Yoreh De'ah, Teshuva 322 יורה דעה, שכ״ב
1 א

כתב בפסקי מהרא"י סי' קל"ח שמצא בקובץ ישן שמחרימין ומנדין למי שחייב נדוי וחרם אע"ג דאיכא למיחש שמא עי"ז יצא לתרבות רעה ופסקו רמ"א בהגה' ש"ע י"ד סי' של"ד ס"א והטו"ז שם רצה לדחות דבריו והש"כ בנ"הכ דחה דבריו כלאחר יד ובתשו' חו"י סי' קמ"א הביא ראיות ברורות כראי מוצקות לדינו של רמ"א הנ"ל ומהם אין לזוז שוב מצאתי בתשו' שתי לחם להגאון מהר"ם חאגיז נדפס שם תשובה א' מהריעב"ץ זצ"ל וגם הוא החזיק ידי חו"י דלא כט"ז והנה מ"ש ט"ז ראיה ממוכר עצמו לעכו"ם שלא לדחות אבן אחר הנופל יפה דחאו בחו"י הנ"ל דהתם רוצה הוא בתשובה וגם כי נמכר מפני דוחקו ע"ש בטוב טעם ואדרבא חזינן בגטין מ"ו ע"ב אפי' במוכר עצמו לנכרי אם רגיל בכך שמכר ושנה ושילש שוב אין פודין אותו ודוחין אבן אחר הנופל וה"נ במחייב נדוי צריכים אנו לקיים דיני ישראל בכל מה דאפשר ומה שהביא ראי' מההיא אתתא דעבדי אנשי איסורא ומסקי' דמשחררי' אותה נדחק בחו"י ולפע"ד אין ראיה משם דהתם להציל אחרי' דהאמתא הסיתם לעבירה אבל משום קלקול העובר לא חיישי' ועוד נלענ"ד אין צריך דכבר כ' שם הרמב"ן דאין כאן שום מ"ע דלעולם בהם תעבודו כיון שאין עושה לטובת העבד והאמה כי אם משום אפרושי רבים מאיסורי או משום מצוה דרבים ומה שהקשה מג"א סימן צ' סק"ל ע"ז דא"כ מה פריך הש"ס פ' ג' שאכלו מצוה הבאה בעבירה היא תיפוק ליה כה"ג ליכא עבירה כלל י"ל דמ"מ אי לאו דהוה מצוה דרבים היה ניכר שהוא עושה לטובת העבד דאל"ה מאי אולמא דהאי מ"ע מהאי מ"ע דאי יהיה משחררו יקיי' עשה של תפלה בצבור או קריאת התורה ואי יהיה בשב וא"ת משום לעולם בהם תעבודו הרי גם בזה מקיים מ"ע וא"כ מאי אולמא וע"כ רוצה הוא בתקנת העבד וה"ל מצוה הבאה בעבירה ומשני מצוה דרבים שאני פי' כי מצוה דרבים עדיף טפי ממ"ע דיחיד ושפיר יש לו לשחררו ונמצא שאינו עובר כלל על לעולם בהם תעבודו כיון שאינו עושה לטובת העבד כי ה"ל כמוכרו ומרוויח במה שמחליף קיום עשה דיחיד בעשה דרבים ואינו עובר כלל על לעולם בהם תעבודו ובזה מיושב מה שמקשים הא בעידנא דמיעקר לעשה דלעולם בהם תעבודו לא מקיים עשה ובחי' ישבתי ע"ש אמנם לשיטת הר"ן הנ"ל א"ש טפי דאין כאן דחיי' כלל אלא כיון שהוא מ"ע דרבים ה"ל כמוכרו לו וה"ה והוא הטעם נמי בההיא אמתא דעבדי בה אנשי איסורא דאין כאן איסורא כלל למשחרר משום דהוה כמוכרו לו:

2 ב

וכן צ"ל נמי בש"ס דע"ז ס"ד ע"א דקאמר הש"ס מדר' יהודה נשמע לר"ע לאו מי אמר ר"י אסור ליתן להם מתנת חנם אבל למעוטי תפלה שפיר דמי לר"ע נמי אף על גב דמקיים ביה כלאים לוקה למעוטי תפלה ש"ד וקשה מה ענין זה לזה בשלמא דר' יהודה א"ש כיון דעביד למעוטי תפלה תו אינו נותן להם מתנת חנם דה"ל כמוכרו לו משא"כ במקיים כלאים לא שייך זה אע"כ צ"ל כנ"ל דאי לאו דלמעוטי תפלה עדיף טפי טובי מלקיים מ"ע דאורייתא לא הי' מרוויח כלל במה שנותן מתנת חנם לעכו"ם כדי שעי"ז ימעט תפלה ומאי אולמא וק"ל:

3 ג

ומ"ש ט"ז ומייתי ראי' מהא דמהר"י מינץ שהתיר מניקת חברו שלא יצאו ב' נפשות לתרבו' רעה בזה נדחק בחו"י מאוד וממש לא מצא מענה כאשר יראה המעיין ולפע"ד פשוט מאוד שאין ענין לכאן כלל דהתם במניקת חברו עיקר תקנתא הי' לטובת התינוק שיהיה לו במה לינק ולהתפרנס והכא כיון שעי"ז תצא האם לתרבות רעה והתינוק עמה הרי יאמר נא היונק א"א בתקנת חכמים וטוב לו שלא ייניק ממה שיטומע בין העכו"ם ח"ו וכה"ג לא תקנו חכמים מעיקרא ולא עוד אלא אפי' היינו יכולים להציל התינוק מידה שלא יצא לתרפות עם האם מכל מקום כיון שהיא תצא לת"ר ובין כך וב"כ לא תניק הילד וכשנתיר אותה להנשא אפשר שלא תשמט הדד ממנו נמצא במה שאנו מחמירי' הוא קרוב להפסד לילד ואם נקיל עלי' הוא קרוב יותר לשכר א"כ למה נעמיד דברינו בכה"ג ומצאתי כ' בס' ברכי יוסף בחושן משפט סי' ב' כ' בשם רדב"ז ח"ב סימן קכ"ג וז"ל פריצי' העוברי' ביד רמה ואם מייסרם אפשר שימירו מייסרם במתון ואף שימירו ע"ש ונ"ל ראי' מב"ק צ"ב ע"ב קרית לחברך ולא ענך שדי גודא רבא ע"ש:

4 ד

אמנם יש להסתפק היכא דאיכא למיחש שיצא לתרבות רעה זה הרשע ויקח גם בניו הקטנים עמו ויטמעו בין העכו"ם מהו לחוש לקטני' שלא חטאו או דלמא כי צריכים אנו להעמיד דתינו ואין אנו חוששי' לשום דבר ולכאורה י"ל משו"ה מייתי בקובץ ישן הנ"ל ראי' מנבואות של ר' בשעת מותו שהיא קצת ראי' דחוקה וכי נעלם ממנו כל הני ראיות ברורות וחזקות דמייתי בחו"י הנ"ל אע"כ שרוצה לאתוי' ראיה דאפילו לבנים קטנים אין חוששי' שהרי כל העיר אשתמוד ולא היה שריד ומסתמא לקחו בניהם עמם:

5 ה

אלא שהדבר נראה קצת כמו זר בעיני בשגם ידוע כי אין ראיות הקובץ מכרעת מנבואתו של רבי ובחו"י מראה פנים להיפך לומר שלא כדין עשה ועוד נ"ל דיש לחלק דודאי רשע שהוא מין ואפיקורס ופוקר בתורה אזי קרוב לודאי שילמוד אמונתו המזויפת גם לבניו אחריו ואז יהיו גם הבנים בכלל כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיי' אז י"ל מן הסברא דאין לחוש על הבנים ובתוספ' דסנהד' מייתי פלוגת' בקטני בני עיר הנדחת ומייתי לה הרמב"ן פ' ראה וכן פסק רמב"ם פ"ד מהל' עכו"ם ה' וי"ו ע"ש מכ"ז נ"ל דהכת הארורה המאמינים בש"ץ ימ"ש הידוע תיפח רוחם וישחקו עצמותם אם ח"ו לא יהפך לבבם לטוב אותם יורדפו עם בניהם ובנותיהם כי כולם ארורים הם לה' והמינות תקועה בלבם ואין ע"ז בעולם שלא נכללו באמונתם המזוייפת וטוב יותר אם יפרדו מקהל הגולה ויתערבו בעכו"ם הם ובניהם ולמצוה רבה יחשב וגם בהיותם עדיין בין היהודים פתם פת כותי ויינם יי"נ וכל דבריהם ומחשבותם ועלילותם לע"ז וכה"ג אמרי' בנדה ל"ג ע"ב דבנות צדוקי' סתמן ככותי' לכל דבריהם והלכה כת"ק שם והני נמי להני דמי' וגריעי מיני' טובא וא"כ י"ל הנך בירתא דסטי' נמי היה כך שפקרו ופקפקו ע"ד חז"ל באופן דמשכו גם בנייהו בלצנותי' ואל תתמה שהרי להכ"מ בלא"ה אין מנדין אלא במפקפק ע"ד חז"ל אבל לא לעבריין בעלמא ועפר"ח א"ח רס"י תצ"ו ע"ש ומה שהקשה עליו הש"ך בי"ד סי' של"ד סק"ע נ"ל ליישב דקו' הכ"מ הכי הוא דודאי אי נימא כחלוקו של הר"ן ז"ל דדבר שיש לו עיקר מן התורה קיל טפי משום דאינו עוקרו לגמרי א"כ ה"ה וכ"ש דבר שאין לו עיקר מן התורה ואינו עוקרו לגמרי פשיטא שאין לנדותו והשתא ק' הא נטילת ידים אין לו עיקר מן התורה דקראי אסמכתא בעלמא הוא ועיקר יסודתו הוא משום סרך תרומה ואלעזר בן הנדך שזלזל בנט"י משמע שזלזל בנט"י סתם היינו לחולין ולא לתרומה וקדש ונמצא שהניח עיקרו של תקנת חז"ל ומ"ט נדוהו אע"כ משום שערער ופקפק וש"מ כל המערער ומפקפק אפי' בקל שבקלות מנדין אותו ומ"מ גם דינו של ר"ן אמת במי שאינו מפקפק רק עובר ע"ד חז"ל יש לחלק בין עוקר הכל אז מנדין אותו ואי לא עקר הכל מלקי' אותו והנה אין רחוק לומר דהני דצד כוורי בשבתא לא היה מלאכה דאוריי' רק דרבנן ויש לו עיקר מן התורה ומ"מ נידם הואיל שפקפקו וערערו ומשו"ה לא חס על בניהם אחריהם:

6 ו

אבל סרבן ועבריין בעלמא מאן לימא לן שלא נחוש על בניו שיהיו צדיקים ואיך נגרשם מהסתפח בנחלת ה' והנה מהרש"ל ביש"ש פ' יו"ד דב"ק סי' יו"ד השיג על תשובת רב פלטוי גאון שיש לגזור על אשת המוחרם שלא לילך לב"הכנ ולגרש בניו מבית הספר וכ' חלילה במה שכל העולם אינו מתקיים אלא בהבל תינוקת שב"ר וכו' גם מ"ש להוציא אשתו מב"ה אם הוא חטא היא מה חטאה וכו' ומסיים בסוף וז"ל אבל לעשות נזיפה לאשתו אם לא יצא עלי' שום בישא ולא שום סרבנות פשיטא ופשיטא דלא עבדינן לה מידי וכן להוציא בניו מן המדרש או מן הישיבה חלילה וחלילה וכן פ"א בא מעשה לידי שכ' לי חכם וזקן בדורו בעל הוראה שאוציא בני המוחרם מהישיבה ולא השגחתי בו כל עיקר עד כאן לשון מהרש"ל והנה לפע"ד יש לי ליישב דברי הגאון רב פלטוי ז"ל דהרי ארור ונדוי ושמתא כולן לשון קללה ומיתה הם וכדאי' להדי' במס' מ"ק י"ז ע"ב ומהראוי שימות ויענש לאלתר מכיון שנתנו בו חכמים עיניהם אלא יש זכות תולה ואם כן מ"מ יש לנו לבטלו מהרבות זכיות שיגינו עליו ויוסיפו לו כח ואומץ לעמוד ברשעו וסרבנותו וידוע כי יש זכי' רבה להאב במה שבניו הולכי' לבית הספר וגם לכל בעל הבית אם בני ביתו שומרים דרך ה' ע"כ עלינו לבטלם מבית הספר ולגרש אשתו מב"הכנ כדי שלא יהיה לו להרשע שום זכות המסייעו ומ"מ אין בזה שום הפסד לבניו ולאשתו וגם לקיום העולם העומד על הבל תינוקות שב"ר דכל המחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו נמצא שכר האשה והבנים ושל כל העולם הוא ממש כל כך כאלו נכנסו הבנים לבית הספר וכאלו התפללה האשה בב"הכנ ורק אך הוא הסרבן מפסיד שכרו ואדרבא הקולר תלוי בצווארו כי הוא הגורם להם זה הביטול אבל הם לא יפסידו כי אנוסים הם עפ"י ב"ד וכה"ג כ' תוס' בשבת ד' ע"א קודם שיבא לידי איסור סקילה וא"ת מאי בעיא היא זו פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסר לו ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מחייב סקילה כיון שמניח לרדות ע"י מה שאנו אוסרים לו ומייתי ראי' נמי ממה שהעמידו דבריהם במקום כרת גבי פסח ומ"מ לא יתחייב הלה כרת כיון שהוא אנוס עפ"י ב"ד וה"נ דכוותי' ולק"מ ק' מהרש"ל הנ"ל מ"מ מיני' יש לדון בנדון דידן שיש לנו לחוש על בנים קטנים דבהא לא שייך לומר שלא יפסידו אם יטמעו בין הנכרים ח"ו:

7 ז

ואין להביא ראי' מהא דפ' השולח (גיטין מ"ו ע"ב) דהמוכר עצמו ובניו לנכרים ושנה ושילש שאין פודין גם הבנים דאדרבא משם ראי' להיפך דהרי שם מ"ז ע"א אמרי' אבל פודין את הבנים משום קלקולא פירש"י וז"ל שלא יטמעו בין העכו"ם וילמדו מעשיהם ובחיי אביהן ליכא למיחש להכי דמנטר להון אבוהון עכ"ל ובש"ך י"ד סי' רנ"ב סק"ה מסיים על זה משמע שאביהם הוא עמהם בשביה אבל כל שא"א שישמור אותם פודים אותם מיד עכ"ל הרי קצת ראי' להיפוך שצריכי' לחוש על הבנים קטנים אלא לפ"ז הדרא לדוכתא מ"ש בחו"י א"כ בטלית דינינו כי כל מי שיש לו בנים יהי' סרבן כי יסמוך עצמו שנירא מלנדותו שלא יוציא בניו מן הכלל:

8 ח

מצאתי בס' ברכי יוסף חי"ד סי' רנ"ז מייתי ת"כ פ' בהר ופירושו בשם ראב"ד שאם אמר לקרובו הריני מוכר עצמי לע"ז אם לא תתן לי כדי דמי וכו' יכול יהיו נזקקים לו ת"ל אחרי נמכר גאולה וכו' ולא קודם ע"ש ומשמע דלא פלוג אפי' אם ימכור עצמו ובניו ועדיין צ"ע דהתם שב ואל תעשה ליתן לו דמיו אבל הכא לדחות בידים אבן אחר הנופל לגרום רדת שחת לבניו לא ועוד התם יד ישראל תקיפה ואחרי דנמכר גאולה תהיה לו ולבניו אבל הכא עדיין הדבר צריך עיון ומתון למעשה וה' ישמרנו מעזי פנים כתבתי פה ק"ק מ"ד יום ה' ז"ך מנחם תקס"א:

9 ט

משה"ק סופר מפפ"דמ: