עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל. חָשְׁכָה יִפְעַת מְאוֹרוֹתֵינוּ:

On the rivers of Babylon, the beauty of our lights darkened

וְהֶמְיַת יִלְלָתֵנוּ. דָּעֲכָה אֶת קוֹל חֲצוֹצְרוֹתֵינוּ:

The noise of our cries, shut down the voice of our trumpets

בַּת בָּבֶל שְׂמָחוֹת. עָרְבָה נֶגֶד מְרוֹרוֹתֵינוּ:

The daughters of Babylon are happy. The find our bitterness tasty.

וַאֲנַחְנוּ עַל עֲרָבִים. בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנּוֹרוֹתֵינוּ:

And we are by the poplars. There we hang our lyres.

עַ֥ל נַהֲר֨וֹת ׀ בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם־בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זָכְרֵ֗נוּ אֶת־צִיּֽוֹן׃ עַֽל־עֲרָבִ֥ים בְּתוֹכָ֑הּ תָּ֝לִ֗ינוּ כִּנֹּרוֹתֵֽינוּ׃ כִּ֤י שָׁ֨ם שְֽׁאֵל֪וּנוּ שׁוֹבֵ֡ינוּ דִּבְרֵי־שִׁ֭יר וְתוֹלָלֵ֣ינוּ שִׂמְחָ֑ה שִׁ֥ירוּ לָ֝֗נוּ מִשִּׁ֥יר צִיּֽוֹן׃ אֵ֗יךְ נָשִׁ֥יר אֶת־שִׁיר־יְהֹוָ֑ה עַ֝֗ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר׃ אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלִָ֗ם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי׃ תִּדְבַּ֥ק־לְשׁוֹנִ֨י ׀ לְחִכִּי֮ אִם־לֹ֪א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלִַ֑ם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃ זְכֹ֤ר יְהֹוָ֨ה ׀ לִבְנֵ֬י אֱד֗וֹם אֵת֮ י֤וֹם יְֽרוּשָׁ֫לִָ֥ם הָ֭אֹ֣מְרִים עָ֤רוּ ׀ עָ֑רוּ עַ֝֗ד הַיְס֥וֹד בָּֽהּ׃ בַּת־בָּבֶ֗ל הַשְּׁד֫וּדָ֥ה אַשְׁרֵ֥י שֶׁיְשַׁלֶּם־לָ֑ךְ אֶת־גְּ֝מוּלֵ֗ךְ שֶׁגָּמַ֥לְתְּ לָֽנוּ׃ אַשְׁרֵ֤י ׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ אֶל־הַסָּֽלַע׃

By the rivers of Babylon, there we sat, sat and wept, as we thought of Zion. There on the poplars we hung up our lyres, for our captors asked us there for songs, our tormentors, for amusement, “Sing us one of the songs of Zion.” How can we sing a song of the LORD on alien soil? If I forget you, O Jerusalem, let my right hand wither; let my tongue stick to my palate if I cease to think of you, if I do not keep Jerusalem in memory even at my happiest hour. Remember, O LORD, against the Edomites the day of Jerusalem’s fall; how they cried, “Strip her, strip her to her very foundations!” Fair Babylon, you predator, a blessing on him who repays you in kind what you have inflicted on us; a blessing on him who seizes your babies and dashes them against the rocks!