לבנים״. רומז לנקיות הלב, כלומר תהיה כונתך בכל עת שיהיה לבך בר, ואז תוכל לקבל המעשים הטובים, וכן אמר בתשובה (ישעיה נה) ״יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה׳ וירחמהו״. Therefore, I say that according to the strength of the soul and according to its sweetness, will the power of thought be seen. And if thought inclines to lofty things, then the acts which come from its power will incline towards piety and righteousness, and the acts of the five senses which we have mentioned will be drawn towards righteousness and piety. These five senses are like channels or arteries through which the blood courses to quench the thirst of all the limbs of the body. Similarly, the emotions are channels through which the powers of thought flow in order to quench the thirst of the soul. Concerning this, it is said: (Numbers 15:39), “And that ye go not about after your own heart and your own eyes.” And so did our Sages, of blessed memory, say in the first chapter of the Jerusalem Talmud, “The heart and the eye are two agents of sin, and when evil deeds are mingled in the soul, they corrupt its acts until they turn away from their regimen.” Just as extraneous juices corrupt the structure of the body, so do evil thoughts corrupt the function of the soul. The functions of the soul are knowledge, intelligence, speech, humility, fear and hope, and other good qualities. But when evil lust is mingled with the soul, it destroys all of these good qualities; just as extraneous juices destroy the structure of the body, so does the mixture of lust destroy the work of the soul. Therefore, we must heal the sickness in the same way as we heal the body—just as the sickness which comes from mixtures of the humors needs at the very beginning medicines that will cleanse and purify the wound from within so that the medicine from outside will be of value. For if you should give to the patient a medicament or an ointment or a bandage and the wound is still clearly discernible, the medicament will be of no advantage. It will only unite with the extraneous juices and increase the damage, as it is written (Exodus 1:10), “… and they also will join themselves unto our enemies.” Moreover, what can healing do from the outside when the enemy lurks in ambush from within. He spoils that which you would correct, and between the onslaught of both of them, the body perishes. Therefore, it is necessary to cleanse the body, and when the body is clean, the medicine will be effective. Just as with a soiled curtain—if you want to dye it, the dye will not be fast because of the stains. But if you wash it well it becomes clean. Then, according to its cleanliness, it will receive the dye well. So it is with the soul. When we wash away from it the taints of an evil thought and the lust which stains, then the power of repentance will cleave to it like to a garment which has been washed. And on this subject, King Solomon, peace be unto him, said (Ecclesiastes 9:8), “Let thy garments be always white.” By this, he means cleanliness of the heart, which is to say that your intention at all times should be that your heart be pure, and then you will be able to receive good deeds. So did the prophet say concerning repentance (Isaiah 55:7), “Let the wicked forsake his way, and the man of iniquity his thoughts, and let him return unto the Lord, and He will have compassion upon him.”
ואומר, כי כשיחלה הגוף, נקח רפואה שתהיה כנגד חלי הגוף, וכפי ריחוק החולי מקו המישור לצד אחר יהיה חוזק הרפואה לצד אחר, כגון אם באה על הגוף חמימות מעט, נתן לו רפואה קרה מעט, ואם תהיה חמימות רבה, תהיה קרירות הרפואה בתכלית החיזוק, כי לא תשוב החמימות לקו המישור כי אם בקרירות שתקרר אותה כפי רחקה מקו המישור כן רפואת הנפש, אשר תפליג באהבת ממון, ירגיל האדם נפשו בצדקות ולהסיר התאוה והבצע, וזה יהיה בשמחתו בחלקו, ושיזכור כי הכל יאבד, ושיחשוב כי המות יבואהו פתאום. ויתחבר לחולים ויתבונן במתים, ויעמוד בבית הקברות, ויכיר כי מחר יהיה כאחד מהם, וכן רפואת הנפש מאהבת נשים, למאוס אותן מיאוס כפי אהבתו, ולזכור את מומן ומידותיהן הרעות, וכי הן רשת לאדם, ובשבילן ישכח עבודת אלהים. I say that when the body becomes ill, we must take a medicine that will be opposed to the sickness of the body, and according to the distance of the sickness from the normal balance of the body on one side, the healing must be strong on the other side. For example, if there should come upon the body a warmth, a little fever, you must give to the patient a cooling treatment. If the warmth should be great, then the cold remedy must also be great, for the fever will not return to its proper balance except with a cold remedy that will cool it according to its distance from the balance of normality. For the fever will not return to normal except with a cool application that will cool it completely, according to the distance of the heat from normality. So must it be with the healing of the soul. He who exposes himself to a love of money must accustom himself to giving charity by removing lust for gain from his heart. This can be done only by his being content with his portion and by remembering that all things perish. He should think about death that will come upon him suddenly, and he should seek the companionship of the sick, and he should contemplate on the dead, and he should visit a cemetery, and he should recognize that tomorrow he will be like one of them. Similarly, in the healing of the soul from the love of women, he must learn to reject them with a rejection as great as his love. He should remember their faults and their evil habits, that they are a net for a man, and that because of them, a man may forget to serve God.
וכן רפואת הנפש מן הגאוה תהיה בהצנע לכת. ואם חליה ברשע וחונף, תהיה רפואתה באמונה וצדק, ובעשותו רפואה לאחת מאלה המידות או זולתן, ירגיל הנפש על הרפואה ימים רבים, כי הרפואה לא תסיר החולי ברגע אחד, כי אם בימים רבים, כשיתמיד אותה ויחדשנה בכל יום וככה רפואת חלי הנפש. והנה לך דמיון לרפא הגאוה. ירגיל נפשו בשפלות הלב, ובהצנע לכת, ושאלת שלום לכל אדם, ובשבועה לבל ידבר בגאוה, ואל יתגאה על עבדיו ולא על שפלים ממנו, ואם שמע חרפתו ממנו ידום, ואם יזיקוהו יקבל וייכנע לאל, כי בכל זה תיכנע הגאוה ותסור, אך לא יום אחד ולא יומים, כי אם ימים רבים, וידור נדר לשקוד על זה זמן קצוב, כמו שזכרנו. ואם יתגבר עליו היצר יום אחד, יתענה, ויתן צדקה, ויתודה חטאו, ויוסיף על הזמן, כדי שיהיה לו למשמרת בפעם שניה וייזהר פן ישלוט בו היצר. ובזה ישקוד על המצוה עד שתשוב לו למנהג, כאשר אמר החכם מנעורי הייתי עז פנים ולא נכלמתי מעשות כל רע, עד אשר קנאתי בחברי והרגלתי נפשי בענוה, ולא היתה מלבי כי אם בהכרח ובשבועה, וכאשר שקדתי עליה ימים, וראיתי נעימותיה, חשקתי בה, ודבקה נפשי אחריה, ויצא שמי באנשי דורי, כי הייתי בתכלית הענוה. Similarly, in the healing of the soul when it comes to arrogance, it must be by modest conduct. If the illness is wickedness and flattery, then its healing must be with faith and righteousness. When he undertakes a healing for one of these evil qualities, or others similar to them, he must accustom his soul concerning this healing for many days, for the healing will not remove the illness in a moment, but it will take many days. We must make the healing constant and renew it every day. Such is the healing of the sick of soul. Here is an illustration of how to heal arrogance. Let a man accustom his soul to be humble of heart, to be modest in conduct, and to greet every man in a friendly manner, and take an oath that he will not speak arrogantly, nor lord it over his servants and those who are lower than he. If he hears himself being reviled by someone, let him be silent, and if they harm him, let him accept that harm and yield to God. Through all this, arrogance can be humbled and removed, but it will take not one day or two days, but many days. Let him take a vow to work diligently on this for a set time, just as we have mentioned, and if his evil inclination proves too strong for him on one day, then let him fast and confess his sin. Let him add to the time of his repentance so that he will be mindful of it on a second occasion and guard himself lest the evil inclination then seek to rule over him. In this way, he will be applying himself diligently to the precept of repentance until it becomes habit, as the wise man said, “I was impudent from my youth, and I was not ashamed to do any evil deed, until I became envious of my companions, and I accustomed my soul to be humble. And this did not come naturally, but was done by commitment and by pledge. As I worked diligently over this for some time and I saw its pleasantness, I became delighted with it, and I so clung to it. I was of good repute among the men of my contemporaries, for I conducted myself with utmost humility.”
וכן אומר, כי התאוה היא מן החליים הרעים הממיתים נפש האדם, ועל כן אנו צריכים לזכור כל הדברים אשר בהם תוכל התאוה להתבטל, ואלה הם: כשיהיה רגיל ברוב אכילה ושתייה, ובחברת הנשים, גם ברוב העושר והכבוד, גם ברוב השלוה וההשקט וברוב הפתיות וחסרון השכל, וברוב התענוגים, וחסרון חברת החכמים והחסידים, גם בחברת אנשי בליעל ואנשי רשע, לפיכך תהיה הרפואה להמעיט אדם מן ההרגל בדברים האלה. ויהיה מאכלו ושתייתו כמשפט ולא לשובע, ולא יאכל מאכלים חמים בתבלין, כי בזה תחלש תאות המשגל וימעיט מחברת הנשים, ומלשחוק עמהן, ומלקרוא ספרי החשק, ויזכור כל מום שיש בהן, ובזה תחלש תאוותו, וכשירגיל בזה, תחלש תאות המשגל, וימעיט מחברת העשירים והשרים, ובזה תחלש תאות העושר והשררה. וימעיט מעסקיו וסחורותיו, וכשירגיל בזה, תחלש תאוותו מן העולם ומעסקי תבל. וימעיט מללבוש בגדים נאים, ומלבוא לבית המשתה, ולטייל בגנים, ובזה תחלש תאוותו מהתענונים. וימעיט לאכול מינים רבים ממיני המטעמים והיין, וכשירגיל תחלש תאות האכילה. וימעיט מחברת אנשי רשע, וכשירגיל בזה, תחלש תאוותו במעשיהם ובחברתם. וכפי שצריך להמעיט מן הדברים המגדילים התאוה, כן צריך להרבות בדברים המחלישים את התאוה וזה פירושם. אם תהיה תאוותו חזקה באהבת נשים, יכול לאכול רפואות קרות ויבשות, ואז תמעיט תאוותו בנשים. I say that lust is among the most severe diseases that slay the soul of a man, and therefore we must remember all the things through whose assistance lust can be nullified. These are: If a man is accustomed to much eating and drinking, and to the companionship of women, and to much wealth and honor, and to smugness and ease, and to much folly and lack of intelligence, and to much pleasure, and to an absence of the companionship of the sages and the pious, but enjoys instead the companionship of worthless and wicked people, then the treatment must be to lessen the habit in the following ways: Eat and drink minimally and not to satiety. Let him not eat warm and highly seasoned foods, for by abstaining from these he will weaken his sexual desire. Let him lessen his companionship of women and of laughing with them and of reading books which arouse his desire, and let him remember every fault that there is in women, and in this way his lust will be weakened. As he accustoms himself to this, his sexual desire will grow weak. Let him be less and less in the company of the wealthy and the powerful, and in this way his lust for wealth and for power will grow weak. Let him be less and less concerned with business, and as he accustoms himself to this, his lust for worldly things and worldly occupations will grow weaker. Let him decrease his wearing of lovely garments, and from going to the house of feasting and of strolling about in gardens, and in this way, his lust for pleasures will grow weaker. Let him decrease his partaking of all sorts of foods, of delicacies and wine, and as he accustoms himself to this restraint, his lust for food will grow weaker. Let him be less and less in the companionship of wicked men, and as he accustoms himself in this, his lust for their deeds and their companionship will grow weaker. Now, just as it is necessary to do less of those things which cause the lust to grow, so it is necessary to do much of those things which weaken the lust. This is their explanation: If he is given too much to lust, he should eat cooling and meager foods, and then his lust for women will decrease.
ויתענה ימים בשבוע, וביום תעניתו יאכל פת במים בלבד, ובזה תחלש מאד תאות האוכל. וירגיל ללכת לבתי המתים, וישב שם עד שעה גדולה לבדו, ובזה תחלש מאד תאות העולם. וירגיל להתחבר תמיד לעניים ולמרודים ולחולים, ובזה תחלש מאד תאות העושר והכבוד. וירגיל תמיד לקרוא דברי אלהים ומראותיו ונפלאותיו, ויתבונן באשר יקרא, ויכיר מן הכתוב גבורות אלהיו וענשו ותעצומו ומשפטיו ובזה תחלש אכזריות לבו וקשי ערפו ויפחד מאלהיו. Let him fast several days a week, and on the day of his fasting, let him eat a crust of bread and water only, and in this way, his lust for food will grow very weak. Let him accustom himself to go to the houses of the dead, and let him tarry there for a long time alone, and in this way, his lust for the things of this world will greatly weaken. Let him accustom himself to always join the companionship of the poor and the downtrodden and the sick, and in this way, his lust for wealth and honor will greatly weaken. Let him accustom himself always to read Holy Writ and His revelations and His wonders, and let him contemplate that which he reads. Let him ponder and discern from Scripture the great deeds of his God and His punishment, His might, and His judgments, and in this way the cruelty of his heart and his stubbornness will grow weak, and he will fear his God.
וירגיל לקרוא דברי רבותינו זכרונם לברכה, ללמוד דבריהם וחכמתם וסודותם, ויכיר וידע המצוה, ובזה יסיר פתיות לבו וסכלותו ויפקחו עיניו. וירגיל להרבות תפילות ותחנונים בכל יום ובחצי הלילה, ובזה יקל מרשעו וזדונו. וירגיל להעביר על לבו כל ההנאות הבאות לו בסור התאוה הרעה, וירגיל להעביר על לבו תמיד הרעות והמהומות, אשר ימצאוהו כשירדוף אחר התאוה. וכאשר ירפא האדם על דרך הזאת חלי התאוה, כן על דרך זאת ירפא חלי הכעס. והענין הזה שירגיל אדם נפשו בכל ענינים הממעטים את הכעס, ואלה שמות קצתם, כי האדם יגדל כעסו כשישתבש ענין מענינו, או יבוא לו היזק ממקום הטוב, או יאוש ממקום התקוה, או ייאמרו דברים הפך רצונו, או ישוב נכלם מאדם בשאלתו, או כשירצה לתקן מעשה וישחת לו או שיהיה כסיל או פתי כי אנו רואים החכם ימעט כעסו ויכול לכבוש כעסו, וכן כשיתחבר לאנשי רשע ופריצים, ככה נאמר כי ימעט הכעס ברוב החכמה והשכל, וחברת מתי מוסר ולהמעיט מהרבות המאכלים, ולקרוא הדברים אשר יפחד בהם מאלהיו, ויחשוב כי העולם כאין וכל עשרו וכל טובו, ועל כן לא יכעס כשיאבד חפצו או ישתבשו עסקיו. וכשיתנהג אדם באלה הדברים תמיד, ימעט כעסו, וזו היא רפואת הנשמה. Let him accustom himself to read the words of our Sages, of blessed memory, to study their words and their wisdom and their mysteries and to recognize and know the true meaning of each precept. In this way, he will remove the folly of his heart and his ignorance, and his eyes will be opened. Let him accustom himself to increase his prayers and petitions every day and at midnight. The burden of his wickedness and his impudence will grow lighter. Let him accustom himself to reflect in his heart upon all the pleasures which will come to him when the evil desire is removed. Let him accustom himself to reflect always in his heart about the evils and confusions which will come to him if he pursues lust. Just as a man can heal himself in this way from the sickness of lust, so can he in the same way heal himself from the sickness of anger, and in this matter, it is proper that a man should accustom his soul to all the things that lessen anger. These are the names and descriptions of a few of them: A man’s anger grows when some matter that affects him goes awry, or some injury comes to him from a place from whence he expected only good, or despair comes to him in place of hope, or things are said that are opposite of his wish, or when he is shamed by a man who refuses his request, or if he wishes to correct some deed and it is spoiled, or if he is a simpleton or a fool, for we see that a wise man lessens his anger and is able to subdue his wrath. In a similar vein, if a man should join the companionship of wicked men and outlaws, we would say to him: that anger grows less where there is ample wisdom and reason and the companionship of moral men. A man should lessen the quantity of his food. One should read words which will cause him to fear his God. He should ponder that all the world, all its wealth and its goodness, are as naught. Therefore, he should not grow angry when he loses some desirable object or if his business matters go awry. If a man conducts himself always in this way, his anger will grow less, and this is a healing for the soul.
