Maamar 3, Chapter 25 מאמר ג, כ״ה
1 א

הקשה אלי חכם אחד מחכמי הנוצרים ואמר כי הדבר יבחן מצד סבותיו, אם מצד החומר ואם מצד הצורה ואם מצד הפועל ואם מצד התכלית. ואמר כי כשתבחן תורת משה תמצא חסרה בכלן, וזה כי היא חסרה מצד החומר, שיש בה ספורים וענינים אחרים שאינם תורה כלומר הנהגה והישרה, ותורת ישו אין בה דבר שאינו תורה. ומצד הפועל כי היא תניח הסודות האלהיות הרומזות על השלוש נעלמות מאד, עד שאי אפשר שיובן מתוכה שלמות הפועל ותאריו כלל, ואמר כי זה יובן מתורת ישו הנוצרי שבארה בפירוש שהאלוה אב ובן ורוח הקדש ושכלם דבר אחד. ומצד התכלית כי היא לא תניח ההצלחה הנפשית שהוא התכלית האנושי, אבל תניח הצלחות גשמיות בלבד, ואולם תורת ישו תניח ההצלחה הנפשית ולא ההצלחות הגשמיות. ומצד הצורה כי התורה ראוי שתהיה מקפת על ג׳ דברים, על מה שבין אדם למקום והם מצות עבודיות נקראות בלשונם צירימוניאלי״ש, והם המצות שאדם עושה אותן מצד עבודת האל, כי צירי בלשון יון אלוה, ועל מצות שבין אדם לחברו והם המשפטים נקראים יודיציאלי״ש, והם המצות המתחדשות על האדם מצד משאו ומתנו עם זולתו, והם המתחייבות מצד הקבוץ המדיני, ועל המצות שבינו לבין עצמו נקראות מוראלי״ש, והם המצות שהאדם עושה אותם לקנות תכונה טובה בנפשו מיראת חטא וענוה וכיוצא בהן שהן מקנות בנפש תכונה טובה.

In a discussion I had with a Christian scholar he said to me: A thing must be tested by reference to its causes, the material, the formal, the efficient and the final. If we test the Torah of Moses in this way, we find that it is defective in all four respects. It is defective in respect to its matter, for it contains stories and other matters which are not Torah, i. e. teaching and guidance; whereas the teaching of Jesus has nothing but instruction. It is defective in respect to the efficient cause, because it expresses the divine mysteries alluding to the Trinity in a very obscure manner, so that it is not possible to understand from it the perfection of the Maker and His attributes; while it is very clear in the teaching of Jesus the Nazarene that God is father, son and holy ghost, and that they are all one. It is defective in respect to the final cause, for it says nothing about spiritual happiness, which is the purpose of man, but speaks only of material happiness. The teaching of Jesus, on the other hand, promises spiritual happiness and not material prosperity. It is defective in respect to the formal cause, for a law should embrace three things: 1. The relations between man and God, i. e. commandments relating to divine worship, called ceremoniales in their language, “cere” in Greek meaning God. 2. Relations between man and man; these are judgments, called judiciales, i. e. rules and principles having their origin in the business transactions of a man with his fellow. These are necessary for the maintenance of the social group. 3. Relations between a man and himself, called morales. These are precepts which a man follows in order to acquire a good character, such as virtuous living, humility, and so on, which develop character.

2 ב

ואמר כי כשתבחן תורת משה בג׳ מיני המצות הללו תמצא חסרה בכלן, אם במה שבין אדם למקום שהן מצות עבודיות רוצה לומר בהוראת דרכי העבודה, הנה היא חסרה כי היא תצוה בהריגת הבעלי חיים ושרפת הבשר והחלב והזאת הדמים וזריקתן שהן עבודות מזוהמות, מה שאין כן בתורת ישו, כי עבודתה נקיה בלחם וביין. ואם במה שבין אדם לחברו שהן המשפטים שהם המצות המדיניות, הנה היא חסרה גם כן, לפי שהיא תתיר הרבית שאמרה לנכרי תשיך, וזה דבר משחית הקבוץ המדיני, וצותה גם כן שרוצח בשגגה יגלה עד מות הכהן הגדול, וזה עונש בלתי שוה כי פעמים יהיה הרבה ופעמים יהיה מעט, ועוד שהרוצח בשגגה אין לו משפט מות מן הדין ותורת משה התירה דמו לגואל הדם ואם הרגו גואל הדם פטור, ונמצא לפי זה ההורג במזיד פטור וההורג בשגגה נהרג, מה שאין כן בתורת ישו שהכל תלוי בדעת השופטים. ואם במה שבין אדם לעצמו כי לא תצוה תורת משה רק בכשרון המעשה לא בטהרת הלב, ותורת ישו תצוה בטהרת הלב ומתוך כך תציל את האדם מדינה של גיהנם, זה העולה מכלל דברי הנוצרי.

Now his opinion was that if we examine the Law of Moses in respect to these three kinds of precepts, we find that it is defective in all of them. It is defective in the duties of man to God, i. e. in the ceremonial part, which prescribes the manner of divine worship. For it commands the slaughter of animals, the burning of the flesh and the fat, the sprinkling of the blood, all of which are unclean forms of worship; whereas the manner of worship prescribed in the law of Jesus is clean, consisting of bread and wine. It is defective also in the social and judicial precepts, which concern human relations, for it permits interest, saying: “Unto a foreigner thou mayest lend upon interest;” whereas interest is destructive of social life. Also it prescribes that an unintentional homicide should live in exile until the death of the high priest. But this is an unequal punishment, for sometimes the period is long and sometimes it is short. Moreover, an unintentional homicide is not deserving of death, and yet the law of Moses exposes his life to the avenger of the blood, who may kill him with impunity; the result is that the intentional homicide goes free, while the unintentional loses his life. This is not so in the law of Jesus, where all depends upon the opinion of the judges. It is defective in the matter of a man’s duty to himself, for the law of Moses commands only right action, and says nothing about purity of heart; whereas the law of Jesus commands purity of heart, and thus saves man from the judgment of gehenna. This is the gist of the views of the Christian scholar.

3 ג

וזאת היתה תשובתי אליו, כי כל הדברים הללו הם בהפך האמת מבלי הבנה ועיון וידיעה בדרכי התורה. וקודם שאשיב על דבריו אציע הצעה אחת שאין ספק בה אצל כל בעלי שכל, והיא שהדבר שתבא האמונה בו ראוי שיהיה אפשר לשכל לצייר מציאותו אף אם יהיה נמנע מצד הטבע, כמו שהתבאר במאמר ראשון פרק כ״ב. כי הנמנעות מצד הטבע כקריעת ים סוף והתהפך המטה לנחש ושאר האותות והמופתים שבאו בתורה או נזכרו בדברי הנביאים, אחר שאפשר לשכל לצייר מציאותם כבר תבא האמונה בהם בשיש יכלת ביד האל להמציאם ולחדשם, אבל מה שאי אפשר לשכל לצייר מציאותו, כהיות הדבר נמצא ובלתי נמצא יחד בבת אחת, או היות הגשם האחד בשני מקומות מתחלפים בעת אחד, והיות המספר האחד בעצמו זוג ונפרד יחד, כל זה וכיוצא בו ממה שאי אפשר לשכל לצייר מציאותו אי אפשר שתבא האמונה בו ולא יתואר האל ביכולת עליו, כמו שלא יתואר האל בשהוא יכול לברוא אחר כמוהו מכל צד, ולא להמציא מרובע שיהיה קטרו שוה לצלעו, ושמה שכבר עבר לא עבר, כי זה אחר שאין השכל יכול לצייר מציאותו לא יתואר האל ביכלת עליו לפי שהוא נמנע בעצמו, ועל כן אי אפשר שתבא האמונה בו כי אין האמונה בנמנעות ממה שיתן שלמות בנפש, שאם היתה האמונה בנמנעות בעצמן נותנת שלמות בנפש היה השכל ניתן באדם לבטלה, ולא היה יתרון לאדם על הבעלי חיים אחר שאין לשכל מבוא בהאמנת מה שתבוא האמונה בו.

My answer was as follows: All these statements are untrue, and are due to a lack of understanding or insight or knowledge of the ideas of the Torah. Before answering his arguments, however, I will make an introductory statement which no man of intelligence can doubt, namely that anything that is the subject of belief must be conceivable by the mind, though it may be impossible so far as nature is concerned, as was explained in the twenty-second chapter of the First Book. Such natural impossibilities as the dividing of the Red Sea, the turning of the rod into a serpent, and the other miracles mentioned in the Torah or in the Prophets can be conceived by the mind, hence we can believe that God has power to produce them. But a thing which the mind can not conceive, for example that a thing should be and not be at the same time, or that a body should be in two places at the same time, or that one and the same number should be both odd and even, and so on, can not be the subject of belief, and God can not be conceived as being able to do it, as God can not be conceived able to create another like Him in every respect, or to make a square whose diagonal is equal to its side, or to make now what has happened not to have happened. For since the mind can not conceive it, God can not do it, as it is inherently impossible. Therefore it can not be the subject of belief, for belief in impossible things does not give perfection to the soul, else reason would have been given to man to no purpose, and man would have no superiority to animals, since the mind does not affect belief.

4 ד

ואחר הצעה זו אומר כי מה שאמר שתורת משה היא חסרה מצד החומר זה יורה על חסרון ידיעתו בתורת משה, כי אין דבר בתורת משה ולא שום ספור שאינו הכרחי לתורה אם ללמד איזה דעת או מוסר או לבאר איזו מצוה ממצות התורה, כי אף ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו היה צריך לכתבו, כדי להבדיל בין עמלק שצותה התורה להחרימו ובין שאר בני עשו שנאמר עליהם לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, וכן כל שאר הספורים הם ליודעים חן, וכבר האריכו מפרשי תורתנו בכל פרט ופרט מהם.

Having made this preface, I will say that the opponent’s statement that the law of Moses is defective in respect of its matter shows his ignorance of the law of Moses. For there is not a word and not a narrative in the law of Moses which is not essential either to inculcate an idea or moral, or to explain one of the commandments. Even the verse, “And Timna was concubine to Eliphaz, Esau’s son,” serves a necessary purpose, namely to differentiate between Amalek, whose destruction is commanded in the Torah, and the other sons of Esau, concerning whom it is said: “Thou shalt not abhor an Edomite, for he is thy brother.” So are all other narratives understood by the initiated, and the commentators of our Torah have explained them at length.

5 ה

ומה שאמר שאין כן בתורת ישו, הנה אנחנו לא נמצא שנתן ישו תורה אבל הוא בעצמו צוה לשמור תורת משה, והאיואנגיליוש אינן תורה אלא ספור תולדות ישו, והאותות שהם אומרים שעשה בחייו הם וכיוצא בהם נמצא נעשים על ידי נביאים שלא היו נותנים תורה. ומה שבא באונגיליוש מן המוסרים ולמוד דעת את העם לתקן מעשיהם הכל בא במשלים וחידות, ואין מדרך התורה להיות כן, לפי שהדבר הנאמר על דבר חידה ומשל אי אפשר לעמוד על הכוונה אלא בקושי, ולזה הוא שביאר הכתוב בנבואת משה שלא היתה בחידות, כי בעבור שהיתה התורה נתנת על ידו לא היה ראוי שידבר בחידות שמדרך הנביאים שאין מדרגתם גדולה בנבואה לדבר כן, כי הדבור הנאמר על דרך חידה או משל כנבואות זכריה אין לו שלמותו הראוי לו, כי יצטרך לפירוש ואפשר שיסבול פירושים רבים מתחלפים, ולזה היה יחזקאל מתרעם על שהיתה נבואתו במשלים, אמר אהה ה׳ אלהים המה אומרים לי הלא ממשל משלים הוא, שיראה שיהיה זה חסרון בנבואתו, ולזה חזר לדבר עמו בפירוש, והוא מבואר שאין ראוי מחק התורה שתהיה אלא מן המעולה שבמדרגות הנבואה, שעל זה הוא ששבח הכתוב בנבואת משה ואמר בו פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות, נמצא שהדבור התוריי הבא בחידות יש בו חסרון מצד החומר, והנה זה הפך מה שחשב הנוצרי.

As for the law of Jesus, we do not find that Jesus gave a law. He commanded his followers to keep the law of Moses. The Gospels are not a law, but an account of the life of Jesus; and the miracles which they say he performed are similar to those which we find were performed by the prophets, who did not give any law. The moral instruction in the Gospels and the teaching of right conduct are expressed altogether in the form of parables and dark sayings, which is not appropriate for a law. For it is hard to get at the meaning of anything expressed in the form of parable and metaphor. Hence the Torah says plainly in reference to the prophecy of Moses that it was not in the form of dark sayings. For since the Torah was given through him, it was not proper that he should speak in dark sayings, like the prophets of an inferior grade. A statement expressed in the form of a parable or allegory, like the prophecies of Zechariah, has not the perfection it ought to have, for it needs explanation, and may bear many different meanings. This is why Ezekiel complained because his prophetic messages took the form of parables: “Ah Lord God! they say of me: Is he not a maker of parables;” indicating that this was a defect. And God then spoke to him in plain words. Now it is clear that a law must represent the very highest degree of prophetic message, and for this reason the Bible praises the prophecy of Moses: “With him do I speak mouth to mouth, even manifestly, and not in dark speeches.” From this it is clear that any legislative matter expressed in obscure language is defective in respect to its matter, and we come to an opposite conclusion from that of the Christian.

6 ו

וכן מה שאמר שהיא חסרה מצד הפועל שלא כתבה תארי האלהות, הנה הדבר בהפך, כי היא כתבה בפירוש שורש האחדות והרחקת הגשמות ובארה שהשם יתברך נמנע ההשגה, אמר הכתוב כי לא יראני האדם וחי, וכתבה שמה שיושג ממנו יתברך הוא מצד המרות שהוא מנהיג בהן בריותיו, כמו שבאר זה למשה כשאמר לו יתברך הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך, שהודיעו כי י״ג מדות שבהן הוא מנהיג את בריותיו הן דרכיו שאפשר לאדם הידיעה בהן בין רב למעט כפי התחלפות מדרגות המשיגים, אבל תארי עצמו אי אפשר שיושגו.

He also said that the Torah is defective in respect of the efficient cause, because it does not describe the attributes of God. But the very opposite is the case. The Torah expressly emphasizes the dogma of the unity and incorporeality, and makes clear that God can not be apprehended, “For man shall not see Me and live.” It also declares that the conception we have of God comes from the qualities shown in His government of His creatures, as He explained to Moses. Moses said to God, “Show me now Thy ways, that I may know Thee, to the end that I may find grace in Thy sight.” And God replied that the thirteen attributes with which He governs His creatures are His ways, which man may know more or less, depending upon the ability of the person, but His essential attributes can not be known.

7 ז

ומה שלא כתבה תורת משה השלוש להיותו דעת בלתי מסכים אל האמת כפי העיון השכלי, והתורה לא תנחיל דעת בלתי אמתי שיאמר שהא׳ הוא ג׳ ושהג׳ הם אחד עם היותם נמצאים נבדלים בעצמם לפי מה שהם אומרים, כי מה שיאמרו הפילוסופים באל שהוא שכל ומשכיל ומושכל עם היותו אחד אינו על זה הדרך, כי הם לא יאמרו שיש בוג׳ דברים נבדלים נמצאים בעצמם חלילה, אבל יאמרו כי הדבר האחד יקרא באלו הג׳ שמות בשלש בחינות, כי הוא יתברך שכל פשוט בלי שום הרכבה, ואולם אחר שהוא שכל בהכרח שישכיל ואם כן הוא משכיל, ולא ישכיל דבר חוץ מעצמותו כי מן השקר שיהיה שלמותו תלוי בזולתו ושיהיה זולתו מוציאו מן הכח אל הפעל, ובזאת הבחינה הוא מושכל בפעל תמיד ועם כל זה לא יתרבה אחדותו כלל, ואבל שיהיו בו שלשה דברים נבדלים נמצאים כל אחד עומד בעצמו, כמו שהם אומרים דישטינטו״ש אי״ן פירשונא״ש ושיהיו אחד, זה אי אפשר אם לא יצדקו שני הסותרים יחד, שהוא דבר כנגד המושכלות הראשונות שאי אפשר לשכל לצייר מציאותו, ולזה בעצמו הכחישה גם כן הגשמות והזהירה מלהאמין בו, אמר ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וגו׳, פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל.

The law of Moses says nothing about trinity because it is not true from the point of view of reason, and the Torah does not inculcate an idea which is not true, such as that one is three and three are one, while remaining separate and distinct, as they say. The statement of the philosophers that God is intellect, intelligent and intelligible, and at the same time one, is a different thing. For they do not believe that there are in Him three different things self-existing, Heaven forbid! They merely say that the one Being may be called by those three names from three different aspects. God Himself is a simple intellect without any composition. But since He is intellect, He must necessarily comprehend, therefore He is intelligent. But He comprehends nothing except Himself, for His perfection can not depend upon another, so that the other should cause Him to pass from potentiality to actuality. Hence, from this point of view, He is always intelligible, and yet His unity is not in any way changed to plurality. But that there should be in Him three distinct things, each one existing by itself, distintos en personas as they say, and that they should nevertheless be one, this is impossible, unless two contradictories can be true at the same time, which is opposed to the primary axioms and inconceivable by the mind. For the same reason the Torah rejects corporeality and admonishes us not to believe in it: “Take ye therefore good heed unto yourselves—for ye saw no manner of form … lest ye deal corruptly and make you a graven image, even the form of any figure …”

8 ח

ואולם מה שאמר שהיא חסרה מצד התכלית שלא הזכירה ההצלחה הנפשיית, זה אינו, כי כבר הזכירה לחכמים ברמז כמו שנזכור במאמר הרביעי בעזרת השם, ומה שלא בארה זה באור רחב, לפי שהתורה לא נתנה לחכמים ולמשכילים בלבד, אבל לכל העם מקצה גדולים וקטנים חכמים וטפשים, וראוי שיבואו בה דברים מובנים לכל וראויים שתבא האמונה בהם.

As for his statement that the Torah is defective in respect of its purpose because it does not speak of spiritual happiness, it is not true. There is an allusion which the wise understand, as we shall explain in the Fourth Book with the help of God. The reason this point is not clearly stated and at length is because the Torah was not given to the wise and intelligent only, but to all people, great and small, wise and foolish. It must therefore contain such things as are understandable of all and calculated to inspire belief.

9 ט

והדברים המושגים בהדגש לכל יותן בהם האמנה גדולה, והדברים המושכלים הבלתי מושגים בהרגש ובלתי מובנים אלא לחכמים לא יותן בהם האמנה כלל, אבל יאמרו ההמון כי מה שהוא בלתי מושג לחוש הוא דבר רחוק ושקר, ולזה יעדה תורת משה דברים גשמיים בפירוש נראים לעין ומושגים לחוש לכל העם מקצה, ודברים שכליים בלתי מושגים אלא למשכילים ברמז, כדי שיכירו כלם איש ואיש כפי מדרגתו שעל ידי התורה יושגו כל ההצלחות הגשמיות והנפשיות כל זמן שלא יגרום החטא, ויהיה השגת הגשמיות שאין מדרך הטבע שיושגו ראיה על הנפשיות.

Now those things which can be perceived by every one with his senses, inspire strong belief, whereas those things which are apprehended by the intellect and can not be perceived by the senses, being understood by the wise only, do not inspire belief at all. The people say that that which can not be perceived by the senses is improbable and untrue. For this reason the Torah of Moses promised explicitly corporeal rewards, which every one can see and perceive with his senses, whereas intellectual things, which the intelligent alone understand, are contained by way of allusion. The purpose is that every one may understand, according to his ability, that through the Torah is obtained all corporeal and spiritual happiness, so long as sin does not prevent. Nay, the corporeal rewards which can not be obtained in the ordinary way of nature are evidence of spiritual rewards.

10 י

וכבר העיד על זה בלעם שלא היה מאומת ישראל והיה חכם גדול ונביא ואמר תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו, שיראה שמצד חכמתו או נבואתו השיג שיהיה לישראל אחרית ותקוה אחר המות, עד שהיה כוסף שאחר שימות תהיה לו אחרית ותקוה כישראל, לפי שהבין שההשגחה בעולם הזה ראיה על הצלחתו בעולם הבא, וכל שכן כי בהיות נסים מתמידים באומה שלא כדרך מנהגו של עולם שהיא ראיה על הצלחת הנפש בעולם הבא, כמו שכל זמן בית ראשון היתה הנבואה נמצאת בישראל תמיד, ואף בבית שני שלא היתה שם נבואה היו נענים פעמים בבת קול, והיו נסים אחרים מתמידים באומה, כמו שתעשה הארץ בכל שנה ששית בשמטה התבואה לשלש השנים, כמו שאמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים, וכמו שבכל שנת השמטה שאמר הכתוב הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך וגו׳, היו כולם עולים בחג הסכות לשמוע את התורה, ואמר הכתוב ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך וגו׳, ונסים אחרים מתמידים שהיו במקדש, כמו שמנו אותם במסכת אבות, ובמסכת יומא אמרו שהיה לשון של זהורית מלבין בכל שנה ביום הכפורים, ונסים אחרים שמנו אותם שם שהיו מתמידים באומה, מה שלא נמצא באומת הנוצרים אות מתמיד מורה על אמתת אמונתם.

Balaam also, who was a great sage and a prophet, though not a member of the Israelitish nation, testifies to this. He said: “Let me die the death of the righteous, and let mine end be like his.” It seems that through his wisdom or prophetic inspiration he understood that Israel had an end and a hope after death, hence he expressed the desire to have after his death such an end and hope as Israel had. He understood that providence in this world proves happiness in the world to come. And especially when extraordinary miracles take place constantly in the life of a nation, it is proof of their spiritual happiness in the next world. During the whole period of the first temple prophecy existed in Israel continually, and even in the time of the second temple, when there was no prophecy, the people often had their questions answered by a voice from heaven (בת קול), and there were other miracles taking place constantly, for example, every sixth year the land produced enough for three years, as we read: “I will command My blessing upon you in the sixth year, and it shall bring forth produce for the three years.” Also, in accordance with the verse, “Assemble the people, the men, and the women, and the little ones, and thy stranger that is within thy gates …,” all Israel went up during the feast of tabernacles of the sabbatical year to Jerusalem to hear the Torah, and the Bible says: “Neither shall any man covet thy land, when thou goest up to appear …” And there were many other miracles constantly in the temple, such as are enumerated in the treatise Abot. In Yoma we are told that a thread of red wool turned white every year on the day of atonement. And there are other miracles told there which took place continually. The Christians have no continuous miracle to prove the truth of their belief.

11 יא

ומה שיביאו ראיה מהצלחת המאמינים באמונתם אינה ראיה כלל, אחר שמצאנו קודם שנתנה תורת משה יותר מאלפים שנה שהיו כל האומות עובדים עבודה זרה זולתי יחידי סגולות כאבות ודומיהן, ואף על פי כן היו כל האומות מצליחות כל אחת ואחת במלכותה המיוחדת לה והיו עומדות בשלוה והשקט, ואף משנתנה תורה היו כל האומות עובדי עבודה זרה זולתי ישראל, והיו מצליחות כל אחת במלכותה, ואין הצלחת סנחריב ונבוכדנצר ואלסכנדר והיותם מושלים על ישראל ראיה שתהיה אמונתם טובה מאמונת ישראל. והן עוד היום הנוצרים מודים שדת הישמעאלים היא נמוסית הנחיית ואינה אלהית, ועם כל זה הם מצליחים ומושלים בחלק גדול מן העולם, ואם כן יראה שאין הצלחת האומה ראיה על טוב אמונתה, ואמנם הראיה על אמתת האמונה היא התמדת הנסים כמו שהיו מתמידים בישראל בהיותם יושבים על אדמתם, מה שלא נמצא כן למאמינים באמונת הנוצרים ולא באמונת הישמעאלים, ומה שאמרו בהצלחת הנפש בעולם הבא על זה אנו דנין אם הוא כן אם לאו ומה הראיה עליו.

The proof they bring from the prosperity of those who believe in their faith is no proof at all. For more than two thousand years before the law of Moses was given, all the nations worshipped idols, except a few rare persons, like the patriarchs and the like, and yet every one of the nations prospered in its own government and lived in quiet and tranquillity. And after the law was given, too, all the nations worshipped idols except Israel, and yet they were all prosperous in their own states. Surely the fact that Sennacherib and Nebuchadnezzar and Alexander were successful in ruling over Israel is no sign that their faith was better than that of Israel. Even now the Christians maintain that the law of the Mohammedans is positive and conventional, not divine, and yet they are successful and rule over a great part of the world. It seems clear therefore that the prosperity of a nation is no proof of the truth of its faith. The real proof of the truth of a faith is the continuity of miracles, such as we find in Israel when they lived on their own land. We do not find any such condition among the believers in Christianity or Mohammedanism. As for their claim about the happiness of the soul in the world to come, this is precisely the point of dispute, whether it is so or not, and what proof have they?

12 יב

ואולם מה שאמר שהיא חסרה מצד הצורה הנה זה שקר גמור הפך האמת, כי בכל הג׳ חלקים שזכר שתקיף התורה בהן היא שלמה בתכלית השלמות, אם בחלק המצות שבין אדם למקום והן שנקראות צירימוניאלי״ש, רוצה לומר מצות עבודיות, הנה היא שלמה מאד, כי היא תצוה בתפלה כמו שאמרה ועבדתם את ה׳ אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך, שהעבודה הזאת היא התפלה בהכרח, כמו שבארו רבותינו ז״ל וכמו שנבאר במאמר הרביעי בעזרת האל, ותזהיר על אהבת השם ויראתו, אמרה ואהבת את ה׳ אלהיך, ויראת מאלהיך, את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד.

His statement that the Torah is defective in respect to its form is absolutely untrue. For it is absolutely perfect in all the three parts which he says the Torah embraces. Take the part which contains the commandments dealing with man’s relation to God, i. e., the ceremonial commandments which concern themselves with the service of God. It is perfect, for it commands prayer, as the Rabbis say in commenting on the verse, “And you shall serve the Lord your God, and He will bless thy bread, and thy water.” The service mentioned here, they say, is prayer, as we shall also explain in the Fourth Book, with the help of God. The law also tells us to love God and to fear Him: “And thou shalt love the Lord thy God;” “But thou shalt fear thy God;” “Thou shalt fear the Lord thy God; and Him shalt thou serve.”

13 יג

ומה שאמר שהעבודות הם מזוהמות משרפת הבשר והחלב והדם, הנה אם נאמר שלא נצטוו ישראל בקרבנות אלא על הכונה השנית כדי להרחיקם מתקרובת עבודה זרה כמו שכתב הרמב״ם ז״ל, אין זו קושיא כלל, כי לא היתה הכונה בקרבנות אלא לטהר כונת הלב ולהרחיקם מתקרובת עבודה זרה, אמר ירמיה כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי וגו׳.

He says that the offering of the sacrifices is unclean, because it consists of the burning of the flesh and the fat and the blood. In answer to this we may say that if we agree with Maimonides that the institution of sacrifices was not intended for its own sake but only as a means to keep the people away from sacrificing to idols, the objection is removed; for the purpose of the sacrifices was merely to purify their intentions and keep them away from offering sacrifices to idols. Thus Jeremiah says, “For I spoke not unto your fathers, nor commanded them in the day that I brought them out of the land of Egypt, concerning burnt-offerings or sacrifices; but this I commanded them, saying: Hearken unto My voice …”

14 יד

ואבל אף אם נאמר שהיה בקרבנות חלק מהם שהיו נעשים על הכונה הראשונה, אם כדי להעיר לב החוטא או האדם כי הכבש או הבעל חיים ההוא שיעשה ממנו קרבן כבר היה חי ונזון כמותו והוא נשרף וכלה ולא נותר ממנו דבר אם לא במה שהיה בו נחת רוח לפני השם, כן האדם יכלה על זה הדרך ולא ישאר ממנו דבר אם לא מצד הפעל שיעשה במה שיהיה בו נחת רוח לפני השם שאמר ונעשה רצונו, שהוא היתרון שיש באדם על הבעלי חיים, ובזה יתן אל לבו לעשות הטוב והישר בעיני השם כדי שיהיה זה סבה אל קיום הנפש שהיא עיקר שלמות האדם, ואם שיהיה הקרבן כדי לקרב ולקשר הכחות העליונים עם התחתונים כמו שהוא דעת חכמי הקבלה, מכל מקום אי אפשר לומר שלא יהיו העבודות הגונות אחר שהחוש היה מעיד שהדברים ההם היו נרצים אצל השם, שהרי היה האש יורד מן השמים ואוכלת על המזבח את העולה ואת החלבים, שהרי ירדה האש למשה באהל מועד ולשלמה בבית המקדש ולדוד בגורן ארונה היבוסי ולאליהו בהר הכרמל, והיתה השכינה או רוח הקודש שורה בישראל על ידי הקרבנות, והיה הכהן מגיד העתידות באורים ותומים, כמו שהעיד החוש על זה, מה שאין כן בכל קרבנותיהם, כי לא נראה בהם מעולם אות אמת מתמיד וניכר ומפורסם לכל כמו שהיה בקרבנות. ומה שאומרים שיועיל לנפש הוא דבר שאין החוש מעיד עליו ולא השכל מורה על כך, ועל כיוצא בזה אמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו.

But even if we say that some part of the institution of sacrifices was intended for its own sake, namely to call the attention of the sinner or of man generally that just as the sheep or other animal which he offers as a sacrifice was a living thing that sustained itself with food like himself, and now it is burned and destroyed, nothing being left of it except in so far as God has pleasure therein, so man will be destroyed in the same way, without anything being left except the works that he does which are pleasing to God in having His will fulfilled, this being the superiority of man to the animals. (This has the purpose of causing man to devote himself to doing good and that which is right in the eyes of God in order to acquire immortality, which is the real perfection of man.) Or if we say that the purpose of the sacrifices is to bring together and unite the upper powers with the lower, as the Cabalists think—in any case we can not say that the mode of worship is an improper one, since the senses testified that those things were pleasing to God. For the fire came down from heaven and consumed upon the altar the burnt-offering and the fat. Fire came down for Moses in the tent of meeting, for Solomon in the temple, for David in the threshing floor of Aravna the Jebusite, for Elijah on Mount Carmel. The Shekinah or holy spirit rested upon Israel through the offerings, and the priest foretold the future through the Urim and Thummim, as the senses testified. Nothing like this can be cited in all the offerings of the Christians. They can not show a single continuous and public sign, well known to all, as in the sacrifices. Their statement that their offerings benefit the soul, is one which is not testified to by the senses nor proved by the intellect. The Rabbis say in reference to such a situation, if one desires to lie let him cite witnesses which are far away.

15 טו

ועוד כי מה שאומרים מקרבן הלחם והיין שהוא קרבן נקיא אין הדבר כן, כי הלחם והיין אינם קרבן אלהיהם אבל לפי מה שהם אומרים הוא גוף אלהיהם, כי יאמרו שגוף ישו אשר בשמים גדול יותר מאד בשעורו וגדלו בא אל הבמה ומתלבש בלחם וביין עם כלות המאמר מפי הכומר, אי זה כומר שיהיה כצדיק וכרשע, ונעשה הכל גוף אחד עם גופו של משיח היורד מן השמים בבלתי זמן, ואחר כלות האכילה והשתיה יעלה אל השמים אל מקומו וכן יעשה בכל במה ובמה, זהו דעתם בקרבן הזה. וכמה יש בזאת האמונה מן ההרחקה אצל שכל האדם ודבר שאי אפשר לשכל האנושי לקבלו ולא לציירו, לפי שכל זה חולק על המושכלות הראשונות ועל המוחשות.

Moreover, the sacrament of the bread and wine of which they speak is not an offering at all. The bread and the wine is not an offering to their God, but, as they say, it is the body of their God. For they say that the body of Jesus, which is in heaven and is of very great extension and magnitude, comes to the altar and clothes itself in the bread and the wine as soon as the priest has pronounced the words—no matter who the priest is, a good man or a bad—and the whole becomes one with the body of the Messiah, who comes down from heaven instantaneously. And after the bread and the wine have been consumed, he goes up to heaven again where he was before. This takes place at every altar. Such is their idea concerning this offering. Now this belief the human mind utterly rejects, and can not accept or conceive, for it is in conflict with first principles and with the evidence of the senses.

16 טז

ראשונה כי צריך שיאמין שתמצא תנועה בבלתי זמן מן המרחק אשר משמי השמים העליונים ומכסא הכבוד עד לארץ. ועוד שימצא גוף אחד בשני מקומות או במקומות רבים מתחלפים, כי גוף המשיח ימצא בבמות רבות מתחלפות בעת אחד. ועוד שיעלה וירד גוף המשיח מבלי שיקרע גוף השמים, אחר שהשמים אינם מקבלים הקריעה. ועוד כי יאמרו שהבשר והדם אשר נתחדש עתה מעצם הלחם והיין הבעל תכלית מוגבל הוא בעצמו גוף המשיח אשר היה מימי קדם ולא יוסיף בזה ולא יגרע מכמות שהיה, ויביא זה אל האמנת כניסת הגשמים זה בזה.

In the first place it demands belief in instantaneous motion from the highest heavens and the throne of glory to the earth. Secondly, it requires belief in the simultaneous presence of one body in two or more different places; for the body of the Messiah is present on different altars at the same time. Thirdly, it involves the belief that the body of the Messiah goes up and down without breaking through the body of heaven, since the heavens can not be broken through. Moreover, they say that the flesh and the blood which comes into being at the particular moment from the substance of the bread and the wine, which is finite and limited, is the very body of the Messiah, who existed from eternity, and does not thereby increase or diminish in quantity. This leads to belief in the interpenetration of bodies.

17 יז

וכל אלו הדברים מלבד שהם מכחישים המושכלות הראשונות הם מכחישים המוחש, כי יאמרו שהלחם והיין הנראה לעין אינו מזון ולא יזון את הבעל חי ולא האדם האוכלו, ואנחנו נראה שאם היה הלחם הנאכל והיין שעור גדול יזון את האדם האוכלו ויעשה ממנו חלק אבר כמו שהוא בשאר לחם ויין. ועוד כי יאמרו שעצם הלחם והיין נהפך לגוף המשיח ונשארו המקרים עומדים בעצמם לא בנושא, ושהטעם והמראה והריח והמשוש והכבדות והקלות והרכות והקושי אשר נרגיש בלחם אינם בלחם כי הגשם חלף הלך לו בגוף המשיח, וכל אלו הדברים מה שאין השכל יכול לצייר אותם ולא הפה יכולה לדבר ולא האוזן יכולה לשמוע, ואם כן איך אפשר שתבא האמונה בזה וכיוצא בו שירחיקהו השכל ויכחישהו החוש, ובעבור זה היהודי שהוא מורגל בדעות אמתיות בלתי מכחישות המוחשות ולא חולקות על המושכלות הראשונות מתורת משה שהכל מודים בה שהיא אלהית ונתנה בפרסום גדול מששים רבוא, יקשה עליו להכריח שכלו להאמין דברים בלתי מובנים אצל השכל, כי איך יאמין אדם מה שלא יבין ולא ידע ציור מציאותו.

All these things not merely deny first principles but they are in conflict with the evidence of the senses. For they say that the bread and the wine which appear to the eye are not food and do not nourish the animal or the man who eats it. But we believe that if the bread and the wine were a large quantity, they would nourish the person who consumed them and help to form his limbs or organs like any other bread and wine. Again, they say that the substance of the bread and the wine changes into the body of the Messiah, while the accidents (properties) remain just as they were without any subject. The taste and the color and the odor and the feeling and the heaviness and the lightness and the softness and the hardness which we perceive in the bread are not in the bread at all, for the matter has disappeared and become the body of the Messiah. These are things which the reason can not conceive, the mouth can not utter, and the ear can not hear. How then can one believe things like these, which the mind rejects and the senses contradict? Therefore a Jew who is used to true opinions, which are not in conflict with the evidence of the senses and do not contradict first principles, opinions found in the law of Moses, which all acknowledge to be divine, since it was revealed with great publicity in the presence of six hundred thousand people, can hardly force his mind to believe things which the mind can not understand. For how can a man believe what he can not understand or even conceive?

18 יח

וכל שכן שיקשה עליו להאמין בדברים שבאו בתורת ישו בראותו שהדבר אשר שמוהו שרש ועקר לאמונתם והוא שישו היה משיח בן דוד, אינו ידוע אצלם אם היה בן דוד ואם לאו, כי פרק א׳ מאונגיליו מאטיב מיחס את יוסף בעלה של מרים או ארוסה לפי דבריהם לשלמה ודוד ואומר עליו שהיה מזרע המלוכה, ובפרק ג׳ מהאונגיליו לוק אומר עליו שלא היה מזרע המלוכה ומיחס אותו לנתן בן דוד, ושני היחסים ההם אינם אלא ליוסף, והם אומרים שמעולם לא ידע יוסף את מרים לא קודם לידת ישו ולא אחר כן, ואף על פי שנמצא שם באונגיליו מאטיב כי יוסף לא ידע את מרים עד אשר ילדה את ישו, שיראה שאחר הילידה ידעה, ונמצא שם גם כן כי ישו היו לו אחים שיורה על זה גם כן, הם מפרשים כי אחים רוצה לומר קרובים, וכן מה שאמר כי לא ידע יוסף את מרים עד אשר ילדה את ישו, מפרשים אותו כמו כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך, וכמו שאנו מפרשים לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים, שפירושו שאף אחר כך לא יסור, ולפי זה אין יחס יוסף מועיל לישו כלום ומהיכן נודע יחס מרים.

It is especially difficult for him to believe in the things stated in the law of Jesus when he considers that the fact which they lay down as the basis of their belief, namely, that Jesus was Messiah the son of David, is uncertain. For chapter one of the Gospel of Matthew traces the ancestry of Joseph, the husband of Miriam, or as they say, her betrothed, to Solomon and David, and says that he was of royal descent, whereas in the third chapter of the Gospel of Luke it is said that he was not of royal descent and was descended from Nathan the son of David. Both of these genealogies concern Joseph alone. For they say that Joseph never knew Miriam either before the birth of Jesus or after. This despite the fact that in the Gospel of Matthew, the statement is made that Joseph did not know Miriam until Jesus was born, which would indicate that afterwards he did. We also find in the same Gospel that Jesus had brothers, which would lead to the same result. They explain, however, that brothers means relatives. The statement, too, that Joseph did not know Miriam until she gave birth to Jesus they explain like the verse, “For I will not leave thee, until I have done that which I have spoken to thee of,” and as we explain the passage, “The scepter shall not depart from Judah, nor the ruler’s staff from between his feet, until he comes to Shiloh and unto him shall the obedience of the peoples be,” the meaning of which is that afterwards too the scepter shall not depart. If this is so, Joseph’s descent does not benefit Jesus at all, and how do we know the genealogy of Miriam?

19 יט

וכן היהודי שהוא בקיא בספרי הקדש ורואה שהכתובים שהם מביאים באונגיליוש ובשאר ספריהם לראיה להם שאינם מורים על ראיתם כלל איך יוכל להתאפק להאמין בדבריהם, כמו מה שנזכר בפרק א׳ למאטיב שנולד ישו מבתולה לקיים מה שנאמר הנה העלמה הרה, והוא מפורסם וידוע לכל יודע ספר ואפילו לתינוקות של בית רבן שהפסוק הזה נאמר לאחז בכמו ת״ר שנה קודם ישו לאות על אבדן מלכות ארם ומלכות ישראל וקיום מלכות יהודה ביד מלכי בית דוד, ואיך יהיה לידת ישו מבתולה אות לאחז.

Moreover, how can a Jew who is familiar with the Bible and sees that the biblical passages cited in the Gospels and in their other books as evidence do not prove the thing intended at all—how can such a person bring himself to believe in their ideas? Thus it says in Matthew that Jesus was born of a virgin to fulfil the words of the Bible, “Behold the young woman (עלמה) shall conceive.” But every one who can read knows—even a child in school is aware—that this verse was said to Ahaz about six hundred years before the birth of Jesus as a sign that the kingdoms of Syria and Israel would be destroyed, and that the kingdom of Judah would remain under the kings of the house of David. How could Jesus’ birth of a virgin be a sign to Ahaz?

20 כ

וכן אמר שם פרק ב׳ למאטיב כי הורודוס הרג כל הזכרים הקטנים הנקראים אינוצינטיש לקיים מה שנאמר רחל מבכה על בניה, והדבר גלוי ומפורסם מענין הפרשה שזה נאמר על גלות ישראל בבית ראשון, שאמר שם ושבו מארץ אויב, ושבו בנים לגבולם, שמוע שמעתי אפרים מתנודד וגו׳ השיבני ואשובה, וכן פסוקים אחרים הביאום באונגיליוש בחלוף מה שהם ובהפך הכוונה שנאמרו עליה במקומם, וכל זה ממה שירחיק את האדם מלהאמין שתורת ישו תהיה אלהית, אבל יאמרו שהיא הנחיית מאנשים שלא היו בקיאים בספרי הקדש וכוונת הכתובים, ולא שמו לב לעיין בהבנת הכתובים כראוי ובדרכי העבודה שבאו בתורת משה, והיאך היה השפע האלהי נמצא לישראל על ידי הקרבנות בזמן בית המקדש, ושהעבודה השלמה לשם בכל זמן ובכל מקום הוא קיום המצות ועשייתן בפעל.

In the second chapter of Matthew it says that Herod killed all the young males, whom it calls innocent, to fulfil the verse of the Bible, “Rachel weeping for her children.” But it is obvious from the context that the expression refers to the exile at the time of the first temple, for we read in the same place, “And they shall come back from the land of the enemy;” “And thy children shall return to their own border;” “I have surely heard Ephraim bemoaning himself … turn thou me, and I shall be turned.” There are other verses quoted in the Gospels and interpreted erroneously. All this prevents one believing that the law of Jesus is divine. One is rather inclined to believe that it is a conventional law laid down by persons who were not familiar with the Bible, and did not understand the meaning of the text. Nor did they take the trouble to understand the manner of worship in the law of Moses, or to note that divine influence was bestowed upon Israel through the offerings at the time of the temple, and that the perfect worship of God at all times and places is to carry out the commandments.

21 כא

ואולם בחלק מהמצות שבין אדם לחבירו והם שקראום גודיציאלי״ש, הנה תורת משה שלמה מזולתה מן הדתות, כי היא תזהיר אהבת האנשים, אמרה ואהבת לרעך כמוך, ותרחיק השנאה, לא תשנא את אחיך בלבבך, ועל הגר אמרה ואהבתם את הגר, והזהירה שלא להונות אותו, אמרה עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו, ולא גר צדק בלבד אלא אפילו על גר תושב שאינו עובד עבודה זרה, וכן צותה התורה לההנותו, אמרה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, וזהו גר תושב שמותר לאכול נבלות, ולא תתיר הרבית אלא מן הנכרי העובד עבודה זרה, כאמרה לנכרי תשיך, והעובד עבודה זרה שאינו רוצה לקיים ז׳ מצות בני נח כגר תושב גופו מותר כפי הסכמת כל הדתות, ואפילו הפילוסופים מתירים דמו ואמרו הרגו למי שאין לו דת, וכן תזהיר התורה על עובדי עבודה זרה, לא תחיה כל נשמה, ואם גופו מותר כל שכן ממונו כי העובד עבודה זרה ראוי להרגו ולא לחמול עליו.

In that part of the commandments which pertains to the relations between man and man and which are called judiciales, the law of Moses is more perfect than any other law. It enjoins upon us the love of mankind, “And thou shalt love thy neighbour as thyself.” It forbids hatred, “Thou shalt not hate thy brother in thy heart.” In respect to the stranger it says, “And ye shall love the stranger,” and it admonishes us not to vex him, “He shall dwell with thee, in the midst of thee, in the place which he shall choose within one of thy gates, where it liketh him best; thou shalt not wrong him.” And this applies not merely to a proselyte, but also to one who is not converted to Judaism, provided he does not worship idols. The Torah also commands to be kind to him, “Thou mayest give it to the stranger that is within thy gates, that he may eat it.” This refers to a foreigner living in Israel, who is permitted to eat the flesh of an animal that dies of itself. Interest is permitted to be taken only from a foreigner who worships idols, as the Bible says: “Unto a foreigner thou mayest lend upon interest.” One who worships idols, and refuses to carry out the seven Noachian commandments, which the stranger observes, may have his life taken, too, according to the consensus of all religions. Even the philosophers permit to take his life. “Kill the one who has no religion,” they say. And so the Torah also admonishes us in relation to idolaters, “Thou shalt save alive nothing that breatheth.” Now if it is permitted to take his life, surely one may take his property. The idolater should be killed and deserves no pity.

22 כב

ובשאר המשפטים היא שלמה יותר משאר התורות, כי היא תשער העונשין הראוין כפי המרי, כמו שכתבנו בפרק הקודם לזה בעונש הגונב ממון, ובדיני הרוצח בשוגג לפי שיש שוגג קרוב למזיד התירו דמו לגואל הדם כדי שיהיה אדם נזהר בזה יותר מדאי, וראיה לדבר זה שאם היה הרוצח אנוס בהריגתו אפילו גלות אינו חייב, וגואל הדם נהרג עליו, כמו אם זרק אבן והוציא הלה ראשו וקבלה.

In the other rules the Torah is more perfect than other laws. For it measures the proper punishment according to the magnitude of the wrong, as we explained in the preceding chapter in connection with the punishment for stealing property. As to the rules relating to the unintentional homicide, we must bear in mind that an unintentional homicide is often very close to an intentional one. Therefore the Torah permits the avenger of the blood to take his life, in order that a person may be very careful in this matter. That this explanation is correct is proven by the fact that if the homicide could not avoid the result, he does not have to go into exile and the avenger of the blood is guilty of a capital offence if he puts him to death. For example, if he threw a stone and the other put out his head and was struck.

23 כג

ומה שתלה הכתוב חזרתו במיתת הכהן הגדול, כבר פירשו רבותינו ז״ל טעם הדבר, ואמרו כי לכך נתלה דבר זה בחייו של כהן גדול, כדי שיהא זהיר לבקש רחמים על בני דורו שלא יארע תקלה בהם. ועוד שדרך הצדיקים לסבול עונש ויסורין בעבור ההמון החטאים בנפשותם, שכן מצינו יחזקאל הנביא שאמר לו השם יתברך שישכב על צדו ויסבול יסורין לשאת עליו עון בית ישראל, ועל כן אין להפלא אם יהיה הכהן נענש בעון העם.

The reason for making his return from exile depend on the death of the high priest is explained by the Rabbis as follows: This matter is made dependent on the life of the high priest, they say, in order that he may be careful to pray for mercy in behalf of his contemporaries that no wrong may occur on account of them. Besides, it is generally the case that the righteous bear punishment and suffering for the sake of the common people who are sinful. Thus Ezekiel was told by God to lie on his side and endure suffering, so that he might bear the iniquity of the house of Israel. It is not to be wondered at, then, that the priest is punished for the iniquity of the people.

24 כד

אבל יש להפלא הפלא ופלא על האומר שהמשפטים שבאו בתורת משה עם היותה אלהית הם חסרים ושיהיו נשלמים בתורת ישו, שהרי בתורת ישו אין בה משפטים בין אדם לחבירו וכל הנוצרים מתנהגים במשפטיהם על פי מה שסדרו חכמיהם אם במצות הקיסר או במצות האפיפיור, ואיך יעלה על הדעת שהמשפטים המונחים בשקול הדעת מאנשים חכמים ישלימו חסרון המשפטים שבאו בתורת משה עם היותה אלהית, ואפילו היו מונחים מן האפושטולוש לא היה אפשר להם לתקן משפטי תורת משה, אחר שאין זה דבר תלוי באמונה.

The real and extraordinary wonder is that any one should say that the laws of the Torah of Moses, which is divine, are defective, and are completed by the law of Jesus. The law of Jesus has no civil laws governing human relations. The Christians follow in their civil life the rules of their learned men by order of the emperor or of the Pope. How is it possible that rules which are laid down by learned men on the basis of human opinion, should supply the defect of the rules in the law of Moses, which is divine? And even if the rules were laid down by the Apostles, they could not improve upon the rules of the law of Moses, since this is not a matter that depends upon belief.

25 כה

וכל שכן שאין ראוי לשום אדם לתקן אלא מה שהוא נודע אצלו, ולפי הנראה השלוחים הנזכרים לא היו בקיאים בתורת משה, שהרי נזכר בפרק ז׳ מספר אקטוש אפושטולורום כי אשטיבן אמר כי יוסף הביא יעקב אביו למצרים בשבעים וחמש נפשות וימת יעקב ואבותיו ונקברו בשכם במערה אשר קנה אברהם בכסף מבני חמור בן שכם, וכל זה הפך מה שכתוב בתורה בפירוש, כי בספר בראשית בפרשה ויגש מונה בפרט כל הנפשות שבאו עם יעקב למצרים, ועם יוסף ובניו אינם יותר משבעים, כמו שהזכיר הכתוב בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. גם המערה אשר קנה אברהם בחברון היא ולא בשכם, ולא קנאה מבני חמור בן שכם אלא מאת עפרון החתי כמו שנזכר בפירוש, וכן בפרק י״ג שם אמר פאבלו כי ישראל שאלו מלך לשמואל ונתן להם בן קיש איש ימיני שמלך מ׳ שנה, והכתוב הוא בהפך, וזה שלא מלך אלא ג׳ או ד׳ שנים, ואין להם מענה בכל זה לומר שהיהודים זייפו הכתובים, כי אין בזה דבר מעלה ולא מוריד באמונה, ואם כן יראה שלא היו בקיאים בדברי התורה והנביאים.

A still more important consideration is that a person should correct only that which he knows. But the Apostles, as it seems, were not familiar with the law of Moses. For we find in the seventh chapter of the Acts of the Apostles that according to Stephen, Joseph brought his father Jacob to Egypt with seventy-five souls. Then Jacob and his ancestors died and were buried in Shechem in the cave which Abraham bought with silver from the sons of Hamor, son of Shechem, all of which is different from the explicit account of the Torah. In the book of Genesis, section Vayyiggash, all the persons are enumerated by name who came to Egypt with Jacob. And together with Joseph and his sons, there are not more than seventy. And we have an explicit statement, “Thy fathers went down into Egypt with threescore and ten persons.” The cave which Abraham bought was in Hebron and not in Shechem. And he did not buy it from the sons of Hamor, son of Shechem, but from Ephron the Hittite, as is explicitly stated. Moreover, in the thirteenth chapter, Paul says that the Israelites asked Samuel for a king and he gave them the son of Kish, a Benjaminite, who reigned forty years. This contradicts the text, according to which he reigned only three or four years. They can not answer these criticisms by saying that the Jews falsified the text, for the point does not affect religious belief. It seems therefore that they were not familiar with the words of the Torah and the Prophets.

26 כו

ואף אם נניח כי כפי דבריהם היו האפושטולוש רשאים לשנות המשפטים, מי נתן רשות לאפיפיור לשנות מצות השבת שאינה מן המשפטים, ובירידת המן נראה אות אמת שיום השבת בעצמו קדוש בכח אלהי לא מצד המנוחה בלבד כהנחות הנימוסיות, ועל כן אמר הכתוב ראו כי ה׳ נתן לכם את השבת וגו׳, כלומר כי בהיות המן יורד בששת ימי השבוע ולא ביום השבת והיותו יורד בששי לחם יומים, הוא אות מורה על קדושת השבת בעצמו ושהוא מאת ה׳ מן השמים, ולזה אי אפשר לשום אדם לבטלו, וכל שכן שהיא אחת מעשרת הדברות והיא מצוה שקימוה ישו וכל תלמידיו, ואחר ישו כמו ת״ק שנה שנה אותה האפיפיור וצוה לשמור במקום השבת יום ראשון, והרי השבת היה בו בעצמו אות נכר במן שהורה על קדושתו ולא היה בו שום חסרון, ושהרי הוא מעשרת הדברות שהם מודים שאין בהם שום חסרון, אבל נראה שכוונת כלם היא לעקור תורת משה מסברת עצמם בלי שום טענה כלל, שהרי לא צוו על זה לא ישו ולא תלמידיו, ועל כן הוא מבואר שאין טענת החסרון שטען כנגד המשפטים האמתיים שבאו בתורת משה מספקת לבטל אותם כלל.

But even if we suppose that, as they say, the Apostles had the authority to change the civil laws, who gave authority to the Pope to change the commandment of the Sabbath, which is not one of the civil laws? The descent of the manna is a valid proof that the Sabbath day is essentially holy through the power of God and not merely for the sake of rest, as would be the case in a conventional rule laid down by man. Therefore the Bible says, “See that the Lord hath given you the Sabbath …” The meaning is that as the manna came down on the six days of the weeks and not on Sabbath, and on the sixth day it came down in double the amount, this was a sign of the essential holiness of the Sabbath day, and of its divine origin. No man can abolish it, especially since it is one of the ten commandments. Jesus and all his disciples observed the Sabbath, and it was only about five hundred years after Jesus that the Pope changed it and substituted Sunday for the Sabbath. This despite the fact that the manna was a clear sign of the essential holiness of the Sabbath day, a sign without any defect, and that the Sabbath is one of the ten commandments, which they admit to be free from defect. But it seems that their purpose was to destroy the law of Moses on their own account without any reason or argument, for neither Jesus nor his disciples gave any such command. It is clear therefore that the charge of imperfection which he makes against the true laws of the Torah of Moses, is not at all sufficient to abolish them.

27 כז

ואולם בחלק השלישי והוא חלק המצות המדותיות והם שקראום מוראלי״ש, שאמר שהיא חסרה מצד שתורת משה לא הזהירה אלא על כשרון המעשה ולא על טהרת הלב, זהו הפך האמת, שהרי אמרה ומלתם את ערלת לבבכם, ואמרה ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך, ואהבת לרעך כמוך, ויראת מאלהיך, לא תקום ולא תטור את בני עמך. ומה שצותה על כשרון המעשה הוא לפי שאין טהרת הלב נחשב אם לא יסכים עמו המעשה, והעקר כונת הלב, אמר דוד לב טהור ברא לי אלהים, וכיוצא בזה הרבה משיסופר.

The charge of imperfection which he brings against the third part of the Torah, namely the moral precepts, on the ground that the Law of Moses prescribes only correct action, but not a pure heart, is the opposite of the truth. For do we not read, “Circumcise therefore the foreskin of your heart;” “And thou shalt love the Lord thy God with all thy heart …;” “And thou shalt love thy neighbour as thyself;” “But thou shalt fear thy God;” “Thou shalt not take vengeance, nor bear any grudge against the children of thy people”? The reason it commands right action is because purity of heart is of no account unless practice is in agreement with it. The important thing, however, is intention. David says, “Create me a clean heart, O God.” And there are many other passages of the same kind, more than we can enumerate here.

28 כח

נמצא שתורת משה שלמה בכל מיני השלמות הפך מה שחשב הנוצרי, וכבר רמז דוד על זה בקצרה כששבח אותה מצד ארבע סבותיה, אמר תורת ה׳ תמימה משיבת נפש, הנה באמרו תורת רמז על הסבה החמרית ואמר שהיא תורה, כלומר שכל ספור וספור שבה, כספורי שכרות נח ולוט ודומיהן, כלם נכתבו בה לתת דת והישרה והנהגה מה לא זולת זה כלל. ובאמרו תורת ה׳ רמז על שלמותה מצד הפועל, כלומר כי אחר שהפועל הוא השם יתברך אי אפשר שיהיה בה שום חסרון מן החסרונות שאפשר שיפלו בדת האנושית. ובאמרו תמימה רמז אל השלמות אשר מצד צורתה. ובאמרו משיבת נפש רמז אל השלמות אשר מצד התכלית שהיא ההצלחה הנפשית, ומשיבת נפש הוא כמאמר שלמה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.

It is clear therefore that the law of Moses is perfect in all manner of perfection and not imperfect, as the Christian thought. David made allusion to this briefly, praising the law in respect to its four causes. “The law of the Lord is perfect, restoring the soul.” The word law refers to the material cause; and in calling it Torah (teaching, law) he indicates that all the narratives in it like those of the drunkenness of Noah and Lot, and so on, were put there to give rules and regulation and guidance, and for no other purpose. The expression, the law of the Lord, indicates that it is perfect in respect to the efficient cause. For since the efficient cause is God, it can not have any of the defects which may exist in a human law. The word perfect denotes perfection in form; while the expression, restoring the soul, refers to perfection of purpose, namely, the happiness of the soul. “Restoring the soul,” is similar to the statement of Solomon, “And the spirit returneth unto God who gave it.”

29 כט

ובכאן טעה גירונימו המעתיק לנוצרים שהעתיק תמימה בלתי בעלת מום, ועשה כן כדי שלא ייוחס לתורת משה שהיא שלמה כדי שיאמר שהיא חסרה ושתורת ישו השלימה אותה, וזה אינו, כי פירוש תמימה בהכרח שלמה, שהרי בפרה אדומה נאמר תמימה ואף על פי כן הוצרך לומר בה אשר אין בה מום, שיראה כי תמימה דבר אחד ואין בה מום דבר אחר, כבר פירשו רבותינו ז״ל כי תמימה רוצה לומר שלמה באדמימות, וזה יורה כי פירוש תמימה בכל מקום שלמה בתכלית השלמות שאפשר באותו המין, ואחר שתאר אותה בשהיא שלמה מצד הצורה באמרו תמימה, וזכר גם כן השלמות אשר מצד התכלית באמרו משיבת נפש, וזכר גם כן שהפועל הוא השם יתברך שהוא פועל שלם, ושהחומר הוא תורה, רוצה לומר הנהגה והישרה מה, נתבאר שהיא מסולקת מכל החסרונות ושהיא שלמה בכל מיני השלמיות, והנה נשלמה כונת הפרק הזה.

Here the Christian translator Jerome erred in his translation of the word תמימה ( = perfect), which he renders, “without blemish.” He did this so as not to ascribe perfection to the Torah, in order that he might say that it is defective and that the law of Jesus completed it. But this is a mistake. The word תמימה means perfect, without any doubt. In the section dealing with the red heifer, the word תמימה occurs, and yet the text finds it necessary to add, “wherein is no blemish,” which shows that תמימה means one thing and “no blemish” means another. Our Rabbis explain that תמימה means perfect in redness. This shows that תמימה always denotes ultimate perfection in a given line. Since, therefore, the Torah has been described as perfect in form—תמימה; in purpose—“restoring the soul;” in respect to its efficient cause, who is God, and therefore perfect; and in matter, which is Torah, i. e., guidance and rule, it is clear that it is free from all defects and perfect in all manner of perfection. This concludes what we intended to explain in this chapter.