השער השלישי - באמונה ובענינים בסודות הבורא יתברך. CHAPTER III Concerning Faith and Matters Involved In The Mysteries Of The Creator Blessed Be He24Chapter 3 is analyzed thoroughly by G. Vadja which is included in Addenda 2.
דע, כי האמונה תהיה מן השכל, והשכל הוא שם כללי, מחובר מן האהבה והיראה והחכמה, כי שלושת אלה כשיתחברו ויתערבו יקום מהם השכל, ומן השכל תקום האמונה. ואפשר שתתחבר האמונה מן השתים לבדן, מן האהבה והיראה, אך תהיה חסרה האמונה ההיא. ואפשר שיהיה רוע החכמה משחית מחוסר האמונה, כגון חכמת האפיקורסין והמינים והפילוסופים, אשר אינם מאמינים בתורה הקדושה וזה הוא מפני רוע חכמתם. וכאשר יתקבץ בחכמה הרעה לב רע ומידות גרועות, תאבד האמונה עד תכליתה, כי לא תחסר האהבה מפני הלב הרע בלבד, אלא מפני לימוד חכמות רעות, ויתחדשו בלב ענינים רעים אשר ישחיתו מוצא האהבה, וישוב מקורה מקור משחת ומעין נרפש. וכאשר יתקבץ חסרון האהבה עם החכמה הרעה, תאבד כל האמונה, ועל כן אומר, כי העבודה תבוא מכח האמונה, והאמונה תבוא מכח השלוש, והן: החכמה, והאהבה, והיראה, שלוש אלה ילוו עליהן כחות רבים, כגון הייחוד, והבטחון, והענוה, והמוסר, והדומה להם, ולא באנו עתה לפרש אותם כי אם שלוש אלה שהן העיקר, ואלה השלוש יבואו מכח השכל, כאשר הקדמנו. ועל כן אנחנו באים עתה לפרש דרך קצרה ענין השכל, ואחרי כן נפרש כל עניני האהבה, וכל עניני היראה, וכל עניני החכמה, ומכולם יתבאר לך סוד האמונה. וכאשר יושלם לנו פירושם, נוכל ללמוד מהם פירושי יסודות העבודה, ובהשלימנו כל זה, נפרש שער העבודה וכל תנאיה: Know that faith comes from reason. Reason is a general term, made up of love, fear, and wisdom, and when these three join and blend, there arises from them reason, and from reason there arises faith. Now it is possible that faith could be joined with two qualities alone—love and fear—but in such a case, the faith that would result would be defective. It is possible that the evil contained in certain wisdom will destroy him who is lacking in faith, for example, the wisdom of atheists, heretics, and philosophers, who do not believe in the Holy Torah, and this is because of the evil contained in their wisdom. Then when there are joined to this wicked wisdom an evil heart and unworthy qualities, the faith will be utterly destroyed. For the quality of love will be lacking in this combination, not only because of the evil heart, but because of the study of evil wisdoms, and new and evil matters will enter the heart. These will destroy the source of love, and then the very spring of love will be a corrupt and muddy fountain. When the lack of love is combined with evil wisdom, all faith is lost. Therefore, I must say that the true service of God comes from the power of faith, and faith, in turn, comes from the power of these three qualities, and these are wisdom, love, and fear. To these there are added many powers, for example, insistence upon the unity of God, trust in God, humility, moral conduct, and qualities similar to these. But we have not come to explain these other qualities at this time, but to explain rather the three that are the principal ones, and these three come from the power of reason, as we have previously said. Therefore, we come now to explain briefly the matter of reason, and afterwards we will explain all the matters pertaining to love, fear, and wisdom. From all of these there will emerge the mystery of faith. When their meaning is completely understood by us, we will be able to learn from them the meaning and foundations of the service of God. When we complete all of this, we will explain the chapter of the service to God and all its conditions.
ועתה נתחיל בעזרת השם, ונאמר, כי כל דבר מושג בשכל או באחד מן ההרגשים יש לו שני כחות: אחד - פנימי נעלם, ושני - חיצון וגלוי, כגון ארבעה היסודות, כי יש בכל אחד מהם שני כחות: כח שומר אותו מלשלוט עליו ההפסד ומבדיל בינו לבין זולתו, כגון כח המחמם האש, והאש היא הצורה הגלויה לעינינו, וכן יש למים ולעפר ולאויר, כי האויר אף על פי שהוא דק מאד, יש בו כח נעלם אשר בו יוכל לנוע, ואנחנו לא נשיג אותו, רק נשיג כח החיצון, והוא מה שנרגיש בפנינו ובגופינו כשתעבור הרוח עלינו, וכאשר אלו היסודות והמתכות יש להם כח פנימי וכח חיצון, כן נאמר, כי יש לצומח כח אשר בו יהיה הגידול והתוספת, והכח ההוא שומר הצומח מלהיפסד ומבדיל בינו ובין זולתו, וגוף הצומח הוא הכח החיצון. אם כן יש להם שני כחות: אחד גלוי, ואחד נעלם. וכן החיות והבהמות יש להן כח, אשר בו תהיה התנועה וההרגשה והחמימות היסודית, ויש להן כח חיצון גס והוא גופיותן. אם כן יש להן שני כחות זה למעלה מזה: האחד - כח היסודות, אשר מהם נברא גופן, והוא העליון אשר על כח הצומח הגס. וכן בני אדם יש להם כח פנימי דק, והוא הנפש החכמה, והיא נעלמת יותר מכח החי, והכח הגס הוא הגוף, וכן יש לגלגל כח פנימי נעלם, והוא הנפש הכללית אשר היא עליונה מן הנפש החכמה, והכח הגס הוא גוף הגלגל. וכן יש באישים העליונים כח פנימי עליון ודק יותר מכח הגלגל, וכח חיצון והיא צורה הנראית לבני אדם, כגון צורת החיות והאופנים. ואילו ישיג שכלנו למעלה מזה, היינו מתארים אותו באלו הכחות, אבל אחרי אשר הבורא יתברך, הוא עליון ונשגב מהשגת שכלנו, נדע כי איננו ממי שיש לו כח פנימי וחיצון כשאר המושגות. וזה הדבר היה בעבור כל השכל הוא בנפש והוא מתחבר עם הגוף, אם כן הם שני כחות: אחד פנימי נעלם, ואחד חיצון. Now, we begin, with the help of God, and say: Everything that can be grasped by reason or by one of the senses has two powers: one power is inner and concealed, and the other is outward and revealed. For example, the four elements25See J. Klatzkin, Thesaurus Philosophicus (New York: Philipp Feldheim 1968) Vol. 2, p. 40 for the meaning of this term. . Each of them has two powers: one power that guards it from destruction and sets it off from the other elements. For example, the power that warms is fire. Now, the fire itself is the form which is revealed before our eyes, and similarly with water, with earth, and with air, for even though air is very thin, it has a hidden power that enables it to move, and we cannot experience it directly. We can only conceive of the outer power, which is what we feel in our faces or our bodies when the wind passes by. Just as there are in these elements and metals an inner power and an outer power, so must we say that every plant has within it a power in which its growth and increase are contained, and that power guards the plant from loss and distinguishes between it and other objects. Now, the body of the plant is its manifest power. If this is so, in every growing thing there are two powers: one revealed and one concealed. So it is with animals and beasts: each has a power which contains within it motion, feeling, and natural heat26Aristotle Generation of Animals. . They have an outward power which is their corporeality. If this is so, then they really have three powers, one superior to the others. The first being the elements out of which bodies are fashioned; and superior to it; is the vegetative power27One of the four classes of reality. and the ultimately superior is the growing body of the plant, So it is with human beings. They possess a fine inner strength, and this is the wise soul which is concealed more than the actual physical life of the living things. The coarse power is the body, and so it is with the sphere. It has a hidden inner power, and that is the general soul28This