ב"ה, טבת תש"ס

נשאלתי אודות חיבוק ונישוק לקרובי משפחה ובפרט על ידי חוזרים בתשובה, כי בני משפחותיהם נבערים מדעת ההלכה והם נפגעים ונעלבים כאשר החוזר או חוזרת בתשובה אינו מנשק לאח או לאחות ולשאר קרובים וקרובות כנהוג אצלם.

א
יסוד הדברים במסכת שבת דף י"ג עמוד א', עולא כי הוי אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו ואמרי לה אבי ידייהו, ופליגא דידיה אדידיה דאמר עולא אפילו שום קורבה אסור משום לך לך אמרי לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב עכ"ל. והדברים צריכים ביאור.

ותחילה יש לדקדק ששונה כאן משאר סחור סחור לכרמא לא תקרב, עיין במסכת פסחים דף מ' עמוד ב' לגבי תערובת חמץ ויבמות דף נ"ו עמוד א' ועבודה זרה דף נ"ח עמוד ב' ודף נ"ט עמוד א' לגבי סתם יינם ובבא מציעא דף צ"ב עמוד א' לגבי פועל המאכיל לאשתו ולבניו, שכולם מיירי במאכל ומשתה שהאדם נהנה מהם ונמשך אחריהם ולכן יש צורך להרחיקו מן המכשול ואומרים לו סחור סחור. מה שאין כן בחיבוק ונישוק לקרובות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן ואין לו הנאה מהן כמו שכתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה ו' ועיין במסכת יומא דף ס"ט עמוד ב' דאהני דלא מיגרי ליה לאינש בקרובתא עכ"ל למה יש לחשוש. וי"ל שהחשש הוא שאם יתרגל לנשק לקרובותיו שמא יבוא לנשק גם לשאר נשים וכמו שרואים היום שהרגילים לנשק איש לאשה לשלום אינם מבחינים בין קרובים וקרובות לבין ידידים וידידות. וזהו המשל לכרם, כי אסור לנזיר להתקרב לכרם אפילו במקום או בשעה שאין שם ענבים, כדי שלא יתרגל לכך בשעה שיש שם ענבים.

ועוד יש לדקדק לפי הלשון שעולא הוה מנשק לאחוותיה אבי חדייהו עכ"ל ובערוך ערך חד וברש"י במסכת עבודה זרה דף י"ז עמוד א' וקדושין דף ע' עמוד ב' פרשו שחדיא הוא החזה ולפי זה בי חדיא הוא הבגד המכסה את החזה, ותמוה מה טיבה של נשיקה זו אפילו כאשר האחות היא קטנה וכל שכן כשהיא מבוגרת שאז שדיים נכונו ולאו אורח ארעא לנשק שם. ואם נגרוס אידייהו ואמרי לה אבי ידייהו עכ"ל כלומר על הידים או על בתי הידים שהם השרוולים אתי שפיר וכן הוא בפרוש המשניות לרמב"ם במסכת סנהדרין פרק ז' משנה ד' שמנשק בתי ידי אחותו הגדולה ממנו או ידה עכ"ל, אבל לפי הערוך ורש"י והדפוסים שגרסו אבי חדייהו קשה. וי"ל שהבגד נקרא בית החזה מפני שמכסה את החזה יחד עם שאר החצי העליון שבגוף אבל לא היו מנשקים על מקום החזה אלא על הכתף, וכן כתב רש"י על הכתוב בשיר השירים ישקני מנשיקות פיהו וגו' שיש מקומות שנושקין על גב היד ועל הכתף עכ"ל וכן פירש הרמב"ן בפרשת ויצא על הכתוב וישק יעקב לרחל שנשק אותה על ראשה או על כתפה. והיום נשיקה על הכתף אינה מצויה ובאבן עזרא שם הזכיר נשיקה על הצוואר וגם נשיקה זו אינה מצויה בינינו, כי הרגלי הנשיקה הם מהדברים שנשתנו במשך הזמן והדורות ולא שמו לב על כך ועיין בדומה לזה בבני בנים חלק א' סימן ל"ז (7) ול"ח לענין מישוש הדפק. ונשיקה על הראש שנקט הרמב"ן פרושה על המצח וכן הוא בכל מקום בחז"ל או על הלחי כנהוג בימינו, ולמעט נשיקה מפה לפה שהיא דרך חתן וכלה כפרש"י בשיר השירים שם.

בוודאי עדיף לנשק לקרובה על ידיה ולא על פניה, ויותר עדיף לנשק על בתי הידיים שהם השרוולים ולא על גופה, ומכל מקום לגרסה אחת בגמרא אסר עולא לנשק אפילו על בית הידיים. והרמב"ם בהלכות איסורי ביאה לא פרט באיזה אופן אסור לנשק אבל מסתבר שכוונתו לאסור בכל ענין ואפילו על השרוולים כמו שבאר בפרוש המשניות.

ב
בבאור הגמרא דעולא פליג דידיה אדידיה ישנן ג' שיטות לע"ד. ותחילה מה שכתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה שם, וז"ל המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן או שנשק אחת מהן כגון אחותו הגדולה ואחות אמו וכיוצא מהן אף על פי שאין שם תאוה ולא הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טפשים הוא, שאין קרבין לערוה כלל חוץ מהאם לבנה והאב לבתו וכו' עכ"ל והובא בטור ושלחן ערוך אבן העזר סימן כ"א סעיף ז'. לפי הרמב"ם עולא פליגא דידיה אדידיה פי' שבתחילה התיר לנשק לאחיותיו ואחרכך חזר בו שכן כתב בפרוש המשניות למסכת סנהדרין שם, וז"ל נישוק הקרובות שאין טבע אנשי התורה מתעורר אליהן כגון האחות ואחות האם ואחות האב ובת הבת ובת הבן, מתועב מאד ואסור אלא שאין בו חיוב מלקות אם לא נתכוון ליהנות ואף על פי כן אסור, ואחד החכמים ע"ה היה מנשק בתי ידי אחותו הגדולה ממנו או ידה בשעה שהיה בא מבית המדרש, ונמנע מכך ונזהר ממנו וראה שאין דרך להתירו, ואמרו לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב עכ"ל בתרגום הר"י קאפח ז"ל. ורק לא הבנתי מה שכתב הרמב"ם שאין טבע אנשי התורה מתעורר אליהן עכ"ל, מה רצה להוסיף בזה.

והנה לדעת הרמב"ם המחבק ומנשק לעריות בדרך תאוה עובר על מצות לא תעשה של לא תקרבו לגלות ערוה כמבואר בספר המצוות לא תעשה שנ"ג ובהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה א', והרמב"ן בהשגות חולק. ובבני בנים חלק א' סימן ל"ז (7-9) הארכתי שלדעת הרמב"ם נגיעה בעלמא וכגון לחיצת יד אין בה סרך של איסור דאורייתא כיון שאינה מן הפעולות שאדם עושה אותן לקראת תשמיש, עיי"ש ובחלק ב' עמוד רל"ה בהערות לחלק א' עמוד קכ"ו.

ועיין בשו"ת פני יהושע חלק ב' סימן מ"ד שאפשר שנגיעה בעלמא בערוה אינה אסורה אפילו מדרבנן. וראיה לזה מצאתי במסכת ביצה דף כ"ה עמוד ב', רב נחמן שרא לילתא למיפק אאלונקי ופרש"י שנותן זרועו על כתף חברו וחברו על כתפו וזה בכסאו יושב על זרועותם וכו' עכ"ל, אבל במאירי פרש שאלונקי היינו שהיו יושבים על הזרועות ללא הפסק כסא עיי"ש וכן משמע ברבנו חננאל שכתב שאלונקי היא מרדעת של כתפים עכ"ל. ובערוך ערך אלנקי כתב, אתתא דבעיתא דלמא נפלה להכי שרי לכתף שסומכת ידיה על ראשיהן ולא נפלה עכ"ל. הרי שילתא שהיתה בתו של ריש גלותא ואשתו של רב נחמן היתה יוצאת באלונקי כשהיא סומכת בידיה על ראשי הנושאים אותה לפי פרוש הערוך ויושבת על זרועותיהם ללא הפסק כסא לפי פרוש המאירי ומה עוד שעשו כן בפהרסיא, והיאך לא חששו שמא תתכוון היא או אחד מנושאיה ליהנות לרגע מן המגע ונמצא עובר על איסור דאורייתא של לא תקרבו לפי הטוענים כן בדעת הרמב"ם, אלא בודאי ליתא [ראה לעיל סימן י"א].

ויש לההסתפק במי שמנשק לאשה על כף ידה כנהוג בכמה ארצות ומתכוון ליהנות ולהנות האם עובר על לא תקרבו לדעת הרמב"ם כיון ששם נשיקה עליה, או שמא נשיקה על היד אינה מן הפעולות הנעשות לקראת תשמיש ואין בה לאו בשום אופן, והשני נראה. ולפי זה מה שכתב בפרושו שאין בו חיוב מלקות אם לא נתכוון ליהנות וכו' עכ"ל קאי על נשיקה על הגוף והפנים אבל אינו קאי על מנשק ידי אחותו שבלאו הכי אין בו מלקות כיון שאינו דרך תאוות ביאה. וכן יש לחלק בין נשיקת הפה על הלחי שאף היא דרך הנימוס בכמה ארצות לבין נשיקה מפה לפה כדרך חתן וכלה כפרש"י בתהלים שם. וכל זה בנשיקות בין זכר לנקבה, ואילו בין זכר לזכר נמצא בירושלמי מסכת ברכות פרק א' הלכה ה' ופרק ד' הלכה א' שחכמים נשקו אחד לשני על הפה מרוב התלהבותם מדברי תורה שהשמיעו וכן במסכת כלה רבתי פרק ג' הזכירו נשיקות פה לפה בין אח לאח ובין בן לאב. וזה היה בימיהם שלא נחשדו ישראל על משכב זכר, אבל היום חלילה לשום זכר לנשק לשום זכר על השפתיים משום החשד.

ג
השיטה השניה בבאור מעשה עולא נראית בתוספות במסכת שבת שם, וז"ל [עולא] היה יודע בעצמו שלא יבוא לידי הרהור דצדיק גמור היה כדאמרינן בפרק ב' דכתובות (יז.) דרב אדא בר אהבה (בדפוסים שלנו: רב אחא) מרכיב לה אכתפיה ומרקד, א"ל רבנן אנן מהו למעבד הכי א"ל אי דמיא לכן כי כשורא לחיי ואי לא לא והספר לא חש לפרש ולהאריך כאן למה היה עושה עכ"ל התוספות. וקצת קשה לפי פרושם שם ובעבודה זרה דף י"ז עמוד א' שעולא היה מקיל לעצמו כיון דדמיא עליה ככשורא אבל מחמיר לאחרים מפני סחור סחור וכו', אם כן באמת לא פליג דידיה אדידיה וכן העיר מהרש"א. ונראה שאכן כן הוא לדעת התוספות ועדיף לפרש כן כדי שלא יסתור עולא את דברי עצמו, ופליגא דידיה אדידיה הוא לאו דוקא ועיין בדומה לזה בחידושי הרמב"ן למסכת שבת דף ס"ח עמוד ב' וחידושי הרשב"א בנדרים דף מ' עמוד ב' לגבי שמואל שגם עליו אמרו ופליגא דידיה אדידיה.

ומה שכתבו התוספות שהגמרא לא חשה לפרש ולהאריך למה היה עושה היינו שבגמרא לא אמרו על עולא דדמיא עליה ככשורא או כקאקי חיוורי כפי שהעידו על עצמם רב גידל דיתיב אשערי טבילה ורב אחא שהרכיב כלה על כתפיו. והטעם נראה כי מעשי רב גידל ורב אחא היו חמורים יותר וקשים להרהור ולכן הוצרכו להסביר דדמיא עלן ככשורא וכו' מה שאין כן במעשים קלים יותר כמו של עולא, ומכל מקום דין אחד ומעמד שווה לכולם כצדיקים גמורים.

ד
מלבד שיטת הרמב"ם ושל התוספות יש לרמב"ן שיטה אחרת לע"ד כמו שאבאר. ז"ל מסכת קדושין דף פ"א עמוד ב', רב אחא בר אבא ויש גורסים רב חנן בר רבא, איקלע לבית רב חסדא חתנו, שקלא לבת ברתיה אותבוה בכנפיה עכ"ל פי' הושיב את בת בתו הקטנה בחיקו, והיא היתה כבר מקודשת. ותמה רב חסדא אל חותנו היאך עבר על מה שאמר שמואל אין משתמשים באשה, והשיב לו ראב"א אנא כאידך דשמואל סבירא לי דאמר שמואל הכל לשם שמים עכ"ל.

והנה לדעת התוספות מאמר רב אחא בר אבא בשם שמואל הכל לשם שמים שווה כאילו אמר דדמיא עלי ככשורא או כקאקי חיוורי, ועיין בתוספות במסכת שבת ובמסכת עבודה זרה דף י"ז בד"ה ופליגי דידיה אדידיה. ומבואר כן בתוספות רבנו אלחנן במסכת עבודה זרה שם, וז"ל עולא היה מתיר לעצמו הואיל והיתה דמיא עליו ככשורא כדאמרינן פ"ב דכתובות (יז.) גבי כלה ואמרינן בסוף קדושין אנא כאידך דשמואל ס"ל דאמר הכל לשם שמים עכ"ל הרי שהשווה בין עולא לבין ר' אחא שאמר דמיא עלי ככשורא ולבין ר' אחא בר אבא, ורבינו אלחנן היה בנו של ר"י בעל התוספות ורוב דבריו הם מדברי אביו והם הם דברי התוספות במסכת שבת ועבודה זרה.

ברם הרמב"ן בהשגה לספר המצוות לא תעשה שנ"ג כתב על המעשה של רב חנן בר רבא לפי גרסתו, וז"ל אילו היה בקריבה לאו גמור מן התורה לא הותרה אפילו לחסידים העושים לשם שמים, אלא הכל גדר וסייג ומותר בקרובות למי שמוחזק שאינו חשוד לעשות כיעור ונמנע משאר נשים עכ"ל והוא לשיטתו שאין לאו דאורייתא של קריבה לעריות כי אם איסור ביאה בלבד כמו שהאריך שם ובחדושיו למסכת שבת, ובא לאמר שאילו היה לאו כזה לא היה מותר אפילו לצדיקים גמורים להסתכן לעשות פעולה העלולה להביא לעבור על הלאו, ובכך בקש להוכיח שהכל מדרבנן. אבל תמוה, מה הוא זה שכתב שמותר בקרובות, וכי רק בקרובות מותר והלא רב אחא הרכיב כלה על כתפיו ולא נזכר שהיתה קרובתו ורב גידל ורבי יוחנן ישבו בפתח שערי טבילה והנשים שיצאו משם לא היו קרובותיהם דווקא.

ולע"ד הרמב"ן דייק היטב במה שכתב שמותר בקרובות וכו' כלו' דוקא בקרובים, כי אין זו המדרגה של דדמיא עליו ככשורא אלא פחותה ממנה בהרבה, ובא הרמב"ן לאמר שבקרובות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן דיו שיהיה מוחזק שאינו חשוד לעשות כיעור ושנמנע מלחבק ולנשק נשים שאינן קרובותיו. ואתי שפיר שלא נקטו בגמרא שעולא היה צדיק גמור ושאחותו דמיא עליו ככשורא, כי כדי לנשק לאחות אבי ידיה וכו' לא היה צריך להיות במדרגה זו. וראיה לחלק כן, כי אם כדעת התוספות שעולא היה מקיל רק לעצמו ומחמיר לאחרים שאסור להם לנשק כן לאחיותיהם. קשה, כי אין זה נקרא דפליגא דידיה אדידיה, כי מה שצדיק גמור עושה כיוצא מן הכלל אינו נקרא חולק על הכלל. ולכן פרש הרמב"ן שלא בדדמיא עליה ככשורא עסקינן אלא שכל מי שמוחזק וכו' מותר לו לנשק לקרובותיו אבי ידייהו או להושיב נכדתו הקטנה בחיקו, ויש אנשים רבים כאלה ולכן שפיר שייך לאמר דפליגא דידיה אדידיה במה שאמר כל קריבה בעולם אסירא. ולפי זה הרמב"ן סובר כהתוספות שעולא אינו סותר דברי עצמו ולא חזר בו.

והנה בהשגות שם ובחידושיו כתב הרמב"ן שעולא היה מנשק לאחיותיו בהפסק ושינוי אבי ידייהו שלא כדרך הנושקים, וגרס אבי ידייהו בדווקא ולא גרס אידייהו וכן היא גירסת הגמרא בכמה כת"י, כי נשיקה אבי ידייהו שהם השרוולים נחשבת נשיקה בשינוי ולעומת נשיקה על גב היד שהיתה רגילה אצלם כמו שפרש"י שדרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו^*(הג"ה) וכן כתב הרמב"ם בפרוש המשניות שעולא היה מנשק ידי אחותו הגדולה ממנו, ומכאן שחובה על האדם לכבד את אחותו הגדולה עיין בברכי יוסף ביורה דעה סימן ר"מ אות כ"ב ושלא כחולקים שם, וכן לכבד את כל אחיותיו הגדולות ממנו שהרי לפי כמה נוסחאות עולא הוה מנשק לאחוותיה בלשון רבים. ושוב נלמד משם שחייב אדם לכבד את כל אחיו הגדולים ולא רק את האח הבכור.
ובמשמרת שלום ביורה דעה שם אות ג' בסוגריים הקשה דאדרבה רש"י כתב דדרך בני אדם וכו' ומשמע דאינו מהחיוב עכ"ל, ואינו נכון לע"ד כי אמנם צריך אדם לכבד את אחותו הגדולה אבל מנין שצריך לכבד אותה דוקא על ידי נשיקה על הידיים ולא באופן אחר, ולכן פרש"י שכך היתה דרך העולם לחלק כבוד לגדולים.
בהגהות הריעב"ץ במסכת עבודה זרה שם פרש שאחיותיו של עולא גידלו אותו, אך כמדומה שלא נזכר בשום מקום שעולא היה יתום ולכן יותר נראה שאחיותיו עזרו לאמו לגדלו וכדרך הבנות לעזור לאמן. וזוהי כוונת הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת שכתב שמרים גידלה את משה על ברכיה, ומתי עשתה כן והלא בתחילה היה משה אצל אמו ואחרכך בבית פרעה, אלא פי' שמרים סייעה בגידולו ולכן משה היה חייב בכבודה. בארכובה או בפס ידיו [משום כבוד] עכ"ל. אמנם היום שאין המנהג לנשק כן גם לנשיקה על גב היד מהווה שינוי, ופשוט שכל מה שאפשר לשנות בנשיקה לקרובים עדיף.

ה
יש פליאה בהלכות חיבוק ונישוק לע"ד כי ז"ל הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה שם, אין קרבין לערוה כלל חוץ מהאם לבנה והאב לבתו. כיצד, מותר האב לחבק בתו ולנשקה ותישן עמו בקרוב בשר וכן האם עם בנה כל זמן שהם קטנים, הגדילו ונעשה הבן גדול והבת גדולה וכו' זה ישן בכסותו והיא ישנה בכסותה עכ"ל. הפוסקים הבינו שמותר לאב לחבק ולנשק לבתו והאם לבנה בין קטנים בין גדולים ושהחילוק בין קטנים לבין משהגדילו שייך רק לענין לישון עמהם בקירוב בשר, עיין באבן העזר סימן כ"א בפרישה אות ז' ובבית שמואל ובערוך השלחן שם. ואינו נכון בדעת הרמב"ם כי בפרוש המשניות בסנהדרין שם מבואר ההפך מזה, וז"ל מותר לאם לנשק לבנה ולחבקו עד שישלמו לו שתים עשרה שנה ואחר כן ייאסר עליה כשאר העריות, וכן האב מנשק את בתו ומחבקה עד שיימלאו לה תשע שנים ותיאסר עליו אחר כך עכ"ל בתרגום הרב קאפח וגם בתרגום הישן הוא כן. הרי שמשהגדילו אסורים גם בחיבוק ונישוק לבן ולבת, וממילא גם במשנה תורה כוונתו כן עיי"ש ובסמ"ג לא תעשה קכ"ו וכן נראה במאירי בסוף מסכת קדושין בד"ה כבר בארנו.

ומה שכתב בספר יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות ו' שאין הרמב"ם סותם דבריו במשנה תורה וסומך על מה שכתב בפרושו אינו ענין לכאן כי שם מיירי כשהרמב"ם השמיט הלכה לגמרי, מה שאין כן במקום שהביא הלכה אלא שדבריו במשנה תורה אינם ברורים דים בוודאי יש לסמוך על פרושו לברר כוונתו ביד. ודעת הרמב"ם היא שרק מה שהתירו בהדיא במשנה במסכת קדושין דף פ' עמוד ב' לאב לישון עם בתו בקירוב בשר ולאם עם בנה כאשר הם קטנים, בזה לא שייך לאסור וממילא מותר גם לחבק ולנשק להם בקטנותם במכל שכן משינה בקירוב בשר, אבל משהגדילו אסורים בכל.

ולמעשה מנהג כל העולם שהאב מחבק ומנשק לבתו והאם לבנה בין קטנים בין גדולים וכמשמעות השלחן ערוך באבן העזר סימן כ"א סעיף ז' ושלא כרמב"ם, ולפלא על האחרונים שלא עמדו על דעתו בזה. והגם שלשון השלחן ערוך שם בנוי על לשון הרמב"ם, אם התכוון השלחן ערוך לפסוק לפי דעת הרמב"ם כפי שמבואר בפרוש המשניות ולאסור חיבוק ונישוק לבנים ובנות המבוגרים היה צריך לפרש. ועוד שבשלחן ערוך העתיק לשונו מהטור ולא ישירות מן הרמב"ם וכמדומה שפרה"מ לא היה בידי הטור כי לא הזכיר אותו בשום מקום ולא התכוון בשלחן ערוך אלא למה שהתכוון הטור, אף על פי שפרוש המשניות שפיר היה בידי הבית יוסף שהזכיר אותו באותו סימן גופא וצ"ע שלא שם לב לדברי הרמב"ם שם.

ומכל מקום גם לדעת הרמב"ם יש חילוק בין אב ואם לבין שאר קרובים, כי בהלכות איסורי ביאה כתב שחיבוק ונישוק לשאר קרובים הוא דבר מגונה ביותר ומעשה טפשים ואילו בחיבוק ונישוק בין הורים לילדיהם נמנע מלכתוב שום מלת גנאי אלא רק שאסור לעשות כן. ולכן לא תקשה עליו ממלכים־א פרק י"ט שאמר אלישע אשקה נא לאבי ולאמי עכ"ל והיאך ביקש לעשות דבר שהוא מגונה ומעשה טפשים, כי חיבוק ונישוק להורים אינו מגונה לדעת הרמב"ם ורק חכמים אסרו לעשות כן משום סחור סחור וכו' ובימי אלישע עדיין לא גזרו. ואילו לדעת התוספות מעולם לא נאסר חיבוק ונישוק בין הורים לילדיהם, ומעשה אלישע מובן כפשוטו.

ורק לא נתבאר מהו המקור לדברי הרמב"ם שנשיקת האח לאחותו וכו' היא מגונה ביותר ומעשה טפשים. ויש להעיר משיר השירים פרק ח' מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי עכ"ל, שאם נשיקה בין אח לאחות היא מגונה בעצם ומעשה טפשים שפיר יבוזו לה. ואולם יש לדחותו ואדרבה משם מקור לרמב"ם, כי במדרש פרשו שבחוץ היינו במדבר מחוץ ליישוב, ואלמא רק במקום שאין מי שרואה אותם לא יבוזו לה מה שאין כן אם יתנשקו בעיר. אך עדיין קשה כי לפי זה הנשיקה אינה מגונה בעצם אלא רק מפני שאחרים רואים ואילו הרמב"ם לא חילק כן.

ועוד יש להעיר משמות רבה פרשה ה' אות א', וז"ל כל הנשיקות של תפלות הן חוץ מג' נשיקה של גדלות נשיקה של פרישות נשיקה של פרקים וכו', וי"א אף נשיקה של קריבות אין בה גנאי שנאמר וישק יעקב לרחל שהיתה קרובתו עכ"ל עיי"ש, הרי שנשיקה בין קרובים אינה תפלות ואין בה גנאי. והגם שאין ראיה מרחל כי היא היתה בת דודו של יעקב ומותרת לו, מכל מקום ממה שהמדרש סתם שנשיקה של קריבות אינה של תפלות משמע שאין חילוק בין קרובה לקרובה. אכן לשיטת התוספות ניחא כי חיבוק ונישוק של אח לאחות ולשאר קרובים אינם מגונים בעצם ולכן התיר עולא לעצמו לנשק לאחיותיו, ורק אסר לאחרים משום סחור סחור.

ו
אלמלא שהראשונים לא בארו כן נראה לע"ד שעולא לא הקפיד אלא שלא להתרגל לנשק לאחיותיו אבל באקראי אין קפידא, וכן משמעות הגמרא עולא הוה מנשק להו לאחוותיה עכ"ל שעשה כן תמיד כשחזר מלימודיו, וכן פרש"י במסכת עבודה זרה שם שדרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו וכו' עכ"ל. וממילא אינו קשה מאלישע שלא נשק לאביו ולאמו אלא פעם אחת לפני שהלך אחרי אליהו, ועוד שהיתה זו נשיקה של פרישות כמו שהביאו במדרש הנ"ל ותשק ערפה לחמותה עכ"ל ואין בה גנאי. תלמידי חכמים נהגו להמעיט בחיבוק ונישוק אף במה שמותר אם לא בזמן הראוי להם וכמו שהביא הגמו"ז זצלה"ה מן המדרש, והעתקתי דבריו בבני בנים חלק ג' מעבר לשער הספר באות ג'. וראה בעלי תמר על הירושלמי במסכת ברכות פרק א' הלכה ה' שרשם כמה מנהגים בענין נשיקות.

ולפי זה עיקר ההקפדה בחיבוק ונישוק לקרובים היא שלא לעשות כן בקביעות. ומה שרב אחא בר אבא הושיב בת בתו בחיקו ומשמע שעשה כן רק פעם אחת ואף על פי כן הקפיד רב חסדא, שם עכ"פ נמשך המעשה לאיזה זמן, אבל מה שהוא באקראי וגם אינו אלא לרגע קל יותר ועיין בתוספות במסכת סוטה דף י"ט עמוד א' בד"ה וכהן מניח שהביאו מן הירושלמי שאין יצר הרע מצוי לשעה ובמה שכתבתי בבני בנים חלק א' סימן ל"ז (4).

ז
כל זה בחיבוק ונישוק בין הורים לילדיהם, אבל בנשיקה בין אח לאחותו ולשאר קרובות גם התוספות אוסרים, ולשיטתם לא הותר לנשק כן אלא לצדיקים גמורים כעולא ורב אחא בר אבא ורק הרמב"ן מתיר למי שמוחזק בכשרות ועל ידי שינוי כנ"ל אפילו אם אינו צדיק גמור. ומכל מקום יש ללמד זכות על המחבקים ומנשקים לקרובותיהם היום אפילו לדעת התוספות, כי הנה ז"ל הגמרא במסכת קדושין דף פ"א עמוד ב', רב אחא בר אבא שקליה לבת ברתיה אותבוה בכנפיה וכו' אנא כאידך דשמואל סבירא לי דאמר שמואל הכל לשם שמים עכ"ל. וכתבו התוספות בד"ה הכל לשם שמים, ועל זה אנו סומכים השתא שאנו משתמשים בנשים עכ"ל וכן כתב הסמ"ג בסוף לא תעשה קכ"ו. ובדומה לזה כתב בספר ההשלמה בברכות דף כ"ד עמוד א' בשם הראב"ד, וז"ל ואסור לשמוע דבריה וכו' ואפילו לשאלת שלום, והאידנא נהגו בשאלת שלום ובדברי צורך והכל לשם שמים עכ"ל. וכוונתם היא שכולם ולא רק בעלי התורה ושאר ת"ח סמכו על זה להתיר שימוש בנשים וכו' וכן הוא ברמ"א באבן העזר שם שכתב לכן נהגו להקל בדברים אלה עכ"ל.

ולכאורה אינו מובן כלל, כי התוספות פרשו שרב אחא בר אבא היה צדיק גמור דדמיא עליו ככשורא כמו שהבאתי למעלה ומה שייך ללמוד ממנו להתיר לשאר העם. ובריטב"א בסוף קדושין הביא מעשי האמוראים וסיים שאין ראוי להקל בזה אלא חסיד גדול שמכיר ביצרו עכ"ל ואטו כל העולם הם חסידים גדולים המכירים ביצרם. וע"כ צ"ל שאף על פי שאין אדם רשאי להקל לעצמו בענינים אלה אלא אם כן הוא חסיד גדול ומכיר ביצרו כלשון הריטב"א, זהו ביחיד, אבל בדבר שנתפשט ודשו בו רבים יכולים הרבים לסמוך שמתוך רוב הרגלם לא יבואו לידי הרהור, וזהו שכתבו התוספות שעל הכל לשם שמים אנו סומכים שאנו משתמשים בנשים.

ועיין בספר לקח טוב בחלק יורה דעה עמ' 37 שכתב בשם רבו בעל תרומת הדשן, וז"ל ואמר שמותר לילך אחר אשת חבר או אחר אמו משום שבזמן הזה אין אנו מוזהרין כ"כ מלילך אחרי אשה עכ"ל. וקשה והלא איסור ההליכה אחרי אשה מפורש במסכת ברכות דף מ"א עמוד א' ומי התיר להם איסור זה, וגם הלשון שאין אנו מוזהרין כל כך עכ"ל צריך ביאור. אלא כך הוא פתרונו לע"ד, שבימי התרומת הדשן כבר הורגלו הנשים ללכת בין האנשים ולפני האנשים ולכן לא הרהרו בהן כ"כ וכן פרש בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט' סימן נ' אות ג'. ובמכתב מהגרשז"א ז"ל המופיע שם לא דחה פרוש זה אבל פרש באופן שונה קצת שהיום אי אפשר להימלט מללכת אחרי נשים כיון שהן נמצאות בכל מקום, אבל לע"ד לשון אין אנו מוזהרין עכ"ל אינו משמע כן. ומה שהתנה בלקט יושר לילך דוקא אחר אשת חבר או אחר אמו נראה שמיירי באמו של חבר ולא באמו של האיש ההולך, והטעם נראה משום שאלה אינן חשודות לדקדק בפסיעותיהן ולהתנועע באופן מגרה, ולהבדיל מבתו של ר' חנינא בן תרדיון במסכת עבודה זרה דף י"ט עמוד א'.

וביתר בירור כתב מהרש"ל בספר ים של שלמה במסכת קדושין פרק ד' בהקדמה לסימן כ"ה, וז"ל יבואר הכל מה שעיניו רואות וגם שמושל ביצרו ויכול להתגבר עליו מותר לו לדבר ולהסתכל בערוה ולשאול בשלומה, ועל זה סומכים כל העולם שמשתמשים ומדברים ומסתכלים בנשים עכ"ל. ובענין ההקדמות שבספר ים של שלמה עיין בבני בנים חלק א' סימן ח' בהג"ה ובחלק ב' עמוד רל"ג. וקשה, כיון שתלה ההיתר במי שמושל ביצרו היאך כתב שעל זה סומכים כל העולם, כי אטו כל העולם מושלים ביצרם הם וכמו שהקשינו בתוספות. ובגוף דיונו שם העתיק את דברי התוספות וגם את דברי הריטב"א ונראים כסותרים. אלא כיון שרבים דשו בו לכן סומכים להיתר.

ומפורש כן בספר הלבוש שחיבר מהר"ם יפה תלמידו של מהרש"ל, שבמנהגים שבסוף חלק אורח חיים הביא מספר חסידים שאין לאמר שהשמחה במעונו בסעודות הנשואין אם אנשים ונשים רואים זא"ז כיון שיש שם הרהורי עבירה, וכתב הלבוש וז"ל אין נזהרין עכשיו בזה ואיפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין אנשים ואין כאן הרהורי עבירה כ"כ דדמיין עלן כקאקי חיוורא מרוב הרגלן בינינו וכיון שדשו דשו עכ"ל והם הם הדברים שכתבתי. ומעין חילוק זה לגבי הרגל נשים לצאת בערוך השלחן אורח חיים סימן ש"ג אות כ"ב. ועיין באוצר הפוסקים סימן ס"ב סעיף קטן ס"ז אות ג' בענין אמירת שהשמחה במעונו וישיבת אנשים ונשים בחתונות ומשם למה שכתבתי בבני בנים חלק א' סימן ל"ה.

ומה שכתב הלבוש שאין כאן הרהורי עבירה כ"כ עכ"ל וקשה מהו כ"כ והלא גם מקצת הרהורי עבירה אסורים? אם איננה שיגרת הלשון י"ל דהכי קאמר שלא אסרו חכמים אלא מה שקרוב להביא לידי הרהור ואילו למנוע הרהור לגמרי הוא דבר שאי אפשר כי לא ניתנה התורה למלאכי השרת. וכבר אמרו במסכת בבא בתרא דף קס"ד עמוד ב' שלש עבירות אין אדם ניצל מהן בכל יום הרהור עבירה וכו' עכ"ל ובפרט בחורים שההרהור מצוי אצלם כמו שפרש"י במסכת סוכה דף כ"ו עמוד ב'. וסוף דברי הלבוש כיון דדשו דשו עכ"ל מתפרש בשני אופנים, הא' כמו במסכת גיטין דף נ"ו עמוד ב' עיי"ש שדבר שאנשים מתרגלים לו שוב אינם שמים לו לב, והב' שלא היינו ממציאים תערובת אנשים ונשים מדעתנו אבל מה שעשוי עשוי וסוף סוף מפני ההרגל אין מהרהרים היום כל כך.

אפס כי בים של שלמה במסכת כתובות פרק א' סימן כ' וגיטין פרק א' סימן י"ח שיבח את ספר חסידים ובכתובות כתב שראה כמה קלקולים שנבעו מישיבת אנשים ונשים ביחד. אבל אין זה סותר דברי עצמו במסכת קדושין לע"ד, כי מיירי בסעודות נישואין ומשתאות עם זמר שיש בהן שתייה והוללות ורקודים עם הבתולות כמו שהאריך במסכת גיטין שם ושעל כן יש לחשוש יותר לקלקול, מה שאין כן במסכת קדושין שם מיירי בעניני יום יום. ועוד שבכתובות כתב שברוב המקומות במדינתו החתן והשושבינים אוכלו בבית אחד והכלה עם שושבינים שלה בבית אחר, הרי שעדיין לא נהגו רובם לשבת יחד בחתונות וממילא לא היה לו ללמד זכות על מנהג תערובת אנשים ונשים שטרם נתפשט, מה שאין כן באתריה של הלבוש כבר לא נזהרו מזה ולכן באר שכיון שהורגלו הנשים להיות בין האנשים אינם מהרהרים כ"כ וכיון דדשו דשו.

וכיוצא מדברי הלבוש כתב בערוך השלחן באורח חיים סימן ע"ה אות י', בענין קריאת שמע בפני שער מגולה של נשים בדורות אלה שבעו"ה רוב הנשואות הולכות בגילוי ראש נגד הדין. והביא דברי ראבי"ה שכל הדברים שהזכרנו לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להיגלות אבל בתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן דליכא הרהור' עכ"ל ראבי"ה וכיון שאצלנו גם הנשואות כן ממילא ליכא הרהור עכ"ל ערוך השלחן, והוא על הדרך שכתבנו. ועל מחלוקות הערוך השלחן עם המשנה ברורה ראה בבני בנים חלק ב' סימן ח' וחלק ג' סימן כ"ו (7) ובהערות בסוף חלק ג'.

בקהילות יהודי גרמניה עד להכחדתן בשואה הי"ד וגם אחר כך בשארית הקהילות בכמה מקומות בעולם נהגו להקל בנתינת יד לנשים וישיבה מעורבת בחתונות ושעורי תורה ובכל מקום וכיוצא באלה, ובוודאי סמכו על התוספות ועל הים של שלמה והלבוש ועיין בספר בית מאיר באבן העזר שם. והיינו בדברים שיש בהם צורך קצת כמו שכתב הראב"ד ובדברי צורך עכ"ל. ובמקום שמדקדקים במצוות ומקפידים בתלמוד תורה לילדיהם וקובעים עתים לתורה אזי מה שמקילים במקצת ההרחקות מן הנשים שייך בו הכל לשם שמים, ורק אין שום היתר לגרות יצר הרע בעליל על ידי תלבושת חשופה ורקודים ושחיה מעורבת וכדומה כי לאלה לא מועיל שום הרגל. וישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם.

ח
תברא לדינא לע"ד, מלבד חו"נ של אב ואם עם בת ובן שמותר בכל ענין לפי המנהג, בשעת הדחק ובפרט לבעלי תשובה המבקרים אצל משפחותיהם יש להתיר לחבק ולנשק אחים לאחיות ולשאר קרובים לפי הצורך. והוא על פי שיטת התוספות ומנהג העולם שבמה שדשו בו הרבים אין לחשוש כ"כ להרהור, ועל פי השיטה הנראית ברמב"ן שבקרובים שאין לבו נוקפו עליהן די בחזקת כשרות ואין צורך להיות יחידי סגולה וכן הדעת נוטה, וינשק בשינוי ככל שאפשר. ועוד מפני שאין החיבוק ונישוק אלא באקראי ואינו נמשך בזמן, ויש לצרף כסניף גם את דעת שו"ת בתי כהונה שהובאה באוצר הפוסקים סימן כ"א סעיף קטן נ"א שלפי הרמב"ם והטור אין איסור חיבוק ונישוק בקרובים אלא דרך אזהרה עיי"ש. וכל זה בביקורים לעתים רחוקות, אבל אם נפגשים עם קרוביהם תדיר צריך להסביר להם שאין דרכינו בכך.

יהודה הרצל הנקין