שו"ת בני בנים, חלק רביעי א׳:א

א
אשר לאמירת שלא עשני אשה בלחש, כן אני נוהג הרבה שנים וכן חינכתי את בני, ברם זהו ביחידות ואילו כבודו שאל לגבי שליח צבור בבית הכנסת.

ותחילה נבאר כוונת הברכה. מקורה במסכת מנחות דף מ"ג עמוד ב', תניא היה ר' (מאיר) [יהודה] אומר חייב אדם לברך שלוש ברכות בכל יום ואלו הן, שלא עשאני גוי שלא עשאני אשה שלא עשאני בור. רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דהוה קא מברך שלא עשאני בור, אמר ליה כולי האי נמי? אמר ליה ואלא מאי מברך שלא עשאני עבד? היינו אשה! עבד זיל טפי עכ"ל.

ופרש"י בשני לשונות המחולקים בשלשה דיבורי המתחיל, ויש לחבר את החלקים ולקרוא כל לשון בפני עצמו. וז"ל הלשון הראשון, כולי האי נמי, דמשבח עצמו שאינו עם הארץ. היינו אשה, דאשה נמי שפחה לבעלה כעבד לרבו. זיל טפי, אפ"ה מזולזל העבד יותר מן האשה. וז"ל הלשן השני, כולי האי נמי, בשלמא עובד כוכבים ואשה הואיל ולא בני מצוה נינהו שפיר מברכת, אלא בור בר מצוה הוא. היינו אשה, דלענין מצות אשה ועבד שווין דגמרינן לה לה (חגיגה ד). זיל טפי, כלומר זיל והוסיף ובירך שלא עשאני עבד כדי להשלים עכ"ל פרש"י.

לפי הלשון הראשון בנו של רב אחא בר יעקב בירך שלא עשני בור והתפאר שאינו עם הארץ אלא ת"ח, ואביו גער בו שאין לו להתגאות בכך. ועיין במסכת קדושין דף כ"ט עמוד ב' שאכן הבן לא הצטיין בלימודיו, ואינו אותו ר' יעקב בר אחא שהיה אמורא מפורסם כי שם שם האב היה אחא ואילו כאן רב אחא. ושאל הבן כיצד יברך כדי להשלים לג' ברכות, שאם יברך שלא עשני עבד לא הוסיף כלום כי כבר היה מברך שלא עשני אשה ועבד ואשה שווים ששניהם משועבדים, והשיב לו אביו שמכל מקום יברך שלא עשני עבד בנפרד כי העבד מזולזל יותר. ואילו לפי הלשון השני הבן ברך שלא עשני בור כלו' עם הארץ שאינו זהיר במצוות, והעיר לו אביו שאם מצד החיוב במצוות הוא והבור שווים. ואם משום שהוא זהיר במצוות יותר מעם הארץ לא שייך לברך על זה, כי הקב"ה אינו גוזר על האדם כמה מצוות ישמור כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כך נ"ל לדעת רש"י. ושאל הבן כיצד לברך להשלים לג' ברכות, שאם יברך שלא עשני עבד לא הוסיף כלום כי כבר היה מברך שלא עשני אשה ועבד ואשה שווים בחיוב המצוות, והשיב לו אביו שמכל מקום יברך שלא עשני עבד בנפרד כדי להשלים לג' ברכות.

נמצא שלפי הלשון הראשון מי שהוא זכר ובן־חורין מברך שלא עשני עבד ושלא עשני אשה כדי להודות לקב"ה על מעמדו בחברה, ולעומת אשה ועבד שהם כפופים לאחרים. וקצת קשה לפי זה מהי הברכה שלא עשני גוי והלא היהודים בימי חז"ל היו כפופים לגויים ולא להפך, וצ"ל שמכל מקום ישראל הרגישו עליונות על הגויים ובפרט על העע"ז הממוצע, ועוד משום שסופו של משיח לבוא ונהיה לנס עמים ויקוים בנו יהיו מלכים אומניהם וגו'. מה שאין כן לפי הלשון השני האיש מברך כדי להודות על הטובה שנתחייב בהרבה מצוות, ולעומת אשה ועבד הפטורים ממצוות עשה שהזמן גרמא וכל שכן גוי.

ב
ואיזה משני הלשונות בפרש"י הוא העיקר, בתוספתא במסכת ברכות פרק ו' הלכה כ"ג מפורש כלשון השני וכן הוא בירושלמי שם פרק ט' הלכה א', וז"ל הירושלמי ברוך שלא עשאני בור שאין בור ירא חטא, ברוך שלא עשאני אשה שאין האשה מצווה על המצוות עכ"ל כלו' שאינה מצווה על מצוות עשה שהזמן גרמן.

ויש לדקדק בבית יוסף באורח חיים סימן מ"ו שפתח בלשון השני בפרש"י אבל סיים בלשון הראשון, וז"ל פרש"י היינו אשה דלענין המצוות אשה ועבד שוין דגמרינן לה לה מאשה. זיל טפי, אפילו הכי מזולזל העבד יותר מהאשה עכ"ל והשמיט סיום הלשון השני זיל והוסיף ובירך. ולע"ד הדבר תלוי בנוסחאות הגמרא, כי בדפוסים שלנו הלשון הוא עבד זיל טפי עכ"ל וכן הוא ברי"ף ורא"ש וטור ובית יוסף, ואילו רש"י גרס זיל טפי עכ"ל ולא גרס עבד וכן הוא בתוספות שם בד"ה זיל טפי ובהלכות גדולות וסדור רש"י סימן ב' וספר הפרדס בפרוש התפלות לרש"י עמוד ש"כ ובמחזור ויטרי. ולפי גרסת פרש"י זיל טפי עכ"ל אפשר לפרש זיל מלשון זילותא וקאי על העבד וזהו שסיים בלשון הראשון אפ"ה מזולזל העבד יותר מן האשה עכ"ל, או אפשר לפרשו מלשון אזיל פי' ללכת וקאי על בנו של רב אחא בר יעקב, שזהו שסיים בלשון השני שאביו אמר לו זיל והוסיף ובירך שלא עשאני עבד כדי להשלים עכ"ל.

וכיון שבבית יוסף גרס עבד זיל טפי לכן הוצרך להעתיק את סיום הלשון הראשון שבפרש"י ולא את סיום הלשון השני. ואעפ"כ הלשון השני הוא העיקר בטעם הברכה גם לדעת הבית יוסף, כי סיום דברי רב אחא בר יעקב זיל טפי או עבד זיל טפי נוגע רק לקביעת מספר וסדר הברכות ולא את טעמן. ולפי הגרסה עבד זיל טפי לא בא רב אחא בר יעקב לבאר את טעם הברכות לע"ד אלא רק למה מברכים על עבד בנפרד מאשה והכי קאמר, אמר ליה ואלא מאי מברך שלא עשאני עבד? היינו אשה עכ"ל פי' שהבן הקשה שעבד ואשה היינו הך ולכן ראוי לכלול את שניהם בברכה אחת שלא עשני עבד ואשה, אך לפי זה עדיין תיחסר ברכה אחת כדי להשלים לג' הברכות. והשיבו אביו דלאו אורח ארעא לכללם יחד משום שעבד זיל יותר מאשה ולכן יש לברך ג' ברכות בנפרד שלא עשני גוי ושלא עשני עבד ושלא עשני אשה.

וכן נראה בטור שגרס עבד זיל טפי ומכל מקום פרש טעם הברכה לפי הלשון השני בפרש"י, וז"ל צריך לברך בא"י אמ"ה שלא עשאני עו"ג שצריך ליתן שבח והודאה למקום שבחר בנו מכל העו"ג וקרבנו לעבודתו, בא"י אמ"ה שלא עשאני עבד אע"פ שמברך שלא עשאני אשה שגם היא אינה חייבת במצות עשה שהזמן גרמא, וצריך לברך שלא עשאני עבד שהוא גרוע טפי עכ"ל. הרי שכתב שיש לברך שלא עשני עבד ושלא עשני אשה בנפרד משום דעבד זיל טפי מאשה, ומכל מקום גם לדעתו הברכות נתקנו כנגד ההבדלים בחיוב המצוות ולא כנגד פערים במעמד החברתי. וכן נראה בספר ארחות חיים בהלכות מאה ברכות אות ו', וז"ל שלא עשני כותי שפטור מן המצוות וכמו כן עבד ואשה וכו' ומברך על כותי תחילה מפני שעבד ואשה שייכי בקצת מצוות ואומר עבד קודם לאשה משום דעבד זיל טפי עכ"ל, הרי שתלה טעם הברכות בחיוב במצוות כלשון השני בפרש"י אבל סיים כלשון הראשון, ורק אינני יודע כיצד למד סדר קדימת הברכות מדברי רב אחא בר יעקב.

ומיהו בטור הוסיף וז"ל נהגו הנשים לברך שעשאני כרצונו ואפשר שנוהגים כן שהוא כמי שמצדיק עליו את הדין על הרעה עכ"ל וכן הוא באבודרהם, וזוהי נתינת טעם על עצם ברכת הנשים שעשאני כרצונו. והנה אם הנשים מברכות כן להצדיק עליהן את שלא נצטוו על מקצת המצוות עדיין חלילה לקרוא לזה רעה, אלא משמע שמצדיקות עליהן את שאשה היא כשפחה לבעלה כלשון הראשון בפרש"י או שאר חסרונות בחיים ונמצא שהטור תפס כשני הלשונות גם יחד.

וכן הוא בפרוש התפילות והברכות לרבנו יהודה ב"ר יקר מרבותיו של הרמב"ן בחלק ב' בד"ה שלא עשאני אשה, שפתח שהאשה אינה חייבת בקיום כל המצוות והביא כמה טעמים הקשורים לקיום המצוות וכלשון השני בפרש"י, אבל המשיך בטעמים חברתיים שמחבקים תינוק זכר יותר מתינוקת נקבה ושאין חביב לקב"ה אלא זכר ושחז"ל אמרו אוי למי שבניו נקבות עכ"ל וכלשון הראשון ושוב הביא את דברי הירושלמי, הרי שתפס כשני הלשונות ביחד. ויש להעיר במה שסיים וז"ל אין בור ירא חטא וזהו דמקשה במנחות כולי האי פי' שאתה מנית עצמך כירא חטא ולא פי' ר"ש כך עכ"ל ור"ש היינו רש"י, והלא ברש"י שלפנניו שפיר נמצא כזה בלשון הראשון דמשבח עצמו שאינו עם הארץ עכ"ל. ועוד יש להעיר שהר"י בר"י האריך בטעמים לברכת שלא עשני אשה וקיצר בשלא עשני עבד ואילו בספר אבודרהם קיצר באשה והאריך בעבד עיי"ש וי"ל.

ונמצא שכל הראשונים מודים לתוספתא ולירושלמי שכוונת הברכה שלא עשני אשה היא שהאשה לא נצטווה בחלק מן המצוות כלשון השני בפרש"י, ויש שהוסיפו גם כוונות אחרות לפי הלשון הראשון אבל לא דחו את טעם התוספתא. יוצא מכלל זה הוא רבנו מנוח בהלכות תפלה פרק ז' שהביא נוסח שלא עשאני עבד לבריות עכ"ל והוא בוודאי רק לפי הלשון הראשון בפרש"י, וכתב עוד שתקנו לברך אלו השלוש ברכות כדמות התראה שלא יתערב עמהם וירחיק דעתו מהם עכ"ל ואין לו חבר בראשונים.

והיוצא להלכה, כל מי שמברך שלא עשני אשה צריך להתכוון תחילה להודות למלך העולם על שנתברך ברבוי המצוות כי כן הוא עיקר טעם הברכה. אבל דא עקא, במשך הדורות היו כאלה שהתנשאו על הנשים ופרשו כן בכוונת הברכה, ויש שעשו את העיקר טפל והטפל עיקר ויש שלא ידעו כלל שהברכה באה על הריבוי במצוות.

ג
ועתה נבואה לשאלת כבודו, שבקהילתו ובקהילות אחרות ישנן נשים המתמרמרות על הברכה שלא עשני אשה. הנה לו כל העולם היה יודע שהלשון השני בפרש"י הוא העיקר ולו כל הגברים היו מברכים מתוך שמחה בעבודת ה' ובמצוותיו כי אז לא היה מקום להתמרמרות זו, כי כן היא גזירת הכתוב שאנשים חייבים ביותר מצוות מנשים ואין לערער על זה. אבל כיון שנתערבבו מחשבות פיגול בכוונת הברכה ובפרט לפי הלשון הראשון בפרש"י שהאיש מברך על עליונותו במעמד החברתי אע"פ שהלשון השני הוא העיקר, לכן הנשים מקפידות. ויש לתרץ כן את הסתירה בטור הנ"ל כי אמנם העיקר הוא הלשון השני אבל בפועל נטו הרבה גברים ללשון הראשון, ולכן ברכו הנשים שעשני כרצונו והצדיקו עליהן את הדין על הרעה. ברם היום אין הן מצדיקות עליהן את הדין וגם אינו דין, כי מה שתלוי במציאות עשוי להשתנות ובימינו אין האשה כשפחה לבעלה, ולעומת ההבדל בחיוב המצוות שאינו משתנה לעולם.

ולאחרונה הועלו מספר הצעות לתקן את המצב. יש הרוצים לבטל את הברכה לגמרי, אך אין לשלוח יד בברכה שקבעו חז"ל אם לא לצורך גדול ועת לעשות לה' וגם צריך לכך הסכמה רחבה. ואינו דומה למה שנפסק באורח חיים סימן קצ"ג סעיף א' ובמגן אברהם סעיף קטן ו' שבגלל זילותא דרבן גמליאל ביטלו הזימון בשם ואם כן גם כאן משום זילותא דנשים נבטל את הברכה שלא עשני אשה, זה אינו, כי שם הביטול היה רק זמני וגם הזילותא נבעה מסיבה צדדית ויש לשער שמכתחילה לא העמידו חכמים את דבריהם באופן זה, מה שאין כן לברך שלא עשני אשה היא גופא תקנת חז"ל ואם הם לא חששו בה לזילותא אנן היאך נחוש.

ואחרים מציעים לשנות את ברכת הגברים משלילה לחיוב וכגון שיברכו שעשני איש, אך צ"ע לברך כן בשם ומלכות כי אינו לפי המטבע שטבעו חז"ל בברכות אלה, ואפשר שהשינוי הוא גרוע יותר מהוספת הברכה שעשני כרצונו כי שם עכ"פ לא ביטלו ברכה קיימת. ואין ראיה מהברכה שעשני ישראל הנמצאת במקצת סדורים עתיקים ונשתרבבה גם בדברי הגמרא, כי ידוע שמקורה מפחד הצנזורה, ברם אם נשים רוצות לברך שעשני אשה או שלא עשני איש בלי שם ומלכות אין מעכב בעדן.

ד
מרוב צערן של נשים הרואות את הברכה כהשפלה ח"ו - ודימיתי את הענין לכתונת הפסים של יוסף, שגם בלי הכתונת ידעו האחים שאביהם אהב את יוסף מכל בניו אבל היו יכולים להתעלם מזה, אלמלא שהכתונת נזדקפה בעיניהם והזכירה להם תמיד כמו שפרשתי בחיבה יתירה, והוא הדין ברכה זו - לכן אבאר בס"ד כמה צדדים להתיר להחליפה או לשנותה אבל להלכה ולא למעשה.

הנה עד שלא שינה רב אחא בר יעקב את הברכות הכל ברכו שלא עשני גוי ושלא עשני בור ושלא עשני אשה כלשון הברייתא והתוספתא והירושלמי, ומדברי רב אחא בר יעקב עצמו מוכח כן. ולכן יש לתמוה, היאך שינה ראב"י ממה שנהגו מכבר והלא ג' הברכות נקבעו על ידי התנאים, ואינו משמע שבא להגיה בברייתא מעיקרא ולגרוס עבד במקום בור אלא סברה דנפשיה נקט לשנות את הברכה. וצ"ל שנוסח ברכות אלה לא נקבע סופית בברייתא אלא רק טיבן הכללי או מספרן. וכן משמע מן ההקשר במנחות שם, אמר ר' מאיר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום עכ"ל ומיד אחריו חייב אדם לברך שלוש ברכות בכל יום עכ"ל וסמיכות זו הועתקה ברי"ף ועוד ראשונים ובשלחן ערוך, ונשמע שכשם שבמאה ברכות הקפידא היא על המספר הוא הדין בג' הברכות שתוקנו על עשיית האדם הקפידא היא על המספר ועל כללות הענין ולא על הלשון המדויק. והוא שסיים רש"י בלשון השני זיל והוסיף ובירך שלא עשאני עבד כדי להשלים עכ"ל כלומר שרב אחא בר יעקב השמיט בור והכניס עבד תחתיו מפני שצריך להשלים למנין ג', אבל ניתנה הרשות לשנות במטבע הברכות.

ויש להביא ראיה ממנהג הנשים לברך שעשני כרצונו ומסתימת הראשונים משמע שמברכות בשם ומלכות וכן המנהג אע"פ שיש חולקים, וכיצד הותר להן לחדש ברכה אחרי התלמוד, אלא בברכות האלה אין קפידא לשנות מן המטבע כל שהענין נשמר. ועיין בספר לקט יושר חלק אורח חיים צד 7 שכתב בשם רבו בעל תרומת הדשן, וז"ל אשה אומרת במקום שלא עשאני אשה שלא עשאני בהמה עכ"ל והוסיף בלקט יושר שכמדומה לו שמהרי"א לא הודה לאשה אחת שבקשה לברך שעשני כרצונו, ויש לפרש כוונתו שעדיף שתברך שלא עשני בהמה בשלילה כשאר הברכות שלא עשני גוי ועבד ולא לברך שעשני כרצונו בחיוב. אך הלא גם הברכה שלא עשני בהמה אינה מתקנת חז"ל ואלמא ניתן לשנות במטבע ברכה זו, אם לא שבאמת גרס בגמרא שלא עשני בהמה אבל לא שמענו על נוסח כזה וראה בהערות שם.

והנה התוספות במנחות שם בד"ה זיל טפי כתבו, וז"ל אבל אבור לא מברכינן דאינו מצוי דהוי כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, ונראה יותר שמברך אעבד ואשה שאינן מצווין כמותו עכ"ל. וקשה לפי התרוץ הראשון, היכן הזכיר רב אחא בר יעקב טעם זה שבור אינו מצוי? ועוד קשה כי בכמה מקומות בש"ס נאמרו הלכות בעניני בור ומשמע שהיו מצויים, ועוד שאם לא היו מצויים למה תקנו לברך כל יום על מה שאינו מצוי, ודוחק לאמר שמפני קושיא זו עצמה כתבו התוספות שנראה להם יותר התרוץ השני. אלא כוונת התוספות בתרוץ הראשון איננה לרב אחא בר יעקב וימי חז"ל אלא לבעלי התוספות ובני דורם, וכוונתם לחלוק על המנהג שהביא המאירי במסכת ברכות דף ס' עמוד ב' שנהגו רבים בארבעתן עכ"ל כלומר לברך כל ארבע הברכות שהן שלא עשני גוי, בור, עבד ואשה. ונראה שהרבים האלה פרשו שרב אחא בר יעקב הקפיד רק בבנו שלא יברך שלא עשני בור וכן משמע בלשון הראשון בפרש"י אבל לא הקפיד על אחרים, ולכן נהגו לברך כל ד' הברכות, ונגד מנהג זה כתבו התוספות שהיום אין לברך שלא עשני בור כי הבור אינו מצוי.

ויש להטעים לדעת הרבים שהביא המאירי שהם גרסו בסיום דברי רב אחא בר יעקב זיל טפי עכ"ל כגרסת רש"י ותוספות, ואמנם ניתן לפרש מלים אלה לפי שני הלשונות כמו שכתבתי, והרבים האלה פרשו זיל מלשון אזיל כלומר לך וברך יותר כפרש"י זיל והוסיף ובירך עכ"ל ונשמע שראוי להוסיף בברכות אלה. ולכן הדבור המתחיל בתוספות הוא זיל טפי ולכאורה מה ענינו לדבריהם שם, אלא זיל טפי משמע שראוי להרבות ולכן השיגו התוספות שאף על פי כן אין לברך שלא עשני בור. ומה שסיימו ויותר נראה וכו' היינו שיותר נראה שאמנם אין לברך שלא עשני בור אך לא משום שאינו מצוי אלא משום שברכות אלה נתקנו כנגד חילוקים בחיוב המצוות כלשון השני בפרש"י ואילו הבור חייב במצוות כשאר ישראל. ולשון התוספות מדויק, כי בתרוץ הראשון שדנו בו במנהג שלהם בימיהם לכן כתבו לא מברכינן בלשון רבים, ואילו בתרוץ השני שדנו בו בדברי רב אחא בר יעקב לכן כתבו מברך בלשון יחיד.

והנה לפי התרוץ הראשון, היום שאין בינינו עבדים ואילו בורים מצויים בכל עבר ובכל פינה ראוי שתחזור הברכה לקדמותה ושאין לברך שלא עשני עבד ושיש לברך שלא עשני בור, וביותר יש לברך שלא עשני מתבולל שהוא הבור של היום ואף גרוע ממנו. ואולם רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון פרשו שרב אחא בר יעקב דחה את הברכה שלא עשני בור לגמרי וכן היא פשטות הסוגיא, וממילא אין להחזירה לקדמותה, והובאו דבריהם הן בסדור רש"י וספר הפרדס ומחזור ויטרי שגרסו זיל טפי והן בספר המנהיג סימן א' שגרס עבד זיל טפי. וגם הלא התוספות כתבו שתרוצם השני נראה יותר.

ה
למעשה בלי לבטל או לשנות את הברכה אפשר לתקן בשני אופנים שלא להשמיעה ברבים. האופן הא' הוא לבטל אמירת ברכות השחר על ידי השליח צבור לגמרי וממילא לא תישמע הברכה ברבים, שאף על פי שבשלחן ערוך אורח חיים סימן מ"ו סעיף ב' כתב שנהגו לסדר את ברכות השחר בקול ושהקהל עונים אמן, מכל מקום בהרבה בתי כנסת נוהגים להתחיל מרבי ישמעאל אומר וקדיש דרבנן ונהגו כן כבר בימי הראשונים עיין בספר תשב"ץ קטן סימן רי"ז בהגהות רבנו פרץ. לכן אם יש תרעומת בקהילתו מצד הנשים וחשש לתקלה יכול כבודו לשנות ממנהג למנהג, ברם עלול השינוי להביא לכך שרבים ידלגו על ברכות השחר לגמרי.

והאופן הב' הוא שהש"ץ יברך שלא עשני אשה בלחש, והוא לפי מה שכתב בספר מאורי אור משנת תקע"ט בחלק ד' דף כ' שאין לברך שלא עשני גוי ברבים בקול משום איבה של הגויים ושאין לברך שלא עשני אשה משום הלבנת פני הנשים. ודייק שם שבאורח חיים סימן מ"ו סעיף א' מנה את ברכות השחר הנותן לשכוי בינה ופוקח עוורים וכו' ובסעיף ב' כתב שיש לסדרן בקול בבית הכנסת, אבל הזכיר לראשונה את הברכות שלא עשני גוי ועבד ואשה רק בסעיף ד' הרי שאותן לא הצריך לאמר בקול והוא דיוק נאה ובולט עוד יותר בטור עיי"ש.

והנה אם היו שם נשים אין הכי נמי, אלא שמן הסתם הנשים לא השכימו בבית הכנסת לברכות השחר ובוודאי גויים לא באו תדיר בתחילת התפילה ולכן קשה איזו איבה או הלבנת פנים ברבים היתה שם. ואם משום שהדבר מפורסם שגברים מברכים כן שהרי הברכות נדפסות בסידורים, גם אם יברכו אותן בלחש עדיין הברכות נדפסות בסדורים וגם אסור להשמיטן מפני שהדבר יביא לביטולן לגמרי. מכל מקום בשעת הצורך אפשר לסמוך בזה על בעל מאורי אור שראיתי כמה אחרונים מביאים מדבריו בענינים שונים.

וצריך השליח צבור לברך שלא עשני גוי בקול כי בימינו אין חוששים כל כך לאיבה, ויברך גם שלא עשני עבד בקול ורק שלא עשני אשה יברך בלחש וישמיע הברכה רק לאזניו, וישהה בלחישתו כשיעור הברכה בקול כדי שיהיה מקומה ניכר. וגם יכול לברך בשם ומלכות בא"י אמ"ה בקול ולסיים שלא עשני אשה בלחש, ואינו דומה לחזנים המסיימים גאל ישראל בלחש שלא כהלכה כי שם חייב השליח צבור לברך בקול מתחילה ועד סוף להוציא את הרבים כמו שהתריע הגמו"ז זצלה"ה, מה שאין כן ברכות השחר על ידי הש"ץ אינה אלא מנהג.