sounds like the Platonic notion of the world soul. (Plato, Timaeus Paragraph 30, 34 b-d). On the other hand, it may refer to the soul that in certain neo-Aristotelian views, resides in each celestial body. It all depends upon the reference, cf. galgal sphere. Does it refer to the whole universe? If so, then the Platonic theory is implied. If it refers to individual heavenly bodies or their spheres, then the Aristotelian theory is implied. The first interpretation seems more plausible. which is higher than the intelligent soul, while the coarse power is the body of the sphere. Now, there is in angels an inner power loftier and finer than the physical power of the sphere. Also, there is the outward power which is the form that is visible to human beings, for example, the form of the heavenly creatures and spheres. Now, if our intellects could conceive of something higher than this we would portray it with these powers. But since the Creator, blessed be He, is above our intellects and loftier than the ability of our intellects to conceive of Him, we know that He is not to be described as having an inner power and an outward power like the rest of the concepts of which we have spoken. This limitation of our intellect arises from the fact that the intellect is part of our soul, and it unites with the body, and thus, you see that it has two powers, one inner and concealed and the other outward.
כאשר אנו רואים, כי כל דבר ישיג את מינו, כאשר ישיג האדם אל החכמה, ולא יוכל הסוס והבהמה להשיג אל החכמה כי איננה ממינם, וכאשר יתחבר האדם לאדם והבהמה לבהמה מבלי מונע, וכאשר ישמע השומע לכוונת המדבר מפני שהוא מינו, וכאשר תשיג היד כח כל חם, או לח, או קר, או יבש, מפני שהוא ממינה, כי היא חמה וקרה ולחה ויבשה בשווה, אבל היד לא תשיג לחכמה ולענוה, ולא לאהבה, ולא ליראה, ואיננה יודעת מה הן, מפני שאינן ממינה, ומפני שלא תדמה היד לאחד מאלו הכחות בענין מן הענינים כי אם בבריאה, כי היד ברואה, והחכמה והענוה תבא מן האדם אשר הוא נברא, ועל כן נאמר, כי הענוה ברואה, בעבור שתבוא מכח הנבראים, וכפי ההפרש והיתרון אשר יש בין אלו הכחות המושכלים על הגופות המורגשות השפלות, כן היתרון והמעלות אשר בין כחות הנאצלים מן הבורא ובין השכל העליון הפועל. ואולם אמרנו ״בין כחות הבורא״, ולא אמרנו ״בין הבורא״, מפני השותפות אשר בין כחות הבורא והשכל הפועל, כי כחות הבורא נאצלים ממנו, והוא מכלל כחותיו. אך בין עצם הבורא יתברך, ובין השכל תכלית המרחק, ואין ביניהם חיבור ולא הצטרפות כלל, ולא דמיון בשום ענין, כי הבורא מאציל, והשכל נאצל, וכאשר היה בנו כח השכל אשר השגנו בו למושכלות, ובין זה הכח אשר בנו ובין כח ההרגש מרחק גדול אשר אין יותר ממנו. כי אילו תהיה בנו יכולת לקנות כח שיהיה מרחקו למעלה מן השכל כפי המרחק אשר בין כח השכל ובין כח ההרגש, היינו משיגים מה שלא נשיג מעצם הבורא, ואילו תושג אחדותו, לא היתה לנו אחדות. וביטול השגתנו לדעתו הוא לאות על כי דעתו אמיתית, וביטול השגתנו היותו הוא לאות על כי היותו אמיתית. והדמיון על זה, כי יד האדם אילו היתה יכולה לאסוף כל מימי הים, לא יהיה זה לאות על רוחב היד, כי אם על מיעוט מימי הים. והסוס והחמור אילו היו משיגים למה שישיגו בני אדם בחכמתם, לא יהיה זה לאות על חכמת הסוס והחמור, אלא על סכלות בני האדם. וכן רוחב השחקים, אם נאמר כי גרגיר חרדל הוא כולל אותם בתוכו ומקיף עליהם, לא יהיה זה לאות על רוחב גרגיר החרדל, אלא על קטנות השחקים. ובכל זאת אין זה דמיון שלם, כי בין הגרגיר והשחקים שותפות, כי הם נבראים והוא נברא, ואין שותפות בין שכלנו ובין הבורא. וכאשר אמרנו בבירור, כי הבורא אינו רחוק ולא קרוב ולא גבוה ולא שפל, כי אם תחייב לו אחד מאלה, כבר חייבת לו מקום וחייבת לו השגת מציאותו, כי בהיות לו מקום יהיה נמצא, וידענו כי אינו נמצא כי אם לעצמו, ולא לזולתו, וזה ההפרש שבין הבורא יתברך, ובין הנברא, כי הנברא נמצא לעצמו ולזולתו וחכם לעצמו ולזולתו. We say that everything seeks to attain that which belongs to its own class, for example: Man yearns to attain wisdom. Now, the horse or the cattle do not yearn for wisdom; it is not an aspect of their nature. We say that humans join with humans and beast with beast without hindrance. We say that the listener understands the intent of the one who speaks because he is of his own class. We say that the hand can sense in an object whether it is moist or warm or cold or dry, because that sensitivity pertains to its class, and that the hand is warm or cold or moist or dry with equal ease. But the hand cannot conceive of wisdom, modesty, love, or fear, and it knows not what they are, because they do not belong to its class, and the hand is not similar to any one of these qualities in any respect except in the manner of creation, for the hand was created and wisdom and modesty come from man, who was created. Therefore, we say that modesty is created because it derives from the capacities of created beings. Just as these powers which are intellect are greatly superior to the powers which are perceptual, physical, and lowly, so the powers that emanate from the Creator29Active (or agent) intellect. Aristotle distinguished the active intellect that makes things actually intelligible from the passive intellect that receives these intelligibles. The exact meaning of Aristotle has been debated over the centuries. See John M. Rise "Notes on Aristotle De anima 3.5" in Essays in Ancient Greek Philosophy, State University of New York 1971, pp. 505 reprinted from Classical Philology, LXI (1966) pp. 8-20. are superior to the Active Intellect. Note that we say, “the powers which emanate from the Creator”, and not, “the powers of the Creator”, because there is a similarity between the powers of the Creator and the active intellect, for the powers of the Creator emanate from Him, and it (i.e., the Active Intellect) is the sum total of His powers. Yet, between the essence of the Creator, blessed be He, and the Active Intellect there is an infinite distance, and there is no comparison or amalgamation at all between them, and no similarity of any kind, for the Creator is the source from which all emanations come while reason is that which emanates. There is a potential of reason through which we can attain ideas. Between this power of reason which is within us and the power of the senses, there is a great distance, in fact nothing could be more distant. Now, if we had the ability to acquire a power such that its distance from our intellect would be as great as the distance of our intellect from our senses, we would then be able to apprehend what we do (in fact) not apprehend of the essence of the Creator. If His unity were comprehensible we would not (thereby attain) unity (with Him). The fact that we have to negate our ability to reach His knowledge shows that our knowledge is not the true one. The fact that we must negate our conception of His existence30See Harry A. Wolfson "Maimonides on Negative Attributes" Louis Ginzberg Jubilee Volume (English) (New York: American Academy for Jewish Research, 1945) pp. 411-446. Wolfson clarifies Maimonides’ Guide to the Perplexed Vol. 1, Chapter 58. On the Attributes of God, see A. Altmann’s article, "Attributes of God", Encyclopedia Judaica, vol. 7, pp. 663-670, which is a digest of a lengthier study "The Divine Attributes", Judaism, Vol. 15, No. 1 (Winter, 1966), pp. 40-60. is a proof that He really possesses true being. To illustrate this point, if the hand of a man could gather in all of the waters of the sea, this would not be a sign of the breadth of the hand, but rather of the small quantities of the waters of the sea. And if the horse and the donkey could conceive of that which human beings can conceive with their wisdom, this would not be a sign of the wisdom of the horse or the donkey, but rather of the folly of man’s intellect. Similarly, with the breadth of the heavens, if we were to say that the mustard seed could contain them and embrace them, this would not be a sign of the magnitude of the mustard seed, but rather of the smallness of the heavens. Yet this is not a perfect analogy because there is a relationship between the mustard seed and the heavens. For the heavens are created and it, the mustard seed, is created, and there is no commonality between our intellect and the Creator. As we have clearly stated, the Creator is not far away nor is He near. He is not high nor is He low. For if you attribute any one of these qualities to Him, then you ascribe a special space to Him and a knowledge of His being. For if God had a place He would exist (in that place). But we know that He doesn’t exist except per se, not in (relationship) with something else (i.e., a place that surrounds Him). This is the difference between the Creator and a creature: the creature exists per se and in relationship to something else (whereas) the Wise One (i.e., God) exists (only) per se (not) in relationship to anything else.
ודע באמת, כי אין דבר אשר צריך להחביר לבורא יתברך, לא כח, ולא חיים, ולא חכמה, ולא מציאות, ולא אחדות, כי הוא נעלם מכל אלו הכוחות, ואין צריך לספר עליו דבר מהם, אך הכריחנו לספר אותו בהם שני דברים: האחד מפני שבא בכתוב (משלי ג), ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״. וכדומה לו, והשני כי אנחנו צריכים לספר אותו במציאות, כדי לבטל ממנו כל הדברים אשר ילוו למי שאין לו מציאות, כי מי שאין לו מציאות, הוא אין ונעדר, ואין לו כח, ולא יבוא ממנו פועל טוב או רע, ועל כן אנו חייבים לומר שהוא נמצא. וכן נאמר שהוא אחד, כדי להרחיק ממנו כל הדברים הנלוים למי שהוא יותר מאחד, כגון הריבוי, והחילוק, וההצטרפות, והחסרון, והתוספת, וכדומה לו. וכן כל שם אשר נקרא אותו, כי לא נקראהו מפני שהוא ראוי לו, רק להרחיק ממנו כל הדברים הנלוים להפך השם ההוא, ועתה בין והבין. Know this in truth, that no quality need be joined to the Creator, blessed be He, neither strength, nor life, nor wisdom, nor existence, nor oneness, for He is beyond all of these qualities, and it is not necessary to ascribe any of these qualities concerning Him, except that He compels us to relate two things concerning Him. One, which comes from Scripture, (Proverbs 3:19), “The Lord by wisdom founded the earth,” and similar passages. The second, we must tell of Him, affirming His existence, in order to avoid ascribing to Him all those things which usually accompany something that has no existence. For that which has no existence is a non-entity, having no reality whatever; it has no powers, and nothing, good or bad, can result from it. Therefore, we are obligated to say that He does exist, and thus we say that He is One in order to avoid ascribing to Him all terms of things which usually accompany one who is more than one, for example, plurality or division, relationship, subtraction, and increase, and qualities such as these. Thus it is with every name with which we call Him, for we do not call Him this name because it is fitting and proper for Him, but only to avoid calling Him by those terms the opposite of that name. Now, understand this well.
