Positive Commandment מצות עשה
1 א

א. מצות עשה להאמין שיש אלוה נמצא. שנאמר (שמות כ, ב): "אנכי ה' אלהיך וגו'" - והוא יתברך ויתעלה המציא כל הנמצאים וכל העולמות, מכוחו וחפצו יתברך, הוא המשגיח על כל דבר. וזהו יסוד הדת. ומי שלא יאמין זה, הוא כופר בעיקר, ואין לו חלק וזכות בישראל. וחייבים אנו למסור נפשנו ומאודנו על אמונה זו. והעיקר - שיקבע בנפשו שהאמת כן הוא, ואי אפשר בחילוף מזה. וזה נוהג בכל עת ורגע, בזכרים ובנקבות:

It is a positive commandment to bear affection for a ger (stranger, convert, proselyte)

2 ב

ב. מצות עשה ליחד השם יתברך, להאמין אמונה שלימה שהוא אחד בלי שום שתוף. שנאמר (דברים ו, ד): "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" - וזוהי עיקר האמונה. אחר ידיעה הראשונה שיש אלוה נמצא, צריך להאמין באמונה שלימה שהוא אחד פשוט בתכלית האחדות, ואינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ולא יקרהו מקרי הגוף, ואין שני לו, ומבלעדו אין אלהים. ואמונה זו חייבים אנו בכל עת ובכל רגע, בזכרים ובנקבות:

as Scripture says "You shall therefore love the ger (stranger)" (Devarim 10:19). This is a religious duty in addition to the precept "You shall love your fellow as yourself" (Vayikra 19:18) (since plainly a ger is also included in general Jewry). The Holy One blessed is He love the ger since it is written "He loves the stranger in giving him food and clothing" (Devarim 10:18) and it says "you know the heart of a stranger" (Sh'moth 23:9). The meaning of the ger here is one who has come from another land to live with us, and all the more certainly a proselyte who has converted to Judaism.

3 ג

ג. מצות עשה לאהוב השם יתברך בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו. שנאמר (דברים ו, ה): "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" - והדרך לאהבתו הוא, כשנתבונן בפעולותיו עד שנשיגהו כפי יכלתינו, ויתלהב הלב לאהבתו. וזאת האהבה מחוייבת אלינו, וישים כל מחשבותיו לאהבת השם יתברך. ואין אדם אוהב להקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעת תהיה האהבה, אם מעט - מעט, ואם הרבה - הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים כבוד קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג. וזהו מן המצוות שחייב האדם בכל עת ובכל רגע. ונכלל במצוה זו לקרב בני אדם לעבודתו יתברך ולאהב אותו על בריותיו, כמו אברהם אבינו, עליו השלום, שנאמר (בראשית יב, ה): "ואת הנפש אשר עשו בחרן", ומפני זה קראו הקדוש ברוך הוא "אוהבו", שנאמר (ישעיה מא, ח): "אברהם אוהבי":

It is in force everywhere and always, for both man and woman

4 ד

ד. מצות עשה לירא את ה'. שנאמר (דברים ו, יג): "את ה' אלהיך תירא" - והדרך ליראתו הוא כמו הדרך לאהבתו, וכנזכר לעיל. וכשבאה עברה לידו, חייב להעיר רוחו שהקדוש ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם. וזוהי מן המצוות שחייב אדם בכל עת תמיד. ובכלל היראה, שלא להוציא שם שמים לבטלה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות:

5 ה

ה. מצות עשה לקדש את ה' ברבים. שנאמר (ויקרא כב, לב): "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וזה צריכים אנחנו לעשות במסירת נפשנו למות, ובכל מאודנו, לפרסם אמונתו יתברך שמו. שאם ירצו להכריחו להסירו מהאמונה - לא יאבה ולא ישמע, וימסור נפשו למיתה בשביל זה. ולא יטעה את האנס שיחשוב שכפר אף על פי שבלב הוא מאמין בו יתברך שמו כדי שלא יתן מקום אל המעבירו לחשוב שהוא כפר בהשם יתברך. ואם האנס מכוין להעבירו על דת, והוא בפרהסיא, דהיינו בפני עשרה מישראל אפילו בכל העברות ואפילו שלא בשעת השמד, יהרג ולא יעבור; ובשעת השמד, חס ושלום, אפילו בצנעה, יהרג ולא יעבור. אבל בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים - אפילו בצנעה ושלא בשעת השמד, ואפילו האנס מתכוין להנאתו ולא להעבירו על דת, יהרג ואל יעבר. ואם הוא ברבים, הרי זה מקדש השם ברבים שאין למעלה הימנו. והעובר על זה ולא קידש השם במקום שחייב לקדשו, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה שלא לחלל שם שמים, שנאמר (ויקרא כב, לב): "ולא תחללו". (ועיין בחלק הלאווין לא תעשה, קנ"ה). ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

6 ו

ו. מצות עשה לילך בדרכי השם יתברך בכל היכולת. שנאמר (דברים כח, ט): "והלכת בדרכיו". ולמדו חז"ל פרוש מצוה זו (ספרי שם, שבת קלג ע"ב: סוטה יד): מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד, אף אתה היה חסיד. וכן בכל המדות שיתאר בהן הקדוש ברוך הוא, צריך האדם להדמות לו וללכת בדרכיו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

7 ז

ז. מצות עשה להתפלל בכל יום להשם יתברך. שנאמר (דברים ו. יג): "ואותו תעבוד", ומפי השמועה למדו חז"ל (תענית ב ע' א) שעבודה זו היא תפלה, שנאמר (דברים יא, יג): "ולעבדו בכל לבבכם", איזוהי עבודה שבלב - זו היא תפלה. והמצוה היא, שיגיד האדם שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו, ואחר כך נותן שבח והודיה להשם יתברך. וצריך להתפלל בכונה הלב, שיפנה את לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה. ולא יעשה תפלתו כמי שנושא משא ומשליכו והולך לו, ולא יתפלל במחשבה טרודה ומבולבלת. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

8 ח

ח. מצות עשה לקשור תפילין על ידו. שנאמר (דברים ו, ח): "וקשרתם לאות על ידך". ומקום הנחתן הוא על הקבורת במקום הגבוה:

9 ט

ט. מצות עשה להניח תפילין של ראש. שנאמר (דברים ו, ח): "והיו לטטפת בין עיניך". ומקום הנחתן הוא במקום שמוחו של תינוק רופס. תפילין, כתובים בהן ארבע פרשיות: קדש, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמע, שיש בהן קבלת עול מלכות שמים, זכירת נסים ונפלאות שעשה השם יתברך עם אבותינו בהוציאם ממצרים, וקירב אותנו לעבודתו יתברך שמו. ואותן הארבע פרשיות בתפילין של יד הן בבית אחד, ובתפילין של ראש הן בארבעה בתים קטנים. ומי שאינו מניח תפילין, עובר בשמונה מצוות עשה. (לא הניח שמונה פרשיות, וכל פרשה ופרשה היא מצוה בפני עצמה). תפילין צריכין גוף נקי, היינו שיזהר שלא יצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהן עליו. כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין, כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. וכל הרגיל בתפילין בגוף נקי, מאריך ימים, שנאמר (ישעיה לח, טז): "ה' עליהם יחיו". וחייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהן עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, שקדושתן גדולה למאד. וכל זמן שתפילין על זרועו ועל ראשו, הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת. ומצות תפילין נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים אבל לא בנקבות:

10 י

י. מצות עשה לעשות ציצית על כנפי בגדיהם. שנאמר (במדבר טו, לח): "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם". וכסות שלובש האדם ביום שיש לה ארבע כנפות או יותר, ותהי מדתה שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואין צריך אחר לשמרו, ותהיה הכסות של צמר או של פשתים חייבת בציצית מן התורה. אבל שאר מינים, אינם חייבים בציצית אלא מדרבנן. ואם נתכסה בטלית שיש לה ארבעה כנפות ולא הטיל בה ציצית, ביטל מצות עשה. וקטן היודע להתעטף, חייב בציצית מדברי סופרים. וצריך ליזהר מאוד במצות ציצית, שהכתוב שקלה ותלה בה כל המצווה, שנאמר (במדבר טו, לט): "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'". ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים, אבל לא בנקבות:

11 יא

יא. מצות עשה לקרות קריאת שמע שחרית וערבית. שנאמר (דברים ו. ז): "ודברת בם וגו' ובשכבך ובקומך", והינו בזמן שכיבה ובזמן קימה. והם שלש פרשיות: שמע, והיה אם שמע, ויאמר. מפני שיש בפרשת "שמע" יחוד השם ואהבתו יתברך שמו, ותלמוד תורה, שהוא יתד שהכל תלוי בו; ובפרשת "והיה אם שמע" יש בה קבלת עול שאר המצוות; ובפרשת "ויאמר", שהיא פרשת ציצית, יש בה זכירת כל המצוות, ומצוה להזכיר יציאת מצרים, שנאמר (דברים טז, ג): "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ולא בנקבות:

12 יב

יב. מצות עשה לקבוע מזוזה בפתח הבית. שנאמר (דברים ו, ט): "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". ובמזוזה כתובות שתי פרשיות: שמע, והיה אם שמע. וחייב אדם ליזהר במזוזה, וכל זמן שיכנס ויצא, יפגע ביחוד השם יתברך ויזכור אהבתו, ויעור משנתו ושגיאותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר עומד לעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

13 יג

יג. מצות עשה לברך ברכת המזון אחר אכילת לחם. שנאמר (דברים ח, י): "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך". ומן התורה אינו חייב לברך אלא אם כן שבע, ומדברי סופרים אפילו אכל כזית לחם, חייב לברך אחריו ברכת המזון. ולפני אכילה, מברך מקל וחומר: כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כל שכן. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים; ובנקבות ספק אם הן חייבות מן התורה:

14 יד

יד. מצות עשה ללמוד תורה וללמדה. שנאמר (דברים ו, ז): "ושננתם לבניך" - מצוה שיהיו דברי תורה מחודדים בפיו של אדם, שלא יגמגם בהם. בין עני ובין עשיר, בחור וזקן, ובעל יסורים, ועני המתפרנס מן הצדקה ומחזיר על הפתחים חייב לקבוע לו זמן לתורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א, ח): "והגית בו יומם ולילה". וחייב ללמוד עד יום מותו, שנאמר (דברים ד, ט): "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך". ומצוה על האב ללמוד עם בנו, והוא קודם לאחרים. גם מחוייב ללמוד עם בן בנו, שנאמר (שם): "והודעתם לבניך ולבני בניך". ומשיתחיל התינוק לדבר, אביו מלמדו תורה, ולומר עמו פסוק: "תורה צוה לנו משה" (דברים לג, ד), וחייב לשכור לו מלמד. ואשה פטורה מתלמוד תורה; מכל מקום, ראוי לה שתשתדל שלא יהיו בניה עמי הארץ. ותלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות, שתלמוד מביא לידי מעשה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן:

15 טו

טו. מצות עשה שכל אחד מישראל יכתוב לו ספר תורה. שנאמר (דברים לא,יט): "כתבו לכם את השירה הזאת", ופירשו: כתבו את התורה שיש בה שירה זאת; שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ואם כתבו בידו, מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני; ואם אי אפשר לו לכתוב בעצמו, צריך לקנותה או שישכור מי שיכתבנה לו. ואף על פי שיש לו ספר תורה מאבותיו, מצוה לכתוב משלו. ואם הגיה בספר תורה אות אחת, הרי זה כאלו כתב כל התורה. וכתב הרא"ש זכרונו לברכה, דכל זה בדורות הראשונים, שהיו כותבין ספר תורה ולומדים מתוכה, אבל בימינו, שכותבין ספר תורה ומניחין אותה בבית הכנסת לקרות בה ברבים, מצות עשה על כל איש מישראל שידו משגת, לקנות חומשים, משניות וש"ס ופירושיהן, כדי להגות בהם הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא כדי ללמד בה, ועל ידי הגמרא ופירושיה, ידע פירוש המצוות והדינים על בוריים על כן, הן הן הספרים שאדם מצווה על כתיבתן. ומי שיש בכחו לקיים שניהם כפשוטו, אשרי חלקו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ולא בנקבות:

16 טז

טז. מצות עשה להתדבק בחכמים ותלמידיהם. שנאמר (דברים י, כ): "ובו תדבק". ואמרו חז"ל (כתובות קיא ע"ב): הדבק בחכמים כאלו דבוק בשכינה. לכן ישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם, ויאכל עמו ויהנהו מנכסיו, ויתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים וישתה בצמא את דבריהם. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

17 יז

יז. מצות עשה לקום מפני שיבה ולכבד תלמיד חכם ולקום מפניו. שנאמר (ויקרא יט, לב): "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". שיבה הוא זקן המופלג בזיקנה אפילו אינו חכם; וחייב לעמוד לפניו אפילו חכם שהוא ילד, אבל אינו חייב לעמוד לפניו מלוא קומתו, אלא כדי להדרו. וזקן הוא זה שקנה חכמה; אפילו הוא ילד, עומדין לפניו מלוא קומתו, משקרב בארבע אמותיו עד שיעבור מכנגד פניו. וחייב גם כן לחלוק כבוד לרבו, אף שלא למד רוב חכמתו ממנו. והרב שמחל על כבודו כבודו מחול. ועון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנא אותם; וכל המבזה חכמים אין לו חלק לעולם הבא. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

18 יח

יח. מצות עשה לירא מן המקדש. שנאמר (ויקרא יט, ל): "ומקדשי תיראו". ובתי כנסיות ובתי מדרשות שלנו, נקראים "בתי מקדש מעט", שנאמר (יחזקאל יא, טז): "ואהי להם למקדש מעט". ויש ליזהר בהם משחוק והיתול ושיחה בטילה, ואין מחשבין בהם חשבונות, ואין ישנים בהם. וקדושתם חמורה מאד. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

19 יט

יט. מצות עשה לקדש את יום השבת בדברים. שנאמר (שמות כ, ח): "זכור את יום השבת לקדשו", ואמרו חז"ל (תורת כהנים. פרשת בחוקתי): קדשהו בדברים בכניסתו בקידוש, וביציאתו בהבדלה. ומדברי סופרים, שיקדש על היין או על הפת. וכן מדברי סופרים להבדיל ביציאתו על היין, או על שאר משקה שהוא חמר מדינה. ואסור לטעום כלום קודם קידוש והבדלה. ועל ידי הנביאים נצטוינו שתי מצוות, שהם: עונג וכבוד, שנאמר (ישעיה נח, יג); "וקראת לשבת עונג לקדש ה' מכובד". כבוד הוא - שירחץ פניו וידיו בחמין, ולבוש וכסות נקיה. עונג הוא שיתענג במאכל ומשקה. וחייב בשלש סעודות בשבת. וכל המרבה בהוצאות שבת הרי זה משובח [והיינו לפי כוחו]. המענג שבת, נותנים לו נחלה בלי מצרים, ונותנים לו משאלות לבו, וניצול משעבוד מלכיות. גם מצוה לערוך שלחנו במוצאי שבת, אף על פי שאינו צריך אלא לכזית ללוות המלכה. וכתב הרמב"ן, שנכלל במצות עשה של זכירה זו, גם כן לזכור שבת בכל יום. לכן כשיזכיר את ימות השבוע, יאמר: אחד בשבת, שני בשבת וכו'. גם בשאר ענינים, כשיזדמן לו דבר טוב יזמנהו לשבת, ויאמר בפיו: הרי זה לשבת. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

20 כ

כ. מצות עשה לשבות בשבת ממלאכה. שנאמר (שמות כג, יב): "וביום השביעי תשבות". ומצות עשה זו אנו מצווין ומוזהרים גם על בהמותינו שישבתו ממלאכה. ואמירה לגוי לעשות מלאכה, אסור מדברי סופרים, ונקרא "שבות".(ועיין בחלק הלאוין, לא תעשה ו). ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

21 כא

כא. מצות עשה לשמוח ברגלים. שנאמר (דברים טז, יד): "ושמחת בחגך". וכשהיה בית המקדש קיים, היתה השמחה, שיקריב שלמים יותר על שלמי חגיגה, ונקראים "שלמי שמחה". וגם נשים חייבות בשמחה זו. ובזמן הזה, אין שמחה אלא בבשר ויין. וחייב לשמח אשתו בבגדים נאים, ולחלק לבני ביתו מיני מתיקה, וחייב לשמח עניים. ומי שאינו משמח עניים, אין זו שמחה של מצוה אלא שמחת כריסו, ושמחה כזו, קלון הוא להם, שנאמר (מלאכי ב, ג): "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". ואף על פי שאכילה ושתיה במועדים מכלל מצות עשה, לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש, שזה הוללות וסכלות; ולא נצטוינו אלא על שמחה שיש בה עבודת השם יתברך, ואי אפשר לעבוד את השם, לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות, אלא מתוך שמחה של מצוה. והשמחה שישמח אדם בעשיית המצוה, עבודה גדולה היא. ונוהג בכל מקום ובכל זמן:

22 כב

כב. מצות עשה להשבית חמץ בארבעה עשר בניסן. שנאמר (שמות יב, טו): "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", מפי השמועה למדו, שזה הראשון הוא י"ד בניסן קודם זמן איסור אכילת חמץ. וההשבתה היא שיבער החמץ הידוע מרשותו; ושאינו ידוע, מבטלו בלבו ויחשוב אותו לאין, ושאין בו צורך כלל. ומדברי סופרים, שבודקין ומשביתין מתחלת ליל י"ד, לאור הנר, מפני שכל העם מצויים בבתיהם בלילה, ואור הנר יפה לבדיקה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

23 כג

כג. מצות עשה לאכול מצה בליל ראשון של פסח, שנאמר (שמות יב, יח): "בערב תאכלו מצות". מצה צריכה שתהיה מחמשה מיני דגן, והם: חטה, שעורה, כוסמין, שבולת שועל ושפון (הוא קארן). ונשים חייבות גם כן במצה. וקטן שיכול לאכול, מחנכין אותו בכזית. ואסור, מדברי סופרים, לאכול מצה בערב פסח, כדי שיאכל מצה לתאבון. מרור וחרוסת מצוה מדברי סופרים. על מרור צריך לברך: אשר קדשנו במצוותיו וצונו על אכילת מרור, ועל חרוסת אינו צריך לברך כלל. ונוהג בכל מקום, בזכרים ובנקבות:

24 כד

כד. מצות עשה לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן. שנאמר (שמות יג, ח): "והגדת לבנך ביום ההוא". ומצוה להודיע לבנים לפי דעתם. ואף על פי שאין לו בן, מצוה לספר. וכל המרבה לספר ביציאה מצרים, הרי זה משובח. ונוהג בכל מקום, בזכרים ובנקבות:

25 כה

כה. מצות עשה לשבות ממלאכה ביום ראשון של פסח. שנאמר (ויקרא כג, ז): "ביום הראשון מקרא קדש". ומלאכת אוכל נפש מותר בשביל ישראל, אבל לא בשביל עכו"ם, שנאמר (שמות יב, טז): "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". והעושה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש ביטל מצות עשה זו, ועבר על לא תעשה שלא לעשות מלאכה, שנאמר (ויקרא כג, ז): "כל מלאכת עבודה לא תעשו". (ועיין בחלק הלאוין, לא תעשה קמ"ז). והבערה והוצאה מותר אפילו שלא לצורך אוכל נפש. ומדברי סופרים, לעשות בחוץ לארץ כל יום טוב שני ימים. ובארץ ישראל עושים רק יום אחד, אבל ראש השנה עושים שני ימים גם בארץ ישראל. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

26 כו

כו. מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום שהביאו העומר במקדש. שנאמר (ויקרא כג, טו): "וספרתם לכם וגו' שבע שבתות תמימות". ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר (שם שם, טז): "תספרו חמשים יום". ומתחילין למנות מתחלת ליל ששה עשר בניסן. וספירה זו צריכה ברכה; ואם ספר ולא ברך, יצא. ומונין מעומד; ואם מנה מיושב, יצא. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים, אבל לא בנקבות:

27 כז

כז. מצות עשה לשבות ממלאכה ביום שביעי של פסח. שנאמר (ויקרא כג, ח): "ביום השביעי מקרא קדש". ודינו כמו יום טוב ראשון של פסח, וכנזכר לעיל (מצות עשה כ"ה). ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

28 כח

כח. מצות עשה לשבות ממלאכה בחג השבועות. שנאמר (ויקרא כג, כא): "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש". ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