ודע, כי מלאכת רפואת הנשמה נחלקת לשני חלקים: חלק המחשבה וחלק המעשה. וצריך לרפא תחילה חלק המחשבה ואחר כן חלק המעשה, כי כן חליי הגוף נחלקים לשני חלקים: חלק החליים הפנימיים, אשר בתוך הגוף, וחלק החליים הגלויים. כמו כן לנפש חליים נעלמים, כגון הקנאה, והמשטמה, והמרמה, והחונף, והכעס, והתאוה, והחליים הגלויים: הגנבה, והרכילות, ולדבר נבלה, והזנות, והרצחנות, ומקח שוחד. ועל כן האדם צריך לבטל בתחילה הכחות אשר גרמו אלה השני חלקים, ואחר כן לבטל חלק המחשבה, ואחר כן חלק המעשה, ולהרגיל הנפש ימים רבים בזה וכשירגיל הנפש ימים רבים בזה, צריך שישקול נפשו לדעת אם הוא צדיק או רשע, וישים נפשו כמו לשון המשקל בין שתי הכפות, ואם יראה אותה, כי נחלשה מאד מן העבירות הקדמוניות ואינו נכסף להן כבתחילה, והוא נכסף למעשים הטובים אשר החל ללמוד יאמין וידע כי מצא בעיני אלהיו חן, ועלה זכרונו לטוב, ונכלל לכת החסידים. ואם יראה, כי עוד התאוה החזקה לא נחלשה, ונכסף אליה עוד, והמעשים הטובים לא יכסוף אליהם ידע כי לא מצא חן בעיני אלהיו, ועוד לא נפתחו לו שערי תשובה, ועל כן ישתדל ויוסיף עבודתו. Know that the healing of the soul is divided into two parts, the part of thought and the part of deed. It is necessary first to heal the part of thought and afterwards, the part of deed, for the sicknesses of the body are similarly divided into two parts: the portion of the inner sicknesses which are within the body and the portion of the visible sicknesses. Similarly, the soul has hidden sicknesses, such as jealousy, hatred, deceit, flattery, anger, lust, and also visible sicknesses, such as theft, tale-bearing, speaking vile language, sexual immorality, murderous conduct, and taking of bribes. Therefore, a man must first nullify those qualities which cause these two divisions. Next, he must nullify the portion which deals with thought, and, afterwards, the portion which deals with deed. He must accustom himself for many days in this discipline. When he has accustomed his soul for many days in this discipline, then he must weigh his soul to know if he is a righteous man or a wicked one. He must set his soul as though it were on a scale. If he sees that he has grown very weak because of previous sins, but does not wish to do them as before, if he longs to do good deeds, the performance of which he has begun to study, let him believe and know that he has found favor in the eyes of his God and that the mention of him will be good and that he is included among the pious ones. But if he sees that the powerful lust has still not grown weaker and that he still desires it, and he does not desire the good deeds, then he should know that he has not found favor in the eyes of his God, and that the gates of repentance have not been open to him as yet, and, therefore, he must try to add to his service of God.