ואחרי אשר נדע כי מציאותו האמיתית היא ביטול השגת מציאותו, נדע כי אינו לא רחוק ולא קרוב כלל, ואחרי אשר אינו לא רחוק ולא קרוב, יתחייב מדברינו באמרנו ״לא רחוק כלל״ שהוא בתכלית הקורבה, ובאמרנו ״לא קרוב כלל״ כי הוא בתכלית הרוחק. וזה היתרון שיש לבורא יתברך, על הנברא אינו כיתרון שיש למכה על המוכה. כי היתרון שיש בין המכה והמוכה אינו כי אם בהכאה בלבד, וישתתף עמו בענינים רבים, כי ישתתפו בבריאה, ובכח, ובצורה, ובמידות רבות, ובמעשים רבים, ואחרי אשר השתתפו במעשים רבים, אין יתרון אמיתי לפועל על הפעול, כי היתרון האמיתי הוא כשלא ישתתף אחד מהם עם השני בשום דבר, או יהיה ראוי לו היתרון האמיתי. וזה יתרון האמיתי הוא יתרון הבורא יתברך, על הנברא, רצוני לומר, שיהיה לא רחוק ולא קרוב, כי מדרך ביטול השגת מציאותו צריך לומר ״לא קרוב״, ומדרך השגחתו בנבראים והנהגתו אותם צריך לומר ״לא רחוק״. אם כן הוא רחוק עד סוף תכלית כל מרחק והוא קרוב עד לפני תכלית כל קורבה, ועל כן יש לנו לדעת, כי הוא קרוב אלינו ורואה אותנו, ויודע ענינינו, ומנהיג אותנו, ואין תנועה מתנועותינו כי אם על פיו וברשותו. ועל כן צריך כל אדם להאמין כי הבורא יתברך, תמיד לפניו, וקרוב אליו, וסופר כל צעדיו, ומדקדק מוצא שפתיו וכל תנועותיו ומחשבותיו, ואין לנו לחקור על הקצה האחר, ולומר כי הוא רחוק מאד ואינו משגיח בנו, מפני שלא נשיג מציאותו, ולא שנשים זה הדבר לאות על תכלית רחקו ממנו, אבל יש לבני אדם לחשוב, כי כאשר קרב אליהם הבורא בשעת בריאתם ליש מאין, ויתן להם חיים ושכל וחכמה, ויטריפם לחם חוקם, כן הוא תמיד קרוב אליהם בתכלית הקורבה. Now that we know that His true existence is a nullification of any concept of His existence that we might have, we will know that He is not far off and not near at all. Since He is not far and not near, we conclude from our own words that when we say, “He is not far off at all,” that he is closest with the utmost nearness. And when we say, “He is not near at all,” that he is farthest with the utmost distance. This superiority that the Creator has, may He be blessed, over any created object, is not like the superiority that exists between the one who smites and the object smitten. The superiority which exists between the smiter and the smitten is only in connection with the smiting. The smiter and the smitten share in many qualities, for example, they share in the fact that both are created. They share in their powers, in their form, and in many qualities and in many actions, and since they do share in many acts, there is no true superiority to the one who acts over the object acted upon. For true superiority would mean that one does not share in any of the qualities which the second possesses. That would be true superiority. This true superiority is the superiority of the Creator, blessed be He, over the object created. I desire to say that He is not far and He is not near. For arising out of the fact that we cannot conceive of His existence, it is necessary to say that (He is) “not near.” From the fact of His supervision over all created beings and His conduct of them, it is necessary that (He be) “not far.” If this is so, then He is farther than the utmost distance and closer than the utmost nearness, and therefore it is up to us to know that He is near and sees us and knows about all our matters, and He guides us and not a single motion of all our motions is made except by words of His mouth and by way of His permission. Therefore, every man should believe that the Creator, blessed be He, is always before him and near him and keeps an account of all of his steps and considers carefully every expression of his lips and all of his motions and all of his thoughts. We ought not to search after the other extreme and say that He is so very far away that His providence is not over us, and He does not supervise us because we cannot comprehend His being. Nor should we construe this fact (i.e., our ignorance) as a sign of His absolute distance from us. But human beings should think that just as the Creator was close to them at the time of their creation to existence from non-existence, and gave them life and reason and wisdom and provided them with their required sustenance, thus He is always near to them with the utmost nearness.
אולם אמרתי ״אין לחקור על הקצה האחר ולומר כי הוא רחוק״, מפני כי שני הדרכים שווים, ואחד הוא שתאמר ״לא קרוב״ או ״לא רחוק״, כי בשניהם תצדק, ואחר אשר בשניהם תצדק, בחר לך משניהם הצריך אליך אשר תצדק בו. ועל כן צריך שתאמר, כי הוא קרוב אליך, ומשגיח בך, ושומר אותך, וסופר כל עניניך, ועל כן תאמר, כי אינו רחוק מפני הענינים האלה הצריכים לזה. ואחרי אשר התבאר שהוא לא רחוק ולא קרוב, יהיה כאילו אמרנו ״רחוק וקרוב״, ועל כן נאמר, כי הוא קרוב אל המעשים הטובים כי ידבקו אליו, ורוצה בהם מדרך קרבתו בנו, אך מדרך רחקו אין לו רצון ולא קורבה לדבר. ואל תרחיק מה שאנו אומרים, כי הוא קרוב ורחוק ביחד ורוצה ואינו רוצה, כי מה שאתה מרחיק לא תרחיקהו אלא בעבור שבגוף נברא לא יתחברו אלה ההפכים, כי המרחק והקורבה אשר בבורא אינם כהפכים אשר בבריות, כי אלה ההפכים הם בבריות, אך בכח הבורא אינם כן, ואין לך לסבור מן הנברא ענין הבורא. וכאשר אין ראוי לומר, אחרי אשר כל פועל יעיד עליו פועלו, כן לא נאמר שהעולם יורה על הבורא יתברך, כדרך הוראת הפעול על הפועל, אלא על הפך מענין ההוא, וכאשר כח הפועל הנמצא בפעול יעיד על מציאות הפועל וכחו ופעולתו והתחברותו אל הפעול ומשלו בו, כן נאמר, כי כח הבורא לא יימצא בנברא כמציאות כח הפועל בפעול אלא על ענין נעלם מזה, ולא יימצא בו כח הפועל ופעולתו והתחברותו אל הפעול אלא על דרך אחרת רחוקה ועמוקה מזאת. Now, I have already said that we ought not to search out the other extreme and say that He is far off, because both of these views are identical, and it is the same when you say that He is not near and He is not far off, for you will be right in both cases. Since you will be right in both cases, choose which of the two is needed by you and which view you can best justify. Therefore, it is necessary that you say that He is near to you and that His providence is over you and constantly keeps an account of all of your affairs. Therefore, you must say that He is not far off, because all of these matters necessarily lead you to this conclusion. After it has been made clear that He is not far off and that He is not near, it will be as though it is said that he is far and near. Therefore, we might say that He is near to all good deeds for they (i.e., the good deed) cleave to Him. He desires these good deeds because He is near to us. But we must not say because of His great distance from us that He has no desires or proximity to anything. Do not be put off by what we have just said, that He is both near and far at the same time, and also that He desires and does not desire at the same time. The reason that you are put off is because in a created body you cannot join two mutually exclusive (contradictory) opposites, because distance and nearness which are referred to in the Creator are not to be compared to mutually exclusive qualities when referred to in the created. These opposites are in the created, but in regard to the power of the Creator it does not apply. Do not extrapolate from the created to the Creator. It is not proper to say that since every product testifies to the producer so it is with the Creator, blessed be He. Similarly, we cannot say that the world teaches us concerning the nature of the Creator, blessed be He, in the same way as any created object testifies to the nature of its creator. But it is quite contrary in the case of the Creator even though the power of the Creator is found in that which is created and testifies to the existence of the Maker and the nature of His work and His relationship to His work, to His task and to His control over it. Nevertheless, the power of the Creator is not to be found in the created object in the same way that the power of the human worker is to be found in his work. But this is a more hidden matter. The power of the divine Creator, His work and His relationship to His work, can only be found in another path farther and deeper than this.