29 כט

כט. מצות עשה לשבות ממלאכה ביום א' בתשרי והוא ראש השנה. שנאמר (ויקרא כג. כד): "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש". ודינו ביום ראשון של פסח לענין מלאכה. ומדברי סופרים לעשות שני ימים, בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

30 ל

ל. מצות עשה לשמוע קול שופר בא' בתשרי שהוא ראש השנה. שנאמר (במדבר כט, א): "יום תרועה יהיה לכם". ושופר הוא קרן כבש וכפוף, ושאר שופרות פסולין. וחייבים לשמוע בראש השנה תשע תקיעות: שלש פעמים תקיעה, תרועה, תקיעה. ואנחנו מסופקים מה הוא תרועה, על כן אנו תוקעים שלש פעמים תשר"ת (תקיעה, שברים תרועה, תקיעה), ושלש פעמים תש"ת (תקיעה, שברים, תקיעה), ושלש פעמים תר"ת (תקיעה, תרועה, תקיעה), כדי להסתלק מן הספק. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים, אבל לא בנקבות:

31 לא

לא. מצות עשה לשבות ממלאכה ביום הכפורים. שנאמר (ויקרא כג, לב): "שבת שבתון הוא לכם". וכל העושה מלאכה ביום הכפורים, בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, (עיין בחלק הלאוין, לא תעשה קנ"א). וחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. וכל מלאכה האסורה בשבת אסורה גם ביום הכפורים. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

32 לב

לב. מצות עשה להתענות ביום הכפורים. שנאמר (ויקרא כג. כז): "אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא וגו' ועניתם את נפשותיכם". וצריך להתענות מערב עד ערב, ולהוסיף מחול על הקודש. וכל המרבה בסעודה בערב יום הכפורים, כאלו התענה תשיעי ועשירי. (ועיין בחלק הלאוין, לא תעשה קנ"ב). ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

33 לג

לג. מצות עשה שהחוטא ישוב מחטאו ויתודה חטאיו לפני השם יתברך. שנאמר (במדבר ה, ז): "איש או אשה וגו' והתודו את חטאתם", וזהו וידוי דברים לפני השם יתברך. ויאמר ממעמקו הלב: אנא השם, חטאתי, עויתי ופשעתי לפניך וכך וכך עשיתי (ויפרט החטא), והרי נחמתי ובושתי ממעשי, ולעולם אין אני חוזר לעשות הדבר הזה. והעיקר חרטה בלב, באמת, על העבר, ולקבל עליו שלא יעשה כזאת לעולם, וזהו עיקרה של תשובה. וכל המרבה להתודות, הרי זה משובח. ואפילו מיתה ווידוי של יום הכפורים, אינן מכפרין אלא עם תשובה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

34 לד

לד. מצות עשה לשבות ממלאכה ביום ראשון של סוכות. שנאמר (ויקרא כג, לה): "ביום הראשון מקרא קודש". ודינו כיום ראשון של פסח (מצות עשה כ"ה). ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

35 לה

לה. מצות עשה לישב בסוכה בשבעת ימי החג. שנאמר (ויקרא כג, מב): "בסוכות תשבו שבעת ימים". וכל שבעת ימי החג הוא אוכל ושותה ודר בסוכה, בין ביום בין בלילה, וכל שבעה ימים עושה אדם ביתו ארעי וסוכתו קבע, ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה. בלילה הראשונה, חובה לאכול בסוכה לפחות כזית פת; מכאן ואילך, רצה לאכול פת אוכל בסוכה, רצה לאכול פירות אוכלן חוץ לסוכה. וקטן שהגיע לחנוך, חייב מדברי סופרים. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים אבל לא בנקבות:

36 לו

לו. מצות עשה ליטול בחג הסוכות ארבעה מינים. שנאמר (ויקרא כג, מ): "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל", והם: לולב אחד ואתרוג אחד ושלשה בדי הדס ושני בדי ערבה. וצריך ליטלן כדרך גדילתן; ומשהגביהן, יצא ידי חובה. וכל היום כשר לנטילן. ומדברי סופרים, ליטול ארבעה מינים כל שבעת ימי החג, לבד בשבת, שאסרו חז"ל ליטלן אפילו כשחל יום ראשון בשבת שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. וארבעה מינין מעכבין זה את זה. ושאולין, פסולין ביום ראשון וכשרים בשאר ימים. וגזולין, פסולין לעולם. וקטן היודע לנענע, חייב מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות. ונוהג בכל מקום ובכל זמן. בזכרים, אבל לא בנקבות:

37 לז

לז. מצות עשה לשבות ממלאכה ביום שמיני עצרת. שנאמר (ויקרא כג, לו): "ביום השמיני עצרת וגו' מקרא קדש". ודינו כיום ראשון של פסח (מצות עשה כ"ה). ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

38 לח

לח. מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל. שנאמר (דברים טו, יא): "פתוח תפתח את ידך וגו'", ודרשו חז"ל (ספרי שם): "פתח תפתח" אפילו כמה פעמים. ועוד נאמר (ויקרא כה, לה): "והחזקת בו גר ותושב [היינו מי שקיבל עליו לקיים שבע מצוות בני נח, שמחוייבים אנו להחיותו] וחי עמך". ונאמר עוד (שם): "וחי אחיך עמך". וצריך ליתן כפי מה שראוי לעני, ולפי מה שחסר לו אם אין לו כסות, מכסים אותו, ושאר דברים הצריכים לו. ואם אין יד הנותן משגת, נותן לו כפי השגת ידו. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, חייב ליתן צדקה לאחר. עני שהוא קרובו קודם לכל אדם; עניי ביתו קודמין לעניי עירו; עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, שנאמר (דברים טו, יא): "לאחיך לענייך ולאביונך בארצך". וכל הרואה עני מבקש, והעלים עינו ממנו ולא נתן לו צדקה, בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה.(עיין בחלק הלאוין, לא תעשה ס"ב). ועבירה חמורה היא מאד, ונקרא בליעל, חוטא ורשע. ומחוייבים אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לזרע אברהם. ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר (ישעיה א, כז): "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". וכל מי שהוא אכזר, יש לחוס ליחוסו, שאין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם, שנאמר (ירמיה נ, מב): "אכזרי המה ולא ירחמו". וכל ישראל כאחים, שנאמר (דברים יד. א): "בנים אתם לה' אלהיכם", ואם לא ירחם האח על אחיו, מי ירחם עליו?! ולמי עניי ישראל נושאים עיניהם? האם לעכו"ם ששונאים אותם ורודפים אחריהם? הא אין עיניהם תלויות אלא לאחיהם, וצריך ליתן בסבר פנים יפות ובשמחה. אין דבר רע יורד מן הצדקה, ואין אדם נעשה עני מן הצדקה, שנאמר (ישעיה לב, יז): "והיה מעשה הצדקה שלום". וצריך לפייס העני בדברים, ואסור לגעור בו או להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר. ואוי לו למי שהכלים לעני. הכופה אחרים ליתן צדקה, שכרו גדול משכר הנותן. וכל המרחם, מרחמין עליו, שנאמר (דברים יג, יח): "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". פדיון שבויים אין מצוה גדולה ממנה, והמעלים עינו ממנה, עובר בכמה מצוות עשה ולא תעשה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

