Rosh on Menachot, Hilchot Sefer Torah 1:1פסקי הראש על מנחות, הלכות ספר תורה א׳:א
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Rosh on Menachot, Hilchot Sefer Torah 1:1"
Toggle Reader Menu Display Settings
Rosh on Menachot
Hilchot Sefer Torah 1 הלכות ספר תורה א׳

(מנחות דף ל.) אמר רבי יהושע בן יוסי אמר רב גידל אמר רב הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני. ואמר רב יהודה אמר רב אם הגיה בו אות אחת מעלה עליו הכתוב כאילו כתבו. לפי שהיה אצל הראשון באיסור ששהה בביתו ספר שאינו מוגה (ומה) וזה שהגיה והכשירו לקרות בו כאילו כתבו. גרסינן בפרק האשה שנתארמלה איתמר ס"ת שאינו מוגה א"ר אמי עד ל' יום מותר לשהותו. מכאן ואילך אסור לשהותו משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה. ואומר אני דודאי מצוה גדולה היא לכתוב ס"ת וגם אין למוכרו אלא ללמוד תורה ולישא אשה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהלכות ס"ת) דמצות עשה היא לכל איש ישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. כלומר כתבו לכם ס"ת שיש בה שירה. לפי שאין כותבין התורה פרשיות פרשיות וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בו. אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושי' להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וע"י הגמרא והפי' ידע פי' המצות והדינים על בוריים לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם וגם לא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:

Divrey Chamudot on Menachot
Hilchot Sefer Torah הלכות ספר תורה

ספר שאינו מוגה. פירש"י ס"ת נביאים וכתובים ובפרק האשה שנתארמלה סי' י"א מפרש רבינו דלא פירש כן אלא משום דבימי רב אמי לא הי' להם כתובים ספרים אחרים ולא למעט ספרים המצויים לנו עתה דאם נמצא טעות בגמרא או בספר מפוסקים יבא להתיר האסור ולאסור את המותר ולזכות את החייב ולחייב את הזכאי ואין עולה גדולה מזו עכ"ל ומה שהוצרך רש"י לפרש ס"ת נביאים וכתובים היינו דלא תימא ספר דקאמר ס"ת לחוד ולא נביאים וכתובים וכתב רמ"א בר"ס רע"ט בשם תשובת הר"ד כהן בית ט"ו שאין להגיה שום ספר ע"פ סברא כ"א בראיה גמורה שיש בו טעות ע"כ:

עד שלשים יום מותר לשהותו. ולענין לקרות בו בצבור אכתוב בס"ד בסעיף פ"ה:

וגם אין למוכרו כו'. בפרק בני העיר סימן מ"ה מבואר בארוכה:

דמ"ע היא לכל איש ישראל לכתוב ס"ת לעצמו. בפ"ב דסנהדרין דף כ"א אמר רבא אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו וגו' וכך פסקו הרמב"ם והטור:

מ"ע היא כו' לכתוב חומשי תורה ומשנה כו'. ולא למעט בא שלא יהיה מחוייב לכתוב הס"ת עצמה ככתבה וכדינה אלא להוסיף בא שיכתוב גם כן חומשי תורה שלא כדינם אלא בכתיבה איזו שירצה כדי ללמוד בהם וכמו שכתבתי כבר בזה במ"י בשם הב"י:

וגם לא למכרם כו'. וכתב רבינו ירוחם שכ"כ הגאונים ובב"י טור או"ח סימן רמ"ח מסיק דמ"מ לא חמירי כס"ת ומעשים בכל יום שאדם מוכר ספריו ע"כ ואכתוב עוד בזה בפרק טי שמת ס"ס כ"ט:

ולא איפשטא. וכיון דלא איפשטא לא כתבינן וכ"כ הרמב"ם ורבינו ירוחם והטור:

ורבא כרשב"ג דהזמנת הקלף לא הוי דבר חשוב. והלכתא כרבא דתיקון הקלף ושירטוטו א"צ שיהא לשמה כ"כ הטור סימן רע"א וגם אינו מועיל התקון וגירור והחלקה שיעשה לשמה אחר שעיבד שלא לשמה כ"כ רבינו בסוף הל' ציצית בעשיית ציצית:

אבל בעיבוד לא בעינן אלא תחלת העיבוד כו'. וכדי שלא יזייפו העבדנים העובדי כוכבים את העורות מסמן אותן בסימנים וכתבו הגה' מיי' בפ"א מה"ת ובפ"ג מהמ"א מסמנים הנקבים במרצע כמין אותיות אע"פ שהדבר נקל לעובד כוכבים לזייף שיתן את הנקובים על שאינם נקובים וינקוב במרצע דרך הנקבים כמו שעשה הישראל מ"מ אין חוששין לזיוף דמירתת עובד כוכבים פן יכיר הישראל בטביעות עין וכפר"י ע"כ ובמ"י כתבתי דטוב הוא אם יכול להיות שישראל יסייע מעט בתחלת העבוד ולקמן בספר העיתים כתוב משמע דלא מכשיר בעיבוד עובד כוכבים אלא ע"י שיסייע ישראל עמו מעט ומ"מ אם א"א ואין כאן ס"ת כהוגן אל תשביתו קריאת ס"ת בצבור כו':

יאמר ס"ת זה אני כותב כו'. ואם לא עשה כן פסול כ"כ הטור בר"ס רע"ד ובב"י לא ביאר מנליה אע"פ שהזכיר לדברי המרדכי שכתב דלרש"י נראה דס"ת סתמא לשמה קיימא דמהיכא תיתי דפסולה כשכתב ישראל בסתם דסברא הוא מסתמא כיון שכותב ס"ת לקרות בו או ללמוד בו ע"כ ובש"ע שלו לא כתב לא פסול ולא הכשר אבל רמ"י ז"ל כ' די"א שהוא פסול:

אמנם בשעת כתיבת האזכרות כו'. משמע דלא סגי אם יאמר כן בתחילת כתיבת הס"ת דלא כמ"ש במ"י דמשמע מהסמ"ג דסגי ובהדיא כתב רבינו בסדר תיקון תפילין בזה הלשון ומלבד זה יכתוב כל האזכרות כו'. ומיהת אפשר האזכרה הראשונה שאומר שיכתוב כולן לשם כו' סגי לן אלא שא"כ ה"ל לרבינו לכתוב בשעת כתיבת האזכרה הראשונה אבל מדכתב בשעת כתיבת האזכרות משמע שעל כל אזכרה ואזכרה צריך שיאמר כן וכן נראה בהדיא מלשונו שבסדר תיקון תפילין כתב כל האזכרות כו' וכן לשון הטור ר"ס רע"ו בכל פעם שכותב שם וכתב ב"י וז"ל כתב הרשב"א בתשובה שאם כתב שם אלהים אחרים לשם קדושת השם אין בכך כלום דהוי כמקדיש בעלי מומים דלא חלה עליהם קדושה ועוד הביא ראיה מדאמרי' בפרק שבועת העדות ויש ללמוד מדבריו שכל שמות שאינם נמחקים צריך לכתבם לשם קדושת השם דאל"כ היכי הוי שייך למטעי לכתוב שם אלהים אחרים לשם קדושת השם ע"כ ועוד הביא ראיה בשם הר"י אכסנדרני מן הירושל' דלקמן סימן י' היה כותב ב' וג' שמות הרי זה מפסיק ביניהם והיכן מצינו ג' שמות של הוי"ה סמוכים אבל שני שמות הוי"ה ושם אחר עמהם סמוכים בי"ג מדות ובשמע ישראל אלא שיש לדחות ראיה זו כמ"ש בסעיף ל"א:

צריך שיחשוב. כבר כתבתי במ"י בשם הב"י דלאו דוקא אלא צריך שיאמר כו' ועי' בהלכות תפילין סעיף ח' מה שצ"ע וגם כתב שם דאם בקש לנמנם לא יכתוב וכו' וכתב הטור בר"ס רע"ו שאם לא עשה כן פסול וגם על זה לא פקח הב"י עיניו לבאר מנליה ומ"מ אף להמרדכי שכתבתי בסעיף י' דמכשר בס"ת הנכתב בסתם פוסל באזכרות שלא נכתבו בפירוש לשמן דהכי מסיים אבל האזכרות ודאי צריך להזכיר בפירוש לשמן דבעינן שיכתוב לשם קדושת השם ונ"ל להביא ראיה כו' אע"פ שכתבו לשם קדושת הספר דומיא דשאר הספר פסול ע"כ ואע"פ שהב"י דחה ראיותיו מ"מ אין לנו לדחות דינו וכ"ש שהטור כתב דפסול אפילו בס"ת:

אינו שוה כלום. ומסיק התם דאין לו תקנה בהעברת קולמוס על האזכרות לשמן ב"י:

בפ"ק דמגילה סימן י"א דאסור לכתוב שלא מן הכתב וכו' ושם יתבאר בס"ד:

ואומר ר"ת דתיקון סיד שלנו כו'. וז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות תפילין מעבדין אותו בעפצא וכיוצא בו מדברים שמכווצין העור ומחזיקין אותו:

כתבה על הגויל כו'. והרמב"ם בפ"א מהלכות תפילין כתב הל"מ שיהיו כותבים ספר תורה על הגויל אע"פ שכך היא הל"מ אם כתב ספר תורה על הקלף כשר ולא נאמר גויל אלא למעט דוכסוסטוס שאם כתב עליו הספר פסול והר"ן כתב בפרק המוציא יין מצוה מן המובחר בגויל שכך היה דרכן כדאמרינן בגיטין גוילים שבו לא עבדתים לשמן והכי משמע בפרק קמא דבבא בתרא גבי ספר תורה שעשה משה ואע"ג דאמרינן בההוא פירקא שאלו את רבי ספר תורה בכמה א"ל בגויל ו' טפחים בקלף איני יודע לאו למימרא שיהא רשאי לעשותו בקלף לכתחילה אלא בשעת הדחק קאמר כ"כ שם ר"ח דכיון דלא אשכחן מי עשה כך אין מתירין לכתחילה לעשות בקלף ומצוה מן המובחר אינה אלא בגויל ע"כ ומ"מ בדיעבד כשר אף על הדוכסוסטוס אלא שהרמב"ם כתב על הדוכסוסטוס פסול ולא נהירא עכ"ל וכתב ב"י דדעת סמ"ג נראה שהוא כדעת הר"ן וטעמו של הרמב"ם נראה שהוא מפני שמצא שום ברייתא דתני הל"מ ספר תורה על הגויל והוכרח לפרש דלא אתיא למעוטי אלא דוכסוסטוס מההוא דשאלו את רבי דמכשר בקלף וכן בפ"ק דמ"ס קתני גבי ספר תורה כותבין על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שער וההיא דתנא דבי מנשה דבפרק המוציא יין דלא כהלכתא היא ודחינן לה מקמי ההיא ברייתא דקתני הל"מ ספר תורה בגויל ומקמי ההיא דשאלו את רבי וההיא דמ"ס דמשמע דפסלי בדוכסוסטוס מדלא הזכירו אלא גויל וקלף ע"כ:

קלף במקום בשר כו'. ותניא בפרק קמא דמסכת סופרים כותבים על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שער ואינו רשאי לשנות הל"מ שאם שינה בזה ובזה אין קורין בו עד כאן וכתב בית יוסף סימן רע"א דמדמסיים אין קורין בו משמע ודאי דבספר תורה מיירי ותו אי לא קאי אלא אתפילין היכי שייך למתני שינה בזה ובזה הא תפילין אינם כשרים אלא על הקלף וכן נראה מדברי הרמב"ם וסמ"ג דבספר תורה ומזוזה נמי אם שינה פסול ומיהו המרדכי כתב בהלכות קטנות דלא קי"ל כמאן דאמר שינה בזה ובזה פסול אלא כרבי אחאי דפליגי עליה ומכשיר בפרק המוציא והקומן והטור כתב ואם שינה וכתב בקלף בצד החיצון ובדוכסוסטוס בצד הפנימי בדיעבד כשר בספר תורה וכתב ב"י דנראה שלמד כן ממה שכתב הרא"ש בתחלת הל' מזוזה יראה דכשירה בגויל כיון דכשירה גם אקלף דתפילין דוקא פסילי אגויל דהא אף בקלף אם שינה וכתב במקום שער פסול אבל במזוזה דכשרה אדוכסוסטוס במקום שער ואקלף במקום בשר לא שייך בזה שינוי וכשרה גם אגויל במקום שער כמו בדוכסוסטוס במקום שער ומשמע ליה להטור דה"ה לס"ת מהאי טעמא גופיה וכ"פ בסה"ת סימן קצ"ד דבס"ת ומזוזה צריך לכתוב לכתחילה אגויל ודוכסוסטוס לצד שחור או בקלף לצד לבן ואם שינה כשר שהרי כשרים הם על שניהם בין לצד שער בין לצד בשר דהא דקתני שינה בזה ובזה מיירי דוקא בתפילין ע"כ וצ"ע בירושלמי דסוף ההלכות ובש"ע בפנים משמע דפוסק כמ"ד שינה פסול אבל רמ"א הגיה כדברי שניהם כמ"ש לשונו לקמן:

ודין קלף יש להן. ובתשובות מהר"י מינץ סימן ט"ו שהם מובחרים יותר מן הגויל משום זה אלי ואנוהו כי על הקלף הוא יותר נאה שהגויל לא הוסר ממנו כ"א השער גם היתה כבידה יותר מדאי ע"כ וכתב רמ"א בשם א"ז בהלכות תפילין שאם שינה וכתב על קלפים שלנו במקום שער פסול וכתב עוד רמ"א ומיהו יש מקילין בזה:

או שכתב השירה כיוצא בה. וכתב הטור סימן רע"ה ומיהו נראה דוקא שכתב השירה כשאר הכתב בלא פיזור אבל שינה בפיזור ממה שנהגו לא פסול ובלבד שיהא אריח ע"ג לבינה:

או שכתב שלא בדיו. וכתב הב"י שאבן ירחי כתב בתשובה שאסור לכתוב שום שם מספר עשרים וארבעה ספרים שלא בדיו ע"כ ובמרדכי הלכות קטנות כתב דלא בעינן דיו רק בס"ת ועיין סעיף מ"ד:

אלא כשמערבין בו כו' נקרא דיו. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ב דסוטה כשמטילים בתוכו קנקנתום כשר ופי' קנקנתום בפרק הבונה ובפ"א מהלכות תפילין כתב שהדיו העשוי מעשן השמנים מגובל בשרף האילן ומעט דבש ושרוי במי עפצים וכיוצא בו שאם תמחקנו יהיה נמחק הוא הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשר אם כן מה מיעטה ההלמ"מ שיהיו כותבין בדיו למעט שאר מיני צבעונים כגון האדום והירוק וכיוצא בהם שאם כתב אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב הרי אלו פסולין ע"כ וכתב הב"י שכן נהגו העולם ושכן נראה שהוא דעת התוס' ורבינו שמחה שכתבו הגה' מיי' וכתב רמ"א דמשמע בספר הזוהר דלכתחילה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כ"א מדברים הבאים מן העץ ע"כ:

כתבו הגה' מיי' פ"ב מהלכות תפילין וז"ל צריך לכתוב בימינו ס"ת תפילין ומזוזות כדאמר בסוף הקומץ רבה מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ואפילו אם בדיעבד כתב בשמאל פסולה דאין דרך כתיבה בשמאל כדאיתא בפרק הבונה (ואין לומר דוקא בשבת דגמרינן ממשכן אינו מועיל כלאחר יד אבל בעלמא כשר אין סברא לומר כן שיכתוב ס"ת תפילין ומזוזות כהלכתן בשבת ולא יהיה חייב אמנם גבי שחיטה כתיב וזבחת ותנן נפלה סכין ושחטה פסולה הפילה כשרה אפילו לאחר יד ואפ"ה פטור בשבת משום דהוי כלאחר יד. כ"כ בספר התרומה) ושולט בשתי ידיו יכתוב בימין ואיטר כותב בשמאל שהוא ימין שלו. תרומה. ע"כ. ועיין בסדר תיקון תפילין והמ"י יהיב טעמא דכתיב מימינו אש דת למו אבל כדברי התרומה פרש"י בסוף הקומץ וכתב רמ"א בשם מרדכי פרק קמא דגיטין שיש לכתוב בקולמוס של קנה ולא בנוצה ורמ"י ז"ל כתב דאין נוהגין כן:

ס"ת שבלה כו'. וה"ה לגליונים של ס"ת שאין כותבין עליהם מזוזות מה"ט. טור סימן ר"צ ועיין סעיף י"ט:

וגם תפילין מי שאינו בקי כו'. וז"ל סה"ת סימן קצ"ו תפילין אינם צריכים שרטוט וא"ת הא אמרינן בריש גיטין שנים כותבים בלא שרטוט ג' אין כותבין פירש רבינו יעקב היינו שטה עליונה או לכל היותר בגליון מד" צדדין ובאמצע יכתוב הרבה שורות בלא שרטוט וכן כתב בסמ"ג וצריך לשרטט התפילין ד' שרטוטין סביב הגליון אבל א"צ בין שטה לשטה וכן כתב המרדכי בפרק הקומץ וכן כתב בסמ"ק ובהגה' מיי' פ"א וכתב רמ"א שכן נוהגין ביודע לישר בלא שרטוט וכתב האגור א"ז אינו פוסל אם שרטט בין שטה לשטה בתפילין והר"ר שמחה פוסל ע"כ וכתב ב"י או"ח סימן ל"ב וז"ל ואיני יודע מהיכן עלה על דעת לפסול בכך דהא לא אמרו אלא א"צ שרטוט ואע"פ שנקרא הדיוט לא נפסל מפני כך ומיהו מצאתי למהר"י אבוהב שכתב בשם העיטור דלחד פירושא שרטוט בתפילין מילתא יתירתא היא ופסולה ע"כ ומ"מ הדבר מבואר שאין כן הסכמת כל הפוסקים עכ"ל הב"י:

