Mitzvah 607 תר״ז
1 א

מצות ודוי מעשר - שנצטוינו להתודות לפני השם ברוך הוא ולהגיד בפינו בבית מקדשו, שהוצאנו חקי המעשרות והתרומות מתבואותינו ומפרותינו, ושלא נשאר כלום מהם ברשותנו שלא נתנו אותו, וזה נקרא מצות ודוי מעשר, ועל זה נאמר (דברים כו יג) ואמרת לפני יי אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגו'.

The commandment of declaration of tithes: That we have been commanded to declare before God, Blessed be He, and to state with our mouths in His Temple, that we took out the legally-required tithes and priestly tithes from our grain and from our fruits, and that none of them is remaining in our possession that we have not given. And this is called the commandment of the declaration of tithes. And about this is it stated (Deuteronomy 26:13), "And you shall say before the Lord, your God, ‘I have disposed of the holy from the house, etc.'"

2 ב

משרשי המצוה. לפי שסגולת האדם וגודל שבחו, הוא הדבור שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, שאלו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו, ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסול דבורם, שהוא ההוד הגדול שבהם, יותר מלחטוא במעשה. ובהיות ענין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בהם תלויה מחית משרתי האל, היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהן להזהירנו עליהם להפריש אותן ושלא ליגע ולהנות בהם בפועל, וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש, שלא שקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאד בענין.

It is from the root of the commandment [that it is] since the uniqueness of man and his great praise is his speech, such that with it, he exceeds all the types of creatures. As were it from the angle of the other movements, other animals also move like him. And hence there are many people that are more afraid to disqualify their speech - in that it is their great splendor - than sinning in deed. And in that the matter of tithes and priestly tithes is a big thing - and also because the sustenance of the servants of God is dependent upon them - it was from His kindnesses upon us so that we do not sin with them, to warn us about them to separate them and that we not touch and benefit from them in deed; and also that we testify about ourselves with our mouths in the Holy house that we did not lie about them and we did not withhold anything of them. And so much [is required], so that we be very careful about the matter.

3 ג

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה כ, ב) אין מתודין ודוי זה אלא ביום, וכל היום כשר לודוי מעשר, והוא נאמר בכל לשון (סוטה לב ב). ומצותו בבית המקדש שנאמר לפני יי אלהיך. אבל אם התודה בכל מקום יצא. וצריך המתודה שלא ישאר אצלו דבר מכל המתנות, שכן הוא אומר בערתי הקדש מן הבית. ואימתי הוא מתודה? אחר שנה שלישית, שמפרישין בה מעשר עני, בשנה הרביעית שאחריה, ביום טוב האחרון של פסח, וכן בשנה השביעית. ויתר פרטיה, מבארים בפרק אחרון ממסכת מעשר שני.

From the laws of the commandment is, for example, that which they, may their memory be blessed, said (Megillah 20b) [that] we only make this declaration during the day, and that the whole day is fit for the declaration of the tithe, and that it can be said in any language (Sotah 32b). And [the proper execution of] its commandment is in the Temple, as it is stated, "in front of the Lord, your God." But if he makes the declaration in any place, he has fulfilled [it]. And there cannot be anything left of any of the gifts with the one making the declaration, as he says, "I have disposed of the holy from the house." And when does he make the declaration? After the third year in which we separate the poor-tithe, in the fourth year which is after it on the last day of Pesach; and so [too,] in the seventh [year]. And the rest of its laws are elucidated in the last chapter of Tractate Maaser Sheni.

4 ד

ונוהגת מצוה זו, בזמן הבית, בזכרים. והעובר על זה ולא התודה ודוי זה של מעשרות בזמן הבית בטל עשה זה.

And this commandment is practiced at the time of the [Temple] by males. And one who transgresses it and did not make this declaration about the tithes at the time of the [Temple] has violated this positive commandment.