Mitzvah 400 ת׳
1 א

מצות דיני נחלות - שנצטוינו בדיני נחלות, כלומר שמצוה עלינו לעשות ולדון בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שנאמר (במדבר כז ח ט) כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו ואם אין לו בת וגו'. וסוף הפרשה (שם יא) והיתה לבני ישראל לחקת עולם כאשר צוה יי את משה. ואל תחשב שאמרו בזה שהמצוה היא שנעשה בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שירצה לומר שיהיה האדם מצוה מהאל לתת מה שיש לו ליורשו על כל פנים, כי האל ברוך הוא לא רצה להוציא נכסי האדם מרשותו שלא לעשות מהם כל חפצו בשביל יורשו כל עוד נשמתו בו, כמו שיחשבו חכמי האמות, אבל הודיענו שזכות היורש קשורה בנכסי מורישו, ובהסתלק כח המוריש מן הנכסים במותו מיד נופלת עליהם זכות היורש, כענין השתלשלות היצירות שרצה היוצר ברוך הוא זה אחר זה מבלי הפסק. ורבותנו זכרונם לברכה יקראו לזכות החזקה שיש ליורש בנכסי מורישו בלשון משמוש, כלשון אמרם בהרבה מקומות (ב''ב קטו ב) נחלה ממשמשת והולכת, כלומר, שזכות היורש במוריש כאלו הגופים דבוקים זה בזה, שכל היוצא מן האחד נופל על השני.

The commandment of the laws of inheritance: That we were commanded with the laws of inheritances; that is, that it is a commandment upon us to act and rule in the matter of inheritance, as the Torah ruled about it, as it is stated (Numbers 27:8-9), "If a man dies and has no son, you shall pass his inheritance to his daughter. And if he has no daughter, etc." And the end of the section [is], "and this shall be for the Children of Israel as an eternal statute, as the Lord commanded Moshe." But do not think that its stating in this that in the matter of inheritance we act as the Torah ruled about it, means to say that a man is commanded by God to give what he has to his heirs in all cases; as God, blessed be He, did not wish to extract the properties of a person from his control, for the sake of his heir, that he should not do all of his desire [with them], so long as his soul is in him, as [is the view] of the wise men of the nations. Rather, it informs us that the right of the heirs is entwined with the property of their [progenitor]. And [so] when the [ownership] of the bequeather elapses with his death, the right of the heirs immediately rests upon them; like the matter of procreation that the Creator, blessed be He, wanted without interruption. Our Rabbis, may their memory be blessed, designated this right of assertion of the heir in the properties of his bequeather, with the expression, "touching," as in the expression in their statement in many places (e. g. Bava Batra 115b), "Inheritance touches and continues." [This] means that the right of the heir upon the bequeather is like two bodies clinging to each other, such that what comes out from one, rests upon the other.

2 ב

ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שם קכו, ב) שאם צוה ואמר המוריש אל יירשני בני, או בני פלוני לא יירש עם אחיו, או בתי תירשיני במקום שיש בן, וכיוצא בדברים האלה אין בדבריו ממש, שאין בידו לעקר דבר האל שאמר שיירש היורש מורישו. ואף על פי שאמרנו שנכסיו בידיו לכל חפציו הענין הוא לומר שיכל לתנם לכל מי שירצה ולעשות בהם כל חפצת נפשו ואפילו לאבדם בכל לשון, חוץ מזה של ירשה, לפי שזה הדבור הוא כנגד דבורו של מקום וגזרתו, כי הוא אמר יירש היורש, ועל כן אין כח ביד אדם לומר לא יירש, והינו מתניתין דיש נוחלין (שם קל א) האומר איש פלוני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכן האומר פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה, רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קימים ועל מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קימים, פרוש אם אמר על בן בין הבנים או על בת בין הבנות שיירשנו אחד מהם לבדו דבריו קימים, ודריש ליה בגמרא (שם) מדכתיב (דברים כא טז) והיה ביום הנחילו את בניו, שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל מי שירצה מן הראויין לירש, ונפסקה שם הלכה בזה כרבי יוחנן לגבי פשוטין, אבל לא לגבי בכור, שאין כח באב לעקר ירשה מן הבכור בענין זה.

And because of this, they, may their memory be blessed, said (Bava Batra 126b) that if the bequeather commanded and said, "My son shall not inherit me," or "My son x shall not inherit with his brothers" or "My daughter x shall inherit me," when he has a son, or similar to these words; his words have no force, as he does not have the power to uproot the word of God, Who said that the heir inherits the bequeather. And even though we said that his properties are in his hands for all of his desires, the matter is to say that he may give them to whom he wants and to do whatever is his desire - and even to destroy his property - with any expression, except for that of inheritance; as this statement is against the statement of the Omnipresent and His decree. As He stated that the heir inherits, and hence a person has no power to say [that] he shall not inherit. And this is [the meaning] of our teaching in our Mishanh in [the chapter entitled] Yesh Nochalin (Bava Batra 130a), "One who says, 'X shall not inherit with his brothers,' has said nothing, for he has stipulated against what is written in the Torah. And so [too,] one who says, 'Y (stranger) shall inherit me,' when he has a daughter, or 'My daughter shall inherit me,' when he has a son, has said nothing, for he has stipulated against what is written in the Torah. Rabbi Yochanan ben Beroka says, 'If he said [it] about one who is qualified to inherit from him, his words are valid, but about one who is not qualified to inherit from him, his words are not valid.'" The explanation is if he said about one son among his sons, or one daughter among his daughters that only [that] one among them inherit him, his words are valid. And it is expounded in the Gemara from that which is written (Deuteronomy 21:16), "And it shall be on the day that he gives his inheritance to his sons" - that the Torah gave the father permission to bequeath to whom he wants from those qualified to inherit. And the law about this is decided like Rabbi Yochanan regarding common [children], but not regarding the first-born; about which the father does not have the power to uproot the inheritance from the first-born in this matter.

3 ג

ועוד אמרו שם (קכו, ב) המחלק נכסיו רבה לאחד ומעט לאחד, והשוה להם את הבכור דבריו קימין, ואם אמר משום ירשה לא אמר כלום, כתב בין בתחלת דבריו בין באמצע דבריו, בין בסוף משום מתנה דבריו קימין. ולפי הדומה, אף על פי שאין ממש בדברי האומר לשון ירשה, ומעשיו אינם כלום, כך מפרש במתניתין, בצוותו כן הוא מבטל מצות עשה זה של ירשה, משום דעבר אהרמנא דמלכא. וכן אם שמא אחר מותו קימו בית דין את דבריו אלה, יש עליהם גם כן עון בטול מצות עשה זה, מלבד ענש לאו דלא תטה משפט, ולפי הנראה מדברי הרמב''ם זכרונו לברכה, שכל עקר האזהרה איננה רק על הבית דין שדנו בענין הנחלה כן, וזהו לשונו שכתב הוא, מצוה לדון בדין הנחלה, וכמו שבאר הענין במצות הפרת נדרים שלפניו.

They also said there (Bava Batra 126b), "The one who divides his properties, gives a large portion to one and a small portion to another, or gives a standard portion to the first-born, his words are valid. But if he said it as 'inheritance' he has said nothing. If he wrote it - whether at the beginning of his words, or in the middle of his words or at the end - as a gift, his words are valid." And it seems that even though there is no validity to the words of the one who [employs] an expression of inheritance and his actions [in this regard] are nothing - as is explicit in the Mishnah - through his commanding this, he has violated this positive commandment of inheritance, for he has transgressed against the decree of the King. And so [too,] if maybe after he dies, the court affirms these words of his, they also have the iniquity of violating this positive commandment, besides the punishment for the negative commandment of "Do not pervert justice." And according to what appears from the words of Rambam, may his memory be blessed, the entire thrust of this warning is only upon the court that judged about the matter of inheritance like this. And this is his language that he wrote "It is a commandment to judge the laws of inheritance." And it is as he elucidated the matter about the commandment of annulling vows, before it.

4 ד

משרשי המצוה. כדי שידע האדם ויתבונן, כי העולם ביד אדון משגיח על כל בריותיו, וברצונו וחפצו הטוב, זוכה כל אחד ואחד מבני העולם בחלק הנכסים שהוא משיג בעולמו, ומתנתו ברוך הוא מברכת, שתמשך לעולם לאשר יתננה לו, אם לא כי מחטא הקדמוני נקנסה מיתה בעולם, ומפני סלוק גופו אינו בדין להיות הפסק למתנת האל המברכת, אבל תתפשט מאליה בגוף המשתלשל ממנו שזהו בנו או בתו, ואם הוא בעונו ימות ובנים לא יהיו לו ראויה ברכת השם שתשוב אל הקרוב אליו, כי זאת הברכה שזכה בה זה או זכותו גרמה לו, או זכות אבותיו, או עם הקרובים לו יותר למד כשרון המעשה שזכה עמו לנכסים, ולכן בהסתלק הוא וזרעו מהן בחטאו ראויים הקרובים שסיעו אותו לזכות, להיות קודמין בהם לכל אדם.

It is from the root of the commandment [that it is] so that a person should reflect that the world is in the hand of the Master that oversees all of His creatures, and it is in His desire and His goodly will, that each and every person acquires the portion of possessions that he attains in this world. And His gift is blessed, that it stay forever with the one He gave it to, were it not that the world was penalized with death because of the original sin. Yet it is not correct that the removal of his body should end the blessed gift of God. Rather it should extend on its own [to] the body that descends from this one, i.e. his son or his daughter. And if he dies in his iniquity and he has no children, it is proper for the blessing of God to revert to the closest relative to him; as this blessing that this one acquired was either due to his merit or the merit of his forebears. Or perhaps his closest relatives taught him some skill that caused him to amass his possessions; therefore when he and his seed are removed from them, it is fitting for his relatives who assisted him in this merit to precede all other people.

5 ה

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה במתניתין דיש נוחלין (שם קטו א) סדר נחלות כך הוא איש כי ימות וגו' הבן קודם לבת, וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת, הבת קודמת לאחין, וכל יוצאי ירכה של בת קודמין לאחים. האחים או האחיות במקום שאין אחים קודמין לאחי האב, ואחי אביו, או אחיות אביו במקום שאין אחים לאב קודמין לשאר קרובים. זה הכלל, כל הקדם בנחלה יוצאי ירכו קודמין, והאב קדם לכל יוצאי ירכו, ועל הדרך הזה שאמרנו הולך ועולה עד ראש הדורות, לפיכך אין לך אחד מישראל שאין לו יורש.

From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said in our Mishnah from [the chapter entitled] Yesh Nochalin (Bava Batra 115a), "The order of inheritance is thus: 'If a man dies, etc.' - a son precedes a daughter, and all offspring of a son precede a daughter; a daughter precedes brothers, and all offspring of a daughter precede brothers; the brothers, or the sisters where there are no brothers, precede brothers of the father (uncles); and brothers of the father, or sisters of the father (aunts) if there are no brothers of the father, precede other relatives. This is the general rule: the offspring of any heir precedes the next relation, and the father always precedes his offspring." And in this way that we said, we go and climb up to the beginning of [the lineage]. Therefore, there is not anyone in Israel who was no heir.

6 ו

ומה שאמרו שם (קח א), שאין האם יורשת בניה, ודבר זה קבלה, והאחים מן האם אינם יורשין זה את זה, דמשפחת אם אינה קרויה משפחה, וכן ממזר או אח ממזר הרי זה יורש כשאר הבנים (רמב''ם נחלות א ו ז), ואפילו בן ממזר שהמיר דת יורש הוא, אבל בן שפחה ונכרית אינו יורש ואינו כבן לשום דבר, וחכמים תקנו (שסא ח) שיהא האדם יורש את אשתו מן הנשואין וסמכו הדבר מן הכתוב.

And [also] that which they said there (Bava Batra 108a) that a mother does not bequeath [her property] to her children - and this thing is a tradition. And brothers from the mother (but from different fathers) do not inherit each other, as maternal family is not called family. And so, a mamzer (a son from Jewish parents forbidden to marry) - or a mamzer brother - behold, he inherits like other sons (Mishneh Torah, Laws of Inheritances 1:6-7); and even a mamzer son that become an apostate inherits. But a child of a maid-servant or non-Jewess does not inherit, and he is not the father's son for any [purpose]. But the Sages established that a man bequeaths to his wife, if they are fully married; and they gave the matter support from Scripture.

7 ז

וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (בסהמ''צ עשה רמח) ומכלל זה הדין של נחלות בלי ספק, היות הבכור נוטל פי שנים, שזו היא מכלל מצות הנחלות. ופי שנים פרושו, שני חלקים, כלומר, שאם היו שני אחין עושין מן הממון שלשה חלקים, והבכור נוטל השנים, ואם היו שלשה עושין ממנו ארבעה חלקים ונוטל השנים, ועל הדרך הזה לעולם. ואין הבכור נוטל פי שנים אלא בנכסים המחזקים לאביו (רמב''ם שם ג א), כלומר, שבאו ברשות אביו בחייו, אבל לא בראויים לבוא אל אביו, שנאמר (דברים כא יז) בכל אשר ימצא לו. כיצד? אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו אין הבכור נוטל באותה ירשה פי שנים, וכן (שם קכה, ב) אם היה לאביהם חוב שחיבים לו, ואפילו בשטר, או אפילו היתה לו ספינה בים אין לבכור בזה פי שנים, (שאין זה פי שנים), שאין זה מצוי לאביו. וכן מטעם זה, אין הבכור נוטל בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת אביו, כגון שחת שנעשה דגן, והאילנות שהוציאו פרותיהן, שכל זה לא היה מצוי לאביו בימיו, אבל אילן קטן שנעשה גדול שלא מחמת הוצאה, אלא מעצמו גדל אחר מיתת אביו קדם חלקה הבכור נוטל בזה פי שנים, דמצוי לאביו נקרא מכיון שלא נשתנה ענינו.

And Rambam (Sefer HaMitzvot LaRambam, Mitzvot Ase 248), may his memory be blessed, wrote that included in these laws of inheritance without a doubt, is that the first-born receives double - as this is included in the commandment of inheritance. And the explanation of double is two portions, meaning that if there are two brothers, we [divide] the money into three parts and the first-born takes two. And if there are three, we [divide] it into four parts and he takes two, and so forth forever. But the first-born only takes double in properties that are held by the father (Mishneh Torah, Laws of Inheritances 3:1), meaning to say that came into the domain of his father in his lifetime, but not that which is fitting to come to his father, as it is stated (Deuteronomy 21:17), "of all that is found to him." How is this? [If] one of the individuals from whom the father could inherit dies after the father, the first-born does not take double from that inheritance. And so [too,] if the father had a debt that was owed to him (Bava Batra 125b) - even [if it was recorded] in a contract - or if he has a merchant ship [raising revenue] in the sea, the first-born does not have double of this; as this is not 'found to the father.' And so [too,] for this reason, the first-born does not take double of the appreciation of the properties after the death of his father, such as a field yielding grain, or trees bearing their fruit, as these were not extant to his father in his days. If, however, a small tree grew larger not due to an expense - but rather grew on its own - after his father's death before the division [of the property], the first-born does take double of this; as this is considered extant to his father, as it is unchanged in its form.

8 ח

והאב נאמן לומר (קדושין עד, א) זה בני בכורי, ונאמן לומר זהו בני או זה אינו בני, שהתורה האמינתו בזה, דכתיב (שם) כי את הבכור וגו' יכיר, ודרשו זכרונם לברכה (ב''ב קכז ב) יכירנו לאחרים, ואפילו היה אחד מחזק שהוא בן ראובן ואמר ראובן שאינו בנו נאמן עליו ולא יירשנו. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (נחלות ד, ב) ויראה לי שאפילו היו לבן בנים, אף על פי שאינו נאמן עליו לומר אינו בנו לענין יחוס ואין מחזיקין אותו ממזר על פיו, נאמן הוא לענין ירשה ולא יירשנו.

And the father is believed [when] he says, "This is my son, my first-born" (Kiddushin 74a), or to say, "This is my son" or "This is not my son." As it is written (Deuteronomy 21:17), "But the first-born etc. shall he recognize" - and they, may their memory be blessed, expounded (Bava Batra 127b), "shall make him recognized by others." And even if someone was presumed to be Reuven's son, if Reuven says that he is not his son, he is believed, and he does not bequeath to him. And Rambam (Mishneh Torah, Laws of Inheritances 4:2), may his memory be blessed, wrote, "It seems to me that even if the son had sons, [such that] even though [the father] is not believed about him to say he is not his son, for the purposes of family relationships, and he is not presumed to be a mamzer on his word, he is believed for the purposes of inheritance and he will not inherit him.

9 ט

ומה שאמרו זכרונם לברכה (ב״ב קכט, ב) גם כן בענין זה שהאומר לאדם נכסי לך ואחריך לפלוני, אם הראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום, דמכיון שזכה בנכסים והוא הראוי לירש אותם, אין לירשה הפסק עוד מפני תנאו של מוריש. ועם הפרושים הטובים והסברא ההוגנת למדנו בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכה, ב), שאפילו אמר לו בלשון מעכשו, וכגון שאמר לו נכסי לך, ומעכשו אחריך לפלוני, אף על פי כן אין לשני במקום ראשון כלום, מכיון שהראשון ראוי לירשו, אבל אם אין ראשון ראוי לירשו ואמר לו מעכשו אחריך לפלוני זכה השני בגוף הנכסים, והראשון יאכל הפרות לבד כל ימי חייו, ואם לא אמר לו מעכשו (שם קלז, א) אלא נכסי לך ואחריך לפלוני לא קנה שני אלא מה שישאר לראשון (רמב״ם זכיה ומתנות יב ט), ואם מכרן ראשון אין כח בשני להוציאם מיד לוקח לעולם, שבחזקת הראשון עומדין כל ימי חייו לכל חפציו בין למכרם בין לתתם במתנה לכל מי שירצה, וכל כך הם נכסים אלו בחזקתו של ראשון, שאם אמר הנותן נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני, אם מת שני בחיי ראשון אמרו זכרונם לברכה בגמרא (שם קכט ב) שיחזרו הנכסים ליורשי ראשון, לפי שהנותן לא שיר כלום במתנתו של ראשון אלא שינתנו הנכסים אחריו לשני, ומיד השני ומכחו יבואו לשלישי, ומכיון שהשני מת ואי אפשר לשלישי עוד שיזכה בהן מכח השני כמו שאמר הנותן, ישארו הנכסים ביד מי שהן ברשותו לו וליורשיו לעולם. והוא הדין שיש לנו לדון על הדרך שאמרנו היכא שאמר הנותן מתנתו בלשון אם (עי' טור חו״מ סי' רמח אות ד' בשם רבינו יונה), כגון שאמר נכסי לפלוני ואם מת ינתנו לפלוני, שאין אנו באים לדון כן מטעם לשון אחריך, אלא טעם הדבר מפני שאנו אומרים כי הראשון זוכה בגופן של נכסים ובפרותיהן, ולעולם מחזקין בידו עד שנוכל להוציאן ממנו בראיה חזקה. אבל היכא שכתב נותן נכסי לך, ואחריך לי או ליורשי, אף על פי שלא הזכיר לשון מעכשו בשיור זה, יש לנו לדון שאם מת מקבל מתנה שיחזר הנכסים לנותן או ליורשיו, ואפילו ירד ומכר המקבל מתנה הנותן מוציאם מיד לוקח לכשימות מקבל מתנה, שכן אמרו חכמים בזה (שם קלז, ב) שכל המשיר לעצמו או ליורשיו אינו אלא כמפרש מתנה זו תהיה לך לאכילת פרות כל ימי חייך.

And also that which they said (Bava Batra 129b) about this matter, that [if] one says to [someone else], "My properties are yours; and after you, for x" - if the first is eligible to inherit, the latter has nothing in place of the first. As since [the first] acquired the properties and he is eligible to inherit them, their is no further interruption of the inheritance because of the stipulation of the bequeather. And with the best commentaries, and proper logic, we learned in the chapter [entitled] Yesh Nochalin (Bava Batra 125b) that even if he says it with an expression of "from now," as for example [if] he said to him, "My properties are yours; and from now, after you for x" - nonetheless, the latter has nothing in place of the first, as the first is eligible to inherit (and there is nothing left after the inheritance). But if the first is not eligible to inherit and he said to him, "from now, after you, will be for x," the latter acquires the properties themselves, and the first one [only] receives the income all of his lifetime. And if he did not say, "from now," but rather [just], "My properties are yours; and after you, for x," the latter only receives what is left from the first (Bava Batra 137a, Mishneh Torah, Laws of Ownerless Property and Gifts 12:9). And if the first sells them, the latter never has the power to extract them from the purchaser, as they stay in the possession of the first all the days of his entire for all of his desires - whether to sell them or give them as a gift to anyone he wants. They are so fully in the possession of the first that if the giver said, "My properties are yours; and after you, for x; and after him, for y," if the second one dies in the lifetime of the first, they, may their memory be blessed, said in the Gemara (Bava Batra 129b), that the properties go back to the heirs of the first. As the [original ceder of the properties] did not leave anything over in his gift to the first, except for [the stipulation] that they would be given after [the life of the first] to the second, and from the second - and through his agency - to the third. And since the second died, and it is impossible for the third to acquire them through the agency of the second - as the giver had said - the properties remain in the hand of whom they are possessed and his heirs forever. And the same is true that we should rule in the way that we said, where he used the expression, "if" - for example [if] he said, "My properties are for x; and if he dies, they should be given to y" (see Tur, Choshen Mishpat 248:4 in the name of Rabbenu Yonah). As we are not coming to rule like this based on the expression, "after you." Rather, the reason of the thing is because we say that the first acquired the properties themselves and its income; and they are possessed in his hand, [unless] we can extract them from him with a strong proof [otherwise]. But where the giver wrote, "My properties are yours; and after you, mine or my heirs"; even though he did not mention the expression, "from now," in this retention, we should rule that if the recipient of the gift dies, the properties return to the giver or his heirs. And even if the recipient of the gift sells [them], the giver may extract them from the hand of the buyer when the recipient of the gift dies. As so did the sages say about this (Bava Batra 137b) - that anyone who retains [the rights to his properties] for himself or his heirs is always as if he stipulates, "This present will be for you to enjoy the profits [only] during all the days of your life."

10 י

וכלל הדברים שעלו בידינו בענין זה אחר יגיעה רבה, שכל זמן שהראשון ראוי לירש, מכיון שאמר לו המוריש נכסי לך אין בידו עוד לתתם לאחר ואפילו ליורשו, אחר שמיד נכנסו הנכסים בחזקת יורש ואינו אחר כן אלא כמתנה תנאים בנכסי אדם אחר, וכענין הנאמר בענין זה בגמרא (שם קלג, א) הוא סבר יש לה הפסק, כלומר לירשה ורחמנא אמר אין לה הפסק.

The general rule of the things that has come up in our hands in this matter after much toil is that so long as the first is eligible to inherit, once the bequeather said, "My properties are yours," it is no longer in is hand to give them to another, even to his heir; since the properties immediately enter the possession of the [first] heir. And afterwards, he is only like one who makes stipulations about the properties of another person. And it is like the matter that is said about this topic in the Gemara (Bava Batra 133a), "He held it has interruption" - it, meaning inheritance - "and the [Torah] stated that it does not have interruption."

11 יא

וגדולה מזאת למדונו מורינו ישמרם אל בראיות חזקות וברורות, שאפילו האומר למי שראוי לירשו נכסי לך ואחריך להקדש, או אפילו אמר ומעכשו אחריך להקדש, שהיורש זוכה בנכסים ויש לו למכרן ולעשות בהן כל חפצת נפשו, ואין כח בהקדש לעולם להוציאן מיד לוקח או מקבל מתנה מן הטעם שכתבנו, ומכיון שאמר המוריש לירשו נכסי לך זכה בנכסים, ואין בידו להקדיש אותן עוד, אלא הרי הוא כמקדיש נכסי אחרים. ומה שיש לעין בענין זה, שנראה בתחילת העיון קשיא, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין כח, ב) אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ועוד דברים אחרים, כבר נשאנו ונתנו בהן ודקדקנו את כלן יפה, ועלה הענין מברר כמו שכתבנו, יארך הענין אם באתי לכתב הכל, ולא ממלאכת ספרי הוא, ואם תזכה בני ותפרש מכמרת בים הגמרא היא תעלה לך הכל. ויתר פרטי המצוה, מבארים בבבא בתרא פרק יש נוחלין [ח''מ סי' רעו].

And our teachers, may God protect them, taught us what is even greater than this with strong and clear proofs: That even one who says to someone who is eligible to inherit him, "My properties are yours; and after you, to be consecrated property (hekdesh)," or even if he said, "and from now, after you, to be consecrated," the heir acquires the properties and he may sell them or do with them as he desires; and [the one in charge of] consecrated property does not have the power to extract them from the hand of the purchaser or the recipient of the gift for the reason that we wrote. And once the bequeather said to his heir, "My properties are yours," [the heir] acquires the properties, and it is no longer in his hand to consecrate them. Rather, it is like he consecrates the property of others. And regarding what there is to analyze in this matter that at the beginning of the analysis seems difficult - such as that which they, may their memory be blessed, said (Kiddushin 28b), "his statement for consecrated property is like delivery for regular property," and other things - we have already discussed them back and forth, and have come to precise understandings about all of them, such that the matter has come up clarified as we have written. The matter would be too long if I came to write it all and it is not the work of my book. But if you will merit, my son, and cast your net upon the sea of the Gemara, all of it will come up to you. [These] and the rest of the details of the commandment are elucidated in Bava Batra in the chapter [entitled] Yesh Nochalin (see Tur, Choshen Mishpat 276).

12 יב

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה וצוה בין בריא בין שכיב מרע, שלא יירשנו הראוי לירשו בטל עשה זה, והוא שצוה כן בלשון ירשה, כמו שאמרנו, ואף על פי שאין בדבריו ממש כמו שכתבנו למעלה בתחלת הענין. והרמב''ן זכרונו לברכה כתב, כי הרמב''ם זכרונו לברכה חסר במקום זה שתי מצות אחת מצות עשה, ואחת לא תעשה, ושתיהן בבכור, שהאדם מצוה להכיר הבכור במתת פי שנים לו, וזאת היא מצות עשה על האב, שלא חשב אותה הרמב''ם זכרונו לברכה במנינו, וכמו כן מזהר עליו להעביר הבכורה ממנו, ועל זה נאמר (דברים כא טז) לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו', וזאת האזהרה גם כן לא חשב אותה הרב הנזכר, אלא שכלל הכל במצות דין הנחלות.

And it is practiced in every place and at all times by males and females. And one who transgresses it and commanded - whether he was healthy or on his deathbed - that the one eligible to inherit him, not inherit him, has nullified this positive commandment, provided that he commanded so, with an expression of 'inheritance,' as we have said. And [this is true] even though his words have no substance, as we have written above at the beginning of the topic. And Ramban, may his memory be blessed, wrote that Rambam, may his memory be blessed, skipped two commandments, one positive commandment and one negative - and both of them are about the firstborn. As a man is commanded to recognize the firstborn by giving him double, and that is a positive commandment on the father that Rambam skipped. And so too, It warns him about transferring the rights of the firstborn from him. And about this it states (Deuteronomy 21:16), "he may not make into a firstborn the son of the beloved, etc." And the teacher mentioned also did not itemize this warning [as a negative commandment], but rather grouped it all into the commandment of the law of inheritances.