Sefer HaIkkarim, Maamar 1 18:8

וראוי שנשאל ונאמר אחר שאנחנו נמצא דתות הרבה נקראות אלהיות והקבלה נמשכת בכל אחת מהן לבעלי הדת ההיא, במה יודע איפא ההבדל בין הדת האלהית האמתית ובין הדת המזוייפת הטוענת שהיא אלהית, מתדמה אל האלהית ואיננה אלהית. As there are many laws called divine, and the devotees of every one of them have a continuous tradition, the problem arises how to distinguish between the genuine divine law and the spurious, which claims and pretends to be divine, but is not divine.

ואומר כי התאמת היות התורה אלהית הוא משני צדדים, מצד הדת בעצמה ומצד השליח. אולם אשר מצד הדת בעצמה, הנה הוא שיבחנו השלשה עקרים שכתבנו עם השרשים המסתעפים מהם על הדרך שכתבנו למעלה, ואם אינה חולקת על שום עקר מהעקרים ולא על שום שורש מן השרשים היוצאים מהם או הנתלים בהם, הנה היא אלהית, ואם לא הנה היא מזוייפת ומתדמה באלהית. ואולם אשר מצד השליח, הנה הוא בשיתאמת הגעת הנבואה אל הנביא והיותו שליח להנתן דת על ידו אמות עצמי. וזה כי אמות הדבר על שני פנים, אם אמות עצמי ואם אמות בלתי עצמי. והאמות העצמי הוא שיתאמת הדבר אם מצד סבותיו ואם מצד סגולותיו העצמיות. והאמות הבלתי עצמי הוא שיתאמת הדבר אמות מקריי לא מצד סבותיו ולא מצד סגולותיו העצמיות. The divinity of a law may be proved in two ways, from the law itself and from the lawgiver. So far as the law itself is concerned, we must examine it with reference to the three principles mentioned above and the dogmas derived from them, as we have seen. If the law in question is not opposed to any of the fundamental or derived principles, it is divine; if it is, it is spurious and its claim is a pretence. Viewing the matter from the side of the lawgiver, we must prove in a direct manner that the lawgiver received a prophetic message, and that he was sent by God to give mankind a law. A thing may be proved in two ways, directly and indirectly. A thing is proved directly from its causes or essential properties. It is proved indirectly if the proof comes from accidents and not from the causes or the essential properties of the thing.

והמשל בזה שני רוקחים שהובאו לפני חכמי הרפואה לעשות מרקחת התריא״ק הגדול, ואמר האחד כי הוא ירקח התריא״ק רקוח יפה מציל מכל סמי המות החמים והקרים ומכל מיני הארסים, בראיה שהוא יראה לפניהם בשר האפעה וכל הסמים הראויים ליכנס בתריא״ק, וינסה סגולות כל הסמים הפשוטים וכחותיהם אחד אחד לפניהם, ועשה כן שנסה לפניהם כל הסמים והוכרו כלם שאין בהם חשש זיוף, כי אין ספק שהתריא״ק שנעשה על זה הדרך אין בו חשש זיוף, אחר שנתן הרוקח ההוא אמות עצמי אליו. וכן אם יאמר שהתריא״ק אשר יעשה הוא טוב בראיה שהוא ירפא כל החולים מכל מיני התחלואים וסמי המות שראוי לרפאות בהתריא״ק, ועשה כן, שאין ספק גם כן שהאמות הזה טוב, אחר שאמת היות התריא״ק אמתי מצד סגולותיו העצמיות, ואף על פי שאין האמות הזה חזק כראשון שאמת הדבר מצד סבותיו, הנה שניהם אמות עצמי אל התריא״ק שאי אפשר שיהיה בו שום זיוף. The following illustration will make the matter clear. Two apothecaries were charged by physicians with the preparation of the great theriaca. One said that he would make a good preparation that would protect from all poisons, warm and cold, and from all kinds of snake bites. He undertook to prove his promise by exhibiting to them the flesh of the viper and all the drugs which go into the composition of theriaca. He tested in their presence the properties and virtues of all the simple drugs, showing that there was no adulteration of any kind. Now there is no doubt that theriaca made in this manner is absolutely genuine, because the apothecary gave a direct verification of the fact. Similarly if the apothecary undertook to prove the correctness of the preparation by showing that it cures all cases of disease and poison which are treated by theriaca, this mode of proof would also be satisfactory because it makes use of the essential properties of the thing. To be sure this proof is not as good as the first, which proves the thing from its causes, nevertheless both are direct modes of proof, showing that the theriaca is well prepared and has no adulteration.

והרוקח השני אמר כי הוא יעשה התריא״ק מועיל מכל סמי המות בראיה שהוא ילך במו אש ולא יכווה או ילך על פני המים ולא יטבע, כי אף על פי שיעשה כן לעיני העמים והשרים ולפני כל החכמים, אין זו ראיה עצמית על היות התריא״ק שעשה או שיעשה טוב, כי כבר אפשר שאף אם הלך במו אש ולא נכוה, שהתריא״ק שיעשה לא יהיו לו סגולות התריא״ק להציל מכל סמי המות, לפי שהאמות הזה שעשה אל התריא״ק הוא אמות בלתי עצמי, ואפשר שיהיה בו עדין חשש זיוף. The second apothecary also promised to make theriaca that would counteract all deadly poison, and cited as proof of his ability that he would walk through fire without being burned, or walk on the water without sinking. Now though he should do this in the presence of everybody and of great men and men of science, it is no direct proof that the theriaca which he made or will make is good. For though he walks through fire without being burned, the theriaca may not have the properties necessary to counteract deadly poisons. For the proof is not direct, and there is a possibility that the theriaca may be adulterated.

ועל זה הדרך בעצמו הוא אמות נבואת הנביא או השליח, כי הנביא שיתן אות על היותו נביא בראיה שהוא ילך על פני המים או שיבקע הנהר לעבור בו או שילך במו אש ולא יכוה או שירפא החולים או המצורעים, הנה זאת אות שהוא איש שראוי שיעשו על ידו נסים אותות ומופתים, אבל אין זה אמות עצמי לנבואה, וכל שכן שאיננו אות אל שתנתן תורה על ידו, כי כבר ימצאו אותות ומופתים נעשים בלהט וכשוף או נעשים על ידי הצדיקים שאינם נביאים, כמו שנזכר בבבא מציעא בענין מחלוקתו של רבי אליעזר, שנעקר חרוב ממקומו וחזר אמת המים לאחוריו וזולת זה, ואף על פי כן לא קבעו הלכה כדבריו לפי שלא היה מוסכם בנביא. The same thing applies to the proof of the genuineness of a prophet or divine messenger. The fact that a person claiming to be a prophet can walk on the water, or divide a river and walk through it, or walk through fire without being burned, or can cure the sick or the lepers, is evidence of the fact that he is a worthy instrument for the performance of miracles. But it is not a direct proof that he is a prophet, much less is it evidence that he was chosen to give a law. For we find instances of miracles performed by incantation and magic, or by righteous men who are not prophets. See the story in Baba Mezi‘a, concerning the dispute with Rabbi Eliezer. He caused a bread-fruit tree to be uprooted from its place, and the water in a canal to turn back its course and other things besides. And yet the others with whom he disputed refused to make his opinion law, because those miracles did not stamp him as a prophet.

ולזה תמצא כי כל האותות והמופתים שעשה משה קודם מתן תורה, היו אותות אל שראוי שיעשו על ידו אותות ומופתים בלבד לא לקבל תורה על ידו, ולדבר הזה בלבד היה האמנת ישראל בו, ועל כן היו מתנהגים על פיו, בהיותם מאמינים שהשם שומע צעקתו ומקיים דבריו, כמו שעשה משה במרה, ויורהו ה׳ עץ, וכן במלחמת עמלק, והוריד המן בתפלתו ובקע הים בצעקתו, אמר הכתוב מה תצעק אלי. ועל זה ועל כיוצא בו נאמר בבקיעת ים סוף ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו, רצה לומר שהאמינו שהיה עבד השם שיעשה השם על ידו אותות ומופתים, ככל אשר חפץ יגזור אומר ויקם לו, כמו שנמצא זה על יד הצדיקים שהשם יעשה על ידם אותות ומופתים אף על פי שאינם נביאים, כרבי פנחס בן יאיר שבקע הנהר ג׳ פעמים לפי מה שסופר ממנו, וכרבי חנינא בן דוסא וחוני המעגל, וכנקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה, וכחנניה מישאל ועזריה שנצולו מכבשן האש. And so we shall find that all the miracles which Moses performed before the revelation of the Torah on Sinai, merely proved that he was a worthy instrument for the performance of miracles, but not for the transmission of a law. This is all that the Israelites believed about him. And they followed his directions because they believed that God heard his prayer and granted his requests. He did so in Marah, as we read, And the Lord showed him a tree; also in the war with Amalek. On account of Moses’ prayer, God caused the manna to descend, and the sea to be divided, as we read, Wherefore criest thou unto Me? This is the meaning of the expression used in the narrative of the division of the Red Sea, And they believed in the Lord, and in His servant Moses. They believed that he was the servant of God, that God performed miracles through him, and that He granted all his requests. We find in the case of other good men too that God performed miracles through them, though they were not prophets. Thus it is told of Rabbi Phinehas son of Yair that he divided the waters of a river on three occasions. Miracles were also performed by Rabbi Hanina son of Dosa and Honi ha-Me‘aggel. The sun shone for Nakdimon son of Gorion, and Hananiah, Mishael and Azariah were saved from a fiery furnace.

ואבל בעבור שהאותות והמופתים שנעשו על ידי משה רבינו עם רבויים והפלגת פליאותם בשנוי טבעו של עולם לא היו מופת עצמי לנבואה, היו ישראל מסופקים עדין במציאות הנבואה, תדע שהרי אחר מתן תורה אמרו למשה היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, שיראה מזה שעד המעמד ההוא היו מסופקים במציאות הנבואה, עם היותם מאמינים במשה שהוא עבד ה׳ להעשות על ידו אותות ומופתים, כמו שאמר הכתוב ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו. Seeing therefore that miracles are not a direct proof of prophecy, the people doubted whether Moses was a prophet, despite the miracles he performed, which were numerous and of a remarkable character in changing the laws of nature. It is only after the revelation on Sinai that the people said to Moses, We have seen this day that God doth speak with man, and he liveth. This shows that until that time they were still in doubt about the reality of prophecy, though they believed that Moses was the servant of God, and that miracles were performed by him, as we read, And they believed in the Lord and in His servant Moses.

וזהו ההבדל שבין הנביא והשליח, כי הנביא אמות נבואתו הוא אם בהגדת העתידות שלא יפול דבר מכל דבריו ארצה, ואם בעשית אותות ומופתים, והנביא שתתאמת נבואתו על זה הדרך מצוה פרטית היא בתורה לשמוע אליו בכל מה שיאמר, ואפילו לעבור על דברי תורה בהוראת שעה, כגון אליהו בהר הכרמל, חוץ מעבודת אלילים, כי אחר שנוסה פעמים רבות ונמצאו כל דבריו אמתיים אם בעשית אותות ומופתים ואם בהגדת העתידות ולא הפיל מכל דבריו ארצה, הרי הוא בחזקת נביא ומצוה לשמוע אליו, אמר הכתוב ולא הפיל מכל דבריו ארצה וידע כל ישראל מדן עד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה׳, והרי זה כמי שעשה התריא״ק פעמים שלש ונסה אותו שהוא אמתי, שזה הרוקח בחזקת אמתי עד שינוסה פעם אחרת וימצא מזוייף. וכן הנביא המגיד העתידות או העושה אות או מופת על נבואתו, מצוה לשמוע אליו כל עוד שלא ימצא שקר בדבריו, אמר הכתוב אשר ידבר הנביא בשם ה׳ ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה׳, כי כבר אפשר שהנביא יהיה נביא אמת ויכזב בשום פעם בבחירת עצמו ולא מצד הנבואה, כי לא איש אל ויכזב, כמו שקרה לחנניה בן עזור שהיה נביא אמת, כמו שאמרו רבותינו ז״ל במסכת סנהדרין, וטעה וכזב בשבירת המוטה מעל צואר ירמיהו, ולזה נענש, כמו שאמר לו ירמיה לא שלחך ה׳ ואתה הבטחת את העם הזה על שקר, וכתוב השנה אתה מת כי סרה דברת אל ה׳, וכתוב וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחודש השביעי. The difference between a prophet and a messenger is this: The veracity of a prophet is proved either when he truly foretells the future in all particulars, or when he performs miracles. If a prophecy is verified in this way, the Torah specifically commands us to obey the prophet no matter what he tells us to do, even if, as a temporary measure, he bids us violate a law of the Torah, as Elijah did on Mount Carmel, unless he bids us worship idols. For since he has been tried many times and has been proved reliable, whether in the performance of miracles or in unfailingly foretelling the future, the presumption is that he is a prophet and we are bidden to obey him, as we read about Samuel, and [the Lord] did let none of his [Samuel’s] words fall to the ground. And all Israel from Dan even to Beersheba knew that Samuel was established to be a prophet of the Lord. It is like the case of an apothecary who prepared theriaca three times and it was found to be good. The presumption is in favor of his reliability until he is tried again and the theriak is found to be adulterated. Similarly if a prophet foretells the future or performs a miracle to substantiate his prophecy, he should be believed so long as no untruth is discovered in what he says. The Bible tells us, When a prophet speaketh in the name of the Lord, if the thing follow not, nor come to pass, that is the thing which the Lord hath not spoken. It is possible that one may be a true prophet and yet on a particular occasion say an untruth on his own initiative, not by prophetic inspiration, for God is not man that He should lie. An occurrence of this kind happened to Hananiah the son of Azzur, who was a true prophet, as the Rabbis say in the treatise Sanhedrin. But he made a mistake and spoke untruth when he took the bar from off Jeremiah’s neck, and broke it. He was punished for this, as we are told in Scripture. Jeremiah said to him, The Lord hath not sent thee; but thou makest this people to trust in a lie. Then again, This year thou shalt die, because thou hast spoken perversion against the Lord. And further we read, So Hananiah the prophet died the same year in the seventh month.

אבל השליח, והוא אשר הוא שליח להנתן תורה על ידו, אי אפשר שיכזב בשום פנים. כי לא יקרא שליח אם לא שיתאמת שליחותו אמות עצמי, וזה אם בהתאמתות מציאות הנבואה לכל המקבלים כמו שהתאמת לכל ישראל בשעת מתן תורה, ואם בהתאמתות שליחות השליח כמו שנתאמת שליחות משה רבינו, לא שיתאמת בהגדת העתידות או בעשית אותות ומופתים, שהגדת העתידות אמות בלתי עצמי לשליחות השליח לתת תורה על ידו ואפשר שיכזב באיזה פעם, כמו שקרה לחנניה בן עזור כמו שאמרנו. A messenger, however, i. e., a person who is sent by God to communicate a law, can not say an untruth. For one is not called a messenger unless his mission is verified directly, i. e., when all the recipients are convinced of the reality of prophecy, as was the case of all Israel at the time of the revelation on Sinai, or when the genuine character of the messenger is proved, as was that of Moses; not by foretelling the future or the performance of miracles, for the test of foretelling the future is not a direct proof of the authentic character of the messenger as a lawgiver. And he may tell an untruth sometimes, as happened to Hananiah the son of Azzur, as we saw before.

וכן עשיית האותות והמופתים יש בהן ספק שאפשר שיעשו כמותן באיזו חכמה או תחבולה טבעית. אבל כשיתאמת שליחותו על דרך שנתאמת שליחות משה, אי אפשר שיכנס בו הכזב בשום פנים לא מצד בחירת עצמו ולא מצד אחר. לא מצד בחירת עצמו, כי לא יקיים אליו השם יתברך השליחות על זה הדרך אם היה עתיד לכזב, ולא מצד אחר, כי אחר שנתאמת שליחותו אמות עצמי נסתלק ממנו כל מין מהספק. Similarly the performance of miracles is doubtful as a test, for something like them may be performed by some natural science or device. But if his mission is authenticated as was that of Moses, falsehood can not possibly enter, whether by his own choice or through some one else. Not by his own choice, for God would not authenticate his mission in the manner aforesaid, if he was likely to say an untruth later. Not through some one else, because as long as his mission has been authenticated directly, there is no longer room for any kind of doubt.

וזהו מה שכתב הרמב״ם ז״ל בספר המדע בפרק ח׳ מהלכות יסודי התורה, משה רבינו עליו השלום לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמינים על פי האותות יש בלבם דופי שאפשר שיעשה האות בלהט וכשוף וכו׳, ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים ומשה נגש אל הערפל והקול מדבר אליו, ואנו שומעים משה משה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם וגו׳, ומנין שבמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שאין בה דופי, שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם זה לא האמינו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה, עד כאן לשונו. This is the meaning of the words of Maimonides in the book Madda‘ in the eighth chapter of the treatise on the Foundations of the Torah. The Israelites did not believe in Moses, he says, because of the miracles he performed. For those who believe on the ground of miracles, still have a reservation in their minds that perhaps the miracle could be performed by sorcery or magic … The ground of their belief in Moses was the revelation on Mount Sinai, when their own eyes saw and their own ears heard the fire and the thunder and the lightning. Moses came near to the cloud, the voice spoke to him and the people heard: Moses, Moses, Go say to them: Return ye to your tents. But as for thee, stand thou here by Me, and I will speak unto thee all the commandment, and the statutes, and the ordinances, which thou shalt teach them … That the experience at Sinai is the only real and indubitable proof of Moses’ prophecy, is shown in the words, Go, I come unto thee in a thick cloud, that the people may hear when I speak with thee, and may also believe thee forever. This shows that hitherto their belief was not an enduring one, but one that is accompanied by doubt and reservation. So far Maimonides.

וכוונת דבריו שהאותות שיעשו הנביאים, כמת שהחיה אלישע, וכרפואת צרעת נעמן, וכחנניה מישאל ועזריה שלא נכוו בכבשן האש, ודניאל שנצל מן האריות, ויונה שנצל ממעי הדגה, וכן כל האותות שנעשו על ידי כל נביא ונביא או הגדת העתידות, אינן ראיות עצמיות לנבואה, כי כבר אפשר הגעת העתידות על ידי הוברי השמים או בעלת אוב, וכן עשיית האותות כבר אפשר שיעשו קצתם לצדיקים או על ידי חסידים אף על פי שאינם נביאים, כרבי חנינא בן דוסא ורבי פנחס בן יאיר וחבריו, או על ידי איזו תחבולה טבעית, כמו שאמרו רבותינו ז״ל על חזקיה מלך יהודה שהעבירו אחז אביו באש ונצול לפי שסכתו אמו שמן סלמנדרא, או אפשר שיעשו בלהט או בכשוף כמו שהיו עושים חרטומי מצרים, או על ידי שם משמות הקודש, כי השמות הם ככלי אומנותו של מקום, כי שם בכחם שיעשו בהם אותות ומופתים, ומי שמשתמש בהם ברצונו של מקום כנביאים או לכבודו של מקום כחסידים, הוא אהוב למעלה ונחמד למטה ואינו מת בחצי ימיו ואינו נופל ביד שונאיו, אמר השם לירמיה עליו השלום ונלחמו אליך ולא יוכלו לך כי אתך אני נאם ה׳ להצילך, אבל מי שישתמש בהם מדעת עצמו ושלא לכבודו של מקום, הוא נכרת בחצי ימיו ונופל ביד שונאיו וסוף שיחתום ברע, אמר ו רבותינו ז״ל ודישתמש בתגא חלף, והרי זה כמי שגנב טבעתו או כליו או חותמו של מלך ומשתמש בהם, שהוא חייב מיתה, ואפילו ישעיה שהיה נביא אמת, לפי שהזכיר שם מן השמות להנאת עצמו, כמו שאמרו רבותינו ז״ל במסכת יבמות, אמר שם ואבלע בארזא, נענש ונפל ביד שונאיו והרגוהו כמו שנזכר שם. His meaning is that the miracles which are performed by the prophets, like the revivification of the corpse by Elisha, and the cure of Naaman’s leprosy, and the passing of Hananiah, Mishael and Azariah through the fiery furnace without being burned, and Daniel’s coming out of the lions’ den unhurt, and Jonah’s deliverance from the bowels of the fish, and all the other miracles performed by all the prophets, and the prognostication of the future—all these things are not essential proofs of prophecy, for one may foretell the future through astrologers or by means of familiar spirits. Some of the miracles could be performed for good and pious men who are not prophets, like Rabbi Hanina the son of Dosa, Rabbi Phinehas the son of Yair, and his associates; or they might be performed by means of natural devices, as the Rabbis say concerning Hezekiah, the king of Judah, that Ahaz his father caused him to pass through the fire, and yet he was saved, because his mother anointed him with oil of the salamander; or they might be performed by magic and sorcery, as the magicians of Egypt did, or by means of one of the sacred names of God. The divine names are like His instruments, having the virtue of performing miracles. Any one who uses them with God’s permission, like the prophets, or in God’s honor, like men of piety, is beloved in heaven and esteemed on the earth. He does not die before his time and does not fall into the hand of his enemies. As God said to Jeremiah, And they shall fight against thee; but they shall not prevail against thee; for I am with thee, saith the Lord, to deliver thee. But he who uses them of his own accord and not for the honor of God, will be cut off prematurely, will fall into the hand of his enemies, and his ultimate end will be bad; as the Rabbis say, He who uses the crown will perish. He is like a person who has stolen the king’s ring or garments or seal for his own use, who deserves death. Even Isaiah, who was a true prophet, was punished with death because he used a divine name for his own benefit; as the Rabbis say: He pronounced a divine name and disappeared into a cedar tree. His punishment was that he was captured by his enemies and put to death.

והבן זה מאד, כי בדבר הזה יבחן המשתמש בשמות שלא ברצונו של מקום, בשימות מיתה משונה או יכרת בחצי ימיו. וזה הדבר נבוכו בו רבים ולא ידעו איך אפשר שישתמשו הפריצים בשמות ויגיע המעשה על ידם, אחר היות הנביאים משתמשים בהם לפי מה שנמצא לקדמונים ונרמז בפסוק ויסע ויבא ויט. והכלל בזה כי הכל הולך אחר החתום, ובעבור זה הוא מבואר שאין האות ראיה אמתית על הנבואה וכל שכן על שליחות השליח, ולזה לא היו האותות שנעשו על ידי משה קודם מתן תורה אותות עצמיים לנבואה וכל שכן אל שתנתן תורה על ידו, עד מעמד הר סיני. וזה מה שרצינו לבאר בזה הפרק. This is worthy of notice because herein lies the test of one who uses divine names without God’s permission, viz., he dies an unnatural death or is prematurely cut off. The matter has caused perplexity to many who could not understand how it is that bad men can perform miracles by means of divine names, since we are told by ancient authorities that the prophets made use of them, as is indicated by allusion in the three verses in Exodus, beginning respectively with the words, And the angel of God … removed, And it came, And Moses stretched out. The explanation is that everything depends upon the end. It is thus clear that a miracle is no real proof of prophecy, not to speak of the authenticity of the messenger. Therefore the miracles which Moses performed before the Sinaitic revelation were not direct evidence that he was a prophet, much less that he was sent to communicate a law. This was proven first when the people stood at Mount Sinai.