Mitzvah 306 ש״ו
1 א

מצות ספירת העמר - לספר תשעה וארבעים יום מיום הבאת העמר שהוא יום ששה עשר בניסן. שנאמר (ויקרא כג טו) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. והמנין הזה חובה, ועלינו למנות בו הימים יום יום, וכן השבועות, שהכתוב אמר תספרו חמשים יום. ואמר גם כן (דברים טז ט) שבעה שבועות תספר לך, ובפרוש אמר אביי בגמרא במנחות (סו, א) מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי (עי' סהמ''צ להרמב''ם עשין קסא). ויש מן המפרשים (עי' סוף ר''ן פסחים), שהיה דעתם, כי כונת הכתוב למנות השבועות דוקא כשהן שלמים, אבל להזכיר בכל יום ולומר שהם כך וכך ימים וכך וכך שבועות אין צרך. ויש מהם שאמרו (רא''ש בתשובה כלל כד סי' יג), כי הדרך הנבחר להזכיר מנין השבועות עם הימים תמיד בכל יום וירא שמים יבחר דרכם להוציא מכל ספק, ולא יחוש לתפארת המלות, וכן נהגו היום בכל המקומות ששמענו.

The commandment of counting the omer: To count forty-nine days from the bringing of the omer which is on the sixteenth day of Nissan, as it is stated (Leviticus 23:15), "And you shall count for yourselves from the morrow of the Shabbat from the day of your bringing the omer of waving." And this tallying is an obligation, and it is upon us to count the days on each day and, likewise, the weeks. As Scripture said to count fifty days and also said (Deuteronomy 16:9), "Seven weeks shall you count for yourself." And in explanation, Abbaye said in the Gemara in Menachot 66a, "It is a commandment to tally the days and it is a commandment to tally the weeks" (see Sefer HaMitzvot LaRambam, Mitzvot Ase 161). And there are some of the commentators (see the end of Ran on Pesachim) the opinion of which is that the intention of the verse is to tally the weeks specifically when they are full, but there is no need to mention [them] every day and say that they are such and such days and such and such weeks. And there are some that say (Rosh in his Responsa 24:13) that the [proper] way is to mention the tally of weeks with the days always on every day. And one who fears the Heavens will choose their way to remove [himself] from any doubt, and not be concerned about the elegance of the words. And so have they practiced today in all places of which we have heard.

2 ב

וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (סהמ''צ שם) ואל יטעה אותך אמרם זכרונם לברכה מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. ותחשב שהם שתי מצות, שאין הכונה בזה לומר שתהיה מצוה בפני עצמה, אבל הוא חלק מחלקי המצוה. ואמנם היו שתי מצות, אלו אמרו מנין הימים מצוה ומנין השבועות מצוה, וזה מה שלא נעלם ממי שידקדק בדבר ויבארהו, שאתה כשתאמר יתחיב שיעשה כך וכך, לא יתחיב מן המאמר הזה שהענין ההוא מצוה בפני עצמה, והראיה המבארת על זה, היותנו מונין השבועות כמו כן בכל לילה באמרנו שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים, ואלו היו השבועות מצוה בפני עצמה, לא סדרו מנינם אלא בלילי השבועות בלבד, והיו להן שתי ברכות אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת ימי העמר, ועל ספירת שבועי העומר, ואין הדבר כן, אבל המצוה היא ספירת העמר ימיו ושבועותיו כמו שכתבנו, עד כאן.

And Rambam, may his memory be blessed, wrote (Sefer HaMitzvot LaRambam, Mitzvot Ase 161), "And do not be misled by their, may their memory be blessed, saying [that] it is a commandment to tally days and it is a commandment to tally weeks, and think that they are two commandments. As the intention of this is not to say that it be a commandment on its own, but [rather] it is a part of the [different] parts of the commandment. However, it would have been two commandments had they said, 'The tally of the days is a commandment and the tally of the weeks is a commandment.' And this is what will not be hidden from one who is exact in the thing and elucidates it - that when you say, 'It is obligated that he do such and such,' it is not obligatory from this statement that this matter be a commandment on its own. And the proof that elucidates this is our tallying the weeks as well on each night, in our saying that they are such and such weeks and such and such days. And if the weeks were a commandment on their own, their tally would have only been arranged on the nights of the [ends of] the weeks alone. And they would have had two blessings: 'and commanded us about the counting of the days of the omer'; and 'about the counting of the weeks of the omer' - but the matter is not like this. [Rather] the commandment of the counting of the omer is its days and its weeks, as we have written." To here [are his words].

3 ג

משרשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב (ירמיהו לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', והיא העקר והסבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקימוה, וכמו שאמר השם למשה (שמות ג יב) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ופרוש הפסוק הוציאך אותם ממצרים, יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר, שתקבלו התורה שהיא העקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם יותר מן החרות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות בצאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העקר.

It is from the roots of the commandment from the angle of the simple understanding [that it is] since the entire essence of Israel is only the Torah, and because of the Torah were the heavens and earth created, and as it is stated (Jeremiah 33:25), "Were it not for my covenant day and night, etc." And it is the essence and the reason that they were redeemed and left from Egypt - in order that they receive the Torah at Sinai, and fulfill it. And [it is] like God said to Moshe (Exodus 3:12), "And this will be the sign for you that I have sent you; when you take out the people from Egypt, you shall worship God on this mountain." And the understanding of the verse is [that] your taking them out from Egypt is a sign for you that you shall worship God on this mountain - meaning that you shall receive the Torah, which is the great principle for which they were redeemed and it is their ultimate good. And it is a great matter for them, more than freedom from slavery. And hence God made a sign of their leaving Egypt for the receiving of the Torah; as we always make what is secondary into a sign for what is the essence.

4 ד

ומפני כן, כי היא כל עקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדלה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעמר, כלומר, כך וכך ימים עברו מן המנין ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה לנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו רבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת, ואל יקשה עליך לומר אם כן אחר שעברו רב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מעוט הימים הנשארים? לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. ואם תשאל אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת, ולא מיום ראשון? התשובה כי היום הראשון נתיחד כלו להזכרת הנס הגדול, והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחדוש העולם ובהשגחת השם יתברך על בני אדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום דבר אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד. ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן התקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העמר, שהוא קרבן נכבד, שבו זכר שאנו מאמינים, כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.

And because of this - that it is [the] essence of Israel, and because of it were they redeemed and went up to all of the greatness to which they rose - we were commanded to tally from the morrow of the holiday of Pesach until the day of the giving of the Torah; to show about ourselves the great desire [we have] for the the honored day, which our hearts yearn [for] like 'a slave seeks shade' and always tallies when will come the yearned time that he goes out to freedom. As the tally shows about a man that all of his deliverance and all of his desire is to reach that time. And that which we count to the omer, meaning, "Such and such days have passed from the tally," and we do not tally "Such and such days do we have to the time," is because all of this shows us the great desire to reach the time [of Shavuot]. Therefore, we do not want to mention at the beginning of our counting the large number of days that we have to reach the offering of the two breads of [Shavuot]. And let it not be difficult for you, to say, "If so, after most of the days of these seven weeks have passed, why do we not mention the minority of the remaining days?" [It is] as one should not change the nature of the counting in the middle. And if you shall ask, "If so, why do we begin counting from the day after [Pesach] and not from the first day?" The answer [is that] it is because the first day is entirely dedicated to remembering the great miracle, which is the exodus from Egypt, that is a sign and a proof of the world having been created and of God's - may He be blessed - providence over people. And we may not mix [something else into] its joy and mention anything else with it. And as such, the counting begins immediately from the second day. And we should not say, "Today is such and such days from the second day of Pesach" - as the count would not be fitting to say, "From the second day." And therefore it was ordained to count the tally from that which is done on it - and this is the omer offering, which is a significant sacrifice. As through it is the remembrance that we believe that God, blessed be He, wants - through His providence over people - to sustain them and [so] renews for them the seed of the grains in each and every year, to live through them.

5 ה

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות סו, א), שמצוה למנותן מבערב כדי שיהו תמימות, כמו שאמר הכתוב תמימות תהיינה. ואמרו זכרונם לברכה, אימתי הן תמימות בזמן שמתחיל מבערב. ומכל מקום פרשו המפרשים (תוס' מנחות שם בד''ה זכר בשם בה''ג) שאם שכח ולא מנה מבערב מונה למחר כל היום. ויש אומרים שם, שמי ששכח ולא מנה יום אחד שאין יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכלן מצוה אחת הם. ומכיון ששכח מהן יום אחד, הרי כל החשבון בטל ממנו, ולא הודו מורינו שבדורנו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היו כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל. ומצוה מן המבחר (רמב''ם תמידין ומוספין ז כג) למנות מעמד, ומברך אשר קדשנו וכו'. ומי שמנה בלא ברכה יצא, ואינו רשאי לחזד ולמנות בברכה (שם הכ''ה). ויתר פרטיה, במסכת מנחות [או''ח סימן תעט].

From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Menachot 66a) that it is a commandment to tally them from the evening so that they be complete. As the verse stated, "complete shall they be" - and they, may their memory be blessed, said, "From when are they complete? From when he begins from the evening." And nonetheless, the commentators (Tosafot in the name of Behag on Menachot, s.v. zecher) explained that if he forgot and did not tally from the evening, he [may] tally on the morrow the whole day. And some say there that one who forgot and did not tally one day may not tally again that year, since they are all one commandment; and since he forgot one day from them, the entire count is negated for him. And our teacher in our generation did not concede to this reasoning. Rather, one who forgot a day should say, "Yesterday was such," without a blessing; and tally the other [days] with all of Israel. And it is a choice [fulfillment] of the commandment to tally [while] standing (Mishneh Torah, Laws of Daily Offerings and Additional Offerings 7:23). And he recites the blessing, "who has sanctified us, etc." And one who has tallied without a blessing has fulfilled [the commandment], and [hence] he is not permitted to return and tally with a blessing (Mishneh Torah, Laws of Daily Offerings and Additional Offerings 7:25). And the rest of its details are in Tractate Menachot (see Tur, Orach Chaim 479).

6 ו

ונוהגת מצוה זו מספירת העמר מדאוריתא בכל מקום בזכרים. בזמן הבית שיש שם עמר ומדרבנן בכל מקום ואפילו שאין עמר קרב, והעובר על זה ולא ספר ימים אלו בטל עשה.

And this commandment of counting the omer is practiced from Torah writ in every place by males at the time of the [Temple], such that the omer is there; and rabbinically in all places, even when the omer is not offered. And one who transgresses it and does not count these days has violated a positive commandment.