וכ"כ הרמב"ם ז"ל דס"ת בעי שרטוט. וז"ל בפ"ז מהל' ס"ת ס"ת שכתבו בלא שרטוט פסול ע"כ ולעיל מייתי רבינו ממס' סופרים דמסרגלים בקנה וכתב הטור סימן רע"א דפירש ר"י דלא אתא לאפוקי סכין אלא עופרת וכיוצא בו שצובעין וכ"כ המרדכי בה"ק וכ"כ בסה"ת וסמ"ג והגה' מיי' וכתב עוד המרדכי בשם א"ז בשרטוט עצמו מסופק רבינו שמחה אם צריך שרטוט שיהא ניכר וקיים לעולם כגון לשרטט בברזל או סגי בשרטוט כדי שיהא ניכר לסופר שיכתוב בשוה כגון בבדיל או בעופרת ואע"פ שלאחר זמן נמחה השריטה או אם יכול לשרטט בדיו או בצבע המתקיים כל ימי שהכתב קיים וקצת נראה לשון שרטוט גומא וחריץ עכ"ל ומכל הלין אין נראה שאם עבר ושרטט בצבע שיהא כאן שום פסול והרי לרבינו שמחה אפשר ויכול להיות שצריך לעשות כן כדי שיתקיים וכן לא ראיתי בדברי האחרונים שתהא הס"ת פסול משום כך אלא שראיתי לרמ"י ז"ל שכתב בהלכות תפילין סימן ל"ב סעיף ו' שאם שרטט בעופרת שנשאר מקום השרטוט צבוע הוי צבע יתירה בתפילין ופסול ואפילו הוא שחור דה"ל כתב יתר עכ"ל וזה תימה בעיני למה יפסל בכך והברייתא לא הזכירה שום פסול וגם אין נראה כן מדברי הפוסקים כמ"ש ואף רמ"י עצמו בהלכות ס"ת סימן רע"א סעיף ה' לא הזכיר שום פסול ואין נראה לחלק דתפילין כיון שא"צ שרטוט לכ"ע הלכך כי שרטט ועשהו בצבע ג"כ דמש"ה פסול משא"כ בס"ת דלמסקנת הפוסקים צריכה שרטוט דאין טעם בדבר דכיון דמשום חדא אין כאן פסול ומשום דעביד תרתי לפסול ומנ"ל הא ועוד שהוא ז"ל עצמו לא הזכיר זה הטעם ולכן דבריו צריכין עיון:

אין עושין כו'. למצוה לא לעכב כמ"ש בסעיף כ"ח:

לא ארכו יתר על הקיפו. פירש רש"י צריך לצמצם כו' לכשיגמר יהא חוט המקיף כו' ומסיים הטור ריש סי' ער"ב לאחר שיתפור ויתגולל יהא ארוך כשיעור צורך היריעה ממטה למעלה:

בגויל ו' טפחים. שהם כ"ד אצבעות ברוחב הגודל של יד ובקלף או פחות או יותר והוא שיהיה אורכו כהקיפו ואם עשה בגויל פחות מו' טפחים ומיעט את הכתב או יתר על ששה והרחיב בכתב עד שיהיה ארכו כהקיפו הרי זה כמצוה כך לשון הרמב"ם ברפ"ט מהס"ת וכתב עוד שם וז"ל שיעור הגליון מלמטה ד' אצבעות שלמעלה ג' אצבעות ובין דף לדף שתי אצבעות לפיכך צריך שיניח בתחלת כל יריעה ובסופה רוחב אצבע אחת וכדי תפירה שנמצא כשתתפור היריעה יהיה בין כל דף ודף בכל הספר כולו ב' אצבעות ויניח מן העור בתחלת הספר ובסופו כדי לגלול כל העמוד ע"כ ותחלת דבריו ברייתא בפרק הקומץ כתובה בדברי רבינו בסימן דלקמן וסוף דבריו גם כן ברייתא בפ"ק דב"ב כתובה בספרי רבינו שם סימן נ"ב ואעפ"כ העתקתי לדברי הרמב"ם הנה לפי שהן כהקדמה על מה שיתבאר עוד בדבריו שאני מעתיק בסמוך כיצד יוכל האדם להתכוין לעשות ס"ת שתהא ארכו כהקיפו כתב עוד הרמב"ם וכל השיעורין הללו למצוה ואם חסר או הותיר לא פסל ופירש הכסף משנה דנלמד מדאמרינן בפ"ק דבבא בתרא דרב הונא כתב שבעין ספרי תורות ולא אתרמי ליה אלא חד ארכו כהקיפו ואין לנו לומר דכולהו הוו פסולים ועוד מדקתני אין עושין ס"ת ארכו יותר על הקיפו וכו' ולא קתני ואם עשה פסול וכיון שכן הוא הדין לכל אלו השיעורים דלא הוו אלא למצוה עכ"ל עוד כתב הרמב"ם וזה לשונו כיצד יתכוין אדם עד שיעשה ספר שיהיה ארכו כהקיפו מתחיל ומרבע העורות בשוה הקלף ועושה רוחב כל עור מהן ו' טפחים קצב אחד לכל אחד ואח"כ גולל העורות בשוה ועושה מהן כרך אחד ומהודק יפה יפה ומוסיף בעורות ומהדק עד שיעשה היקף הכרך ו' טפחים שהוא רוחב העור ומודד בחוט של שני שיקיפו על הכרך (ולא ידעתי למה כתב חוט של שני וראיתי במיי' וכתוב בקלף שלא נכתב בו של שני) ואח"כ יעשה קנה שוה יהיה ארכה מ' או נ' אצבע ויחלק אצבע מהן בקנה לשנים ולג' ולד' חלקים כדי שידע בו שיעור חצי אצבע ורביע אצבע וכיוצא בזה החלק וימדוד כל עור בקנה זו עד שידע כמה אצבעות יש בכל עור עד שידע כמה אצבעות באורך כל הכרך ואח"כ לוקח עורות אחרות ב' או ג' לבדוק בהן שיעור הכתב וכותב בהן דף אחד ודבר ידוע שאורך הדף י"ז אצבעות לפי שהוא מניח גליון למעלה ג' ולמטה ד' אבל רוחב הדף הוא לפי הכתב אם דקה אם עבה וכן מנין השיטות שבדף יבאו לפי הכתב לפי שבין שטה לשטה כמלא שטה ואחר שכתב הדף שבודק בו לפי מה שירצה ימוד רוחב הדף באצבעות הקנה ויוסיף על הדף ב' אצבעות שבין דף לדף ויחשב כמה דפין יבואו בכרך שגלל בו מאותו הכתב שבדק בו וידע חשבון הדפין ויראה כמה נכתב בדף זה שבדק בו מן התורה כולה ומשער לפי הספר שהוא כותב ממנו ומחשב אם עלתה לו כל התורה לפי מנין הדפין מזה הכתב שכותב בו בכרך ואם הוציא החשבון שהדפין יותר מן התורה ירחיב בכתב עד שיתמעט מנין הדפין ויבדוק בדף אחר ואם הוציא החשבון שהתורה יתר מן הדפין ימעט הכתב עד שירבה במנין הדפין ויבדוק בדף אחר דף עד שיבא החשבון אחד מאחר שידע רחב הדף ושיעור הכתב מתחיל באותו הכרך ומחלק כל עור ועור דפין דפין בשרטוט כפי רוחב הדף שבדק בו ועלה בחשבון וכשישאר בעורות ג' אצבעות או ד' יותר על הדף האחרונה שביריעה יניח ממנו רוחב אצבע וכדי תפירה ויקוץ השאר ואל יחוש שבאחרונה יתוסף עורות אחרות על הכרך שגלל כנגד כל התוספת שקוצץ מכל עור ועור ואינו צריך לחשוב דבר זה שהכותב מושכו לפי מנין הדפין וכן הרוצה לעשות רוחב הספר יותר מו' או פחות מו' על הדרך הזה הוא מחשב ויצא ארכו כהקיפו בלא פחות ולא יותר והוא שלא יטעה בחשבון רוחב הגודל האמור בכל השיעורין האלו ובשאר שיעורי התורה כולה הוא אצבע הבינוני וכבר דקדקנו בשיעורו ומצאנוה רחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו בדוחק והן כאורך שתי שעורות בריוח וכל טפח האמור בכ"מ הוא ד' אצבעות מזו וכל אמה ששה טפחים. ס"ת שכתבתי אני רוחב כל דף ודף מדפיו ד' אצבעות ושירת הים ושירת האזינו רוחב כל דף משתיהן שש אצבעות ומנין השיטין שבכל דף ודף אחת וחמשים ומנין הדפין של כל הספר מאתים וששה ועשרים דף ואורך כל הספר אלף ושלש מאות וששים וששה אצבעות בקירוב אלו השש אצבעות היתרות בחשבון לגליון שבתחלת הספר וסופו והעורות שכתבנו בהן עורות אילים ובזמן שתרצה לכתוב ע"פ המדות האלו או קרוב להם מעט הן חסר דף א' או ב' או ג' או יתר דף או שנים או ג' לא תיגע ולא תהא צריך לחשבון אלא מיד יבא לך ארכו כהקיפו עכ"ל הרמב"ם ועל מה שכתב שאורך כל הספר שכתב היה אלף שס"ו אצבעות בקירוב כתוב בהגהות לבד מן התפירה אשר לא הזכירו לא ידעתי למה כי צורך היה לידע ע"כ ועוד כ' בהגהות וז"ל גמגום קא חזינא הכא שהרי שירת האזינו כותבים ע' שיטות מלבד ו' שיטות שלפניה וה' שיטות שלאחריה (כדלקמן סימן י"ד) וא"כ היתה טעונה קרוב לב' עמודים והיה צריך להרחיק שני עמודים בשבילה ולא נותר בחשבון כדי לגול העמוד כ"א ד' אצבעות ואולי השש ט"ס הוא ודוק ותשכח עכ"ל ומהר"ם פאדוה השיב על הגה"ה זו וז"ל ואני אומר אחר בקשת המחילה מבעל ההג"ה זו שהוא טעה בחשבונו טעות מפורסם ואחשבה לדעת אחת לאחת למצוא חשבון הדפים הם רכ"ו וכל דף ודף רחבו ו' אצבעות ד' של כתב ואצבע חלק מכל צד כדי שיהיה בין דף לדף ב' אצבעות יעלה בין הכל אלף שנ"ו עוד תוסיף עליהם שש אצבעות שנתרחבו ג' עמודי השירות מזולתה ב' אצבעות לעמוד כי שירת האזינו היתה כתובה על ב' עמודים יעלו בין הכל אלף שס"ב הנה יש לנו ב' אצבעות חלקים אחת בהתחלת העמוד הראשון ואחת בסוף העמוד האחרון עוד יש לנו ד' אצבעות עד תשלום אלף שס"ו ונשארו גם הם חלקים מוסף על ב' האצבעות שאמרנו אחד בראש ואחד בסוף ונעשה מהם הגליון ג' אצבעות בראש וג' בסוף נמצא שדברי משה אמת ותורתו אמת עכ"ל ואולם מקום הטעות של בעל ההג"ה באלו ב' האצבעות חלקים שכבר נכללו בחשבון האלף שנ"ו ושלא הוצרכו להוסיף מפני ג' עמודי השירות אלא מה שמוסיפים בהם אצבעות הכתב שהן ששה בלבד אבל האצבעות של החלק מהעמודים כבר נכללו במנין האלף שנ"ו והרי א"כ שיש לכל דף אצבע חלק לפניו ואצבע חלק לאחריו א"כ בדף הראשון יש לנו האצבע הא' חלק לפניו וכמו כן בדף האחרון וכשנקח הד' אצבעות היתרות על אלף שס"ב ונחלקם ב' לפני הספר וב' לאחריו הרי יש ג' בראש וג' בסוף וזה פשוט ומבואר. עוד כתב בעל ההג"ה וז"ל הנה אני עשיתי בס"ת שכתבתי בכל המדות האלה ולא אתרמיי לי וראיתי כי של גויל היה שהוא עב אבל בקלף שלנו א"א לכוין אם לא ע"פ המדות והחשבונות דלעיל ועדיין אולי עכ"ל כלומר שלא נוכל לעשותו ע"פ המדות עצמן של הס"ת שכתב הרמב"ם אבל נצטרך לכוונם במדות אחרות וע"פ השיעורין שמסר לנו הרמב"ם בזה והרב רבי שם טוב בעל מגדול עוז כתב שהס"ת שכתב הוא רוחב הדפין ברובו מלא כל דף כמלא ד' אצבעות של היד מחוברות זו עם זו מדודות בקשר האמצעי שהן פחות מעט מד' בגודל ומנין השיטין שבכל דף ודף מ"ח ושיעור הגליון של מעלה ושל בין הדפין כמלא אצבע ואמה הסמוכין זה לזה והגליון של מטה אצבע ואמה וקמיצה סמוכות זו לזו והעורות גדיי עזים טובים דקים עבודים בעבודת הגוילים כהלכה ואורך כל גויל ר"ל גובה הס"ת י"ז אצבעות בגודל וסימנך טוב בגימטריא שם טוב וזה יועיל למי שיכתוב כתיבה דקה ועורות דקים לארכו כהקיפו יפה בתכלית היופי עכ"ל ואני תמה שבא לעשות המצוה כתיקונה לכוין ארכו כהקיפו ואע"פ שאם שינה לא פסל ומיעט ופיחת בגליון דלמעלה ולמטה ולא חש מה שלא קיים שם המצוה כתקנה ולמה נשמע לעצתו בזה אחרי שעדיין לא נתקיימה המצוה כתקנה גם מ"ש שיעור רוחב הדפין כמלא ד' אצבעות כו' מדודות בקשר האמצעי והלא אין קשר האמצעים של כל הד' אצבעות מכוונים אלא זה עולה וזה יורד ואין נמדד בהם כאחד אלא אם כן שנאמר האצבעות הם מחוברות וכפופות לתוך היד כאדם הקומץ ועושה אגרוף ואז נמצא כל הקשרים מכוונות בשורה אחת אלא שעכשיו נמדדו באחורי האצבעות ועיין בסעיף כ"ט:

ואם אין שם שיעור כו'. כבר כתבתי במ"י דדעת התוס' שהעמוד מצטרף להיקף ושכן נראה מדברי הטור ורבינו ירוחם שכך סוברים שהוא דעת רבינו ז"ל ומפני כן כתב רמ"א לדבריהם בהגהותיו אבל כתבתי ג"כ שם בשם הב"י שאין נראה לפרש כן דברי רבינו דא"כ דבריו דהכא סותרין לדבריו דבספ"ק דב"ב דהתם נראה דמספקא ליה ומדברי הרמב"ם שהעתקתי בסעיף דלעיל מוכח בהדיא דהיקף ו"ט בלא העמודים הוא ורמ"י ז"ל כתב לסברא זו ג"כ:

אבל בכתיבה גסה כו'. וכבר כתבתי בזה במ"י בשם הגה' מיי' ומסיימי דדעת הרמב"ם נראה שכל ג' למשפחותיכם מאותה כתיבה ע"כ והתוס' וסמ"ג ורבינו ירוחם כתבו דברי ר"ח ור"ת:

מלמטה טפח. לשון הטור ר"ס רע"ג ד' אצבעות בגודל:

בין דף לדף כמלא רוחב ב' אצבעות לפיכך צריך שיניח בתחלת כל יריעה ובסופה רוחב אצבע אחר וכדי תפירה שנמצא כשתתפור היריעה יהיה בין כל דף ודף בכל הספר כולו ב' אצבעות כ"כ הרמב"ם רפ"ט מהל' ס"ת והטור ר"ס רע"ג וכתב עוד שיניח מן העור בתחלת הספר ובסופו כדי לגלול כו' ואי' ברא"ש בפ"ק דב"ב סימן נ"ב:

ובין שיטה לשיטה כמלא שיטה. ותניא בפ"ק דב"ב דף יג ע"ב בין חומש לחומש של תורה ד' שיטין וכן בין כל נביא ונביא ובנביא של שנים עשר ג' שיטין ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה ופרש"י אם נזדמן לו סיום הספר מלמטה בסוף הדף מתחיל ספרו האחר בראש הדף ואינו צריך להניח ריוח חלק ביניהם כדי לגלול עמוד וכתבו התוס' דנראה לר"י בין חומש לחומש של תורה צריך להניח ואנביאים דוקא קאמר דא"צ כדמפרש טעמא לקמן שאם בא לחתוך חותך אבל בין חומש לחומש של תורה לא מידי דהוה אפרשה פתוחה שאם הי' מסיים מלמטה הי' צריך להניח שיטה אחת ה"נ דין הוא בסוף כל חומש (פרשה) צ"ל פתוחה של ד' שיטין וריצב"א מפרש ומסיים מלמטה מתחיל מלמעלה ולעולם מניח ד' שיטין ודוקא בין נביא לנביא אבל בין חומש לחומש לא יסיים מלמטה ויתחיל מלמעלה אפילו בהנחת ד' שיטין כדאמר בירושלמי פ"ק דמגילה וצריך שיהא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו ובנביא מסיים בסופו ומתחיל בראשו כו' ונ"ל הטעם דאין לו לסיים בסוף הדף אפילו יניח ד' שיטין משום שמא יבא לחתוך אבל בין נביא לנביא שאם בא לחתוך חותך מסיים מלמטה ע"כ והב"י לא הביא מכל זה כלום אבל כתב לשון הסמ"ק וזהו בין חומש לחומש צריך להניח ד' שיטין חלק אפילו כשמסיים בסוף העמוד עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפ"ז מהלכות ס"ת ומניח בין כל חומש וחומש ד' שיטין פנויות בלא כתיבה לא פחות ולא יותר ויתחיל החומש מתחלת שטה חמישית ע"כ:

ובין תיבה לתיבה כו'. ולא יהיו מפוזרים הרבה זו מזו כדי שלא תהא תיבה אחת נראית כב' ולא יקריבם ביותר שלא יהא ב' תיבות נראית כא' ואם שינה שריחק בין האותיות עד שהתיבה נראית כשתים או שקירב ב' תיבות עד שנראית כא' פסול כל זה מדברי הרמב"ם בספ"ח מהלכות ס"ת ותחלת הדברים כתב ג"כ רבינו לקמן סימן י"ד ועיין סעיף מ"ה וגרסי' בפ' הקומץ (מנחות דף לד.) דאמר רב יהודה אמר רב כל אות שאין גויל מקיפה מד' רוחותיה פסולה ואע"ג דלגבי תפילין ומזוזה אתמר שם ילפינן מינייהו לס"ת כמ"ש רבינו בס"פ השולח סימן מ"ו ובב"י סי' רע"ד כתב דכ"ש לס"ת שהוא חמור מהם וכבר האריך הרשב"א בתשובה בזה עכ"ל והוא בסי' תרי"א והביא כמה ראיות דס"ת חמורה לענין זה ועיין במ"י סימן ט"ו ובד"ח סעיף פ:

ושתים חוץ לדף. לא נשאר מן השיטה כדי לכתוב ג' אותיות מניח המקום פנוי ומתחיל מתחלת השיטה כן כתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות ס"ת וכתבו ההגהות בשם הרמ"ך אבל למשוך האותיות ולעשותן גדולות עד סוף השיטה אסור שאין לשנות אות אחת מחבירו לא להגדילו ולא להקטינו לבד מן המקובלים לבעלי המסורות:

נזדמנה לו תיבה בת ב' אותיות כו'. וראיתי לרמ"י ז"ל שכתב בסימן רע"ג שלא יכתבנה כלל חוץ לדף אפילו אות אחת בפנים ואות אחת בחוץ ע"כ ואין נ"ל כן מלשון רבינו דלקמן שכתב לא יכתוב כולה חוץ לדף וכתב המרדכי בשם סמ"ק שכל ב' אותיות שנראית כמו תיבה אין כותבין חוץ לשיטה וז"ל סמ"ק י"מ אפילו מתיבה גדולה אם הב' אותיות ניכרות להיות תיבה בפני עצמה אין כותבין אותה חוץ לדף ע"כ:

כתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות ס"ת כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר וכתב סמ"ק אותיות בי"ה שמ"ו שצריכים להיות בראש הדף אין קפידא בדבר בדיעבד אבל הגה' מיי' בפ"ז כתבו שמה שנהגו הסופרים לעשות בי"ה שמ"ו בראש העמודים חזרתי ודקדקתי בדברי הגאונים ולא מצאתיו בו ולפי פרשיות סתומות שבספר זה א"א לקיימו ונ"ל דס"ת העשויה כך פסולה שהרי פרשת יהודה אתה יודוך אחיך פתוחה וכו' וכן מה שנהגו סופרים בורי' להתחיל כל עמוד בוי"ו וקורין לו ווי העמודים נראה שיש איסור גמור בדבר כי עושים את העמודים יש מהן רחב ויש מהן קצר וכן פעמים אותיות גדולות אשר לא כדת כדי להתחיל העמוד בוי"ו חוץ מואעידה בה עכ"ל והמרדכי כתב בשם הר"ם וז"ל מה שנהגו הסופרים לכתוב ווי העמודים במגילה וס"ת אי איישר חילי אבטלינהו ואין להתחיל שום עמוד בויו רק אותיות בי"ה שמ"ו וכן וי"ו של ואעידה בם דמתוך כך בא לידי קלקול שמרחיבים ומקצרים אותיות שלא כדת כדי לצמצם וי"ו בראש העמוד ע"כ וכתב הב"י סוף סימן רע"ג וז"ל ומיהו מצאתי דבי"ה שמ"ו אפילו בדיעבד פסול וו"י דוקא לכתחילה בעינן עכ"ל וכל אלו הם דברים שאין להם על מה שיסמוכו ולכן לא נזכרו בדברי הפוסקים עכ"ל הב"י:

ודלא כמ"ש הרמב"ם ז"ל כו'. אבל בש"ע לא העתיק אלא לדברי הרמב"ם ז"ל:

כל השם תולין מקצתו אין תולין. ומשמע דדוקא בשם אבל בשאר תיבות אפילו מקצתו תולין וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות תפילין דבשאר התיבות אם שכח כותב מקצת התיבה בשיטה ומקצתה למעלה ע"כ:

אתמר אמר רב חננאל אמר רב הלכה תולין כו'. כבר כתבתי במי"ט דנ"ל לגרוס ג"כ בדברי רבינו הא דהלכה מוחק וכותב ואע"ג דמדכתב הטור סימן רע"ו דסברת רבינו דתולין כלומר לאפוקי גורד וכל שכן מוחק דלא נראה ודאי דדייק מדהשמיט הא דהלכה מוחק וכותב ושתיק נמי מלפרש דגורד והב"י אע"פ שסובר דדעת רבינו לענין הלכה דגורד או מוחק או תולה שכן מוכיח מדגרס לדרבי יוסי אחר דרבי יצחק משמע דס"ל דמחיקה גריעה מגרידה ועדיפא מתלייה ומ"ד מוחק סבר דוקא גורד או מוחק אבל לא תולה ומ"ד תולה סבר גורד או מוחק או תולה ומש"ה כיון דפסק רבינו דתולין לא הוצרך לכתוב דמוחק וכותב דבמכ"ש אתי וכתב עוד הב"י שנראה שזהו דעת ר' ירוחם שסתם וכתב כותבין השם על המחק או על הגרד ותולין אותו כולו ואילו היה הרא"ש חלוק בדבר לא הוה שתיק מיניה עכ"ל הב"י אבל לי נראה דהשמטת הסופר הוא הא דמוחק וכותב וא"כ פשיטא מילתא דכך היא ההלכה לרבינו דגורד או מוחק או תולה וז"ל הרמב"ם בפ"א מה"ת שכח לכתוב את השם כולו תולה אותו בין השיטות כו' בד"א בס"ת אבל בתפילין ומזוזה אין תולים בהן אפילו אות אחת כו' מותר לכתוב את השם על מקום הגרד ועל מקום המחק בכולן עכ"ל וכתב ב"י בסימן ל"ב שכתב הר"י אכסנדרני שכשבא למחוק לא ימחוק בעודו לח אלא אחר שיתייבש בטוב אצל האש כי אז נמחק בטוב ובקל ולא ישאר לו רושם אח"כ כשיכתוב עליו ע"כ וכתוב בסה"ת דמהירושלמי דפ"ג דמגילה דאיבעיא ליה בג' תיבות שכולם שם כגון אל אלהים ה' דכתיב בספר תהלים אי שרי לתלות או לא יש להוכיח שהדינים של גורד תולה מוחק הוו כמו כן בנביאים ובכתובים כמו בס"ת דהא אלהים ה' כתוב בתהלים ושמא זהו דוקא כשהם בגליון שקדושים יותר ולא כאותם שלנו ושמא אפילו בחומשים שלנו אין קפידא ואמנם כיון דלכבוד ה' הוא בכל מקום צריך ליזהר והמחמיר תע"ב ע"כ:

אפי' המלך ולשון הרי"ף מלך ישראל וכ"כ הרמב"ם וכתב הב"י דטעמו כדאי' בפ' אין עומדין לענין תפלה דאם הוא מלך עובד כוכבים יפסיק מפני הסכנה:

היה כותב ב' וג' שמות כו'. פירש נ"י כנון שהניח ביריעות שמות רבות כו' משמע שצריך לדקדק שלא יכתוב השמות אלא כשהוא טהור ושמעתי שחסיד אחד עשה כן ומ"מ לפי שכתבתי בסעיף י"א בשם הר"י אכסנדרני אין הפירוש כן אלא שר"ל בג' שמות הסמוכים ומשוה כתיבה לשמה ע"ש:

הרי זה מפסיק ביניהם ומשיב. וכתב ב"י סימן רע"ו דנראה שכשיחזור לכתוב שם שני צריך לחזור לומר שהוא כותבו לשם קדושת השם:

הטובל את הקולמוס כו'. וכתבו הגה' מיי' בפ"ק מהל' תפילין בשם סה"ק לא יטבול (באצבע) הקולמוס באמצע השם וכשיצטרך לדיו יקח מאותיות שלפניו ע"כ:

אלא יניח אות אחת כו'. ונ"י פירש שיחזור הקולמוס על התיבה כו' שהרי נבדק כו' וב"י כתב שמצא כתוב אם לא הניח אות לפני השם כדי לבדוק בו יחפש אם יש שום אות שצריכה דיו וימלאנה וכותב השם ע"כ:

שתהא כתיבה תמה. וכתב רבינו בתשובה כלל מ"ז שאם כתב אל"ף למ"ד ביחד כזה אינו כשר דבעינן כתיבה תמה והמרדכי כתב בסוף הלכות קטנות דמשום דבעינן ואנוהו לכן יכתוב כתיבה גסה שלא יהא נמחק מהר ע"כ ועיין סעיף ל"ג ולקמן בסי' ט"ו:

כפופים פשוטים כו'. וכתב האגור שאין להאריך כ"ף פשוטה בגגה יותר מרגלה כי תאבד צורתה ותהיה כרי"ש כי צריכה להיות ארוכה כפלים כגגה וכ"כ החסיד ע"כ לדבריו אם עשה כך פסולה וכ"כ בברוך שאמר וכבר האריך האגור בסימן פ"ה בצורת האותיות וכן בקונטרס הברוך שאמר והביאו הב"י בטא"ח סימן רע"ד וכתב בשם תשובה לרבינו דצורות האותיות אינן שוות בכל המדינות הרבה משונה כתב ארצנו מכתב הארץ הזאת ואין פסול בזה השינוי רק שלא יעשה ההי"ן חתי"ן ביתי"ן כפי"ן כמו שמפורש בגמרא ע"כ ולפיכך לא חשתי להאריך בכל זה וכתב ב"י בשם הר"י אכסנדרני שיש מי שכתב שאם עשה הכ"ף פשוטה בזויות כמו דל"ת שהיא פסולה ובתפילין ובמזוזה לא יועיל בה תיקון כמו הדל"ת שנכתב כמו רי"ש דתיקונה מקרי חק תוכות ע"כ ועוד אכתוב להלן האותיות דשייך בהן שום פיסול בס"ד:

או שכתב את האזכרות בזהב תגנז. ומדקתני הכי ש"מ דאין לו תקנה וכ"כ הרמב"ם דאין לו תקנה וכן הטור כתב סי' רע"ו שהוא פסול וכתב הב"י סימן רע"א בשם רבינו ירוחם שהספר פסול אם כתב בזהב שום תיבה אחרת שכ"כ אבן הירחי בתשובה ועי' לעיל סעיף ג' ובב"י בטא"ח ר"ס ל"ב כתב שכן נראה דעת הרמב"ם וכתב עוד שם דנראה דהא דקתני אזכרות משום דהוה ס"ד דמשום דחשיבי עדיף לכותבן בזהב מבדיו קמ"ל דכל שלא כתבו בדיו פסול וכ"ש לשאר האותיות וכתב עוד דבנ"י כתב כתב את האזכרות בזהב כלומר שזרק זהב על כתב השמות שנכתבו בדיו אפ"ה פסול דס"ל כתב העליון כתב ומבטל התחתון עכ"ל ונ"ל דהיינו דוקא כשאינו יכול להעביר את הזהב אבל אם יכול להעבירו יעבירנו וישאר כתב התחתון ומיהו באזכרות נראה דאסור להעבירו משום דהוה כמוחק את השם ולפי זה מש"ה נקט אזכרות דבהני היא דאמרי' יגנוז דאין לו תקנה אבל בשאר תיבות א"צ לגנוז דמעביר הזהב וחוזר לכשרותו עכ"ל הב"י וכך מסיק בש"ע שלו שם אבל בב"י טור י"ד סי' רע"ו כתב על דברי נ"י דהריב"ש כתב בתשובה דנראה שאם עבר וגרדן וכתבן בדיו כשר ומיהו בכל אזכרות הספר אפילו בדיעבד פסול משום דמחזי כמנומר עכ"ל ולסברא זו נראה לי דה"ה אם עשה כן בשאר אותיות התורה אם הוא במקומות הרבה דמחזי כמנומר דפסול ובש"ע לא הזכיר להא דריב"ש ובדברי רמ"י ז"ל דברים סותרים זה את זה דבי"ד סימן רע"ו בסעיף ה' כתב דלזרוק הזהב על שאר אותיות התורה כשר ובא"ח סימן ל"ב סעיף ג' כתב דאסור ואם עבר ועשה יעבירנו כו':

משום דדומין בקריאתן. וב"י טא"ח סימן ל"ו בשם הרא"ם דסוף גגה של אל"ף צריך שיהיה מקום מדאמרינן לא יעשה אלפי"ן עייני"ן פירוש שלא יעשה ממש עקום וגבוה כמו ראש שמאלי ואע"ג דלא היה דומה ממש לעי"ן מ"מ חשוב דומה לעי"ן ומדהוצרך להזהיר שלא יעקם הרבה ויעשה אלפי"ן עייני"ן ש"מ שהוא דומה קצת ע"כ כתב ב"י שכ"כ סמ"ג ובהגה' מיי' ובמנהיג ובאגור ובר"ן דפ' הבונה ואע"פ שלדברי רבינו אין הכרע מכאן וכדבריו כתוב בס"ה מ"מ כיון דלאינך רבוותא יש הכרעה צריך לדקדק בדבר ע"כ:

ואם יש ספק בקריאתם מייתי ינוקא כו'. ומהר"י קולין ביארו יפה שכתב בשרש ס"ט על יוד"י האל"ף והפ"א שאינן נוגעות פשיטא שאין להכשירו על ידי קריאת תינוק שלא נאמרו דברים אלו אלא היכא שנפסקה האות ובציר ליה שיעורא כגון וי"ו קטיע שאנו מסופקים אם הגיע לאורך וי"ו אם כשיעור יו"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מלתא בעלמא הוא דאורך וי"ו יש לה מדלא תראה יו"ד אבל היכא דפשיטא לו שאין האות בצורתה מה תועיל בראיית התינוק ועינינו הרואות שאין האות כצורתה ואע"ג שר"מ השיב שאין תפילין ומזוזות נפסלין משום שנא כסדרן בתיקון האותיות הנפרדות ותלה הטעם בקריאת התינוק היינו דוקא להחשב כסדרן מאחר שעיקר צורות האותיות נעשו כסדרן אבל להכשיר בלא תיקון משום קריאת התינוק לא עלה על דעתו וכן כתב הריב"ש ז"ל בתשובה:

ופסולה עד שיתקן. ועיין בסעיף פ"ג:

צריך שיגע באל"ף כו'. וז"ל האגור וידבק הרגל באמצע הגג וכן הרגל היו"ד שהיא למעלה ואם היה נוגע בגג האל"ף למטה או היו"ד שלמעלה נוגעת אל הגג למטה בצד שמאל פסולה ע"כ וז"ל הר"י אכסנדרני אם הדביק גוף יו"ד שלמעלה או גוף יו"ד שלמטה בגוף האל"ף פסולה שאין להדביקן בוי"ו האמצעית בדקים שבהן לא בגופן ואם הדביקן בגופן שנפסלו אין די להן במחיקת דבק דהוי כחק תוכות אלא צריך לגרוד כל היו"ד שנדבק ולתקנה לכתחלה ע"כ וכתב ב"י א"ח סי' ל"ו שכן יש ליזהר ביוד"י השיני"ין והעייני"ן והפפי"ן והצדי"ן שלא יגעו באות אלא במקום דיבוק לבד ואם נגעו נפסלו וצריך לגרוד כל היו"ד שנדבקה ולתקנה לכתחלה ע"כ ועיין סעיף פ"א:

ואם אין נגעים נשתנית צורת האות. ופסולה וכ"כ הש"ע:

ור"ת מפרש דחטריה לשון חטוטרות כו'. ובס"ה ובאגור כתוב שאנו עושים כדברי שניהם וז"ל המרדכי ר"ת היה אומר לעשות שניהם מקל בראשה דרך כתיבתה וגם כדפי' באמצעית וגם לא מפסיל בהכי אפי' אינה נעשית כדרך כתיבתה כיון דקרי ליה תינוק דלא חכים ולא טיפש וז"ל הר"י אכסנדרני חי"ת היא מאותיות המרובעות על כן אין להאריך אותה בסוף שיטה דאי הכי לא הוי שני זייני"ן וכן אין לעשותה כמין דלי"ת וזיי"ן וכתוב בספר יראים יעשה כרש"י וכר"ת ואין בתוספת זו קלקול לאות ואי משום הא דאמרי' באותיות דר"ע חי"ת אין קשור לה כתר פי' שאינו מחויב לעשות כן ובלבד שיעשנה בסוף הגג לצד שמאל שתהא נראה כמו ראש רגל שמאל ולא למעלה בכתר על גגה ולא יאריך בגגה כלל ואם האריך פסולה ובתפילין אין לה תיקון עכ"ל:

ואפשר דקוצו של יו"ד כו'. וכתב מהרי"ק בסי' ס"ט ועל דבר קוצו של יו"ד פשיטא שיש לחוש לדברי ר"ת שהביא ראיה לדבריו וגם כל הפוסקים האחרונים הביאו דבריו לפסק הלכה וכתב האגור יו"ד הרגל יעשה קצר ועקום כלפי שמאל שלא תדמה לוי"ו וכתב עוד השני קוצות יעשה ביו"ד בטרם מתחיל לכתוב אות אחרת כי פסולה היא בלא אלו השני קוצות לדברי ר"ת עכ"ל כלומר ואם כתב אות אחרת תחלה ואח"כ עשה הקוצים הוי כתוב שלא כסדרן ויגנזו וז"ל הר"י אכסנדרני נמצא בהגהות מיימון שמעתי שקוץ היו"ד מעכב לר"ת מ"מ בתפילין ובמזוזה אם לא עשאן לא פסל מאחר ששם יו"ד עליה אפי' בלא אותו קוץ שמצד שמאל אבל ברגל של צד ימין אם לא עשאה בתחלה אין לתקנה אח"כ בתפילין ומזוזה משום שאין נקרא יו"ד בלא אותו רגל ונמצא כותבן שלא כסדרן עכ"ל ורמ"י כתב דיש להחמיר לפסול בשניהן:

כתב הריב"ש בתשובות סי' קמ"ו שלדעת הרמב"ן בפ"ב דגיטין בס"ת תפילין ומזוזות אם נכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת אפי' בלא נגיעה פסול ע"כ ופסקו הש"ע א"ח סי' ל"ב סעיף כ"ח ועיין בדברי רבינו פ"ב דגיטין סי' י"ט ונ"ל דכ"ש באויר דל"ת שהרי נראית כה"א וכן מבואר בהגהת רמ"א בהלכות גיטין סי' קכ"ה סעיף י"ח ועיין סעיף ע"ד לקמן:

פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה. וסתומה לא יעשנה פתוחה ואם שינה בשניהם פסולה כדמסיק רבינו בסי' דלקמן וצריך הלבלר ליזהר בכל המפורש בברייתא כו' והרמב"ם בפ"ח מהלכות ס"ת כתב שאין לו תקנה וצריך להסיר כל היריעה והטור כתב עליו שרבינו הרא"ש ז"ל כתב בתשובות כלל ג' סי' ז' דודאי מועיל לו תיקון כיון שמועיל תיקון בטעות של חסירות ויתרות כ"ש בתיקון הפרשיות אלא שאינו יודע איך יתקן עיוות הפתוחות והסתומות. כי היה צריך למחוק הרבה לפניו ולאחריו ושמא יזדמן לו שם וגם היה צריך למעט הכתב בשביל ריוח שבין פרשה לפרשה ודבר זה אסור עד כאן וגם הרשב"א תמה על הרמב"ם דלמה לא יתקן דאע"ג דקתני יגנזו אין הכוונה שאין לו תקנה אלא יגנזו עד שיתקן והריב"ש כתב להעמיד דברי הרמב"ם לפי שנראים נכונים בסוגיות הגמרא וכתב לדעת הרמב"ם אם עבר ותקנו שהיא כשרה וכתב עוד אמנם בברצלונא נהגו הסופרים לתקן צורות הפרשיות אם טעו בהם על דעת הרשב"א שהיה רב גדול ומובהק הרשב"א לסמוך עליו שהתיר ואם הוא לכם שעת הדחק כדי הוא אפי' לכתחלה דבדרבנן הולכים אחר המיקל עכ"ל ורמ"א כתב דנהגו הסופרים לתקנו אם אפשר לו למחוק שלא יפגע בשם כי אין לו לחתוך השם ולעשות נקבים ביריעה ע"כ שכ"כ רבינו בתשובות דלעיל דלקדור את האזכרות מן היריעה מוטב שיסלק את היריעה ויכתוב אחרת במקומה וכתב עלה בנו הר"ר יהודה בתשובות הביאה ב"י ס"ס רע"ו וז"ל ואולי אם נקדר לא היה מסלק מ"מ כיון שנעשה בעבירה טוב להחליפה ע"כ:

ואם סיים בסוף השיטה מניח שיטה אחת חלק. וברייתא מצא הר"י אכסנדרני וז"ל איזו היא פתוחה כל שהתחיל מראש שיטה כמה יניח בסוף שיטה כו' גמר הפרשה בסוף שיטה משייר שיטה אחת גמר בסוף הדף מניח שיטה בתחלת הדף ואם נשארה שיטה בסוף הדף מתחיל מתחלתו:

וסתומה כו'. וכתב הב"י וז"ל ולענין שיעור ריוח חלק שבסתומה משוה אותו הרמב"ם לפתוחה שהוא ט' אותיות ודלא כמ"ש רבינו תם בשם סדר הקדמונים דריוח סתומה לא הוי אלא כדי לכתוב שם של ב' אותיות או יותר וגם דלא כמ"ס דבין בפתוחה בין בסתומה כתב דשיעור הריוח הוי כדי לכתוב שם של ג' אותיות ונראה מדברי הרמב"ם בפ"ז שאם שייר בין פרשה לפרשה פחות מט' אותיות לא פסל שכתב שם יש דברים אחרים שלא נאמרו בגמרא ונהגו בהם הסופרים וקבלה היא בידם איש מפי איש והן שיהיו מנין השיטין וכו' ושיהיה הריוח שבין פרשה לפרשה כמו ט' אותיות אשר אשר אשר ושיהיה בראש השיטין ולמעלה משירת הים וכו' כל אלו הדברים למצוה מן המובחר ואם שינה לא פסל עכ"ל ומיהו אפשר דלא אמר דלא פסל אלא בששייר פחות מאשר אשר אשר ומ"מ יהיה בשיור כדי ט' אותיות קטנות ואם לאו אפשר דפסול נמי הוי דכל בציר משיעור תשע אותיות קבלו דלא הוי שיור עכ"ל הב"י וכתב עוד דסדורה הנזכר לעיל בדברי ר"ת היא ג"כ סתומה לדעת הרמב"ם וסובר דכל שמניח חלק בסוף שיטה ובתחלת שיטה שתחתיה ל"ש אם מתחיל לכתוב כנגד ההנחה שלמעלה ל"ש אם מתחיל קודם או אחר כך בכל גוונא מקריא סדורה:

וכאשר כתבתי נראה עיקר כו'. והב"י כתב וז"ל וירא שמים יצא את כולם ויעשה תמיד בענין שבפרשה פתוחה יסיים פרשה שלפניה באמצע שיטה וישתייר בסופה חלק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בראש שיטה שתחתיה ובפרשה סתומה תמיד יסיים פרשה שלפניה בתחלת שיטה ויניח חלק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה ולא ישנה לעשות צורה אחרת לא לפתוחה ולא לסתומה ובהכי הוי כשר בין לדברי הרמב"ם בין לדברי הרא"ש ז"ל וכן מצאתי כתוב בביאור אחד להרר"י ן' חביב ז"ל שנודע לו שסופר אחד מומחה שהיה סופר ע"פ הרב הגדול החסיד הר"ר יצחק קאפאנטו"ן ז"ל היה נוהג לעשות כן ואע"פ שדבר זה קשה לכוין שתמיד יצא לו כן נראה לי שאם בתחלה יכתוב דף אחד וישער כמה דפין יצטרכו לכתוב ס"ת מאותו כתב יוכל לשער מקום הפרשיות ויקצר שיעור אורך השיטות או יאריכם מעט עד שיצאו הפרשיות מכוונות בענין זה עכ"ל הב"י וכתב רמ"א שאם לא יוכל לכוין בכך לא יסור מדברי הרמב"ם בזה כי עליו סמכו האחרונים וכתבו שדבריו הם עיקר ומ"מ אם נמצאת ס"ת שאינה כתובה לפי דבריו אין לפסלה כי יש גדולים שיש להם סברות אחרות בזה ע"כ:

לשון הרמב"ם בפ"ת מהל' ס"ת ולפי שראיתי שבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכין עליהן ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורות השירות כדי לתקן עליהן כל הספרים ולהגיה מהם. ספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו: ספר בראשית ויאמר דיהי רקיע. יקוו המים. יהי מאורות. ישרצו המים. תוצא הארץ. ויכלו. אלה תולדות השמים. כולן פתוחות והן שבע פרשיות: (לשון הכסף משנה מדשתק רבינו מלהזכיר פרשיות שבראשי חמשה ספרים שבתורה משמע שאותן הפרשיות אין לכללן לא בפתוחות ולא בסתומות לפי שהן תחילת ספר וכן נמצא בספר קרית ספר לה"ר מנחם לבית מאיר עכ"ל): אל האשה אמר. ולאדם אמר. שתיהן סתומות: ויאמר ה' אלהים פתוחה: והאדם ידע. זה ספר. ויחי שת. ויחי אנוש. ויחי קינן. ויחי מהללאל. ויחי ירד. ויחי חנוך. ויחי מתושלח. ויחי למך. ויהי נח. אחד עשר פרשיות אלו כולן סתומות: וירא ה'. אלה תולדות נח. שתיהן פתוחות: ויאמר אלהים לנח. וידבר אלהים אל נח. ויאמר אלהים אל נח. שלשתן סתומות: ויהיו בני נח. ואלה תולדות בני נח. שתיהן פתוחות: וכנען ילד. ולשם יולד. שתיהן סתומות: ויהי כל הארץ שפה אחת. אלה תולדות שם. שתיהן פתוחות: וארפכשד חי. ושלח חי. ויחי עבר. ויחי פלג. ויחי רעו. ויחי שרוג. ויחי נחור. ויחי תרח. כולן סתומות השמנה פרשיות: ויאמר ה' אל אברם. ויהי רעב. ויהי בימי אמרפל. שלשתן פתוחות: אחר הדברים. ושרי אשת אברם. ויהי אברם. ויאמר אלהים אל אברהם. ארבעתן סתומות: (לשון הכ"מ וכתב על זה בהגהות מיימוני ויאמר אלהים אל אברהם שנים יש ובדקתי בספרי אספמיא המדויקים ומצאתי פרשה זו בויאמר אלהים אל אברהם אבל שרה אשתך שהוא השני עכ"ל ודברי ההגהות הנזכר הם טעות דוק ותשכח כי בשני אין כתוב אל אברהם וגם אינו פרשה כלל עכ"ל) א): וירא אליו פתוחה: ויסע משם. וה' פקד את שרה. שתיהן סתומות: ויהי בעת ההיא. ויהי אחר. ויהי אחרי הדברים. ויהיו חיי שרה. ארבעתן פתוחות: ואברהם זקן סתומה: ויוסף אברהם. ואלה תולדות ישמעאל. ואלה תולדות יצחק. ויהי רעב. ארבעתן פתוחות: ויהי עשו. ויהי כי זקן יצחק. ויצא יעקב. שלשתן סתומות: וישלח יעקב פתוחה. ויבא יעקב. ותצא דינה. שתיהם סתומות: ויאמר אלהים. וירא אלהים. ויהיו בני יעקב. ואלה תולדות עשו. ארבעתן פתוחות: (לשון הכסף משנה וכתבו הגהות מיי' על זה גם זה בדקתי בספר אספמיא איזה ואלה תולדות עשו הוא ומצאתי שהוא ראשון ואלה תולדות עשו הוא אדום עכ"ל ופשוט הוא כי ואלה תולדות עשו הב' אינו פרשה כלל עד כאן לשונו): אלה בני שעיר סתומה: ואלה המלכים. וישב יעקב. ויהי בעת. שלשתן פתוחות: ויוסף הורד מצרימה סתומה: ויהי אחרי הדברים ב). ויהי מקץ שתיהן פתוחות: ויגש אליו. ואלה שמות. ואת יהודה. שלשתן סתומות: ויהי אחרי הדברים. ויקרא יעקב. שמעון ולוי. יהודה. זבולן. יששכר. כולן פתוחות והן שש. דן. גד. מאשר. נפתלי. בן פורת יוסף. חמשתן סתומות: בנימין פתוחה: מניין הפתוחות שלש וארבעים. והסתומות שמנה וארבעים הכל תשעים ואחת: ספר ואלה שמות ויקם מלך חדש. וילך איש. ויהי בימים הרבים. שלשתן פתוחות: ומשה היה רועה סתומה: וילך משה. ויאמר השם אל אהרן. שתיהן פתוחות: וידבר אלהים אל משה. סתומה: וידבר ה' אל משה. וידבר ה' אל משה ואל אהרן. שתיהן פתוחות: אלה ראשי בית אבותם. וידבר ה' אל משה. שתיהן סתומות: ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן שתיהן פתוחות: ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה. ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן שתיהן סתומות: ויאמר ה' אל משה. פתוחה: ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך. ויאמר ה' אל משה השכם בבקר שתיהן סתומות: (לשון הכ"מ כתוב בספרי רבינו ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את ידך. ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך. ויאמר ה' אל משה השכם בבקר שלשתן סתומות ומצאתי בספר מוגה שהעבירו הקולמוס על ויאמר ה' אל משה נטה את ידך ובמקום שלשתן סתומות כתוב שתיהן סתומות ונ"ל שהגה"ה מוטעת היא ונסחת ספרינו נכונה דוק ותשכח כי מצאתי בדפוס אישא"ר עכ"ל): ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן שתיהן פתוחות: ויאמר ה' אל משה השכם. סתומה: ויאמר ה' אל משה. ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. שתיהן פתוחות: ויאמר ה' אל משה נטה ידך סתומה: ויאמר ה' של ויהי חשך. ויאמר של עוד נגע אחד שתיהן פתוחות: ויאמר משה. ויאמר ה' אל משה. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן שלשתן סתומות: ויקרא משה פתוחה: ויהי בחצי הלילה סתומה. ויסעו בני ישראל. ויאמר ה' אל משה ואהרן שתיהן פתוחות: ויהי בעצם סתומה: וידבר ה' כו' קדש לי. והיה כי יביאך שתיהן פתוחות: ויהי בשלח סתומה: וידבר ה' כו' וישובו ויחנו. ויאמר ה' אל משה מה תצעק. ויאמר ה' כו' נטה את ידך. אז ישיר משה. ותקח מרים חמשתן פתוחות: ויסע משה. ויבואו אלימה. ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר שלשתן סתומות: וידבר ה' אל משה. פתוחה: ויאמר ה' אל משה סתומה: ויסעו כל עדת. ויבא עמלק. ויאמר ה' אל משה כתיב. וישמע יתרו. בחדש השלישי. חמשתן פתוחות: וידבר אלהים את כל. אנכי. לא תשא. שלשתן סתומות: זכור פתוחה: כבד. לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב. לא תענה. לא תחמוד. כולן סתומות והן שש. וכל העם פתוחה: ויאמר ה' אל משה סתומה: ואלה המשפטים פתוחה: וכי ימכור. מכה איש. וכי יזיד. ומכה אביו: וגונב איש ומכרו. ומקלל אביו. וכי יריבן אנשים. וכי יכה איש. וכי ינצו אנשים. וכי יכה איש כולן סתומות והן עשר. וכי יגח שור פתוחה: וכי יפתח. וכי יגוף. כי יגנוב איש. כי יבער איש. כי תצא אש. כי יתן. כי יתן איש. כולן סתומות והן שבע. וכי ישאל פתוחה. וכי יפתה. מכשפה. זובח לאלהים שלשתן סתומות: אם כסף פתוחה: אלהים לא תקלל. לא תשא. כי תפגע. כי תראה. לא תטה. חמשתן סתומות: הנה אנכי פתוחה: לא תהיה משכלה סתומה: ואל משה אמר פתוחה: ויאמר ה' סתומה: וידבר ה' פתוחה: ועשו ארון סתומה: ועשית שולחן. ועשית מנורה. שתיהן פתוחות: ואת המשכן סתומה. ועשית את הקרשים פתוחה: ועשית פרכת. ועשית את המזבח. ועשית את חצר המשכן. ואתה תצוה. ואתה הקרב. חמשתן סתומות: ועשו את האפוד פתוחה: ועשית משבצות. ועשית חשן. ועשית את מעיל. ועשית ציץ. וזה הדבר. וזה אשר תעשה כולן סתומות והן שש: ועשית מזבח. וידבר דכי תשא. וידבר דועשית כיור. וידבר דבשמים ארבעתן פתוחות: ויאמר דקח לך סמים. וידבר דראה קראתי. שתיהן סתומות. ויאמר ה' פתוחה. ויתן אל משה סתומה. וידבר דלך רד. ויפן וירד. שתיהן פתוחות. וידבר דלך עלה מזה סתומה. ויאמר משה. ויאמר ה' אל משה. ויאמר ה' אל משה פסל. ויאמר ה' אל משה כתב. ארבעתן פתוחות. ויקהל משה סתומה. ויאמר משה. ויאמר משה אל בני ישראל שתיהן פתוחות. ויעשו כל חכם לב סתומה. ויעש יריעות פתוחה. ויעש את הקרשים סתומה. ויעש בצלאל. ויעש את השלחן. ויעש את המנורה. ויעש את מזבח הקטרת ארבעתן פתוחות. ויעש את מזבח העולה. ויעש את הכיור. ויעש את החצר. אלה פקודי. כל הזהב. חמשתן סתומות. ויעש. את האפוד פתוחה: ויעשו את אבני סתומה: ויעש את החשן. ויעש את מעיל. שתיהן פתוחות: ויעשו את הכתונת שש. ויעשו את ציץ ותכל. שלשתן סתומות. ויביאו את המשכן. וידבר דביום החדש שתיהן פתוחות: ויהי בחדש הראשון. ויקח. ויתן את השלחן. וישם את המנורה. וישם את מזבח. וישם את מסך. וישם את הכיור. ויקם את החצר. כולם סתומות והן שמנה ויכס הענן פתותה: מנין הפתוחות תשע וששים. ומנין הסתומות חמש ותשעים. הכל מאה וששים וארבע פרשיות: ספר ויקרא ואם מן הצאן סתומה: ואם מן העוף פתוחה: ונפש כי תקריב. וכי תקריב. ואם מנחה. על המחבת. ואם מנחת מרחשת. ואם תקריב חמשתן סתומות: ואם זבח. ואם מן הצאן. ואם עז. וידבר. ואם כל עדת. אשר נשיא. ואם נפש. ואם כבש. ונפש כי תחטא. כולן פתוחות והם תשע. ואם לא תשיג. וידבר ה' שתיהן סתומות: ואם נפש. וידבר דנפש. וידבר דצו שלשתן פתוחות: וזאת תורת סתומה: וידבר דזה קרבן. וידבר דדבר אל אהרן. וזאת תורת האשם וזאת תורת זבח. וידבר דדבר אל בני ישראל לאמר המקריב. וידבר דקח את אהרן כולן פתוחות והן שש: ויהי ביום השמיני סתומה: וידבר ה' אל אהרן. וידבר משה. וידבר ה' אל משה שלשתן פתוחות. וזה לכם. וכי ימות. שתיהן סתומות: וידבר דאשה כי תזריע. וידבר דאדם כי יהיה. נגע צרעת כי תהיה. ובשר. ארבעתן פתוחות: או בשר סתומה: ואיש או אשה פתוחה: ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם. ואיש כי ימרט ראשו. והבגד. שלשתן סתומות. וידבר דוזאת תהיה פתוחה: ואם דל. סתומה: וידבר דכי תבאו. וידבר דדברו אל בני ישראל שתיהן פתוחות. ואיש כי תצא סתומה: ואשה כי תהיה פתוחה: ואשה כי יזוב סתומה: וידבר דאחרי מות. וידבר דדבר אל אהרן. וידבר דדבר אל בני ישראל שלשתן פתוחות. איש איש. ערות אביך. ערות אשת אביך. ערות אחותך. ערות בת בנך. ערות בת אשת. ערות אחות אביך. ערות אחות אמך. ערות אחי אביך. ערות כלתך. ערות אשת אחיך. ערות אשה ובתה. כולן סתומות והן שנים עשר: וידבר דדבר אל כל עדת. וכי תבואו. שתיהן פתוחות: וכי יגור סתומה. וידבר דאשר יתן מזרעו. ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים. שתיהן פתוחות. והכהן הגדול. וידבר דדבר אל אהרן שתיהן סתומות וידבר דוינזרו. וידבר דדבר אל אהרן ואל בניו שתיהן פתוחות. וידבר דשור או כשב או עז סתומה: וידבר דדבר אל בני ישראל. אלה מועדי ה'. וידבר דכי תבאו אל הארץ שלשתן פתוחות. וספרתם לכם סתומה: וידבר דבחדש השביעי פתוחה: וידבר דאך בעשור סתומה: וידבר דבחמשה עשר יום. וידבר דצו את בני ישראל. ולקחת סלת. שלשתן פתוחות. ויצא בן אשה סתומה. וידבר דהוצא את המקלל. וידבר דבהר סיני שתיהן פתוחות: וספרת לך. כי ימוך אחיך. ואיש כי ימכר. וכי ימוך אחיך. וכי ימוך אחיך עמך. וכי תשיג יד. כולן סתומות: והן שש. אם בחקותי. ואם לא תשמעו לי שתיהן פתוחות: ואם בזאת סתומה: וידבר דאיש כי יפליא פתוחה. ואם בהמה סתומה. מנין הפתוחות שתים וחמשים. והסתומות שש וארבעים. הכל תשעים ושמנה: ספר במדבר סיני ויהיו בני ראובן. סתומה. לבני שמעון. לבני גד. לבני יהודה. לבני יששכר. לבני זבולון. לבני יוסף. לבני מנשה. לבני בנימין. לבני דן. לבני אשר. בני נפתלי. אלה הפקודים. וידבר דאך את מטה לוי. וידבר דאיש על דגלו כולן פתוחות. והן ארבעה עשר: דגל מחנה ראובן. ונסע אהל. דגל מחנה אפרים. דגל מחנה דן. ארבעתן סתומות: אלה פקודי. ואלה תולדות. וידבר דהקרב. וידבר דואני. וידבר דפקד. חמשתן פתוחות: ולקהת. ויאמר דפקד שתיהן סתומות: וידבר דקח. וידבר דנשא. וידבר דאל תכריתו. וידבר דנשא. ארבעתן פתוחות: בני מררי. ופקודי בני גרשון שתיהן סתומות: וידבר דצו. וידבר דאיש או אשה כי יעשו. וידבר דאיש איש כי תשטה: וידבר דאיש או אשה כי יפליא. וידבר דדבר אל אהרן. חמשתן פתוחות: יברכך. יאר. ישא. ושמו. ויהי ביום כלות משה. ויהי המקריב. כולן סתומות. והן שש: ביום השני. ביום השלישי. ביום הרביעי. ביום החמישי. ביום השישי. ביום השביעי. ביום השמיני. ביום התשיעי. ביום העשירי. ביום עשתי עשר יום. ביום שנים עשר יום. זאת חנוכת. וידבר דבהעלותך. וידבר דקח את הלוים כולן פתוחות. והן ארבע עשר: וידבר דזאת אשר ללוים סתומה: וידבר דויעשו. וידבר דכי יהיה טמא. שתיהן פתוחות: וביום הקים סתומה: וידבר דעשה לך ויהי בשנה השנית. שתיהן פתוחות: ויאמר משה לחובב. ויהי בנסוע. שתיהן סתומות: ויהי העם כמתאוננים. ויאמר דאספה לי. ויאמר דהיד ה' תקצר. ותדבר מרים. ארבעתן פתוחות: ויאמר ה' פתאום סתומה: ויאמר דואביה. וידבר דשלח לך. ויאמר דעד אנה ינאצוני. וידבר דעד מתי. וידבר דכי תבאו. וידבר דבבאכם פתוחות. והן שש: וכי תשגו. ואם נפש אחת. שתיהן סתומות: ויהיו בני ישראל במדבר פתוחה: ויאמר דמות יומת סתומה: ויאמר דועשו להם. ויקח קרח. שתיהן פתוחות. וידבר דהבדלו. וידבר דהעלו. וידבר דאמור אל אלעזר. שלשתן סתומות: וילונו פתותה: וידבר דהרומו סתומה: וידבר דוקח מאתם. ויאמר דהשב. ויאמרו בני ישראל. שלשתן פתוחות: ויאמר ה' אל אהרן סתומה: וידבר ה' אל אהרן פתוחה: ולבני לוי סתומה: וידבר דואל הלוים. וידבר דזאת חקת. ויבאו בני ישראל. וידבר דקח את המטה ארבעתן פתוחות. ויאמר דיען לא האמנתם. וישלח משה. שתיהן סתומות: ויסעו מקדש פתוחה: וישמע הכנעני סתומה: ויסעו מהר ההר פתוחה: אז ישיר סתומה: וישלח ישראל פתוחה: וירא בלק סתומה: וישב ישראל. וידבר דפנחס. וידבר דצרור. ויאמר ה'. ארבעתן פתוחות: בני שמעון. בני גד. בני יהודה. בני יששכר. בני זבולון. בני יוסף. אלה בני אפרים. בני בנימין. אלה בני דן. בני אשר. בני נפתלי. כולן סתומות. והן אחד עשר: וידבר ה' פתוחה: ואלה פקודי הלוי. ותקרבנה שתיהן סתומות: ויאמר דכן בנות צלפחד. ויאמר דעלה. שתיהן פתוחות: וידבר משה סתומה: וידבר דצו. וביום השבת. ובראשי חדשיכם. שלשתן פתוחות: ובחדש הראשון. וביום הבכורים שתיהן סתומות: ובחדש השביעי פתוחה: ובעשור. ובחמשה עשר. וביום השני. וביום השלישי. וביום הרביעי. וביום החמישי. וביום הששי. וביום השביעי. ביום השמיני כולן סתומות והן תשע: וידבר משה. וידבר ה' שתיהן פתוחות: ויצאו משה ואלעזר. ויאמר אלעזר. ויאמר דשא. שלשתן סתומות: ומקנה רב פתוחה: ויאמרו אם מצאנו. ויגשו אליו שתיהן סתומות: ויאמר אליהם משה. אלה מסעי שתיהן פתוחות: וישמע הכנעני. וידבר דבערבות שתיהן סתומות: וידבר דצו את בני ישראל. וידבר דאלה שמות האנשים. וידבר דבערבות מואב. וידבר דדבר אל בני ישראל. ויקרבו ראשי חמשתן פתוחות: מנין הפתוחות שתים ותשעים והסתומות ששים ושש הכל מאה וחמשים ושמונה: ספר אלה הדברים ויאמר ה' אלי. ונפן ונעבור. וידבר ה'. ויאמר ה' אלי ראה. ואתחנן חמשתן סתומות: ועתה ישראל. כי תוליד בנים. אז יבדיל. ויקרא משה ארבעתן פתוחות: אנכי ה'. לא תשא. שמור. כבד. לא תרצח. ולא תנאף. ולא תגנוב. ולא תענה. ולא תחמוד. ולא תתאוה. את הדברים כולן סתומות. והן אחד עשר: שמע ישראל פתוחה: והיה כי יביאך. לא תנסו. כי ישאלך בנך. כי יביאך. ארבעתן סתומות: והיה עקב פתוחה: כי תאמר סתומה: כל המצוה. והיה אם שכח תשכח. שמע ישראל. בעת ההיא. ועתה ישראל חמשתן פתוחות: כי הארץ. והיה אם שמוע. כי אם שמור תשמרון. ראה אנכי. והיה כי יביאך. כי ירחיב. כי יכרית. כולן סתומות. והן שבע: כי יקום פתוחה: כי יסיתך. כי תשמע. בנים אתם. לא תאכל. את זה תאכלו. כל צפור טהורה. כולן סתומות. והן שש: עשר תעשר פתוחה: מקצה שלש שנים. מקץ שבע שנים. כי יהיה בך אביון. כי ימכר לך ארבעתן סתומות: כל הבכור. שמור את חדש שתיהן פתוחות: שבעה שבועות סתומה: חג הסכות פתוחה: שפטים ושטרים. לא תטע לך. לא תזבח. כי ימצא בקרבך. ארבעתן סתומות: כי יפלא פתוחה: כי תבא. לא יהיה לכהנים. וזה יהיה. וכי יבא הלוי. כי אתה בא. כי יכרית. כולם סתומות. והן שש: וכי יהיה איש פתוחה: לא תשיג. לא יקום עד. כי תצא למלחמה. כי תקרב אל עיר. כי תצור אל עיר. חמשתן סתומות: כי ימצא חלל פתוחה: כי תצא למלחמה. כי תהיין לאיש. כי יהיה לאיש. וכי יהיה באיש. לא תראה את שור. לא תראה את חמור. לא יהיה כלי גבר כולן סתומות והן שבע: כי יקרא פתוחה: כי תבנה. לא תחרש. גדילים. כי יקח איש אשה. ואם אמת היה. כי ימצא איש. כי יהיה נערה בתולה. ואם בשדה ימצא. כי ימצא. לא יקח איש. לא יבא פצוע. לא יבא ממזר. לא יבא עמוני. לא תתעב אדומי. כי תצא מחנה. לא תסגיר לא תהיה קדשה. לא תשיך. כי תדר נדר. כי תבא בכרם. כי תבא בקמת. כי יקח איש אשה. כי יקח איש אשה חדשה. כי ימצא. השמר בנגע הצרעת. כי תשה ברעך. לא תעשוק שכיר עני. לא יומתו אבות. לא תטה. כי תקצר. כי תחבט. כי יהיה ריב. כי ישבו אחים. כי ינצו אנשים. לא יהיה לך בכיסך כולן סתומות והן חמש ושלשים: זכור את אשר עשה. והיה כי תבא שתיהן פתוחות: כי תכלה לעשר. היום הזה. שתיהן סתומות: ויצו משה וזקני ישראל פתוחה: וידבר משה. (לשון הכ"מ בספרי רבינו מונה וידבר משה שאחר ויצו משה בסתומה ובספר מוגה מצאתי שהיא פתוחה עכ"ל) ויצו משה את העם. ארור האיש. ארור מקלה. ארור מסיג. ארור משגה. ארור מטה. ארור שוכב עם כל בהמה. ארור שכב עם אחתו. ארור שכב עם חתנתו. ארור מכה. ארור לוקח שחד. ארור אשר לא יקים. כולן סתומות והן שלש עשרה: והיה אם שמוע. והיה אם לא תשמע שתיהן פתוחות: אלה דברי הברית סתומה: ויקרא משה. אתם נצבים שתיהן פתוחות: והיה כי יבאו. כי המצוה. ראה נתתי שלשתן סתומות: וילך משה פתוחה: ויקרא משה סתומה: ויאמר ה' אל משה הן. האזינו השמים. ויבא משה. וידבר ה' אל משה בעצם. וזאת הברכה. חמשתן פתוחות: וזאת ליהודה סתומה: וללוי פתוחה: לבנימין. וליוסף. ולזבולן. ולגד. ולדן. ולאשר. ויעל משה כולן סתומות. והן שבע: מנין הפתוחות של ספר זה שלשים וארבע. והסתומות מאה ועשרים וארבע. הכל מאה וחמשים ושמנה: מנין הפתוחות של כל התורה מאתים ותשעים. ומנין הסתומות שלש מאות ושבעים ותשע: הכל שש מאות וששים ותשע:

וצורות השירות. עיין לעיל סעיף כ':

וגם הרמב"ם ז"ל כתבן וכו'. וז"ל וכותבין אותה בשבעים שטות ואלו הן התיבות שבראש כל שיטה ושיטה האזינו יערוף כשעירים כי הצור אל שחת הלה' הלא זכר שאל בהנחל יצב כי ימצאהו יסובבנהו כנשר יפרוש ה' ירכיבהו וינקהו חמאת בני ודם שמנת וינבל בתועבת אלהים לא ותשכח מכעס אראה בנים כעסוני בגוי ותיקד ותלהט חצי וקטב עם ומחדרים יונק אשביתה פן ולא ואין יבינו ושנים וה' ואויבינו ומשדמות אשכלות וראש חתום לעת וחש ועל ואפס צור ישתו יהי ואין מחצתי כי אם אשיב אשכיר מדם הרנינו ונקם כל אלו התיבות שבראש: ואלו הן התיבות שבראש כל חצי שיטה אחרונה שהן באמצע הדף ותשמע תזל וכרביבים הבו כי צדיק דור עם הוא בינו זקניך בהפרידו למספר יעקב ובתהו יצרנהו על ישאהו ואין ויאכל ושמן עם עם וישמן ויטש יקניאוהו יזבחו חדשים צור וירא ויאמר כי הם ואני כי ותאכל אספה מזי ושן מחוץ גם אמרתי לולי פן כי לו איכה אם כי כי ענבימו חמת הלא לי כי כי כי ואמר אשר יקומו ראו אני ואין ואמרתי ותאחז ולמשנאי וחרבי מראש כי וכפר. ע"כ: וכתב עוד הרמב"ם בפ"ז נהגו הסופרים וקבלה היא בידם איש מפי איש שיהיה בראשי השיטין למעלה משירת האזינו ואעידה אחרי הדרך באחרית להכעיסו קהל שש שיטין ולמטה ממנה חמש שיטין ויבא לדבר אשר הזאת אשר וכל הדברים האלו למצוה מן המובחר ואם שינה לא פסל ע"כ ובטור הועתק זה בשיבוש ונפלאתי על רמ"א ורמ"י שהאמינו למדפיסים ולא יקדקו אחריהם והעתיקום כמו שהוא בדפוסי הטורים:

מניחין באמצע ריוח מעט. כתב הריב"ש דכי היכי דבשירת האזינו יש באמצע ריוח כשיעור הפרשה סתומה דנראה שכן גם בשירת הים אלא שבשירת הים בשיטה שיש בה ב' אוירים מניח שיעור הריוח בין שניהם וז"ל הרמב"ם בשירת הים ושאר השיטות אחת מניחין באמצעה ריוח אחת ואחת מניחין הריוח בשני מקומות וכו' ומדקאמר מניחין הריוח משמע שיש שיעור לו אלא שבאותה שיטה חולק אותה לשנים אוירים עכ"ל:

וראשי השיטות כתובים במסכת סופרים פרק י"ב. והרמב"ם כתבם בשינוי גדול ובשניהם כתב שכותבין אותה בשלשים שיטות והנני מעתיק הצורה שבהרמב"ם וזהו: ומכאן קשה לי על מנהג שכופלין ה' ימלוך לעולם ועד בפסוקי דזמרה כמ"ש בפרק אין עומדין סעיף ט"ו וכתבתי הטעם בשם הרד"א לפי שהוא בסוף השירה אבל מחלוקת ישנה היא וזו שהחכם הראב"ע כתב בפרשת בשלח שלפי דעתו גם זה הפסוק מהשירה להזכיר הפלא שעשה בתוך פלא כי פרעה היה טובע ונשארו אנשים מישראל עוברים בים היה שם רוח קדים מיבש ובמקום פרעה וחילו הביא השם רוח אחרת להמס המים שנקרשו ונעשו חומות והנה שתי רוחות בים ושני המקומות קרובים וזהו כי בא סוס פרעה וגו' ובני ישראל עודם הלכו ביבשה וגו' ע"כ והרמב"ן דחה דבריו לפי שאיננו כלשון השירות והנבואות הנה נוכל לומר דאתרי דנהיגי לכפול פסוק ה' ימלוך נתפשט מטעם הרמב"ן ואנו לענין כתיבת ס"ת אין לנו אלא דברי הרמב"ם כי הוא יגע ומצא ולכן אליו תאמין ואעפ"כ אין לשנות מנהג זה דימלוך ואפשר לתת טעם אחר שכופלין אותו כמו אמן ואמן ומשום כך מסיימים בפסוק זה ג"כ לסיים בתשועת ה' ולא מטעם שהוא סוף השירה. ובספר ברוך שאמר העיד שמצא זה הפסוק כתוב בשירה בעשרים וארבע זקן וטוב ובשני תיקונים מדויקים וכתב עוד הרמב"ם בפ"ז שנהגו הסופרים וקבלה בידם שיהיה בראש השיטין למעלה משירת הים הבאים ביבשה ה'. מת במצרים חמש שיטין ולמטה מן השירה חמש שיטין תחילת כל שיטה מהן כך ותקח אחריה סוס ויצאו ויבאו וכל זה למצוה מן המובחר ואם שינה לא פסל ע"כ:

שאם שינה אחת מכל המפורש בה פסולה. וכן אם כתב המלא חסר או החסר מלא (וכדלקמן בסי' ט"ז) כ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות ס"ת וכתב עוד שכן ג"כ אם כתב' מלה שהיא קרי וכתב כקריאתו כגון שכתב ישכבנה מקום ישגלנה ובטחורים מקום ובעפולים וכיוצא בהן הרי זה פסול ואין בו קדושת ס"ת כלל אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בה התינוקות ע"כ:

שיהא מעט ריוח כו'. עיין סעיף ל"ה:

אבל בחדתא יתפור. וכתב הריב"ש בתשובה דאע"ג דלישנא דגמרא הוה אפשר לפרושי דבחדתא לית לן בה כלל ואפילו ביותר מג' יתפור אין סברא לומר כן אלא כמו שיש חילוק בעתיקתא בין ב' לג' כך יש חילוק בין ג' לד' בחדתתא וכן נראה מלשון הרמב"ם שכתב ואפשר קרע הבא בתוך ג' ומינה הא ביתר מג' לא וכן נראה מלשון רש"י שפירש במאי דבעי בגמרא בין דף לדף והטעם מפני שכל שהתפירה גדולה אין זה הדר ונתנו חכמים שיעור לחדש שניכר עיפוצו שלשה שיטין ולישן שני שיטין לפי שהקריעה בישן מגונה יותר שנראה שהוא מחמת רקבון ע"כ:

הא דעפיצין כו'. וכבר כתבתי במי"ט דלפרש"י ורבינו קשיא אמאי קאמר מעיקרא ה"מ בעתיקתא כו' כיון דלא תלי מילתא אלא בעפיצן ולא עפיצן ולפיכך נראה מ"ש הרמב"ם בפ"נו וז"ל בד"א בישן שאין עיפוצו ניכר ואם ניכר הגויל שהוא עפוץ תופר ואפי' קרע הבא בתוך ג' ע"כ וכתב ב"י דנראה שהוא ז"ל מפרש הא דעפיצן כלומר שעדיין עפוצן ניכר ואתי שפיר מה שאמר בתחלה הא בעתיקתא כו':

אבל בגרדין לא. ותמה הב"י סי' ר"פ על סה"ת דנסתפק אם רשאי לתפור במשי ודכך רגילות לתפור במשי וכן רבינו כתב בתשובה כלל ג' הקרע יכול לתופרו שלא בגידין שהוא תיקון הקלף ולא הוזכרו גידין אלא בחיבור היריעות ע"כ והא דאמרינן הכא בהדיא ה"מ בגידין אבל בגרדן כלומר חוטים לא עכ"ל הב"י ומ"מ כתב רמ"א דנוהגים האידנא לתפרה במשי אבל העיקר לתפרה בגידין אם אפשר ע"כ ועיין בה"ת סעיף קמ"ד:

תיקו. וכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות ס"ת שיתפור והשיג עליו הטור סי' ר"פ דנראה כיון דלא איפשטא עבדינן לחומרא וכתב ב"י משמע שהוא סובר דהא דאמרת קרע הבא בתוך ג' לא יתפור מדאורייתא הוא ומש"ה ספיקא דיליה נקטינן לחומרא. ואינו מוכרח ואדרבה משמע דלא מתסר אלא מדרבנן שמא יתקרע הרבה וכמו שאמרו בשיור התפר ואפשר שזה היה דעתו של הרמב"ם ולפיכך פסקה לקולא כשאר כל ספיקי דרבנן דנקטינן בהו לקולא ועי"ל שהרמב"ם מפרש דמדבעי רב יהודה בין דף לדף כו' משמע דרב חננאל בקרע העובר בין אות לחברתה אמר יתפור כלומר לא יקרא בו עד שיתפור ומבעיא ליה בין דף לדף כו' יכול לקרות בו בלא תפירה או לא ולא איפשטא ופסק לחומרא דלא יקרא בו עד שיתפור עכ"ל:

דאילו נחלקה האות כו'. וז"ל מהרי"ק סי' קכ"ב לע"ד נראה לחלק בין היכא שנקרעה גוף האות להיכא שהקרע עובר בין אות לאות דודאי היכא שנקרע גוף האות והדבק מחזיקו נמצא שאין כתב כי אם ע"י הדבק ואע"פ ששפתי הקריעה נוגעים זו בזו ולא נחסר הקלף כלל אלא שנקרע ונסדק מ"מ בעינן שיהא האות מוקפת גויל ואפי' היכא שהאות שלם ולא נסדק כלל אלא שנחסר הקלף שבתוך החלל פסל בירושלמי (עיין סעיף ע"ד) כ"ש הכא שגוף האות נחלק לשנים אלא שהדבק מעמידו עכ"ל ולא דמי להא דלקמן סעיף ע"ג בנפסק א' מאותיות הפשוטים דכשר בבדיקת קריאת תינוק דהתם לא נשתנה צורת האות כ"כ רמ"י ועיין לקמן בסי' ט"ז וכתב רמ"א שיזהר שלא יתחוב המחט תוך הכתב אלא חוץ לכתב:

כיון שא"צ לכתוב על הדבק. והריב"ש כתב בתשובה אם היה הקרע בישן תוך ב' שיטין ובחדש תוך ג' שיש להם תקנה בתפירה היה אפשר לומר שה"ה בדבק ומה שאמרו בגמ' אבל בגרדין לא זהו כשבא לתקן בתפירה אבל בדבק ולשום עליו מעט קלף דק מבחוץ אפשר שיהיה כשר כמו ששנינו במ"ס ובירושלמי פ"ק דמגילה דובקים בדבק אבל כשיקרע למעלה מב' שיטין בישן ולמעלה מג' בחדש דאסיקנא דלא יתפור אין לו תקנה אלא בסילוק היריעה כמו שכתב רש"י גם הרי"ף והרמב"ם לא הביאו כלל תיקון הדבק ואפי' בתוך ג' ואפי' במ"ס נפרש דבתפילין הוא דמצריך לדבק הפרשיות של יד ואם לא נהגו כן גם שם במ"ס ברייתא אחרת דתני בה פלוגתא ולת"ק אין דובקים ור"ש בשם ר"מ סבר דובקים ויחידאה הוא ע"כ ומהרי"ק בשורש קכ"ב כתב שהיו נוהגים אצלם לתלות קלף על חסרון שביריעה ולכתוב עליו ופלפל והאריך בדבר כדי לקיים המנהג וגם רמ"א כתב שכן נהגו וכתב מהר"ם פאדווא בתשובה סי' פ"ד דמותר לתקן ס"ת עצמה עם גליונותיה אם א"א לתקנה בענין אחר והיה צריך לגונזה בלאו הכי אע"ג דאין עושין מזוזה מספר תורה ותפילין שבלו כדלעיל ריש סי' ז' ואין כותבין אותה על גליוני ס"ת לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה כדלעיל סעיף כ"ד ומ"מ אם אפשר לתקנה בענין אחר הן להמתין עד כי יקרה היודע לעשות גויל או אפי' שהספר תורה מגוילין ורוצה לדבק בה קלפים לא יחתוך הגליונות לתקנה דאין איסור לתקנה מבחוץ בקלף אע"פ שהספר תורה מגוילין ע"כ:

תניא בפ"ג דמסכת סופרים ספר שפסקו ושנוקד ראשי פסוקים שבו אל יקרא בו גורפו או שערבו בו את האות אל יקרא בו. ובההגה' מיי' פ"י מהלכות ס"ת הביאו ובמקום גרפו כתוב גלעו ופירוש שתיהן לא אדע ויראה לי שצ"ל גרעו ופירושו שגרע את האות והקטינו וכההיא דגמרא דידן בסי' דלקמן אפסיק כרעיה דוי"ו דויהרג ובתשובה להרמב"ן סימן רל"ח נתן טעם לפסול ספר תורה מנוקד משום דאין לנו אלא כנתינתו מסיני וכ"כ רבינו ירוחם ס"ת המנוקד פסול ואפי' הסירו ממנו הנקוד פסול כי יש אם למקרא ולמסורת ואם מנקדו אין כאן מסורת כך פשוט במ"ס וכ"כ רבינו האי בתשובה והרשב"א עכ"ל ורמ"י ז"ל יהיב טעמא אהא דאם הסירו הנקוד דפסול לפי שכבר נכתבה לשם הנקוד ולא לשם המסורת ע"כ ואין נ"ל דהא היא גופה דכשמנקדה לא פסלינן ליה אלא לפי שאז אין כאן מסורת ואם כן מכיון שהוסר הנקוד הרי יש כאן מסורת לכך נראה לי דטעמא משום דמחזי כמנומר כי הא דכתבינן לעיל סעיף מ"ח. וכתב הריב"ש בתשובה על ספר תורה שהיה אויר בין פסוק לפסוק במ"ס פרק הנזכר פיסוק הפסוקים אף על פי שהרמב"ם לא הביא פיסול זה והרשב"א כתב כן בתשובה שפיסוק הפסוקים והנקוד פוסלין בספר תורה אבל היה אפשר לומר דדוקא בפסוק שעשה נקודים בדיו כדרך שעושה בחומשים אבל בהנחת אויר לבד אין זה פיסוק גמור להפריד הפסוקים אלא להבין הקורא ואין לנו להרבות בפסולים אלא כמו שנזכר במ"ס ספר שניקד כו' וכיון שאין האויר כשיעור פרשה אין לפסלו מחמת אויר שהרי פעמים רבות מניח הסופר. בסוף השיטין אויר מפני שאין רוב התיבה יכולה לכתוב שם או אף באמצע שיטה כפי שיזדמן לו וכל שאינו כשיעור פרשה אין לחוש לו ע"כ ועיין בהלכות תפילין סעיף קל"ב ועירב את האות יש לפרש כירושלמי דלקמן סעיף פ"ג וכתב רמ"א בשם הריב"ש סימן קמ"ו דס"ת לכתחלה אין לערב בה האותיות כמו בגט אבל בדיעבד אינה פסולה דאי בדיעבד פסול לא היינו עושין בגט עכ"ל ולא מצאתי בריב"ש שם שכתב כן בהדיא אבל יש לדקדק מדבריו דהתם דפסל כשנכנס ראש למ"ד באויר הה"א או החי"ת כמ"ש לעיל סעיף נ"ו:

וכתב בהגה' מיי' פ"י מהל' ס"ת בשם מ"ס הפסיק באמצע השם הרי זה לא יקרא בו ולא ראיתי במ"ס אבל בר"ס רע"ו כתב הב"י ג"כ בשם תשובת הרשב"א שכתב הכל בו והר"ר אבודרה"ם ופירשו דהפסיק באמצע השם היינו שעשה שם א' כשני שמות כזה ראו בן וכן פי' המרדכי וכתב בספר התרומה סימן ר"ה ופיסול זה הוא בכלל מה שכתב רבינו לעיל סימן ט"ו שלא יהא ריוח יותר מדאי עד שיהא נקרא כשתי תיבות וכן כתבתיו ג"כ בשם הרמב"ם בסעיף ל"ג:

אם נשתייר בו כשיעור כו'. וכתב המרדכי דהאי שיעורא הוי לאות ה"א ודכוותא דוקא אבל אותיות פשוטות שאין להם אלא ירך אחד כגון וי"ו וזיי"ן ונו"ן פשוטה אי אינקיבו או איפסיקו אין שיעורם כאות קטנה דאדרבה אם לא נשאר רק כשיעור יו"ד פסול אלא בהיכר תינוק דלא חכים ולא טיפש וכתב ב"י טור או"ח סימן ל"ב דמיהו כבר אפשר לומר דשיעור דמלא אות קטנה הוי גם לאותיות פשוטות שאין להם אלא ירך אחד ומאי מלא אות קטנה מלא אות דידה כלומר מלא וי"ו קטנה או נו"ן קטנה וניכר יפה שהוא וי"ו או נו"ן וכתב עוד המרדכי וז"ל וכל הפשוט יכול להיות דפסולות אפילו אי קרי ליה תינוק דלא חכים ולא טיפש ופירש ב"י כלומר דכל הניכר ונראה לעין בפשיטות שלא נשתייר בו שיעור אות אפילו קרי ליה תינוק דלא חכים ולא טיפש לא משגיחין ביה ע"כ וכתב עוד הב"י בשם הר"ר מנחם המאירי וז"ל ניקב ירכו והוא איזה רגל שבה"א הן ימיני הן שמאלי נזכרו בו שני תקונים או נשתייר בו כמלא אות קטנה והשני כל דינוקא לא חכים ולא טיפש קוראו כתיקונו ונראין הדברים על שני תקונים אלו שעל שני מיני נקבים הם כי תחלה דברו בנקב שהפסיק שפת רוחב הרגל שהוא עבה ונוקב מקצתו מצד רחבו בשפת הרוחב אבל ארכו נשאר קיים מצד רוחב האחד וקאמר דמאחר שנשתייר בארכו בלא נקב כמלא אות קטנה ר"ל דקה כגון וי"ו או יו"ד כשרה שהרי אם עשה הרגל מתחלתו דק כשר ואח"כ דברו כשנקב באמצעית הרגל עד שנפסק הרגל צדו העליון מן התחתון ותיקון זה תלוי כשיהא הנקב דק כ"כ שאין ההפסק מונע הקריאה המתוקנת לתינוק בינוני עכ"ל:

ופי' ראשון נראה לי עיקר כו'. ואעפ"כ לא נמנע הטור או"ח סימן ל"ב לכתוב כפירוש השני וכתב הב"י משום דאיכא למימר חדא מהאותיות שיש להם תוך נקט ואפשר שגם הרא"ש מודה דניקב חלל שבתוך האות כשר ולא כתב דלשון ראשון עיקר לדחות דינו של לשון שני אלא לומר דעל מילתיה דאשיאן בר נדבך מתיישב טפי לשון ראשון מלשון שני ע"כ וכתב הטור די"א אפי' ניקב כל תוכו ובירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל הלכך אם ניקב כל תוכו פסול וכתב ב"י ירושלמי בפרק קמא דמגילה ומ"ש הלכך אם כו' אפשר שהוא סיום דעת הירושלמי כלומר בירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל ולפי זה אם ניקב כל תוכו פסול ואפשר שהוא לישנא דנפשיה שפוסק לפסול כיון דבירושלמי פוסל ובגמרא דידן אינו מבורר ההכשר בהדיא אבל הרמב"ם כתב סתם ניקב בתוך האות כגון תוך ה"א או תוך מ"ם וכן בשאר אותיות כשר ולא חילק בין נקב ממלא כל החלל להיכא דאינו ממלא וגם במרדכי פרק הקומץ אחר שהביא הירושלמי כתב ומיהו בגמ' לא בעי היקף גויל בפניה וכל רבותינו שוים בדבר עכ"ל וכ"כ ס"ה שבגמרא שלנו מכשיר לגמרי עכ"ל הב"י ומ"מ כ' רמ"י ז"ל דלכתחילה לכולי עלמא לא יכתוב מ"ה או ה"א סביב נקב ויהיה הנקב ממלא סביב חלל כל אותו האות:

ואשמעינן דאין שיעור כו'. משא"כ לפירוש השני והרמב"ם בפ"א מהלכות תפילין כתב בס"ה סימן ר"ד שלשון אחרון עיקר דלשון תוכו משמע אמצעיתו דהיינו חללו דלאידך לישנא שפירש רש"י תוכו רגל שמאלי שהוא בפנים לא נכון הוא דמה לי ימין מה לי שמאל ע"כ וכתב רמ"א דהכי הלכתא כלשון אחרון וצריך שיעור כמלא אות קטנה:

איפסיקא ליה כרעיה דה"א בנקיבה. ומכאן כתב הטור יו"ד סימן רע"ד שצריך שלא תפסק צורת שום אות עד שאינה נקראת או דומה לאות אחרת בין בעיקר הכתיבה בין בקרע בין בנקב שניקב בה בין בטשטוש ועיין לעיל סעיף ס"ט וכתב רמ"א בשם הגה' מיי' דיכול ליטול דיו מן אות הכתוב כשצריך לדיו ובשם תשובת רבינו כלל ג' כתב שכן כשרוצה לגלול הספר וגרסינן בפרק שמונה שרצים דף ק"ח אמרי במערבא כל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב והכי גרסינן לה בפרק העור והרוטב (חולין דף קי"ט) ומייתי לה רבינו בהלכות תפילין סימן ח' ע"ש ומשמע ודאי דאם אין הדיו עובר עליו הוי נקב ובב"י או"ח סימן ל"ב כתוב כל זה בהיפך והוא ט"ס וכתב הר"י אכסנדריני פירוש נקב קטן כחודה של מחט עד כשמעביר עליו הקולמוס בדיו נסתם שאין האות נחלקת בו לשנים אינו נקרא נקב וכותבין על גביו אבל אם הוא גדול שהאות נראית בו חלוקה לשתים ודאי נקב הוא ע"כ וכתב הב"י שמצא כתוב בסדר גט אשכנזי וא"ת היכי מכשרינן באפסיק שום אות בנקיבה והא אמרינן בהקומץ כל אות שאין גויל מוקף לה מד' רוחותיה פסולה וי"ל דלא איתמר אלא לפסול היכא שנדבקה באות אחרת אבל היכא דאפסיק בנקיבה לא והכי דייק לשון רש"י שפירש שאין גויל מוקף לה שמדובקת באות אחרת (וגבי) איפסיק וי"ו דויהרג בנוקביה כתב וי"ו דויהרוג אירע במקום נקב משמע דבשעת כתיבה פגע בנקב ואפ"ה כשר אי ינוקא דלא חכים ולא טיפש קרי ליה ויהרג ועי"ל דהא דמכשירין באיפסיק בנקיבה היינו דווקא בנפסק אחר שנכתבה דכיון דכשנכתבה היתה כשרה שהיה גויל מקיפה מד' רוחותיה אם ניקבה אח"כ כשרה כיון שתחלתה היה בכשרות אבל כשבתחלת כתיבתה היה שם נקב ונפסקה בו אע"פ שיש בה שיעור אות פסולה משום דמעולם לא הקיפה גויל וכן נראה בהדיא מרמב"ם ז"ל בפ"א ובתשו' הר"ר לוי בן חביב כתוב הלכה למעשה בימי הסופר המובהק הר"ר יוסף הכהן נ"ע באו לפני פעמים רבות תפילין שרגל הכ"ף פשוטה שלה היה הולך עד סוף הקלף בלי היקף גויל מתחלתם ופסלתי אותם לפני הרבנים הזקנים נ"ע ע"י סברת קצת פוסקים שכתבו כן בפירוש ולא היה פוצה פה וחולקים בדבר כלל ואע"פ שמדברי הרמב"ם אין לנו הכרח חזק לפסול מפני שכשמנה הדברים הפוסלים לא הזכיר דבר מזה אלא שנגעה אות באות הרי הירושלמי שהביא בעל ההג"ה שצריך היקף גויל תוך האות כשניקב העור שם וכ"ש שצריך היקף גויל בכל צדדי האות מבחוץ וכן מבואר שם בירושלמי והרב המאירי בספרו קרית ספר כתב בהדיא אם ניקב קודם כתיבה אם הדיו אינו עובר עליו פסול אבל אם ניקב אחר שכתבו אמרו על זה בגמ' ניקב תוכו של ה"א כשר ירכו אם נשתייר בו כמלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול ואמרו עוד רמי בר תמרי אפסיק ליה וי"ו דויהרג כו' ע"כ נראה שלדעתו ג"כ לדעת הרמב"ם כן הוא הדין מדלא הביא סברתו כלל גם בדברי טור או"ח יש לדייק שדעתו היה כן גם הרמ"ה בפ"ב דגיטין כשבא לבאר שאין דיבוק האותיות פוסל בגט תפס במוחלט שחסרון היקף גויל מצד שניטל הגויל פוסל בתפילין וס"ת כמו חסרון גויל מצד דיבוק האותיות עכ"ל ועיין סעיף פ"ג:

דלא חכים. פירש"י דאי חכים מבין שמחרף הוא לומר יהרג כלפי מעלה ואומר ויהרג וכתוב בסדר גט אשכנזי דיש ללמוד מכאן שיכול להראות לתינוק כל השורה וא"צ לכסות שאר האותיות:

ואם לאו פסול. וכתוב בתוספות דיש לדקדק מכאן דכתיב ויהרג חסר בלא וי"ו ע"כ דאי כתיב מלא ויהרוג כי נמי ליתא לוי"ו קמא היכי מצי קרי ליה יהרג וז"ל המרדכי מכאן משמע דיהרג הוי חסר דמשמע דעתה יש לו משמעות אחר מקודם וכן הוא ברוב ספרים ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר עכ"ל:

כתב רבינו בפ"ב דגיטין סימן י"ט וז"ל אם נפלה טפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות אינו יכול להעביר הדיו ולתקן האות דה"ל חק תוכות עכ"ל. וכ"כ בס"ה סימן ר"ה והיכא שנפלה טפת דיו בתוך חלל אות בי"ת והיא כמו פ"א אז אין שם בי"ת עליה או טפת דיו נפל בחלל אות אחרת ואין שמה עליה אין תקנה למחוק הטפה כמו חק תוכות דפסול כדאמר בגיטין וכתב ולא ומחק ומוקי לה בחק תוכות או טעה וכתב דלי"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף אין תקנה למחוק התג לתקן האות וכ"כ סמ"ג ובהגהות מיי' פ"א וכתב עוד רבינו בתשובה כלל ג' מ"ם פתוחה שנדבקה פתיחתה ונסתמה שאין מועיל לגרור הדבק ולפותחה וכ"כ בס"ה וסמ"ג וכתב ב"י דנראה דדוקא האי תיקון לית לה אבל אין צריך לגרדה כולה וסגי כשיגרוד כל החרטום ותשאר כצורת נו"ן כפופה ואח"כ יכתוב מה שגרד והוי שפיר חק יריכות וגם בסה"ת כתב אין תקנה למחוק הדביקות בתער דה"ל חק תוכות וכיוצא בזה כתוב בסמ"ג וכן נראה מדברי תרומת הדשן סי' מ"ח וכן מבואר בתשובת הרשב"א והיא בתשובה המיוחסת להרמב"ן ז"ל סי' ל"ו וכן הורו גדולי הדור מהרי"ן חביב ומהרי"ל בנו והסכימו כל חכמי סלוניקי לדבריהם ואע"פ שמהר"ד הכהן ז"ל חלק עליהם בתשובה והאריך להוכיח שצריך לגרור כל האות אנו אין לנו אלא דברי הרבנים הנזכרים ז"ל דמסתבר טעמייהו ולפי זה מ"ש הרא"ש בתשובה מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה ימחוק כולה ויכתוב אחר במקומה צ"ל דכיון שמוחק עד שמבטל צורתה מוחק כולה מקרי והטור בהס"ת כשכתב תשובת הרא"ש לא כתב ימחק כולה ולפי זה אם עשה רי"ש כמין דלי"ת יגרור הירך לבד או הגג לבדו ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש ושפיר דמי דמאחר שביטל צורת האות לא הוי חק תוכות אלא שיש לפקפק ולומר דלא דמי למ"ם פתוחה דהתם כיון שצורת נו"ן שבה נעשה בהכשר כיון שגרד החרטום שנדבק וכתבו כשר אבל גבי עשה רי"ש כמין דלי"ת שבין הגג בין הירך נעשו בפיסול אפשר דלא סגי בגרידות אחד מהם וצריך שיגרוד את כולה וכך נראה מתשובת הרשב"א וכו' והכי נקטינן ע"כ וכתב רמ"י ז"ל בסימן ל"ב סעיף י"ח וז"ל מיהו נ"ל דהיינו דווקא כשהיה לו לכתוב רי"ש וטעה וכתב תחלה הגג עם עוקצו והתג מאחוריו למעלה כעין ד' ואח"כ עשה הירך מלמטה כמנהג קצת הסופרים שכותבין כן אבל אם מתחלה כתב הגג והירך בבת אחת עגול מאחוריו כצורת רי"ש ואח"כ טעה ועשה בו תג מאחוריו ונעשה כמין דלי"ת סגי ליה כשיחזור ויגרוד הגג או הירך עם התג לבד ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש וא"צ יותר שהרי אות הרי"ש נעשית מתחלה כהלכתו ונפסל וחזר לכשרותו עם קצת חזרת כתיבה בגופו כהלכתו נ"ל להלכה והמחמיר תע"ב עכ"ל:

גרסינן בירושלמי פרק היה קורא עירב האותיות אית תני כשר ואית תני פסול מ"ד כשר מלמטה מ"ד פסול מלמעלה כגון ארצנו תפארתנו אבל ארצך ותפארתך צריכא. וכתבו הרשב"א בתשובה ופירש דה"ק מלמעלה פסול לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה והלכך אם בא לגרוד ה"ז כחק תוכות שלא נעשית אות מעולם עד עכשיו שהוא גורד אבל כשנדבקו מלמטה נון של תפארתנו וארצנו אחר שנגמרה צורת האות הוא שנדבקה ומתחלתה כשרה היתה ואם בא עכשיו לגורדם אין זה כחק תוכות (כ"ה הלשון בב"י) והלכך אפילו אינו גורד כל שהוא יכול לגרוד כשר וכדרבי זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אבל ארצך ותפארתך שהכ"ף דבוקה באמצעות רגלה עם התי"ו צריכא כלומר ספק דאיכא למימר דאף היא אינה אות עד שיגמור רגל האות שבה לגמרי ואיכא למימר דינה כלמטה וכשר עכ"ל וכן הוא בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' רל"ו וז"ל סמ"ג וכל אות ואות צריך שתהא מוקפת גויל מד' רוחותיה ואם נגעה אות לחברתה יועיל תיקון ולא מקרי חק תוכות אבל בירושלמי מכשיר נגיעות אות לאות מלמטה ופוסל נוגעות מלמעלה ומסופק אם נוגעות באמצע ע"כ אבל במרדכי בפרק הקומץ כתב הירושלמי הזה ואח"כ כתב אמנם בגמ' לא מפליג בין נוגע למטה או למעלה ופוסל בכל ענין אם אינה מוקפת גויל מד' רוחותיה וכתב המרדכי בשם רבינו שמשון שכ"כ רבינו אלחנן דאין לסמוך על הירושלמי וצריך היקף בין למעלה בין למטה וכן פסק בספר התרומה שאם נוגעות אות לחבירתה מלמעלה או מלמטה פסולה ותיקון מועיל בה ולא דמי לחק תוכות וכתב ב"י שכ"כ הגה' מיי' בשם מהר"ם וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא הזכירו הירושלמי הזה וכן הלכה ע"כ:

כתב ב"י היכא שנגעו רגל הה"א והקו"ף שהוא פסול כדכתב רבינו לעיל סימן י"ב כתב המרדכי בהקומץ דלא מהני אם הפרידו בסכין ואח"כ כתבן שחזר בו הר"ץ והכשיר והגאון מהרי"ק כתב בסי' נ"ח שבא"ז וי"ד משמע דס"ל דלא מהני וכדברי ר"ן הראשונים וכ"כ האגור בשם מהר"ם דלא מהני וכ"כ הרשב"א בתשובה רגל הקו"ף הדבוק גורדין הרגל וחוזרים וכותבים וא"צ לגרוד כל האות כי הגג כדין נכתב וכ"כ בתשובה להרמב"ן סי' רל"ו וכ"כ בתרומת הדשן סי' מ"ח וטעמא דלא מהני הפרדה כשרגלי הה"א והקו"ף נוגעים למעלה כי הכא בנגיעת אות לאות משום דהתם אין הפיסול בצורת גוף האות וגבי רגלי הה"א והקו"ף הפיסול הוא בגוף צורת האות ואם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה וכדומה לזה כתב האגור כולן פסולים ואין תקנה במחיקה או בהפרדה שנקרא חק תוכות ופשוט הוא ומיהו בגרידה מה שנעשה בפיסול סגי כמ"ש בסמוך גבי רגל הה"א והקו"ף שנוגעים למעלה ומיהו אם כבר כתב לפניו אין תקנה לחזור ולתקנם משום דה"ל כתובים שלא כסדרן עכ"ל וכלומר לענין תפילין ומזוזות והיו בהוייתן יהו עי' בהל' תפילין סעיף קכ"ט ואם גוף יו"ד השי"ן והעי"ן והפ"א והצד"י נוגעין בגוף האות יותר ממקום דיבוקן כתבתי למעלה בסעיף נ"ב ורמ"י ז"ל כלל עמהן יו"ד של התי"ו:

ז' אותיות כו'. וכתב רש"י דבכללן צד"י כפופה ונו"ן פשוטה וכתב ב"י טא"ח ס"ס ל"ו בשם הר"י אכסנדריני וז"ל מהאותיות שיש להם גג יש לתייג מהם בכל מקום ה' וסימנם בדיק"ה והתג לכל אחת בסוף גגה בשמאל לא כסופרי הזמן שנותנים תג ע"ג כל אחת מהן. באות ח' מחלוקת רש"י ור"ת שרש"י מצריך לה תג בסוף גגה כאחרים ולא באמצע שכותבין הסופרים ור"ת (מצריך) שאין לעשות לה גג אבל עושה לה חטוטרת ויש שאמרו שסימן אותיות שיש להם תג אחד הבק"י בלבד אבל דלי"ת וחי"ת אינם בכלל שלא נמצא בשום מקום שיש לתייגם ויש שכתבו ואע"פ שדלי"ת לא נמצאת בפי' מאחר שמצינו בפי' שיש לתייג הה"א וכל ה"א תחילתה כתובה דלי"ת א"כ יש לתייג הדלי"ת כה"א עכ"ל ובהלכות תפילין על מ"ש בשימושא רבא שצריך בתפילין תגין אחרים משעטנ"ז ג"ץ אם חיסר מהם פסולין כתב רבי' דלא מסתבר כלל למפסל תפילין בשביל תגין אלו כיון שלא הוזכרו בגמ' ודקדק מזה הטור י"ד ס"ס רע"ד דכיון שנתן טעם לדבריו בשביל שאינן מוזכרים בגמ' מכלל דבחסרות תגי שעטנ"ז ג"ץ שמוזכרים בגמ' פסול וכן דעת ר"ת ע"כ וכתב ב"י א"ח ס"ס ל"ו שכן יש לדקדק מדברי בעל התרומה וגם בהגהות שבאגור כתב שר"ת כתב אם לא זיין שעטנ"ז ג"ץ פסולים דלא גרע מקוצו של יו"ד מיהו לפי מה שכתבו הגהות בשם רא"ם וכן במרדכי דזיונין של שעטנ"ז ג"ץ לא בתגין אלא פירושו שלא יעשה ראשיהם עגול אלא ימשוך דלא איירי בהקומץ אלא בגוף האותיות ע"כ לפי זה לא מיפסלי בחסרון תגים כל שלא עשה ראש האותיות אלו עגול אלא משוך וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דלא מיפסלי בחסרון תגים והכי נקטינן היכא דאין נמצא מי שידע לעשות תגין עכ"ל הב"י. ובהל' תפילין נזכרים אותיות אחרות שצריכים זיונים וגם הרמב"ם כ' יש אות שיש עליה תג א' ויש אות שיש עליה ד' וכל תגים לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר כו':

צריכים ג' זיונין. כעין קו דק הוא כל זיון וזיון כך נוהגים באלו הארצות אבל האגור כתב וז"ל אני המחבר נוהג לעשות התגין משעטנ"ז ג"ץ כמו ג' זיינין ולא די בתגין כי כן אומר שצריך לזיי"ן אותיות של שעטנ"ז ג"ץ וכן נוהגין בספרד ע"כ וכתב ב"י שכן נראה דברי הרמב"ם שכתב שהתגין הם כמוזייני"ן זקופות על האות ע"כ וכתב עוד הרמב"ם שהן דקין כחוט השערה:

עוד פירש שם שיש עושין שלשתן למעלה. וכן נוהגין טור:

אין קורין בו. ומשמע הא פחות מכאן קורין בו וז"ל התוס' בפ"ק דמגילה ריש דף ט' אדאמרינן התם מקרא שכתבו תרגום בשלמא תורה איכא יגר שהדותא כתבו התוס' וקשה אמאי מיפסלה בהכי והלא אילו היה חסר כל אלו בג' לא מיפסל בהכי כדאמרי' בגיטין ס"ת שחסר יריעה אין קורין בו משמע דוקא יריעה אחת אבל פסוק אחד לא ודחק הקונטרס לומר דגרע טפי כשהוא כתב תרגום מכשהוא לא נכתב כלל וי"ל דהכא לא בא אלא להשמיענו דהוי טעות וצריך להגיהו עכ"ל ובפרק הקורא את המגילה אדתנו רבנן השמיט בה הסופר (פירוש במגילה) אותיות או פסוקים וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם יצא ומוקמינן לה במקצתה כתב שם הר"ן וז"ל כתב הרמב"ן ז"ל דמאי דאמרי' במקצתה כשרה קל הוא שהקילו חכמים במגילה מפני שנקראת איגרת כיון שאין הפסול מתפשט בכולה ודמי לגנאי דאמרי' לקמן בתפירה שאע"פ שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה כל שהטיל בה ג' חוטי גידין כשרה אבל בס"ת אין הדין כן שאפי' לא השמיט בה אלא אות אחת פסול ואין קורין בו והביא ראיה ממה ששנינו בפ' הקומץ רבה בתפילין ומזוזות שתי פרשיות שבתפילין מעכבין זה את זה אפי' כתב אחד מעכבם והוינן בה פשיטא אמר רב יהודה לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד א"נ לאות שמקיף לה גויל מד' רוחותיה והיינו נמי באות אחת דאתמר עלה אגריה חמוה דרבי אבא איפסיקא ליה כרעיה דה"א דהעם בנקיבה ואתא לקמיה דרבי אבא וא"ל אם נשתייר בה אות קטנה כשרה ואם לאו פסול ורמי בר דיקולי אפסיק ליה כרעיה דוי"ו דויהרג בנקיבה ופסלה אלמא תפילין בהשמטת אות אחת נפסלין וכ"ש שכתב בה טעות ותנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון הא לענין טעות זה וזה שוין אלמא ספרים נפסלים בטעות א' עד שיתקן ואי קשיא הא אמרי' בפ' הניזקין ס"ת שחסר בו יריעה אחת אין קורין בו הא חסר פסוק א' משמע דקורין בו איכא למימר דהתם כשחסר יריעה אחרונה של ס"ת או של חומש א' ובין יריעה גדולה ובין יריעה קטנה כל דחסר במילתיה אין קורין בו אבל השמיט הסופר באמצע אפי' פסוק א' ואפי' אות אחת לא צריכה ליה דודאי אין קורין בו והיינו דאיצטריכא ליה לתנא למיתני למגילה וקראן הקורא ע"פ כמתורגמן יצא כלומר משא"כ בתורה אלו דבריו ז"ל ואיני רואה לראיותיו הכרח דמאי דאמרי' במנחות דפרשיות שבמזוזה ושבתפילין אפי' כתב א' מעכב ודאי שכן הדין בס"ת למה שס"ת שוה בו עם תפילין ומזוזות שתפילין ומזוזות אין מצותן לקרות בהן אלא שחייב כל איש מישראל לקבוע מזוזה ולהניח תפילין וכיוצא בזה בס"ת חייב כל אדם לכתוב ס"ת לעצמו ובמצוה זו כשם שתפילין ומזוזות אפי' אות א' מעכבו כך ס"ת אפי' אות א' מעכבו שלא קיים מצות כתיבתו עד שיתקן אבל לענין לצאת בקריאתו שהוא מתקנת נביאים ועזרא אין ללמוד ס"ת מתפילין ומזוזות שאף הרב ז"ל מצטרך להודות בס"ת שחסר פחות מיריעה בסופה שקורין בו ואילו בתפילין ובמזוזה הדבר פשוט שאפי' אות א' מעכבן וכיון שכן ע"כ אין ס"ת לענין קריאה שוה עם תפילין ומזוזות אפשר לומר שאפי' השמיט בה באמצע אותיות או פסוקים וקראם הקורא כמתורגמן יצא כשם שאמרו במגילה וכך אמר בתוס' שאף בתורה יצא עוד הקשה עליהם הרמב"ן ז"ל מדמכשרינן הכא השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים עד רובה אע"פ שהטעיות מפוזרים בכולהו ואע"פ שלא תקן ואילו בפ' הקומץ רבה אמרי' ס"ת שיש בה ג' טעיות בכל דף ודף יתקן ד' יגנז בעינן התם דף א' שלמה והוא דכתיב רובא דספרא שפיר אלמא מאי דאמר הכא במגילה מקולי מגילה שנו ולא אמרו בס"ת אלא יתקן אבל קודם שתקן אפי' בטעות כל דהו מפסיל כתפילין ומזוזות וגם זו אינה ראיה אצלי דאה"נ במגילה שיתקן ויגנז כדאתמר בס"ת ומיהו אם לא תיקן וקרא בס"ת כמתורגמן אפשר דיצא כדאמרי' במגילה ואפשר עוד דדינא דיגנז ליתא במגילה דהתם היינו טעמא משום דמיחזי כמנומר ואם החמירו בס"ת בכך משום זה אלי ואנוהו אפשר שאין להחמיר כל כך במגילה עכ"ל הר"ן ז"ל וגם ראיתי לרבינו מהר"ר ליווא ז"ל בספרו הנקרא תפארת ישראל בפרק ס"ז שתמה שם על הרמב"ן במאי דמכשר טפי חסר יריעה בסופה מחסרה באמצעיתה איפכא מסתברא בסוף כשר היכא דחסר תיבה או פסוק כ"ש באמצע דהא בסוף נראה כספר חסר וכמ"ש הרשב"א וכתב כן בשמו הר"ן ז"ל שם פרק הקורא אדאמרינן אם חסר מגילה וקראו הקורא ע"פ כמתורגמן המתרגם יצא והקשה הרשב"א ז"ל דהא אפי' למ"ד שיוצא בקריאה מאיש יהודי צריך שיהיה כתובה כולה לפניו ומשמע דאי חסר מתחלה עד איש יהודי אין יוצא בה ותירץ היכא דחסרה מקצת בתחלה או בסופה פסולה שנראה כספר חסר אבל כשהיא שלמה בתחלה ובסופה ובאמצעה היא חסרה כשרה ולדברי הרמב"ן ז"ל עדיף טפי החסרון בסופו ודבר זה אין הדעת סובל וגם מדמכשרינן במגילה השמיט הסופר פסוקים וקראן בע"פ נשמע דכ"ש בס"ת דאפי' במגילה אע"ג דמברכין על קריאתה אשר קדשנו במצותיו ואין זה אצל קריאת ס"ת אפ"ה יצא כ"ש בקריאת התורה דיצא דאין זה רק תקנת נביאים ואע"ג דלגבי כתיבה חמירא ס"ת כההיא דס"ת שיש בה ג' טעיות כו' לענין קריאה מיהת יותר קילא קריאת ס"ת מקריאת מגילה כל שיש על הס"ת שם ס"ת משא"כ אם אין עליה שם ס"ת דאז פסולה לקרות בו ולפיכך במגילה כה"ג נמי אם חסרה יריעה אחת שאין עליה שם מגילה אין קורין בה ובזה ניחא נמי קושית הרשב"א ז"ל דלעיל דחסרה עד איש יהודי אין שם מגילה עליה ולפיכך פסולה ועוד תמה על הרמב"ן דמביא ראיה מקוצו של יו"ד דמעכב בתפילין ומזוזות וה"ה בס"ת דהיאך אפשר לומר כן לענין קריאה דהא חזינן בפרק הניזקין דאי לאו טעמא משום כבוד צבור היה מותר לקרות בחומשין בצבור ועוד תימה על הרמב"ן שהוא בעצמו מקשה על הרמב"ם דמתיר במגילה בלא עיבוד לשמה מהא דאין בין ספרים למגילה וכו' והשתא תקשה דהא מגילה מותר לקרות בה אם השמיט הסופר כו' וגבי ס"ת פסולה לקרות בו לדידיה עכ"ד ועוד הביא ראיה מהא דספר העתים דלקמן דרב משה גאון התיר העבוד שלא לשמה דמותרת ספר שקורין בו בצבור לא נפיק ואפי' רבנן דתרתי מתיבתא ל"פ כי אם גבי עיבוד שלא לשמה דס"ל לרבנן דתרתי מתיבתא דהוי כאילו לא הוי על השם ס"ת דאם חסרה יריעה אחת אין קורין כ"ש הכא דהפסול בכולה אבל בדבר זה דנדון דידן אין הפסול רק במקצת נראה להקל ומותר לקרות בו וכו' ובסוף הסעיף אכתוב עוד מסקנתו ז"ל אבל הטור י"ד סימן רע"ט כתב ס"ת שחסר או יתיר אפילו אות אחת אפי' קרא בו בדיעבד לא יצא וחוזר לראש הסדר וכ"כ רבינו בתשובה בכלל ג' ס"ת שנמצא בו טעות דע כי כיון שפסול הוא הקריאה שקראו לאו כלום הוא נמצא שגם הברכה שברכו אינה ברכה והקוראים בכשר צריך לברך על קריאתה וכ"כ הרשב"א בתשובה וכ"כ מגדול עוז בתחלת הלכות תפילין שכך נהגו בכל ספרד וקטלוניא ושכן הסכימו הרמ"ה והראב"ד והרמב"ן והרשב"א ז"ל וגם הרמב"ם בפ"י מהס"ת כתב נמצאת למד שעשרים דברים הם שכל אחד מהם פוסל ס"ת ואם נעשו בו אחד מהם הרי הוא כחומש שמלמדין בו התינוקות ואין בו קדושת ס"ת ואין קורין בו ברבים אבל בשאלה להרשב"א כתב ששאלו השואל שמצא תשובה להרמב"ם שהתיר לקרות ולברך על ס"ת פסול אם א"א להיות להם ס"ת כשר ושכן נהגו בפני גאוני עולם ותמה הרשב"א על תשובה זו וכתב שנ"ל שבילדותו כתב כן ובזקנותו חזר בו וכתב בחיבור לפסול והכלבו כתב בשם גאוני נרבונ"א כדעת אותה תשובה של הרמב"ם והאגור כתב שהרא"ש סובר שאע"פ שנמצא טעות בס"ת אין להחזירו ולהוציא אחר משום דאין לנו ס"ת כשרים שלא ימצא בהם חסר או יתר וכ"כ הר"י א"ז וכ"כ המרדכי פ"ג דמגילה נהוג עלמא כוותיה ע"כ וכתב ב"י א"ח סימן קמ"ג דמה שהעיד על הרא"ש עדות בטלה היא דהא בתשובה דלעיל כתב בהפך ממש ואפשר דט"ס הוא באגור וצ"ל הר"ש במקום הרא"ש גם מ"ש דנהוג עלמא כוותיה זהו אפשר לבני אשכנז אבל בני ספרד אין נוהגים אלא כתשובת הרא"ש שכתבתי בסמוך וכן ראיתי תמיד מעשים בכל יום בפני גדולי הדור ומיהו מורי הרב הגדול מהר"ר יעקב בי רב זלה"ה הנהיג היכא דנמצא טעות בספר בשעת הקריאה להוציא ס"ת אחרת ולהתחיל ממקום שנמצא הטעות ולהשלים הקוראים על אותם שקראו במוטעה ואם נמצא הטעות באמצע קריאת התורה גומר קריאתו בספר הכשר ומברך לאחריה ואינו חוזר לברך לפניה כי ברכה שבירך לפניה בס"ת הפסול וכן קריאה שקראו בו עלתה להם בדיעבד ונ"ט לדבר דכיון שהרמב"ם כתב בתשובה להכשיר אין לומר שחזר בו בחיבור אלא ע"כ לומר שמה שכתב בחיבור אינו לענין קריאה בצבור אלא לענין קיום מצות עשה לכתוב כל אחד ס"ת אבל לענין קריאה בצבור אין טעות מעכבבו וכיון שכן יש לסמוך עליו בדיעבד עכ"ל הב"י ודבריו בלתי מובנים אצלי שהרי הרמב"ם כתב בהדיא שאין קורין בו ברבים ועוד מאי קדייק דא"ל שחזר בחיבור ולמה אין לומר כן וכי לא מצינו לו ז"ל בכמה דברים שחזר בו בחיבור ממ"ש בפירוש המשנה שלו כמו שהבאתי דברי רבינו בספרי תוי"ט בס"ד ובפרט בסדר קדשים וטהרות וגם ב"י עצמו הזכיר כן בכמה מקומות ועוד וכי דבר של תימה הוא זה והלא מצינו לחכמי הגמרא שחזרו בהם בכמה דוכתי ומהדורא קמא ומהדורא בתרא דרב אשי מוכיחות על כולם ושוב מצאתי בכ"מ שכתב על תשובת הרשב"א דלעיל אדכתב שהרמב"ם חזר בזקנותו כתב וז"ל ולפי זה יקשה מ"ש שכן נהגו לפני גאוני עולם ואפשר לומר דהתם בדלא אפשר להו ומ"ש כאן שאין קורין בו בצבור הוא בדאפשר להו ומאחר שכן היכא שנמצא טעות בס"ת מוציאין ס"ת אחר ומתחילין ממקום שנמצא הטעות ומשלימין ז' על אותם שקראו במוטעה דכיון שהוא בדיעבד הוה ליה כמו לא אפשר להו והכי משמע שהרי מן הדין קורין לכתחלה בחומשין אם לא היה מפני כבוד הצבור ואע"ג דהאי חסר במילתיה בדיעבד מיהא יצא ולישנא דרבינו הכי דייק שלא כתב ואם קראו בו בצבור לא יצאו ידי חובת קריאה אלא אין קורין בו ברבים דמשמע לכתחלה הוא דאין קורין בו אבל בדיעבד עלתה להם קריאה ואם נמצא הטעות באמצע כו' וכן הנהיג מורי הרב הגדול מהרר"י בי רב ע"כ. וכתב עוד בב"י דחילוק זה שבין לענין קריאה בצבור לענין קיום מ"ע לכתוב כל אחד ס"ת מצאהו בתשובה להר"ש בן הרשב"ץ בשם הר"ן והא אשתמיטתיה דברי הר"ן עצמו דבפרק הקורא שכתבתיה לעיל וכתב עוד הב"י שאע"פ שהר"ש בן הרשב"ץ השיב שם על דברי הר"ן מורי הרב הנזכר היה תופס דברי הר"ן עיקר וקרוב לשמוע כדי ליישב דברי הרמב"ם בתשובה עם דבריו בחיבור וכך אנו נוהגים אחריו עכ"ל הב"י וכתב רמ"א דאין חלוק בזה בין שנמצא הטעות בס"ת ראשונה ובין שנמצא הטעות בשניה שקורין בה חובת היום למפטיר וכתב עוד בהגהותיו לא"ח סימן קמ"ג בשם המרדכי פ"ב דמגילה שאם כבר קראו ג' פסוקים ואפשר להפסיק פוסקים שם ומברך אחריה ומשלימין המנין בס"ת האחרת שמוציאים וכתב עוד בשם האגור הא דמוציאין אחרת דוקא שנמצא טעות גמור אבל משום חסרות ויתירות אין להוציא אחרת שאין ס"ת שלנו מדויקים כל כך שנאמר שהאחרת תהיה יותר כשרה והכל בו והאבודרה"ם כתבו דבשעת הדחק שאין לצבור רק ס"ת פסולה ואין שם מי שיוכל לתקנה יש לקרות בו בצבור ולברך עליה והרשב"א סימן תפ"ז ות"ה מחמירים עכ"ד רמ"א ויראה לי דאף לדברי המקילים לא הקילו במאי דאתמר בהדיא בגמרא שאם חסרה יריעה אחת אין קורין בו וכתב בנ"י בפרק הניזקין וז"ל כתב רבינו להלכה ולא למעשה שאם נמצא בס"ת טעות בא' מן החומשים שמותר לקרות בשאר חומשים דהא אין חומשים מעכבין זה את זה אלא משום כבוד הצבור וכיון דהס"ת שלם שפיר דמי עכ"ל ורמ"א הביאו למעשה בא"ח סימן קמ"ג ונמשך אחריו תלמידו רמ"י ז"ל אבל רבינו בספר תפארת ישראל שהבאתי למעלה כתב על דברי נ"י אלו שהם בלתי מובנים דממ"נ אי מפרש כהתוספות והר"ן דדוקא יריעה אחת פוסלת א"כ אפילו באותו חומש נמי יקראו בו ואם אין חילוק בין תיבה ליריעה א"כ בשאר חומשים נמי לא יקראו דהא לא חזי למלתיה ותדע מדבעי בגמרא למפשט בעיא דמהו למקרי בחומשים בצבור מהא דס"ת שחסר יריעה אין קורין בו וא"כ על כרחך צריך לפרש אין קורין בו בכל ס"ת אפילו בשאר חומשים כו' ולמסקנא דסבירא לן דאין קורין בחומשים איך נאמר דמותר לקרות בצבור בס"ת שחסר בו דבר זה לא יתכן אי חשבינן חסרון תיבה או אות חסרון וכתב עוד וא"ת אי חסר כשר מ"מ היאך קורין בע"פ כדאמרינן במגילה לעיל הא הוה דברים שבכתב שאי אתה רשאי לאמרן בע"פ ותירץ דלא קשיא דהא אמרינן בסדר יומא גבי כ"ג דבעשור שבחומש הפקודים קורא ע"פ ופריך וניתי ס"ת אחריני ומשני משום פגמו של ראשון וה"נ משום פגמו של ראשון כי לפי דברינו דלעיל דאין התורה פסולה לכך מותר לקרות בע"פ ובודאי לענין לכתחלה אסור להוציא את הס"ת שיש בו חסרון לקרות אותה פרשה דהא דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן בע"פ אבל לענין אם אין החסרון באותה פרשה שקורין בו אפילו לכתחלה שרי להוציא אותה ולקרות בו אבל בודאי אסור להשהות ס"ת שאינו מוגה כדאיתא בפרק ב' דכתובות (וכתב רבינו ג"כ לעיל ריש ההלכות). כשקראו בס"ת ומצאו בה חסר או יתיר קורין בה ואין להכניסה ולהוציא אחרת דשייך בזה משום פגמו של ראשון ולא עוד אלא שאם יש תוספת אותיות או תיבות בודאי מותר לקרות בה אפי' לכתחלה ומכ"ש שא"צ להוציא אחרת וכן אם חסר בה אותיות שבשביל אותה חסרון אין נשתנה הקריאה כגון במלא וחסר מותר לקרות בה דלא שייך לומר דאסור משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן בע"פ דהא לא שייך בחסר אות שהיה צריך להיות מלא אבל חסרון המקלקלים הקריאה בזה יש לאסור ולא משום שהיא ס"ת פסולה אלא משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן בע"פ דלא שייך בזה כמו דאמרינן ביומא דמותר לקרות בע"פ ולא להוציא אחרת משום פגמו של ראשון דהכא לא שייך פגמו של ראשון כיון דקי"ל דס"ת פסולה היא מ"מ יראה דאותו חסר יקרא בחומש וא"צ להוציא ס"ת אחרת כלל ולא שייך כאן אין קורין בחומשין בשביל כבוד הצבור דלא שייך לומר כך כיון שיש כאן ס"ת הרי כבוד הצבור איכא רק שקורין תיבה אחת או שתים אין זה ממעט כבוד הצבור כיון שכל הקריאה היא בס"ת רק תיבה אחת או ב' ועוד יש לי לומר שלא אמרו דברים שבכתב וכו' רק כשהוא דבור שיכול לומר בלבד כמו ובעשור לחדש הוא מוסף של יוה"כ אבל תיבה אחת שאין לה משמעות כלל בלבד וצריך לצרף אותו אל דיבור שהוא עמו אין זה נקרא דברים והויא דומיא דברים שבע"פ דודאי דברים שבע"פ אין לפרש רק דברים שהם ענין אחד וכן פירוש דברים שבכתב כו' היינו כשהוא דיבור שלם אבל על תיבה שאין זה דיבור והוא טפילה אל הכתוב רשאי לאומרם בע"פ עכ"ל ומ"ש בחסרון אותיות המקלקלים הקריאה כו' דלא שייך פגמו של ראשון כיון דקי"ל דס"ת פסולה היא תמיהה לי דהא הוא סובר וקים ליה דכל שאינה חסרה יריעה לאו ס"ת פסולה היא ושמא לא כתב כן לסברא דנפשיה אלא שיש לצדד לאיסור בכל כי האי גוונא ולומר דפסולה היא ושוב מסיק וכתב וז"ל ומ"מ נראה פשוט דס"ת שהיא חסירה תיבה או אותיות מותר לקרות בה בצבור כי לקריאה בצבור היא כשרה וידענו כי הרמב"ן ז"ל והטור מאשר יקרה בעיניהם התורה צדדו להחמיר שלא יקילו ראש באותיות התורה שאם הוסיף אות או גרע אות כאילו מחריב כל העולם כולו כדאיתא בעירובין רפ"ק וגם כיון שאין אנו משתמשין בס"ת רק לענין קריאה אם מקילין אנו בקריאה יבא ח"ו להקל ולהניח כך וירבו ח"ו בטעות מ"מ אמרנו לנהוג כדברי התוס' והר"ן ופשוט הוא עכ"ל וכן רש"י ס"ל כהתוס' והר"ן כנראה מתוך דברי התוספות והרי יש לו לרבינו מהר"ר ליווא ז"ל גאוני עולם שהזכיר הרמב"ם בתשובתו דמסייעים להאי מילתא וגם גאוני נרבונ"א שהזכיר הכלבו ומנהג אשכנז דהאגור וגם מצאתי ראיתי בפיסקי מהרא"י סימן ע' שכתב ראיתי את דודי מורי הקדוש מהר"ר אהרן זצק"ל שהורה הלכה למעשה בההיא דתשובה בא"ז שאין לקרות בס"ת אחרת אם נמצא טעות בקריאת התורה וכן אנו נוהגים אחריו עכ"ל ומדסתם וכתב אם נמצא טעות ולא חילק בין רב למעט ש"מ דכדברי התוספות והר"ן ס"ל דדוקא כשהיא חסירה יריעה אין קורין בה והואיל ואית בה נמי משום פגמו כמ"ש רבינו הלכך כשר הדבר לנהוג כך שאין להכניס ולהוציא אחרת וגם טעם נכון הוא הא דכתב האגור דאין לנו ס"ת כשרים במלא וחסר ואע"פ דהא ליתא בטעות מרובות כגון תיבות ופסוקים מ"מ יש לסמוך ולנהוג כדברי רבינו ז"ל וסיעתו וגם מהרא"י גדול שבאחרונים כך נהג ועוד דאין זה אלא תקנות נביאים ואינה מצוה מן התורה ממש והוי שב ואל תעשה לחוש לפגמו של ראשון כך נ"ל:

ס"ת שיש בו ג' טעיות. כתב הרשב"א בתשובה ס"ת שיש בו ג' טעיות אסור לקרות בו עד שיגיהנו כי הוא מוחזק כמוטעה בתלת זימני ע"כ ועיין בסעיף דלעיל:

דלא מיגניא הגרידה כולי האי. וכבר כתבתי במי"ט דברי המרדכי בזה דצריך להרחיב האות כו' ופסקו רמ"א בהגהותיו:

ולא מחזי כמעמר. וכתב בטור שאלה לרבינו ז"ל בכלל ג' וז"ל ולפי שנוהגין לעשות ס' שיטין ביריעה (כדלקמן סוף ההלכות) אם יכול למחוק שני שיטין או ג' ולכתוב במקומה ד' או ה' ולהכניס מה שדילג תשובה לא יתכן בעיני למחוק ב' שיטין או ג' ולכתוב ד' או ה' להכניס מה שדילג שממעט בכתב ומחזי כמנומר וטוב לסלק היריעה ע"כ וכתב הסופרים נהגו לתקן. עיין סעיף נ"ז:

אלא מקצר ויורד. פירש"י מקצר השיטין וכו' ואם אין בפסוק אחרון תיבות כמנין השיטות כו' כתב רבינו לעיל סי' ט' שיעשה אותיות ארוכות מלמעלה למטה כו' ובטור העתיק מלמטה למעלה ונמשך אחריו רמ"א בהגהותיו ואולי משום דהש"ע העתיק לשון הרמב"ם מקצר ועולה וכן הוא ברי"ף ובגמרא הגירסא מקצר והולך ונ"ל דהכל הולך אל מקום אחד דבין עולה בין יורד ענינו בכאן שמבליע כמה שיטין כאחת:

אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב. וכתב הר"ן בפ"ב דמגילה דמוכח בירושלמי שאם כתב שלא מן הכתב אסור לקרות בו שלא בשעת הדחק והר"ר מעת כתב דוקא לכתחלה אבל אם עבר וכתב שלא מן הכתב לא פסל וצ"ע אם אותן פרשיות שבתפילין יכול לכתוב בס"ת שלא מן הכתב הואיל וגריסין ע"כ טעמו דבתפילין עצמן שכתבו שלא מן הכתב כדלקמן בהלכות מזוזה ס"ס ו' כתב סמ"ג אסור לאדם אחר להקרות לסופר אלא א"כ חוזר הסופר וקורא בפיו קודם שיכתוב שלא יטעה כדגרסינן בפ"ק דב"ב הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב וכ"כ סה"ת וסמ"ק והגהות מיי' והתוס' בהקומץ וכתב ב"י א"ח סימן ל"ב דמשמע מדברי סמ"ג דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד אינו נפסל בכך וז"ל המרדכי ת"ר וימת שם משה ה"ג רש"י ומשה אומר וכותב (לאפוקי יש ספרים שאין כתוב בהם רק ומשה כותב כמו שהזכיר בס"ה סימן קצ"ח) מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע מכאן יש להוכיח דס"ת תפילין ומזוזות הסופר צריך להוציא בפיו לקרות הוא עצמו פן יטעה רק בדברי פורענות כגון מן וימת ואילך לא היה קורא אלא כותב וכן ברוך בן נריה לפי שהן קינות וצריך ליזהר על כך ע"כ ומכל הלין לא שמעינן אלא לאפוקי שיהא אחר מקרא לו אבל אם הוא כותב מתוך הספר בזה לא אמרו שצריך ג"כ שיקרא בפיו אבל הטור א"ח סימן ל"ב כתב בזה הלשון וצריך שיכתוב מפי הכתב ושיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה ע"כ וכתב ב"י י"ד סימן רע"ד דאף בס"ת ס"ל לפי שסמך על מה שכתב שם בהלכות תפילין ע"כ ומדברי הר"ר מנוח דלעיל מוכח דכ"ש בס"ת ואלא מיהת קשיא לי דבש"ע א"ח סימן ל"ב סעיף ל"א כתב אם אינו כותב מתוך הכתב לא יכתוב ע"פ שמקרא אותו אחר אא"כ יחזור הוא ויקרא בפיו. ע"כ ואני תמה דהא משמע מתוך דברי הטור דאף בכותב מתוך הספר מצריך שיקרא כו' דאי תרתי קאמר לא הל"ל ושיקרא כו' אלא הל"ל או שיקרא כו' ובש"ע י"ד סימן רע"ד. סעיף ב' העתיק כלשון הטור ורמ"י ז"ל נתחכם ליישב זה שכתב אפילו כשיכתוב מתוך הכתב לא יכתוב עד שיקרא כו' ואם שגורות בפיו מותר לכותבן בע"פ שלא מן הכתב מיהו גם הוא יוציא כל תיבה מפיו ואפילו מקרא לו אחר וכו' והשתא דברי הש"ע נפרש אותם למי ששגורות לו בפיו והה"נ למי שאינו שגורות לו וכותב מתוך הכתב שצריך שיקרא כל תיבה ותיבה בפיו אלא שלא ה"ל לסתום אלא לפרש זה הדין בעצמו:

תניא בפרק קמא דמסכת סופרים הלכה י"ב אינו רשאי לכתוב אלא אם כן יודע לקרות וכתבו המרדכי בסוף הל' תפילין:

אלא פורס עליה את הבגד. או כופלה הרמב"ם בפ"א מה"ת:

וא"ל יגנז כו'. וכך היא גירסת הרי"ף דהך א"ל גורס בסוף דלא כגירסת הגמרא שהוא בהיפך ומשום כך כתבו הרמב"ם בפ"א מה"ת אבל לגירסת רי"ף ורבינו נראה דפסקו דיגנז וכ"כ הטור גם רבינו ירוחם וכ"כ הר"ן וכתב עוד דמיהו אפשר שאם הוחזקו שבזזו עובדי כוכבים ספרי יהודים דתולים דאותם ספרים שלהם היו וקורין בהם דבכה"ג שכיח טפי עכ"ל ועיין בפרק השולח סי' מ"ה ומ"ו:

נאמן אתה להפסיד שכרך. וכתב המרדכי בפרק הניזקין הקשה תלמיד לראבי"ה ויתן לו לכל הפחות כשכר חומש בעלמא ללמוד בו תינוקות ותירץ דאה"נ רק העודף ששום ס"ת העשוי כדין יותר מחומש זה לא יתן ע"כ ועיין בפרק הגוזל עצים סי' י"ז:

ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת. ואפי' אם יאמר לא טעיתי אין מאמינין לו כ"כ רמ"י ז"ל ראה לי דהיינו כשהוא אומר כן אחר שאמרנו לו אי אתה מזמן כו' אבל מתחלה כשבא ואמר שלא כתב האזכרות לשמן אמר ג"כ אע"פ שאני יודע שאפסיד את שכר כל הס"ת ודאי דמאמינין לו דמ"ש מהא דרבי אבהו דלקמן דהאמינו מתוך שהוא נאמן להפסיד שכרו ואע"פ שהרי אפשר דהתם לא ידע דמפסיד שכרו בעיבוד העורות שלא לשמן אפ"ה תלינן דמסתמא ידע והלכך מתוך וכו' וכ"ש הכא כשהוא אומר בהדיא יודע אני כו' דאמרי' מתוך כו':

ובדיו. מפורש לעיל סימן ו':

מסרגלים בקנה. עיין סעיף כ"ה:

ודובקים בדבק טוב. עי' ס"ס י"ד:

ואם שינה פסול. עיין בסעיף י"ח: