Chapter Maamar 3 14 מאמר ג, י״ד
1 א

כאשר חפשנו ענין הדתות האלהיות שהיו בעולם נמצא אותן נוהגות זה הדרך, שהיו משתנות מהאסור אל ההתר ומן ההתר אל האסור. וזה כי בתחלה נצטווה אדם הראשון בקצת מצות שנהגו בהן האנשים לפי קבלת רבותינו ז״ל עד נח, ולנח התיר אכילת הבעלי חיים שהיה אסור לאדם הראשון, כי בתחלה לא התיר לאדם אכילת בעלי חיים אלא אכילת הצמחים בלבד, אמר הכתוב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה, ואחר כן התיר אכילת הבעלי חיים לנח, אמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל, והוסיף לו מצות אבר מן מן החי, ולאברהם הוסיף מצות המילה, ולמשה הוסיף מצות אחרות רבות ואסר קצת עריות היו מותרות לבני נח והתיר להם דברים נאסרו לבני נח, כי הבהמה לאחר שנשחטה מותרת לישראל אף על פי שעדיין היא מפרכסת, ובן נח נהרג עליה משום אבר מן החי עד שתמות הבהמה, וכן בן נח נהרג על הגזל ואפילו על פחות משוה פרוטה מה שאין כן בישראל, ובן נח הרואה את חבירו גוזל ואינו מוחה בידו נהרג עליו, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שראו את שכם גוזל ולא עשו בו דין, לפי מה שכתב הרמב״ם ז״ל בספר שופטים, וכן בן נח שבא על אחותו מאביו פטור וישראל נהרג עליה.

If we investigate the divine laws of the world, we find that they changed from time to time, forbidding what was originally permitted, and then again permitting what had been forbidden. Thus in the beginning Adam was given a few commandments which, according to the tradition of our Rabbis, mankind followed till the time of Noah. Noah was permitted to eat animal food, which was forbidden to Adam. Originally animal food was forbidden to Adam, plants alone being permitted, “Behold, I have given you every herb yielding seed, which is upon the face of all the earth, and every tree, in which is the fruit of a tree yielding seed—to you it shall be for food.” Later, Noah was given permission to eat animal food, “Every moving thing that liveth shall be for food for you; as the green herb have I given you all.” An additional commandment was given to him, forbidding him to eat a limb cut from the living animal. Abraham was given the additional commandment of circumcision. Moses received many other commandments. Also God prohibited certain marriages of relations which were permitted to the Noahites and permitted certain matters which were forbidden to the Noahites. Thus an Israelite may eat an animal after it is slaughtered even though it is still struggling, whereas a Noahite would deserve the penalty of death if he ate the animal before it died, for it would come under the prohibition of eating the limb of a living animal. Similarly a Noahite is punishable with death if he is guilty of robbery, even to the extent of less than a perutah, not so an Israelite. Also a Noahite seeing another committing a robbery without preventing him is guilty of a capital crime. This is why all the inhabitants of Shechem deserved the punishment of death, because they saw Shechem committing a robbery and did not prosecute him, as Maimonides says in “Sefer Shofetim.” Also a Noahite who marries a half sister on the father’s side goes unpunished, whereas an Israelite guilty of such an act is punishable with death.

2 ב

וגדולה מזו אמרו בספרי על ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלהיך, אף על פי שהיתה אהובה בימי האבות, כלומר ואפילו בימי משה שבשעת מתן תורה בנה מזבח תחת ההר והקים שתים עשרה מצבות לשנים עשר שבטי ישראל, ונאסר זה בערבות מואב בשנת הארבעים, ויעקב אמר לו השם אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה, הרי מפורש שאפילו דבר שהיה דרך עובדי האל לעשות לכבוד השם והיה מותר גמור בימי משה בהר סיני, נאסר להם בערבות מואב לפי דעת רבותינו ז״ל, והרי קצת העריות שהותרו לבני נח נמצא הכתוב בפירוש יאסור אותם, וכל זה ממה שיורה שהדת האלהית היתה משתנה מן האסור אל ההתר ומן ההתר אל האסור כפי השתנות הזמנים, וכן היה נוהג זה הענין באדם ונח ואברהם עד שבא משה, ומשבא משה עד הנה לא נשתנית.

We find even a more remarkable statement than this in “Sifre,” by way of comment on the verse, “Neither shalt thou set thee up a pillar, which the Lord thy God hateth.” “Though it was dear to God in the days of the patriarchs,” is the comment there made. And this includes the time of Moses also, for at the time of the Sinaitic revelation he built an altar at the foot of the mountain, and set up twelve pillars for the twelve tribes of Israel. The prohibition came in the plains of Moab in the fortieth year. God said to Jacob, “I am the God of Bethel, where thou didst anoint a pillar.” It is clear, therefore, that a thing which the worshippers of God were in the habit of doing in God’s honor and which was absolutely permitted in the time of Moses at the Sinaitic revelation, was forbidden in the plains of Moab, according to the opinion of the Rabbis. So far as certain marriages of affinities are concerned, which were permitted to the Noahites, we see them expressly forbidden in the Bible. All this shows that the divine law did change, now permitting, now forbidding, in accordance with the times. This was the situation in the times of Adam, Noah and Abraham, until Moses came. There has been no change since his day.

3 ג

ודעת הרמב״ם ז״ל שלא תשתנה לעולם לא כולה ולא מקצתה, על כן שם אחד מן העקרים שלא תנוסח התורה ולא תשתנה, ואחר שמצאנו הדתות האלהיות שהיו עד משה משתנות מן האסור אל ההתר ומן ההתר אל האסור, יהיה זה עיקר פרטי לתורת משה בלבד, וסמך הרב העקר הזה אל מה שנזכר בתורה לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, וביאר הטעם בספר המורה לפי שהדבר השוה והשלם אי אפשר להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו שלא יפסד השווי והשלמות ההוא, ולפי שהיתה התורה תמימה כמו שהעיד עליה הכתוב באמרו תורת ה׳ תמימה, אי אפשר שתשתנה בשום זמן, זהו תורף דבריו בזה הענין במקומות רבים.

The opinion of Maimonides is that the Torah will never change in whole or in part. Hence one of his principal dogmas is the immutability of the Torah. Now inasmuch as we have found that the divine laws which existed before Moses did undergo changes in the matter of permission and prohibition, immutability would be a principle peculiar to the Mosaic law. Maimonides bases this dogma upon the scriptural passage, “Thou shalt not add thereto, nor diminish from it.” The reason he gives, in the Guide of the Perplexed, is because a thing which is harmonious and perfect can not have anything added to it or taken away from it, as the harmony and perfection would be destroyed. But the Torah is perfect, as Scripture testifies, “The law of the Lord is perfect, restoring the soul,” therefore it can never be changed. This is the gist of Maimonides’ opinion in this matter, as expressed in a number of places.

4 ד

ודבריו בזה צריכין עיון גדול מהיכן יצא לו לרבינו ז״ל השורש הזה, כי אף על פי שהשורש הזה יקר הערך מאד, אם קבלה היא נקבל אותה בסבר פנים יפות ואם לדין יש תשובה, כי מה שנאמר בתורה לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו לא בא להזהיר על כלל מצות התורה אלא על תכונת עשייתן בלבד, ובא להזהיר שלא נבדה מלבנו ולא נלמוד מעובדי עבודה זרה לעשות תוספת או גרעון בתואר עשית המצוה בהיותנו חושבים שזה הגדלה לשם יתברך. וענין הפסוקים מוכיח שעל כך נאמר, בפרשת ראה אמר הכתוב מזהיר על ענין עבודת אלילים כי יכרית ה׳ אלהיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך, השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך, ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, לא תעשה כן לה׳ אלהיך כי כל תועבת ה׳ אשר שנא עשו לאלהיהם, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. ופשט הכתובים הוא דבר מתמיה מאד, איך יאמר השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך, וכי מפני שיראה אותם נשמדים מפניו ינקש אחריהם, ולמה תלה דרישת אלהיהם באחרי השמדם מפניך.

But his ideas on this point require careful consideration in respect to their source. The dogma is surely of great importance, nevertheless we must know whether Maimonides derives it from tradition or from his own ratiocination. If the former, we must gracefully accept it, but if it is the latter, we have something to say about it. The prohibition against adding to or subtracting from the commandments has no reference to the number of the commandments, but to the manner of performing them. The meaning of the prohibition is that we should not invent of our own mind or borrow from the idolaters some addition or diminution in the manner of performing the commandments, because we may think it does greater honor to God. The context proves that this is the meaning. In section “Reëh” the Bible warns against idolatry: “When the Lord thy God shall cut off the nations from before thee, whither thou goest in to dispossess them … take heed to thyself that thou be not ensnared to follow them, after that they are destroyed from before thee; and that thou inquire not after their gods, saying: ‘How used these nations to serve their gods? even so will I do likewise.’ Thou shalt not do so unto the Lord thy God; for every abomination to the Lord, which He hateth, have they done unto their gods; for even their sons and their daughters do they burn in the fire to their gods. All this word which I command you, that shall ye observe to do; thou shalt not add thereto, nor diminish from it.” Now there is something strange in the sequence of thought in the above passage, “Take heed to thyself that thou be not ensnared to follow them, after that they are destroyed from before thee.” Would a person be likely to be ensnared to follow them after he has seen them destroyed? Why then does the text connect the idea of inquiring after their gods with their destruction?

5 ה

אבל פירוש הפסוק כך הוא, כי לפי שחשש הכתוב שלא יתפתה האדם אחרי דרכי העבודת אלילים בשום צד, אמר כי אולי יבא אדם לטעות ולומר כי מה שצוה השם יתברך להשמיד עובדי עבודת אלילים היה בעבור שהיו עובדים אותה בעבודות הנכבדות הראויות לשם יתברך, ואם כן אחר שתשמיד אתה את עובדי עבודת אלילים, שמא תדרוש דרכי העבודות ההן שהיו עובדין בהם את אלהיהם ותחשוב לעשות כן ולעבוד את ה׳ באותן העבודות בהיותך חושב שזה הגדלה אל השם, וזהו שאמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, כלומר לשם, לא תעשה כן לה׳ אלהיך, וביאר הטעם כי כל תועבת ה׳ אשר שנא עשו לאלהיהם, כלומר לא תחשוב שמה שאסר השם יתברך אותן עבודות היה מפני שנתקנא בהם שלא יעשו אותן לזולתו, אבל מפני שהם נמאסות בעיניו ותועבה לפניו, וראיה לזה כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם והם יחשבו זה הגדלה לשם, והם תועבה לפניו, כי לא יחפוץ השם בהשחתת עולם ולא יצוה בהריגת האנשים חלילה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל במסכת תענית פרק קמא על מה שאמר ירמיה ובנו את במות התופת לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי, אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב, דכתיב ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו לעולה על החומה, ולא דברתי זו בתו של יפתח הגלעדי, ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם.

The explanation of the text is this. The Bible is concerned that one should not be enticed in any manner after idolatrous practices. Therefore it says, a person might make a mistake and suppose that the reason God commanded the destruction of the idolaters is because they offered to the idols the honorable service that is becoming to God. Hence the text says, after destroying the idolaters you might inquire after the manner in which they worshipped their idols, thinking to do likewise and to serve God in the manner in which they served their idols, believing that it would be doing God a great honor. Hence the Bible says, “And that thou inquire not after their gods, saying: ‘How used these nations to serve their gods? even so will I do likewise,’ ” i. e. to God. “Thou shalt not do so unto the Lord thy God.” Then comes the reason, “For every abomination to the Lord, which He hateth, have they done unto their gods.” The meaning is, you must not suppose that the reason God forbids those practices is because He is jealous on account of their being performed for others, but because they are despicable and an abomination in His eyes, and the proof of it is that “even their sons and their daughters do they burn in the fire to their gods.” They think this is doing honor to God, but it is an abomination to Him, for God does not desire the destruction of the world, nor does He command the killing of human beings. So the Rabbis comment, in the treatise Ta‘anit, on the statement of Jeremiah, “And they have built the high places of Topheth … to burn their sons and their daughters in the fire; which I commanded not nor spoke it, neither came it into My mind.” “I commanded not,” say the Rabbis, refers to the son of Mesha, the king of Moab, concerning whom it is said, “Then he took his eldest son that should have reigned in his stead, and offered him for a burnt-offering upon the wall.” “Nor spoke it,” refers to the daughter of Jephthah the Gileadite. “Neither came it into My mind,” refers to Isaac, the son of Abraham.

6 ו

ובאור זה כי למישע מלך מואב לא צוה כלל בקרבנות כמו שצוה לישראל, ועל זה אמר עליו לשון לא צויתי, וליפתח הגלעדי שהיה מכלל ישראל שהיה מצווה בקרבנות אמר עליו ולא דברתי, כלומר שלא דבר אליו השם שיעשה עולה מבתו כלל, ולאברהם אף על פי שצוהו לעשות קרבנות ודבר אליו להעלות את יצחק בנו לעולה, מכל מקום לא היתה כונתו יתברך שיקריבנו בפעל, ולזה אמרו לא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם.

Mesha the king of Moab was never commanded to offer sacrifices as Israel was, therefore he is referred to by the expression, “I commanded not.” Jephthah was an Israelite and was commanded to offer sacrifices, but God never spoke to him that he should make a burnt-offering of his daughter, hence, “nor spoke it.” And as for Abraham, God did command him to offer sacrifices, and also spoke to him, telling him to offer Isaac his son as a burnt-offering, but his intention was not that he should actually sacrifice him, hence the expression, “neither came it into My mind,” is referred to Isaac, the son of Abraham.

7 ז

הנה בארו אבותינו ז״ל שאין עשיית הקרבנות מהדבר הנרצה אליו יתברך, ועל כן יאמר הכתוב לא תחשוב לגדל את השם בעשותך לפניו אותן עבודות שעושים עובדי עבודת אלילים לאלהיהן, כי העבודות ההם לא די שאינן נרצות לפניו אבל הן תועבה לפניו, כי כל תועבת ה׳ אשד שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, וסיים הענין לבאר איך תהיה העבודה לפניו יתברך, ואמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, כלומר שלא די שלא יעשה עבודות שלא צווה בהם אבל גם בתואר העבודות אינו רשאי להוסיף.

The Rabbis thus make clear that God does not desire sacrifices. The meaning of the Bible therefore is, do not think to honor God by performing for Him those services which the idolaters did for their gods. For far from being agreeable to Him, they are an abomination to Him, “for every abomination to the Lord, which He hateth, have they done unto their gods; for even their sons and their daughters do they burn in the fire to their gods.” Then the Bible sums up the matter and explains how God should be worshipped, “All this word which I command you, that shall ye observe to do; thou shalt not add thereto, nor diminish from it.” The meaning is, you must not merely not do anything that was not commanded, but you must not make any additions in the manner of the service.

8 ח

וכן פירשה הרמב״ן ז״ל בפרשת ראה, וכן היא שנויה בספרי, מכאן אמרו הנתנין במתנה אחת שנתערבו עם הניתנין במתנה אחת יתנו במתנה אחת וכו׳, ועוד למדו מכאן בספרי לכל המצות שבתורה, סמכו דבר אחר מנין שאין מוסיפין על הלולב ועל הציציות תלמוד לומר לא תוסף עליו, מנין שאין פוחתין מהן תלמוד לומר ולא תגרע ממנו, מנין שאם פתח לברך ברכת בהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר אלהי אבותיכם יוסף עליכם תלמוד לומר הדבר, אפילו דבר לא תוסיף עליו, וזה מפורש כמו שכתבנו. ורש״י ז״ל כתב בפרשת ואתחנן על לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, כגון חמש טוטפות בתפילין, וכן לא תגרע ממנו, ואם כן אין מכאן ראיה למה שכתב הרמב״ם ז״ל.

This is also the explanation given by Nahmanides in his commentary on section “Reëh.” And we find the same idea in Sifre: “Hence they said that if the blood that requires one sprinkling is mixed with other blood that requires one sprinkling, there shall be only one sprinkling.” From this verse, Sifre makes an inference applying to all the commandments of the Torah: “How do we know that it is not allowed to add to the Lulab and the Zizit? Answer: ‘Thou shalt not add thereto.’ How do we know that it is not allowed to take away? Answer: ‘Nor diminish from it.’ How do we know that if he began to pronounce the priestly benediction he must not say, since I began the benediction I may as well add the words, ‘The Lord, the God of your fathers add unto you?’ Answer: The text says, ‘this word,’ meaning, you must not add even a word.” Thus we find express support for our view. Rashi, in his commentary on section “Vaëthanan,” says, in explaining the words, “Ye shall not add unto the word which I command you,” for example, to have five compartments in the phylacteries; and similar is the meaning of the expression, “Neither shall ye diminish from it.” There is therefore no proof in these verses of Maimonides’ opinion.

9 ט

ועוד יקשה לדבריו שאם היה הכתוב מזהיר שלא להוסיף על מנין המצות ושלא לגרוע מהן, איך אמרו בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, וכי בית דין עוברין על לא תגרעו ממנו, וכן שלמה שתקן ערובין וידים עבר על לא תוסף עליו. סוף דבר איני רואה שום ראיה מן הפסוקים שהביא הרמב״ם ז״ל אל שיהיה זה שורש לתורת משה כלל כמו שכתב הוא ז״ל.

Moreover, if the meaning of the text were to forbid adding to or taking away from the number of the commandments, how could the Rabbis say that the court may decide to suspend a biblical commandment, where the suspension involves merely non-feasance? Is the court allowed to violate the command not to diminish from it? Similarly, Solomon, who introduced the ‘erub and the washing of hands, was guilty of violating the commandment not to add thereto. In short, I do not see any evidence in the passages cited by Maimonides that immutability is a dogma of the Mosaic law at all, as Maimonides thinks.

10 י

ואומר עוד שאף אם תהיה הבנת הפסוקים כמו שכתב הוא ז״ל, אין משם ראיה לדבריו כלל אל שלא תנוסח התורה ולא תשתנה לעולם, כי הכתוב לא יזהיר אלא שאנחנו לא נוסיף ולא נגרע מדעתנו על המצות, אבל מה המונע שלא יהיה הוא יתברך מוסיף או גורע כשתגזור חכמתו יתברך. ואם מפני שהדבר השוה אין להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו לעולם, הנה זה אמנם יצדק בשווי האמתי, אבל השווי ההקשי כבר אפשר שישתנה כפי הכנת המקבלים, כי המזון השוה אל הילד הוא החלב, והשוה אל הבחור הוא הלחם והבשר והיין.

Moreover, assuming that the biblical expressions have the meanings he gives to them, that does not prove that the Torah will never be repealed or changed. The Bible merely warns us not to add to or take away from the commandments on our own account. But what can there be to prevent God Himself from adding or diminishing as His wisdom decrees? As for the argument that the equal and the mean can never be added to or taken away from, that applies to the true and absolute mean, whereas the relative mean may very well change with the nature of the recipients. Thus food that is fitting for a child is milk, while for an adult the proper food is bread and meat and wine.

11 יא

וכן ישתנו המצות האלהיות בהשתנות הזמנים, כמו שנשתנה אסור הבשר, שנאסר לאדם והותר לנח ובניו מפני קלקול הדעות שנארע לקין ולתולדותיו כמו שנבאר, שלא כדברי מי שכתב שלכך נאסר הבשר לאדם לפי שהיה העולם חדש ואם היה מתיר לאדם אכילת בשר היה אפשר שיכלו מינים רבים מן הבעלי חיים, וזה אינו, שאם היה הדבר כן היה ראוי שלא יתירנו לנח ובניו, שגם בימים ההם היו הבעלי חיים מעטים, והיו שם נח ושלשת בניו ונשיהם שהיו יותר מאדם וחוה שהיו לבדם בעת שנצטוה אדם על אכילת בשר, והיה ראוי לפי דבריהם גם כן שלא יחזור ויאסור קצתם לישראל. אלא שמכאן ראיה כי הדתות האלהיות אף אם לא ינוסחו בכל דבר כבר ישתנו בחלוף מן האסור אל ההתר ומן ההתר אל האסור כפי השתנות הכנות המקבלים:

Similarly divine commandments change with the times. Thus flesh was forbidden to Adam and permitted to Noah and his descendants by reason of the degeneration of Cain and his descendants, as we shall explain later. Some have written that the reason Adam was forbidden to eat meat is because the world was new, and if Adam had been allowed to eat meat, many animal species might have been exterminated. But this can not be the reason, for in that case permission should not have been given to Noah and his children either, for in their time also the number of animals was small, while Noah and his three sons and their wives were more than Adam and Eve, who were the only persons in existence when they were forbidden to eat meat. Moreover, if the explanation be as these men say, then there was no reason for again forbidding Israel the meat of certain animals. At any rate it is thus proved that though divine laws are not completely repealed, they may change in their permissions and prohibitions, as the character of the recipients changes.