קול אשה בניגון טעמי המקרא

ב"ה, כ"ד מנחם אב תשס"ב

המשך לנ"ל

ועתה נבוא אל מה שהקשה כבודו בברייתא במסכת מגילה דף כ"ג עמוד א' הכל עולין למנין שבעה אפילו אשה וכו' אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה משום כבוד צבור עכ"ל, ומאי איריא כבוד הצבור הלא היא צריכה לקרוא בתורה בניגון הטעמים וקול באשה ערוה.

והשאלה צריכה ביאור כי איך אפשר להקשות על הברייתא מדברי שמואל שחי בדור הראשון של אמוראים ואמר קול באשה ערוה, נימא כשהתקינו שהכל עולין וכו' עדיין לא גזרו על קול באשה. ברם כוונת השאלה היא שהגם שטרם נקבע האיסור בהלכה בוודאי ידעו חכמים שאפשר ששמיעה תביא להרהור, ולא היה להם לקבוע מצוה באופן שיש בה אפשרות של מכשול.

וכבודו הביא תירוצים מגדולי זמננו^*(הג"ה) בפתיחה לחלק ד' מספרו כתב שאפילו פוסק ותלמיד חכם מובהק אסור לו להורות הלכה למעשה ולפרסם דעתו נגד דעת גדולי הדור עכ"ל והביא ראיה מיורה דעה סימן רמ"ד שגדול הדור נחשב כרבו המובהק, ואינה ראיה כי שם מדובר בחלוקת כבוד לעמוד מפני רבו ושלא להסב לפניו בליל הסדר וכו' ולא לענין הוראה. ויותר היה לו להביא מסימן רמ"ב העוסק בהוראה, ברם משם נלמד ההפך מדבריו כי בסעיף ג' וד' נאסר לתלמיד לקבוע עצמו למדרש או להורות אפילו בסוף העולם עד שרבו המובהק יתן לו רשות או ימות, ואם איתא שגדולי הדור דינם כרבו המובהק ממש הגע עצמך לא אלמן ישראל ואם מתים גדולי הדור קמים אחרים תחתיהם ונמצא שלעולם אסור לשום ת"ח לקבוע עצמו להוראה בשום מקום מבלי רשות מגדולי הדור דוקא, ותמוה לאמר כן וזיל קרי בי רב הוא.
ומיהו לפי ספר החינוך מצוה תצ"ה ותצ"ו לא תסור מכל אשר יגידו לך ימין ושמאל חל על גדולי כל הדורות וכן כתב בחיי אדם כלל קכ"ז הלכה א' דבר שתקנו אפילו הגאונים שבזמננו וכו' אסור לשנות בלאו דאורייתא דכתיב לא תסור עכ"ל, אך לא נתבאר המקור לדברי ספר החינוך ודעת הרמב"ם והרמב"ן אינה כן ועיין מה שכתבתי בבני בנים חלק ב' סימן כ"ג (ה). ובחידושי הריטב"א בהוצאת מוסד הרב קוק במסכת שבת דף ק"ל עמוד א' כתב בשם הראב"ד שלא תסור חל על כל רב בעירו עכ"ל ולא נתבאר המקור בחז"ל גם לזה, אבל כוונתו לע"ד שלא כדעת ספר החינוך אלא שבזה"ז שאי אפשר לקיים וקמת ועלית אל המקום וגו' אזי לא תסור נדרש על כל רב בעירו כי הוא השופט אשר יהיה בימים ההם ואינו נדרש על גדולי הדור לתת מרותם על כל העולם ודוק. הגרש"ז אויערבאך ז"ל ויבלח"א הגרא"י ולדינברג והגרי"ש אלישיב אך לע"ד אין לתרוצים אלה אחיזה בברייתא, כי השאלה איננה האם קיים איזה היכי תימצא שאשה תוכל לקרוא בתורה ללא חשש קול באשה ערוה, אלא השאלה היא כיצד נקטה הברייתא בסתם שהכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה. ודוחק גדול לאמר שהברייתא עוסקת רק בפנויות טהורות וכמדומה שאין זו משמעות לשון אשה בשום מקום, וכן דוחק לפרש שמיירי באשה הקוראת במנין של בני ביתה בלבד או בלי ניגון הטעמים כי כל כעין זה היה לתנא לבאר. ואפילו תפרש כן בברייתא, הלא בשו"ת מהר"ם ב"ב סימן ק"ח הורה הלכה למעשה שבעיר שכולה כהנים כהן קורא פעמיים ושוב יקראו נשים עכ"ל והובא במרדכי במסכת גיטין סימן ת"ד ורבנו ירוחם נתיב ב' חלק ג' ובבית יוסף אורח חיים סימן קל"ה, ואטו כוונתם היתה שהקריאה תהיה על ידי בתולות טהורות או לבני משפחה אחת בלבד וכו' מה שלא הזכירו כלל.

ובעיקר אינני יודע מניין כל כך פשוט לכבודו שיש בניגון הטעמים משום קול באשה ערוה עד שנדחק להוציא את הברייתא ממשמעותה. ומה שהביא מספר ארחות חיים בהלכות מגילה ופורים אות ב' והכלבו סימן מ"ה, וכן הוא בספר האשכול בהלכות חנוכה ופורים פרק ט' בשם יש מפרשים שאשה לא תוציא אנשים בקריאת המגילה משום קול באשה ערוה, אינו ראיה לקריאת התורה ואדרבה מוכח משם להפך, והארכתי בשו"ת בני בנים חלק ב' סימן י' וכאן אקצר.

חדא ששאר ראשונים חולקים על הארחות חיים, כי רש"י ואור זרוע וספר המאורות וריא"ז וריטב"א והמאירי והשלחן ערוך התירו לאשה להוציא גברים ידי חובתם בקריאת המגילה ולא חששו לקול באשה ערוה וכן משמע ברי"ף ורמב"ם וראב"ן ורשב"א. ואפילו בה"ג וסייעתו שהם רבינו חננאל וספר העיטור וראבי"ה ורוקח והגהות מיימוניות והמרדכי ועוד ראשונים והרמ"א שפסלו אשה מלהוציא גברים לא משום קול באשה ערוה פסלו, אלא משום שלשיטת בה"ג אשה חייבת בשמיעת המגילה אך לא בקריאתה ולכן אינה מוציאה גברים שחייבים גם בקריאה.

והנה מוסכם באחרונים שספר ארחות חיים וגם ספר הכלבו חוברו על ידי רבנו אהרן הכהן מלוניל, והוא חשש לקול באשה ערוה בקריאת המגילה אך לא מצינו כו בשאר ראשונים זולת היש מפרשים שבספר האשכול. ועיין בספר העיטור בהלכות מגילה שהביא את דעת בה"ג אבל לא הזכיר קול באשה ערוה, ובארחות חיים לא ייחס לו טעם זה עיי"ש היטב ושלא כמי שהבין כן. ואיך שיהיו דברי הארחות חיים מה ראית לתפוס כדעה זו שהיא כמעט יחידאה, תפוס כדעת שאר כל הראשונים שלא חששו לקול באשה ערוה בקריאת המגילה.

ואפילו אם תמצא לחשוש לקול ערוה בקריאת המגילה מניין לחשוש כן בקריאת התורה. ותדע, כי בספר המאורות במסכת ברכות דף מ"ה עמוד א' ורבנו מנוח בהלכות ברכות פרק ה' הלכה ז' כתבו מפורש שאשה לא תקרא בתורה משום כבוד הצבור אבל פריצותא ליכא עכ"ל כלומר ליכא פריצותא כלל והיא מותרת לקרוא בתורה אלמלא כבוד הצבור, כי בוודאי אי אפשר לפרש שפריצותא ליכא וקול ערוה מיהא איכא ועיין בפרש"י במסכת סוטה דף מ"ח עמוד א' בד"ה כאש בנעורת.

והנה לית מאן דפליג שסתם קריאת התורה בציבור היא בניגון הטעמים, ולכן לדעת ספר המאורות ורבנו מנוח מוכרחים לאמר שאין בקריאת התורה בניגון הטעמים משום קול באשה ערוה, ולא נמצא חולק על זה ולע"ד גם הארחות חיים והיש מפרשים שבספר האשכול מודים ורק בקריאת המגילה החמירו. והטעם להחמיר בקריאת המגילה נראה משום שפורים הוא יום שמחה ומשתה וחייב אינש לבסומי וכו' ויש לחשוש בו יותר לפריצות ומעין מה שכתבתי בבני בנים חלק א' סימן ל"ה בענין סקבא דשתא רגלא. ועוד טעם להחמיר בקריאת המגילה מפני שקוראים אותה אפילו ליחידים ובבית פרטי ויש לחשוש יותר לקירוב הדעת ולייחוד מה שאינו כן בקריאת התורה בבית הכנסת.

ועוד טעם נראה לפי מה שפרש"י הנ"ל במסכת סוטה שככל שאדם נותן את דעתו לשמוע כך יש לו לחשוש יותר לקול באשה ערוה, והרי במסכת מגילה דף כ"א עמוד א' לענין תרי קלי אמרו שמרוב חביבותה יהיב אדם דעתו לשמוע קריאת המגילה ומה גם שצריך להקשיב לכל מלה כדי לצאת ידי חובתו. ובספר ארחות חיים כתב מעין חילוק זה, שהוקשה לו למה לא חששו לקול באשה ערוה גם בברכות נר חנוכה פי' שגם היא מצוה חביבה משום פרסום הנס, ותרץ וז"ל ואף על גב דמדליקות נר חנוכה ומברכות לא דמי לפי שאין צורך שיהיו שם האנשים בעת ההדלקה^*(הג"ה) ושלא כדברי האחרונים באורח חיים סימן תרע"ה סעיף ג' ובמשנה ברורה סעיף קטן ט' עיי"ש.
והנה יש לדקדק הרבה בדעת ספר ארחות חיים שאסור לאשה להוציא גברים בקריאת המגילה משום קול באשה ערוה, מה הוא זה שהקשה מחנוכה עיי"ש והלא אין ניגון טעמים בברכות נרות חנוכה וללא ניגון ערוה מניין. ואכן ממה שלא חילק כן בפשטות משמע שלא משום ניגון הטעמים נגע בה ושגם ללא ניגון קול באשה ערוה. וכיוצא בזה עיין בספר חסידים סימן שי"ג שלא יתכן לבחור ללמד בתולות והביא לכך כמה טעמים ואחד מהם קול באשה ערוה ואינו מיירי בקול של ניגון או זמר דוקא. ובאמת גם בתלמוד נמצא כן במסכת קדושין דף ע' עמוד א', לישדי מר שלמא לילתא, אמר ליה הכי אמר שמואל קול באשה ערוה עכ"ל ואין מדובר בקול ניגון או זמר כלל, ועיין במאירי בברכות שם שנדחק בזה. והדברים צריכים ביאור.
ולתרץ שאלה זו נראה שפרש"י בקדושין שם, וז"ל קול באשה ערוה שנאמר (שה"ש ב) השמיעני את קולך ואם אשאל בשלומה תשיבני עכ"ל והוא אותו הפסוק שהביא שמואל בברכות שם כאסמכתא לקול באשה ערוה, אלא שבברכות האסמכתא היא מסופו כי קולך ערב ומראיך נאוה ואילו בקדושין מאמצעו השמיעני את קולך, והשמיעני היינו שהאיש מבקש מן האשה להשמיע את קולה וזהו לישדי מר שלמא לילתא, כי אם ישלח לה שלום הרי הוא כמזמין אותה להשיב לו שלום והוי כהשמיעני ולכן אסור, כך נ"ל בכוונת רש"י. אך סוף סוף קשה כי הפסוק בשיר השירים מיירי בקול של שיר או זמר כמו שכתבו הראשונים וכיצד נלמד ממנו לקול דיבורה ולדרישת והשבת שלום בעלמא. וכן העיר בספר המקנה בתחילת דבריו שלכאורה הוו תרי מימרי דשמואל, כי דבריו בקדושין אינם עולים בקנה אחד עם דבריו בברכות.
ואכן נמצאו לשמואל שני מאמרים שונים בקול באשה ערוה ולכל אחד אסמכתא משלו, הראשון במסכת ברכות הנ"ל מכי קולך ערב והשני בירושלמי מסכת חלה פרק ב' הלכה א', וז"ל שמואל אמר קול באשה ערוה, מה טעם (ירמיהו ג) והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ וגו' עכ"ל. ולא ראי זה כראי זה, כי בברכות מיירי בקול של שיר וזמר ונסמך לכי קולך ערב ואיסורו משום הרהור כמו שכתב הרשב"א בברכות שם, ואילו בירושלמי מתפרש כקול המביא לזנות ואפילו קול דיבורה כל שגורם להתקרבות לערוה.
ולפי זה ניחא הכל בס"ד כי בקדושין שם חשש רב יהודה שמא שאלת שלום תביא לקירוב הדעת עם ילתא ולא משום הרהור ועיין בחדושי הרשב"א בברכות שם, וגם בספר חסידים החשש הוא לקירוב הדעת בין הבחור לבתולות שהוא מלמדן ואינו תלוי בשירה דווקא. וכן בקריאת המגילה י"ל שאין לך חשש לקירוב הדעת יותר מזה שאשה תוציא גבר ידי חובתו במגילה. וכל אלה נלמדים ממאמר שמואל בירושלמי קול באשה ערוה שנאמר והיה מקול זנותה וגו' ומטעם קירוב דעת ואינם תלויים בהרהור.
ולפי זה כל שכן אין לדמות קול אשה בקריאת המגילה לקול אשה בקריאת התורה. ורק נפלאתי שלא מצאתי מי שהביא ירושלמי זו מלבד ראבי"ה בסימן ע"ו, ומפרשי הירושלמי העלימו עין מדברי שמואל אלה ולא כתבו דבר וצ"ע. עכ"ל.

ומענין לענין, בקשר בין קריאת המגילה לקריאת התורה מצאתי שיטה חדשה בספר האשכול בהלכות חנוכה ופורים צד 30, שהביא שנשים פטורות ממקרא מגילה לדעת בה"ג ולכן אינן מוציאות אנשים ידי חובתם, וכתב עוד וז"ל ואי קשיא מ"ש מנר חנוכה דאשה מדליקה ומוציאה את הבית, י"ל שאני מ' מגילה שדומה לקריאת התורה להכי תקנו שלא תוציא אנשים עכ"ל.

וקשה מהו להכי תקנו מפני שדומה לקראת התורה, הלא לדעת בה"ג נשים אינן חייבות במקרא מגילה וממילא אינן מוציאות את הגברים ומה ענין תקנה לכאן, וגם איזה דמיון יש בין קריאת המגילה לבין קריאת התורה ונר חנוכה שבשניהם אין את ההבדל בין מקרא למשמע. אלא כך היא כוונת ספר האשכול, להכי תקנו וכו' כלומר הטעם שתקנו מעיקרא שאשה אינה חייבת במקרא מגילה היה כדי למנוע אפשרות שמהוצאת גברים ידי חובתם במגילה תבואנה גם לקרוא בתורה בצבור.

ומתורץ מה שהיה קשה לדעת בה"ג למה באמת נשים נתחייבו במשמע מגילה ולא במקרא מגילה והלא אף הן היו באותו הנס, ועיין בספר מרחשת חלק א' סימן כ"ב ומה שחילקתי בין מקרא למשמע בבני בנים חלק ג' סוף סימן ז'. אמנם לפי ספר האשכול אתי שפיר כי אכן נשים היו ראויות להיות שווות לגברים בקריאת המגילה אלמלא שחכמים גזרו. ואין זו כדעת הסמ"ג בהלכות מגילה ורבנו אברהם מן ההר במסכת מגילה דף י"ט עמוד ב', כי הם לא הזכירו דעת בה"ג ולשיטתם אשה חייבת במקרא מגילה כמו האיש ורק חכמים גזרו שלא תוציא אנשים במגילה כדי שלא תבוא לקרוא גם בתורה, ונפקא מיניה לבדיעבד. וכן מבואר מדברי רבנו אברהם מן ההר שבדיעבד איש ששמע קריאת המגילה מאשה יצא ידי חובתו, מה שאין כן לפי ספר האשכול גם בדיעבד לא יצא כי כך תקנו.

והנה קריאת המגילה בפורים קדמה למנין שבעה העולים לתורה בשבת, כי עזרא שתיקן את מספר העולים עלה לארץ ישראל י"ח שנים לאחר נס פורים, ומקודם נתקשיתי בזה ועכשיו הואר לי [ראה לעיל סימן ב']. לפי פרוש ספר האשכול ע"כ הגזרה שאשה לא תקרא בתורה קדמה אפילו לנס פורים, שהרי לדעתו תקנו שאשה לא תוציא גברים בקריאת המגילה על מנת שלא תבוא להוציאם גם בתורה ואלמא כבר נאסרו הנשים לקרוא בתורה קודם לכן, ולשון הברייתא אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה משום כבוד צבור עכ"ל הכי פרושו שאמרו חכמים כן עוד לפני שתקנו מנין ז' העולים ויתכן מלפני שיבת ציון או אפילו מימי בית ראשון.

והדברים מדויקים מאד, כי קודם תקנות עזרא לא היה מספר קבוע של קוראים בתורה ואפילו עולה אחד היה מוציא את הרבים את כל חובתם בקריאה, ועיין במסכת בבא קמא דף פ"ב עמוד א' חד גברא תלתא פסוקי אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי עכ"ל. ונמצא שקריאת המגילה על ידי קורא אחד דמתה לגמרי לקריאת התורה על ידי עולה אחד קודם תקנות עזרא ושפיר חששו שמא תתחלפנה זב"ז. וגם אינה גזרה לגזרה אלא כולה חדא גזרה ודוק.

גם טעם הגזרה משום כבוד הצבור עולה יפה, כי כאשר רק קורא אחד הוציא את הרבים ידי חובתם בקריאת התורה בוודאי לא היה לכבודם שדוקא אשה היא שתקרא לבדה. ומעין זה באר הגמו"ז זצלה"ה שבשו"ת חות יאיר סימן רכ"ב ושאר אחרונים לא אסרו אמירת קדיש על ידי אשה אלא לפי מנהגם שרק אבל אחד היה אומר קדיש כל פעם ועיין בבני בנים חלק ג' סימן כ"ז בהג"ה, ושעל כן לא היה מן הראוי שהאומר היחידי תהיה אשה.

ולעניננו אין להוציא את הברייתא ממשמעותה שבקריאת התורה אין חוששים לקול באשה ערוה, כי אין זה מין זמר שאסרו חכמים ואפילו בקריאת המגילה אין חשש זה עיקר. וזו היתה הילכתא למשיחא כי עליות נשים נאסרו משום כבוד הצבור ועיין בבני בנים חלק ב' סימן י"א, אלמלא שיש מערערים היום מטעם מחילת הצבור. ברם עיקר הסברה להקל איננה משום מחילה לע"ד אלא מפני שהיום החזן הוא הקורא בתורה ולא העולים ואמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה ולא שאשה לא תברך, ולכן אין כאן משום כבוד הצבור או עבירה על דברי חז"ל כמו שדייקתי לפי הסבר הגמו"ז בענין העליות לתורה. והארכתי בזה בבני בנים חלק א' סימן ד' וחלק ב' סימן י' והסקתי שעיקר הטעם לאסור עליות נשים היום הוא מפני שהן פתח למתבוללים ותו לא מידי.

יהודה הרצל הנקין