Mitzvah 339 של״ט
1 א

שלא נמכר שדה בארץ ישראל לצמיתות - שלא נמכר שדה בארץ ישראל לצמיתות, שנאמר (ויקרא כה כג), והארץ לא תמכר לצמתות. כלומר, שלא יתנו ביניהם מוכר ולוקח לעשות ממכרם לצמיתות, ואף על פי שהיובל מפקיעה בעל כרחם, שאי אפשר להם להתנות על זה, לפי שהוא כנגד מצות התורה אף על פי כן, אם עשו כן עברו על לאו הזה, זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה (שמיטה ויובל יא א) והרמב''ן זכרונו לברכה כתב (בפירושו עה''ת כאן, ובסהמ''צ להרמב''ם ל''ת רכז) שדברי הרב בזה כענין המזכר בראשון של תמורה (ד, ב), דאמר רבא התם חולק על אביי דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני ולקי, משום דעבר אהרמנא דמלכא והוא זכרונו לברכה פרש בענין אחר, שמזהיר אותנו שלא נצמית הארץ ביד הגוים, כלומר שלא נמכרנה להם לצמיתות. ופרוש הכתוב כן, לא תמכר למי שיחזיק בה לעולם, וזהו הגוי, אבל הישראל יחזיר אותה, ואם התנה עם הגוי להחזירה מתר למכרה לו.

That we not sell a field in the Land of Israel in perpetuity: That we not sell a field in the Land of Israel in perpetuity, as it is stated (Leviticus 25:23), "But the land shall not be sold in perpetuity." That is, the buyer and seller should not stipulate between them that their sale be in perpetuity - and even though the Jubilee will void [it] against their will; as it is impossible for them to stipulate about this, since it is against the commandments of the Torah - nonetheless, if they did it, they have violated this negative commandment. That is the opinion of Rambam, may his memory be blessed (Mishneh Torah, Laws of Sabbatical Year and the Jubilee 11:1). But Ramban, may his memory be blessed, wrote (Ramban on Leviticus 25:23, and on Sefer HaMitzvot LaRambam, Mitzvot Lo Taase 227) that the words of the Master about this are like the matter that is mentioned in the first [chapter] of Temurah 4b, where Rava, differing with Abbaye said, "As anything that the [Torah] said not to do - if he did it, it is ineffective and he is lashed, as he has violated an edict of the King." But he, may his memory be blessed, explained it in a different manner; that it warns (prohibits) us to not put the Land in the hand of the gentiles in perpetuity - meaning that we not sell it to them in perpetuity. He explained the verse like this: You shall not sell [it] to one who will hold it forever, and that is a gentile. But an Israelite will return it. And if he stipulated with the gentile to return it, it is permitted to sell it to him.

2 ב

משרשי מצות היובל, מה שכתבתי במצות מנין שני היובל שבסדר זה (מצוה של).

That which I have written in the commandment of the counting of the years of the Jubilee in this Order (Sefer HaChinukh 330) is from the roots of the commandment of the Jubilee.

3 ג

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ עט, א), שהמוכר שדהו לששים שנה או יותר, כלומר, כל זמן שיזכר לו סכום שנים אינו חוזר ביובל, שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות, כמו שאמרנו למעלה, ששניהם עוברים על הלאו כשהמכר נעשה לצמיתות, ולא הועלו מעשיהם, שאין מתנין לעבר על דברי תורה, שהתורה אמרה והארץ לא תמכר לצמיתות, אבל כל זמן שמזכירין ביניהם סכום שנים אין זה צמיתות, ואולי (ואולם) למדו זכרונם לברכה, דבר זה מאשר אמר הכתוב לא תמכר לצמיתות, ולא אמר לא תמכר אלא עד היובל דמשמע, שכל זמן שלא מכרה לחלוטין אינה חוזרת ביובל.

From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Bava Metzia 79a) that [in a case of] one who sells his field for sixty years or more - meaning that he mentions a sum of years - it does not return in the Jubilee. As the only thing that returns in the Jubilee is something that was sold undifferentiatedly or in perpetuity. As we said above, when the sale is made in perpetuity, both [parties] have transgressed this law and their actions are ineffective - as one may not make conditions to violate the Torah, and the Torah stated, "But the land shall not be sold in perpetuity." But if, they mention a number of years between them, this is not perpetuity. And maybe (However) they, may their memory be blessed, learned this thing from that which the verse stated, "shall not be sold in perpetuity," and it did not state "shall only be sold until the Jubilee" - which implies that anything other than a final (irreversible) sale does not return in the Jubilee.

4 ד

ובפרוש כתב הרמב''ן זכרונו לברכה בחדושיו במסכת מכות (ג, ב), שהמתנה על מנת שלא תחזר השדה ביובל שאין תנאו תנאי וחוזר הוא ביובל אף על פי שבשמטה אינו כן, שהמתנה על מנת שלא תשמטנה בשביעית אינו נשמט בשביעית, דכל תנאי שבממון קים, ונתן טעם בדבר, לפי שבשמטה לא הזהר על שמטת כספים, כי אם המלוה, וכמו שכתוב שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו (דברים טו ב). אבל לא הלוה, שאם רצה לפרע הרשות בידו הוא, אבל בענין היובל שניהם הזהרו עליו, מוכר ולוקח, וכמו שכתבנו, שלשניהם נאמר לא תמכר לצמיתות, כלומר, לא יתנו ביניהן מוכר ולוקח מכירת צמיתות, כי לה' הארץ, ואין ביד בן אדם למכרה לחלוטין, ומכיון שהחיוב על שניהם אין ביד אחד מהם למחל על הדבר, אבל על כרחם, ישוב הקרקע לאשר לו אחזת הארץ, ואף על פי שהתנו אלף פעמים על מנת שלא ישוב ביובל, וטעם נכון הוא.

And Ramban, may his memory be blessed, explicitly wrote in his novellae (Ramban on Makkot, 3b) that [in the case of] one who stipulates, "On condition that the field will not return in the Jubilee," his condition is not a condition and it returns in the Jubilee - even though the same is not true for the sabbatical year. As if one [loans] on condition that it will not be released by the seventh [year], it is not released by the seventh [year] - since any condition about money stands. And he gave a reason about the thing: That regarding the sabbatical year, only the lender is warned about the cancellation of debts - and as it is written (Deuteronomy 15:2), "every creditor should release his hand from that which he lent his neighbor" - but not the borrower. As if he wants to repay, the option is in his hand. But regarding the Jubilee both of them, the buyer and the seller, are warned, and as we have written. As "shall not be sold in perpetuity," is stated to both of them, 'since the land is the Lord's,' and it is not in the hand of a person to sell it finally. And since the obligation is upon both of them, neither has the [authority] to forgive about the thing. Rather the land is forcibly returned to the one with the holding of the Land - and even if they make a thousand conditions that it should not return in the Jubilee. And it is a good reason.

5 ה

וכן מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין ל, א) שהמוכר שדה אחזה והיו לו שדות אחרות, כלומר, שדות שקנה הוא או נתנו לו במתנה, ומכר מאותן שדות כדי לגאל שדה אחזתו שמכר, שאין שומעין לו, דכתיב בפרשת שדה אחזה ומצא כדי גאולתו, ובא הפרוש עליו עד שימצא לו דבר שלא היה לו מצוי בשעה שמכר, וכן אם לוה ורצה לגאל באותה הלואה אין שומעין לו, שנאמר והשיגה ידו, ולא שילוה.

And also from the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Arakhin 30a) that one who sells a field of holding and he had other lands - that is, land that he purchased or [others] gave to him as a gift - and [then] he sells those fields to redeem his field of holding that he sold, he is not heeded. As it is written in the section of the field of holding (Leviticus 25:26), "but he finds enough to redeem" - and the explanation comes about it, that it is until he finds something that was not available to him at the time of the sale. And so [too,] if he borrowed and wished to redeem with that loan, he is not heeded - as it is stated, "and his hand reached," and not that he borrowed.

6 ו

וענין שדות אחזה יקראו השדות שנפלו בירושה לכל אחד מישראל בחלוק הארץ, וכן מי שזכה ונוספה אחזתו מחמת הסעת נחלה על ידי בת יורשת נחלה, שדבר ידוע הוא שלא נאמר (במדבר לו ז) ולא תסוב נחלה אלא באותו הדור בלבד, אלו הן הנקראין שדות אחזה, ונתחדש דינם בתורה משאר שדות לענין הגאולה, ששדה אחזה נגאל על ידי המוכר או על ידי גואלו לאחר שתי שנים בעל כדחו של לוקח, ושאר שדות שנקראין שדה מקנה אינם נגאלין אלא ברצון הלוקח, אלא שיעמדו ביד הלוקח עד היובל.

Fields of holding are those that came as an inheritance to each Israelite in the division of the Land, as well as anyone who merited and had his holding added to, due to shifts in the possession by a daughter that inherits possession. As it is a well-known thing that "and the possession should not move" (Numbers 36:7), was only stated about that generation alone. These are the ones called the fields of holding, and their laws are a novelty from the Torah - differing from other lands for the purposes of redemption: As a field of holding can be redeemed by the seller or its redeemer after two years, against the will of the buyer; whereas other fields - which are called a purchased field - can only be redeemed with the buyers consent, [or else] they stay with the buyer until the Jubilee.

7 ז

ובחלוק בתים משדות. כבר כתבנו להלן (מצוה שמ) במקומו דינם, כי בתי החצרים, דינם כשדה אחזה, כלומר, שיש להם גאולה על כרחו של לוקח, כמו שכתוב בהן גאולה תהיה לו, ויפה כחן משדות שהן נגאלין אפילו תוך שנה, כדין בתי ערי חומה. ודין בתי ערי חומה מפרש בכתוב, וכבר כתבנוהו להלן גם כן.

And regarding the difference of houses from fields, we have already written their law later in its place (Sefer Hachinukh 340) - that the law of the houses of open (unwalled) towns is like the field of holding - meaning, that they [can also be redeemed] against the buyer's will; as it is written (Leviticus 25:31), "it may be redeemed." And their power is greater than the fields, in that they can be redeemed even within the [first] year, like the law of houses of walled cities. And the law of houses of walled cities is also explained in Scripture, and I have already written it later as well.

8 ח

ומענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ קח, א) גם כן, שהלוקח שדה אחזה ונטע בה אילנות והשביחה כשהיא חוזרת, שמין שבח האילנות שבתוכה ללוקח, שנאמר ויצא ממכר בית, ובא עליו הפרוש המקבל ממכר חוזר ואין שבח חוזר. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין כט, ב) גם כן שהמוכר שדהו, בין שדה אחזה או שדה אחר אין רשאי לגאלה בפחות משתי שנים, ואפילו ברצון הלוקח, שהכתוב צוה, שיעמוד המכר קים שתי שנים על כל פנים, שנאמר במספר שני תבואת ימכר לך, אזהרה למוכר, ואזהרה ללוקח, מדכתיב במספר שנים תקנה, ומעוט שנים שנים. ומן הדומה שהענין הוא, כדי שימכר כל אדם קרקעו בקושי, ואל יחשב כי למחר ישוב ויקחנו לו מיד הלוקח, אבל ידע שאינו יכול לאכל מתבואותיו בשום פנים, עד שתי שנים מיום ליום מעת המכירה. וגם אמרו זכרונם לברכה (שם) גם כן שצריך שיאכל הלוקח שתי תבואות באותן שתי שנים, שנאמר שני תבואות, לפיכך אם היתה אחת משתי שנים אלו שנת שדפון וירקון או שנת שביעית אינה עולה מן המנין. [אבל שנה בורה אמרו זכרונם לברכה, שעולה היא מן המנין] מכרה בשנת היובל עצמה, אין המכירה מכירה, וחוזרין הדמים לבעליו. מכר האילנות לבד אין נגאלין לפחות משתי שנים, ואם לא גאלן בתוך שני יובל אינם חוזרין ביובל, שנאמר ושב לאחזתו ולא לאילנות. מכר שדהו לראשון וראשון לשני ושני לשלישי ואפילו מאה או יותר השדה חוזרת ביובל לראשון, שנאמר לאשר לו אחזת הארץ (ויקרא כז כד) ויתר פרטיה, בסוף ערכין [הלכות שמיטה פי''א].

And from the content of the commandment is that which they, may their memory be blessed, also said (Bava Metzia 108a) that if one purchased a field of holding and planted trees on it and thereby enhanced [the field]; when it returns, we evaluate the enhancement that is in it for the buyer. As it is stated (Leviticus 25:33), "the sale of the house shall go out," - and the traditional received explanation comes about it [that] the house goes back, but the enhancement does not go back. And that which they, may their memory be blessed, also said (Arakhin 29b) that if one sells his field - whether it is a field of holding or another field - he is not permitted to redeem it in less than two years, even with the permission of the buyer. As Scripture commands that the sale stay intact for two years regardless, from that which it is written (Leviticus 25:15), "for the number of years of harvests shall he sell it to you" - that is the warning to the seller; the warning to the buyer is from that which it is written, "In the number of years shall you buy"; and the minimum of [what can be referred to as] "years" is two. It seems that the matter is so that no one will sell his land without difficulty, and he should not think that he will return and buy it from the hand of the buyer tomorrow. Rather he should know that he will not be able to eat from its produce in any way for two full years from the time of the sale. And they, may their memory be blessed, also said (Arakhin 29b) that the buyer must consume two harvests during those two years, as it is stated, "years of harvests." Therefore, if one of these two years is a year of blight or plant-disease, or a [sabbatical year], it does not count in the tally. [But they, may their memory be blessed, said that a fallow year is counted.] If he sold it in the Jubilee year itself, the sale is not a sale, and the money is returned to its owner. If he sold just the trees, they may [also] not be redeemed in less than two years. But if they are not redeemed during the Jubilee [cycle], they do not return in the Jubilee - as it is stated (Leviticus 27:25), "and return to his holding," but not to the trees. If he sold it to the first one and the first one [sold it] to the second one and the second one to the third one - and even if there were one hundred or more [buyers] - the field returns to the [original] owner at the Jubilee, as it is stated (Leviticus 27:24), "to he who has a holding of the land." And the rest of its details are at the end of Arakhin (see Mishneh Torah, Laws of Sabbatical Year and the Jubilee 10).

9 ט

ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בזמן שיושביה עליה, כי כל עניני היובל אינם אלא בזמן שיושביה עליה, כמו שכתבנו למעלה. והעובר על זה ומכר שדהו לצמיתות. וכן הלוקח ממנו בענין זה שניהם לוקין אף על פי שלא הועילו דבריהם, והוא שעשו מעשה בדבר, שאין לוקין בלאו שאין בו מעשה, זה דעת הרמב''ם זכרונו לברכה. אבל לדעת הרמב''ן זכרונו לברכה, אין בזה מלקות כלל, כמו שכתבתי בראש המצוה.

And [it] is practiced by males and females in the Land of Israel when its inhabitants are upon it; as all the matters of the Jubilee are only [applied] at the time when its inhabitants are upon it, as we wrote above. One who transgressed it and sold his field in perpetuity - and likewise one who purchased it from him in this way - is lashed, even though their words are not effective. And that is if they performed some act in the thing, as we do not administer lashes for a negative commandment that does not [involve] an act. This is the opinion of Rambam, may his memory be blessed. But according to the opinion of Ramban, may his memory be blessed, there are no lashes in this at all, as I wrote at the top of the commandment.