39 לט

לט. מצות עשה לקיים מוצא שפתיו מה שקבל עליו בנדר או שבועה. שנאמר (דברים כג, כד): "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת", ונאמר (במדבר ל, ג): "ככל היוצא מפיו יעשה". ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

40 מ

מ. מצות עשה לדון דין הפרת נדרים ושבועות. שנאמר (במדבר ל, ג): "איש כי ידור נדר לה' וגו'". והיינו, דאם ניחם הנודר ונתחרט על מה שעבר, שיבוא לחכם המובהק, או לשלשה הדיוטות אם אין שם מומחה, ואומר: אני נשבעתי או נדרתי על כך וכך, ונחמתי. ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שיארע לי כך, לא הייתי נודר או נשבע. והחכם או שלשה הדיוטות אומרים לו: כבר נחמת? והוא אומר הן. אומרים לו, שרוי לך, או: מחול לך, או: מותר לך. ונוהג בכל מקום ובכל זמן:

41 מא

מא. מצות עשה לכבד אב ואם. שנאמר (שמות כ, יב): "כבד את אביך ואת אמך". איזהו כבוד, מאכיל ומשקה ומלביש ומכסה, משל אב; אין לו לאב ויש לבן כופין את הבן לזון את אביו כפי כחו. ומשמש אותם כדרך שעבד משמש לרבו. ומכבדו אפילו לאחר מותו. אם אמר לו אביו: "השקני מים", ויש לפניו איזה מצוה לעשות, [אם אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים, יעסוק בכבוד אביו]; אם אין המצוה יכולה להעשות על ידי אחר, יעשה המצוה. מה שאין כן אם אמר לו אביו לעשות עבירה אפילו מדברי סופרים לא ישמע לו, שכולם חייבים בכבוד השם יתברך. כבוד אב קודם לכבוד אם - שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו. ומי שמיקל בכבוד אביו ואמו, ביטל מצות עשה זו, אלא אם כן עשה מדעתם, במחילתם. גם אשה חייבת בזה; ומה שבעלה מונע אותה מזה, פטורה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן:

42 מב

מב. מצות עשה לירא מאב ואם. שנאמר (ויקרא יט, ג): "איש אמו ואביו תיראו". איזהו מורא לא יעמוד וישב במקומו: ולא יסתור את דבריו; ולא יכריע את דבריו; ולא יקראנו בשמו, לא בחייו ולא במותו, אלא יאמר "אבא מרי". ואב ואם, שניהם שקולים בכבוד ובמורא, והשוה הכתוב כבודם ומוראם לכיבוד ומורא השם יתברך. והעובר על זה והמיקל ביראתם, ביטל מצות עשה, אלא אם כן עשה מדעתם; שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

43 מג

מג. מצות עשה לישא אשה לפרות ולרבות. שנאמר (בראשית א, כח): "ויאמר להם אלהים פרו ורבו". ויכוין לקיום המין. והאיש שהוא בשנת שמונה עשרה, נתחייב בפריה ורביה. ואם עבר עליו עשרים שנה ולא נשא, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה זו. ואם עוסק בתורה, ומתירא שלא יבטל מחמת טרדת מזונות, מותר להתאחר, ועל כל פנים, לא יותר מן עשרים וחמש שנה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן:

44 מד

מד. מצות עשה לישא אשה בקידושין. שנאמר (דברים כד, א): "כי יקח איש אשה". והבא לישא אשה, צריך לקדשה תחלה לקנותה לו לאשה. ומקדשה בכסף שיתן לה משלו, פרוטה או שוה פרוטה, ויאמר לה: "הרי את מקודשת לי בזה כדת משה וישראל". וצריך להיות בפני עדים כשרים. וקודם הקידושין צריך לברך ברכת אירוסין, והיא ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין" וחותם: "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין". והמקדש אשה נקראת "ארוסה", ואסור מדברי סופרים לבוא עליה עד שתכנס לחופה ולברך שבע ברכות. וקודם כניסה לחופה, צריך לכתוב לה כתובה. ומשתכנס לחופה נקראת "נשואה", אף על פי שלא נבעלה, והוא שתהא ראויה לביאה; אבל אם היא נדה אף על פי שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנשואין, והרי היא כארוסה לכל דבר. ונוהג בכל מקום ובכל זמן. ונצטוינו בתורתנו הקדושה, שהרוצה לגרש את אשתו מפני שמצא בה ערות דבר שצריך לגרשה בגט וכנהוג בישראל, שנאמר (שם): "והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות" [והיינו גט]. וכל עניני הגט אינם נעשים אלא על פי רבנים מובהקים היודעים בטיב גיטין. וכל שאינו יודע בטיב גיטין, אפילו הוא למדן גדול בשאר עניני התורה, לא יתעסק בזה; כי בגט ישנם הרבה פרטים עיקריים, ומי שאינו בקי היטב בהם, עלול להיות נכשל בהם. ואשה רעה בדעותיה, היינו שכופרת באמונת ה' ותורתו ושאינה צנועה כבנות ישראל, וכל שכן אם נתברר לו שאינה הולכת לטבול לנדתה כדין מצוה לגרשה, שנאמר (משלי כב, י): "גרש לץ ויצא מדון". ונוהג בכל מקום ובכל זמן:

45 מה

מה. מצות עשה לישא אשת אחיו שמת בלא בנים. שנאמר (דברים כה, ה): "כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם וגו' יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה". ובזמננו, שאינם מכוונים לשם מצוה להקים שם לאחיו המת, אין דין יבום, נוהג רק חליצה, וכדלקמן:

46 מו

מו. מצות עשה שתחליץ היבמה נעל היבם אם אינו רוצה ליבמה. שנאמר (דברים כה, ז ט): "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו וגו' וחלצה נעלו מעל רגלו וגו'". וסדר החליצה אינו נעשה אלא על ידי רבנים מובהקים הבקיאים בענינים אלו. וכל מי שאינו חולץ ליבמתו, בטל מצות עשה זו. ויש אנשים שנמנעים לחלוץ ליבמתיהם, באמרם שיהיה להם סכנה על ידי זה, והוא טעות גדול; וישרים דרכי ה', ולא יאונה להם כל און אם יקיימו המצוה; ולהיפך, אם לא ירצו לקיים המצות עשה, עונם גדול למאד. ונוהג בכל מקום ובכל זמן:

47 מז

מז. מצות עשה למול כל בן זכר בן שמונה ימים. שנאמר (בראשית יז, יב): "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר". ודוקא ביום, שנאמר (ויקרא יב, ג): "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". וימול אחר עלות השמש; ואם מל משעלה עמוד השחר, יצא. ומילה שחיובה ודאי וזמנה ודאי, דוחה את השבת. מילה היא מצות עשה שיש בה כרת, שנאמר (בראשית יז, יד): "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה". ומצוה על האב למול את בנו, ואם עבר האב ולא מלו, ביטל מצות עשה זו, אבל אינו חייב כרת, שאין כרת אלא בהערל עצמו, דאם לא מלו האב, מחוייב בעצמו למול כשיגדיל. ובכל יום שיעבור עליו משיגדיל ולא מל את עצמו, ביטל מצות עשה זו, וחייב כרת אם מת ולא מל את עצמו במזיד. וכל המפר ברית, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. וגדולה מצוה זו שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות. ונוהג בכל מקום ובכל זמן:

48 מח

מח. מצות עשה לשחוט בהמה חיה ועוף אם ירצה לאכול מבשרם. שנאמר (דברים יב. כא): "וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' כאשר צויתיך", מלמד שנצטוה משה רבינו, עליו השלום, בעל פה, הלכות שחיטה, על הושט ועל הקנה ורוב סימן אחד בעוף ועל שנים בבהמה; ועל שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

49 מט

מט. מצות עשה לכסות דם שחיטה של חיה או עוף הטהורים. שנאמר (ויקרא יז יג): "ושפך את דמו וכסהו בעפר". וצריך ליתן עפר למטה, ואחר כך ישחוט ואחר כך יכסה; כי "בעפר", משמעותו: עפר למטה ועפר למעלה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

50 נ

נ. מצות עשה לחלוק כבוד לכהן. שנאמר (ויקרא כא, ח): "וקדשתו", היינו לקדשו ולהכינו שיהיה ראוי ומוכן להקריב קרבנות, וגם לנהוג בו כבוד, להקדימו לכל דבר שבקדושה: לפתוח ראשון בתורה, ולברך ראשון בסעודה, וליטול מנה יפה ראשון. ומחוייבים אנו לקדשו אפילו בעל כרחו אם אינו רוצה, שנאמר: "וקדשתו", אפילו בעל כרחו. ואפילו כהן בעל מום, ושאינו ראוי לעבודה, חייבים אנו לכבדו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

51 נא

נא. מצות עשה שכל זובח בהמה טהורה יתן לכהן זרוע לחיים וקיבה. שנאמר (דברים יח, ג): "ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה". והן: זרוע ימין, מן השוק של ידו, שהן שני אברים מעורים זה בזה ולחיים מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת (טבעת גדולה), עם הלשון שביניהם. ואין מולגין אותו ואין מפשיטין, אלא יתנו לכהן בעורן וצמרן: והקיבה בחלב שעליה ובחלב שבתוכה. ונהגו הכהנים להניח החלב לבעלים. ואלו הם נקראים "מתנות" בכל מקום. וכהן רשאי למכור המתנות או להאכילם לכלבים, שאין בהם קדושה כלל. וכהן יכול לזכותן לישראל חבירו דדחיקא ליה שעתא. ובזמן הזה, נוהגין כרבי אילעי (חולין קלו ע"א) ואין נותנים. ויש מיחידי סגולה שמחמירין, וראוי ונכון לעשות כן, כדי לקיים מצות עשה זו:

52 נב

נב. מצות עשה ליתן לכהן ראשית הגז. שנאמר (דברים יח. ד): "וראשית גז צאנך תתן לו ושיעורו מדברי סופרים, אחד מששים, ואינו חייב בזה אלא כבשים, והוא שיהיו חמש צאן, ויהיה בגיזה שלהם לא פחות ממשקל כל אחד שנים עשר סלעים, שבין הכל משקל ששים סלעים. ונוהג כמו מתנות, וכנזכר לעיל במצוה עשה נ"א:

53 נג

נג. מצות עשה לקדש בכורות פטר רחם הזכרים. שנאמר (שמות יג, ב): "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה". ומצוה להקדיש בכור בהמה טהורה, ויאמר: הרי זה קדוש, שנאמר (דברים טו, יט): "תקדיש לה' אלהיך". ואם לא הקדישו, הרי זה מתקדש מאליו. ובזמן הזה, הבכור ירעה עד שיפול בו מום, ושייך לכהן. ונוהג בזכרים ובנקבות:

54 נד

נד. מצות עשה שיפדה הישראל את בנו הבכור לאמו הישראלית. שנאמר (במדבר יח, טו): "אך פדה תפדה את בכור האדם". והפדיון הזה הוא חמש סלעים או מטלטלין שוה חמש סלעים, ונותן הפדיון לכהן, ודמי הפדיון הם חולין גמורים. ואם אבי הבכור הוא כהן או לוי, או אמו של הבכור היא בת כהן או בת לוי, פטור מפדיון הבן. וזמן פדיונו הוא לאחר שלשים יום ללידתו, שנאמר (שם שם, טז): "ופדויו מבן חדש תפדה". ואם אין לו אב, מחוייב הוא לפדות את עצמו לכשיגדיל. ונוהג בכל מקום ובכל זמן:

55 נה

נה. מצות עשה לפדות פטר חמור זכר בשה. שנאמר (שמות לד, כ): "ופטר חמור תפדה בשה". ונותן השה לכהן, שנאמר (במדבר יח, טו): "כל פטר רחם וגו' יהיה לך". וכהנים ולויים פטורים. ואם אין לו שה לפדותו, פודהו בשויו ונותן דמיו לכהן. ואם היה הפטר חמור שוה עשר סלעים, יכול לפדותו בשה שוה דינר. וכהנים ולויים פטורים מזה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

56 נו

נו. מצות עשה לערוף מטר חמור זכר אם לא פדאהו. שנאמר (שמות לד, כ): "ואם לא תפדה וערפתו". עריפה הוא, שמכהו בקופיץ בערפו עד שימות. ודוקא בקופיץ, ולא בדבר אחר ולא במיתה אחרת. ואסור בהנאה אף לאחר עריפתו; וטעון קבורה; ואפרו אסור. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. וכהנים ולויים, פטורים:

57 נז

נז. מצות עשה להפריש חלה מעיסה וליתנה לכהן. שנאמר (במדבר טו, כ): "ראשית עריסותיכם חלה תרימו". ואחד מחמשה מיני דגן, אם יש בעיסתו מ"ג ביצים וחמש ביצה, חייב בחלה. ובחוץ לארץ מפרישין חלה מדברי סופרים, שלא תשתכח תורת חלה, ושורפין אותה. ומן התורה, אין לה שיעור, אלא כל שהוא חתיכת עיסה פוטר. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

58 נח

נח. מצות עשה שהכהנים יברכו את ישראל. שנאמר (במדבר ו, כג): "כה תברכו את בני ישראל וגו' יברכך וגו' ישא וגו'". ואם הוסיף הכהן איזה ברכה אחרת, עובר על לאו ד"לא תוסיף" (דברים יג, א, עיין בחלק הלאוין, לא תעשה קנ"ט). ואם לא עלה הכהן בשעה שהשליח צבור קורא "כהנים", ביטל מצות עשה זו, ועובר על שלש מצוות: "כה תברכו", "אמור להם", "ושמו את שמי". וכל כהן המברך מתברך, שנאמר (בראשית יב, ג): "ואברכה מברכיך". ונוהג בכל מקום ובכל זמן:

59 נט

נט. מצות עשה שיטמא כהן לקרובים. שנאמר (ויקרא כא, ב ג): "לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחותו הבתולה וגו' לה יטמא". ואף שאסור לכהן לטמא לשאר מתים, אבל לקרובים מחויב ליטמא. ומטמא גם לאשתו הנשואה. ואחיו ואחותו, היינו דוקא מאביו. ונשים אינן מחוייבות להטמאות לקרובים, אלא רשות הוא אצלן; וצריכות לנהוג אבילות. וזה בעצמו מצות אבל - שכל אחד מישראל חייב להתאבל על אחד משבעה קרובים הנזכרים לעיל. ויום הראשון הוא מן התורה, ושאר ימי אבלות הם מדרבנן. ונוהג בכל מקום ובכל זמן:

60 ס

ס. מצות עשה לאהוב כל אחד מישראל כגופו. שנאמר (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך". לכן צריך לחוס על גוף חבירו וממונו וכבודו, כמו על עצמו. והמתכבד בקלון חבירו, אין לו חלק לעולם הבא. ובכלל מצות עשה זו הבאת שלום בין אדם לחבירו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

61 סא

סא. מצות עשה לאהוב את הגר. שנאמר (דברים י, יט): "ואהבתם את הגר". וזוהי מצוה נוספת על "ואהבת לרעך כמוך", (שהרי הגר הוא גם כן בכלל ישראל). והקדוש ברוך הוא אוהב את הגר, דכתיב (שם שם, יח): "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה", ונאמר (שמות כג, ט): "ואתם ידעתם את נפש הגר", ופירוש "גר" כאן, הוא: שבא מארץ אחרת ומעיר אחרת לגור אתנו, ומכל שכן גר שנתגייר. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

62 סב

סב. מצות עשה להלוות לעניי ישראל. שנאמר (שמות כב, כד): "אם כסף תלוה את עמי", וזה חובה. ומצוה זו גדולה מן הצדקה ומחוייבת יותר. והתורה הקפידה על מי שימנע מהלוות לעני, שנאמר (דברים טו, ט): "ורעה עינך באחיך האביון וגו' והיה בך חטא". (ועיין בחלק הלאוין, לא תעשה נ"ו). ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

63 סג

סג. מצות עשה להשיב משכון לבעליו בעת צרכו. שנאמר (דברים כד, יג): "השב תשיב לו את העבוט". ואחד בממשכן חבירו בבית דין, או שמשכנו בידו בזרוע, או מדעת הלווה, חייב בזה. ומחזיר לו את הכר בלילה; וכלים שעושה בהם מלאכתו, או בגדים שלובשם ביום, מחזירם לו ביום, על כל היום. ומי שעבר ולא השיב המשכון בזמנו, בטל מצות עשה זו, ועובר על לאו אחד. (ועיין בחלק הלאוין, לא תעשה ס"א):

64 סד

סד. מצות עשה להשמיט מלוה בשנת השמיטה. שנאמר (דברים טו, ב): "שמוט כל בעל משה ידו". ואם החזיר לו חוב שעברה עליו שביעית לא יקבל ממנו, אלא יאמר לו: "משמט אני", שנאמר (שם): "וזה דבר השמטה". ואם אמר לו הלווה: "אף על פי כן", יקבל ממנו. ומן התורה, שמיטת כספים אינו נוהג אלא בזמן שיובל נוהג; ומדברי סופרים, שיהא שמיטת כספים נוהג גם בזמן הזה, שלא תשכח תורת שמיטה מישראל. ופרוזבול מועיל לשמיטת כספים בזמן הזה, שלא תשמט. ונוהג בזכרים ובנקבות:

65 סה

סה. מצות עשה שבעל הבית יניח לפועל לאכול ממה שהוא עושה בדבר שגידולו מן הארץ. שנאמר (דברים כג, כה): "כי תבוא בכרם רעך ואכלת וגו'", ונאמר (שם שם, כו): "כי תבוא בקמת רעך וקטפת מלילות וגו'", ומפי השמועה למדו שבפועל הכתוב מדבר. ואוכל בין בתלוש בין במחובר שעדיין לא נגמרה מלאכתן, ועל ידי מעשה זה נגמרה המלאכה [למעשר או לחלה]; והיינו, לא קודם גמר מלאכה, ולא לאחר גמר מלאכה, אלא בשעת גמר מלאכה. ומפני השבת אבדה לבעלים, אמרו חכמים (בבא מציעא צא ע"ב): שיהיו הפועלים אוכלים בהליכתם מאומן לאומן, ובחזירתם מן הגת, כדי שלא יבטלו ממלאכתן וישבו לאכול: אלא אוכלים בתוך המלאכה כשהם מהלכים, ואינם מבטלים ממלאכתם. השומר את המחובר אינו אוכל כלל, שהשומר אינו כעושה מעשה. והשומר בתלוש, אינו אוכל מדין תורה אלא מהלכות מדינה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

66 סו

סו. מצות עשה ליתן שכר שכיר ביומו. שנאמר (דברים כד, טו): "ביומו תתן שכרו". וגר תושב [שקבל עליו לקיים שבע מצוות בני נח], יש בו גם כן משום "ביומו תתן שכרו". ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. (ועיין בחלק הלאוין. לא תעשה ל"ח):

67 סז

סז. מצות עשה לדון דיני מקח וממכר בענין שציותה התורה עליו. כלומר שיש צדדין שיתקיים המכר בין מוכר ללוקח, ויש צדדין שאין לו קיום - והיא חובה עלינו לדון ביניהם כמצות התורה. ובאה מצוה מיוחדת על זה בפרשה מיוחדת (ויקרא כה, יד): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך וגו'", מפני שהוא דבר תמידי אל הבריות, שאי אפשר לבני אדם לחיות אפלו יום אחד זולתו. וקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה; ומטלטלין ובהמה במשיכה, וכל שכן בהגבהה וכיוצא בזה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן:

68 סח

סח. מצות עשה להשיב גזילה אשר גזל. שנאמר (ויקרא ה, כג): "והשיב את הגזלה אשר גזל". הגוזל משוה פרוטה ולמעלה, יחזיר לנגזל; ואם מת המזל, יחזיר הגזילה ליורשים; ואם נאבדה הגזילה, נותן דמיה. ובכלל מצוה זו, גם החזרת גניבה ואונאה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

69 סט

סט. מצות עשה להשיב אבידה לישראל. שנאמר (דברים כב, א): "השב תשיבם לאחיך". ואם התעלם, ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה (עיין בחלק הלאוין, לא תעשה קפ"ב). לקח האבידה ולא השיבה, ביטל גם כן מצות עשה זו, ועובר על שני לאוין [לא תעשה ל"ה וקפ"ב]. אפילו לרשע מצוה להחזיר אבידה, אבל אוכל נבילות להכעיס ומחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא אפיקורס, ואסור להחזיר לו אבידה. אם מצא דבר שאינו לפי כבודו להטפל בה, ואלו היתה שלו לא היה מטפל בה, אינו חייב להטפל בה; ואם רוצה לעשות לפנים משורת הדין, עושה, ותבוא עליו ברכה. וכתב רבנו יונה: אם מצוה להשתדל בהצלת ממון חבירו, קל וחומר להשתדל בהצלת חיי חבירו, להצילו בעת צרתו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

70 ע

ע. מצות עשה לפרוק מבהמת חבירו הרובצת תחת משאה. שנאמר (שמות כג, ה): "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וגו' עזב תעזב עמו". אפילו היה עליה משא יותר מן הראוי לה. וחייב לפרוק בחנם ולא בשכר. זקן ואינו לפי כבודו, פטור. פרק וטען וחזרה ונפלה, חייב לפרוק ולטעון עוד פעם אחרת, ואפילו מאה פעמים, שנאמר: "עזוב תעזוב עמו". וצריך ללכת עמו עד פרסה, אלא אם כן אמר לו בעל המשא; אינני צריך לך:

71 עא

עא. מצות עשה לטעון עם חבירו להקים המשא על הבהמה או על האדם. שנאמר (דברים כב, ד): "הקם תקים עמו". ואם הניחו והלך לו, ולא עזרו, ביטל מצות עשה. זקן ואינו לפי כבודו, פטור; אבל אם אלו היתה שלו היה פורק וטוען, מחוייב גם כן בשל חבירו; ואם רוצה לעשות לפנים משורת הדין, פורק וטוען אפילו אינו לפי כבודו, ותבוא עליו ברכה. היו לפניו מצות פריקה ומצות טעינה, פריקה קודם, משום צער בעלי חיים, אבל אם היה הנצרך לטעון שונא והאחד אוהב, מצוה לטעון עם השונא בתחלה, כדי לכוף את יצרו. והשונא האמור כאן הוא, שראהו לבדו שעבר עבירה, והתרה בו ולא חזר, הרי זה מצוה לשנאותו, ואף על פי כן יטעון ויפרוק עמו, שמא ישהה בשביל ממונו ויבוא לידי סכנה, וראוי להצילו, מאחר שמאמין בעיקרי הדת. טעינה, דוקא אם משלם לו שכר עבור זה, אבל בחנם אינו מחוייב לטעון. ושתי מצוות אלו של פריקה וטעינה, נוהגות בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

72 עב

עב. מצות עשה להוכיח לחוטא. שנאמר (ויקרא י״ט:י״ז): הוכח תוכיח את עמיתך". ויודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, להביאו לחיי עולם הבא. וחייב להוכיחו עד שישמע לו, או עד שיכהו ויאמר לו: אינני שומע לך. ויש מהראשונים שמקילין בדבר זה, וסבירא להו דדי עד נזיפה. ואפילו לדעה הראשונה, דוקא כשעובר באיסור דאורייתא, וכשהוא משער שיועיל זה על להבא, שלא יעשה עוד דבר זה. ואפלו קטן לגדול חייב להוכיח. וכל שבידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפס בעונו. ואף על פי שמצוה להוכיחו, לא יביישנו בתחלה. ומצוה לקבל תוכחה ולאהוב את המוכיח. איתא בחז"ל (שבת מ ע"א), דאפילו על איסור דרבנן, אם עובר במזיד, מותר למיקריה "עבריינא". ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

73 עג

עג. מצות עשה לדון דין נחלות. שנאמר (במדבר כז, ח): "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו". ובן קודם לבת, וכל יוצאי יריכו קודמין לבת. בת וכל יוצאי יריכה, קודמין לאבי המת. ובכלל מצוה זו, שירש הבכור פי שנים בנחלה. והבעל יורש את אשתו, מדברי סופרים; והוא קודם לכל בירושתה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן:

74 עד

עד. מצות עשה של שלוח הקן. והוא: המוצא קן צפור בדרך, והאם רובצת על האפרחים או על הביצים, ורוצה לקחתם, צריך לשלח את האם מקודם ואחר כך ליקח אותם, שנאמר (דברים כב, ז): "שלח תשלח את האם", ואחר כך "ואת הבנים תקח לך". ואופן השילוח הוא: שאוחז בכנפיה ומפריחה. שלחה וחזרה, אפלו כמה פעמים, חייב לשלחה. היתה מעופפת, אם כנפיה נוגעות בקן, חייב לשלח; ואם לאו, פטור מלשלח. שלוח הקן אינו נוהג אלא בעוף טהור ושאינו מזומן, [היינו שמצא אותם בדרך, בכל עץ או על הארץ]. ואפרוחים דוקא שאינם מפריחים עדיין, וצריכות לאמן. וביצים שאינן מוזרות. אם עבר, ולקח האם עם הבנים, יקיים העשה וישלח האם; ואם שחט האם או שמתה קדם ששלחה, שאינו יכול שוב לקיים העשה, עבר על לא תעשה. וכן אם בא אחר וחטף האם מידו ושלחה, או שברחה מתחת ידו שלא מדעתו לוקה, שהרי לא קיים העשה. נטל האם וקצץ כנפיה כדי שלא תעוף ושלחה, מכין אותו מכות מרדות, ומשהה אותה אצלו עד שיגדלו כנפיה, ומשלחה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

75 עה

עה. מצות עשה לעשות מעקה לגגו ולהסיר כל מכשול מביתו. שנאמר (דברים כב, ח): "ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך וגו'". וכל המניח גגו בלא מעקה, ביטל מצות עשה. וכן כל דבר שיש בו מכשול סכנת מות, כגון באר או בור, צריך לעשות מחיצה לפניו גבוה עשרה טפחים וצריכה שתהא המחיצה חזקה, להשען עליה ולא תפול. ואסור לגדל כלב רע בתוך ביתו. וכתב ב"ספר חרדים": ובשומו על לב בכל יום מצוה זו ויראה אם צריך תיקון, נחשב לו כאילו מקיים המצוה בכל יום. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

76 עו

עו. מצות עשה לזכור מעשה שעשה לנו עמלק. שנאמר (דברים כה, יז): "זכור את אשר עשה לך עמלק". והיינו לזכור בפה, מעשיו הרעים ואריבתו עלינו, כדי לעורר לבנו לשנוא אותו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

77 עז

עז. מצות עשה להכרית זרעו של עמלק. שנאמר (דברים כה, יט): "תמחה את זכר עמלק". ואנחנו לא נדע מי הוא עמלק, עד אשר יבוא אליהו הנביא ויודיע לנו מי הוא ואז נמחה את זכרו מתחת השמים. וה' יזכנו לראות בביאת אליהו הנביא ומשיח צדקנו, במהרה בימינו, אמן:
תמו כל המצוות עשה בזמן הזה, ומספרם שבעים ושבעה. "וחיו בהם" סימן: