א
אשר לאמירת שלא עשני אשה בלחש, כן אני נוהג הרבה שנים וכן חינכתי את בני, ברם זהו ביחידות ואילו כבודו שאל לגבי שליח צבור בבית הכנסת.

For many years I have recited the blessing "shelo asani ishah, who did not make me a woman" in an undertone, and I have taught my sons to do so. However, that pertains to saying birchot hashachar privately, while the question now is how the shaliach tzibur should act in the synagogue.

ותחילה נבאר כוונת הברכה. מקורה במסכת מנחות דף מ"ג עמוד ב', תניא היה ר' (מאיר) [יהודה] אומר חייב אדם לברך שלוש ברכות בכל יום ואלו הן, שלא עשאני גוי שלא עשאני אשה שלא עשאני בור. רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דהוה קא מברך שלא עשאני בור, אמר ליה כולי האי נמי? אמר ליה ואלא מאי מברך שלא עשאני עבד? היינו אשה! עבד זיל טפי עכ"ל.

Let me begin by discussing the meaning of the blessing. In Menachot 43b:

Rabbi Meir said, "A man must recite three blessings daily: 'who did not make me a Gentile,' 'who did not make me a woman' and 'who did not make me a boor (bur).' " … R. Acha b. Yaakov heard his son reciting the blessing "who did not make me a boor." He said to him, "Is it indeed so (kuli hai nami)?" He [the son] said to him, "Then what blessing should I say? If it is 'who did not make me a slave,' [a slave] is the same as a woman (hainu ishah)!" [His father replied,] "a slave is much inferior (eved zil t'fei)."

ופרש"י בשני לשונות המחולקים בשלשה דיבורי המתחיל, ויש לחבר את החלקים ולקרוא כל לשון בפני עצמו. וז"ל הלשון הראשון, כולי האי נמי, דמשבח עצמו שאינו עם הארץ. היינו אשה, דאשה נמי שפחה לבעלה כעבד לרבו. זיל טפי, אפ"ה מזולזל העבד יותר מן האשה. וז"ל הלשן השני, כולי האי נמי, בשלמא עובד כוכבים ואשה הואיל ולא בני מצוה נינהו שפיר מברכת, אלא בור בר מצוה הוא. היינו אשה, דלענין מצות אשה ועבד שווין דגמרינן לה לה (חגיגה ד). זיל טפי, כלומר זיל והוסיף ובירך שלא עשאני עבד כדי להשלים עכ"ל פרש"י.

Rashi explained this in two different ways in the course of three entries:

Kuli hai nami: The son was praising himself that he was not an ignoramus. An alternative explanation is that the blessings on [not being] a Gentile or a woman make sense because neither of them is obligated in mitzvot [the way a Jewish male is], but an ignoramus is as bound by the mitzvot [as any other male].

Hainu ishah: A woman is a maidservant to her husband as a slave is to his master. An alternative explanation is that a woman and a slave are equal with regard to the mitzvot.

Zil t'fei: Even so, the slave is more degraded than the woman. An alternative explanation is: go (zil) and add (t'fei) the blessing "who did not make me a woman" in order to complete [the three blessings].

לפי הלשון הראשון בנו של רב אחא בר יעקב בירך שלא עשני בור והתפאר שאינו עם הארץ אלא ת"ח, ואביו גער בו שאין לו להתגאות בכך. ועיין במסכת קדושין דף כ"ט עמוד ב' שאכן הבן לא הצטיין בלימודיו, ואינו אותו ר' יעקב בר אחא שהיה אמורא מפורסם כי שם שם האב היה אחא ואילו כאן רב אחא. ושאל הבן כיצד יברך כדי להשלים לג' ברכות, שאם יברך שלא עשני עבד לא הוסיף כלום כי כבר היה מברך שלא עשני אשה ועבד ואשה שווים ששניהם משועבדים, והשיב לו אביו שמכל מקום יברך שלא עשני עבד בנפרד כי העבד מזולזל יותר. ואילו לפי הלשון השני הבן ברך שלא עשני בור כלו' עם הארץ שאינו זהיר במצוות, והעיר לו אביו שאם מצד החיוב במצוות הוא והבור שווים. ואם משום שהוא זהיר במצוות יותר מעם הארץ לא שייך לברך על זה, כי הקב"ה אינו גוזר על האדם כמה מצוות ישמור כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כך נ"ל לדעת רש"י. ושאל הבן כיצד לברך להשלים לג' ברכות, שאם יברך שלא עשני עבד לא הוסיף כלום כי כבר היה מברך שלא עשני אשה ועבד ואשה שווים בחיוב המצוות, והשיב לו אביו שמכל מקום יברך שלא עשני עבד בנפרד כדי להשלים לג' ברכות.

The three initial explanations constitute one distinct interpretation and the alternative explanations another. According to the first, R. Acha b. Yaakov's son recited "who did not make me a boor" grateful that he was not an ignoramus. His father remarked that he should not be so puffed up about that, and in Kiddushin 29b we see that the son was, in fact, not much of a scholar. The son then asked whether in order to fulfill the requirement of three blessings he should instead recite the blessing "who did not make me a slave," even though he had already recited "who did not make me a woman" and a slave and a woman are similar in that both are subordinate to others. His father responded that he should nevertheless recite "who did not made me a slave" separately, because a slave's status is much inferior to that of a woman. This also answers the question of why the two are not combined into one blessing, "who did not make me a woman or a slave," and compare Orchot Chayim, Hilchot Me'ah Berachot, 6–7.

According to the second interpretation, the son recited "who did not make me a boor (bur)" thankful that he was not an uneducated, common person who did not observe the commandments properly. His father objected that scholars and boors alike are under equal obligation to observe all the commandments; as for his son observing them better than a bur does, that was no grounds for a blessing "who did not make me," for God does not make anyone more observant or less observant, as in Berachot 33b, "everything is in the hands of Heaven except for the fear of Heaven." This seems to me to be Rashi's intention. The son then asked what blessing should he substitute, since he had already recited "who did not make me a woman" and women and slaves are equally obligated in the mitzvot. His father replied that he should nevertheless recite "who did not make me a slave" separately, in order to complete the quota of blessings.

נמצא שלפי הלשון הראשון מי שהוא זכר ובן־חורין מברך שלא עשני עבד ושלא עשני אשה כדי להודות לקב"ה על מעמדו בחברה, ולעומת אשה ועבד שהם כפופים לאחרים. וקצת קשה לפי זה מהי הברכה שלא עשני גוי והלא היהודים בימי חז"ל היו כפופים לגויים ולא להפך, וצ"ל שמכל מקום ישראל הרגישו עליונות על הגויים ובפרט על העע"ז הממוצע, ועוד משום שסופו של משיח לבוא ונהיה לנס עמים ויקוים בנו יהיו מלכים אומניהם וגו'. מה שאין כן לפי הלשון השני האיש מברך כדי להודות על הטובה שנתחייב בהרבה מצוות, ולעומת אשה ועבד הפטורים ממצוות עשה שהזמן גרמא וכל שכן גוי.

According to the first explanation, the three blessings acknowledge the free Jewish male's superior social status over the others. This makes "who did not make me a Gentile" seem anomalous, because since the destruction of the Second Temple most Jews have been subordinate to the Gentiles and not the reverse. Perhaps the blessing anticipates messianic times when Israel will be a banner to the nations and "kings will be their attendants." According to the second explanation, on the other hand, the blessings thank God for having given men more mitzvot to observe than women or slaves and, all the more so, Gentiles.

ב
ואיזה משני הלשונות בפרש"י הוא העיקר, בתוספתא במסכת ברכות פרק ו' הלכה כ"ג מפורש כלשון השני וכן הוא בירושלמי שם פרק ט' הלכה א', וז"ל הירושלמי ברוך שלא עשאני בור שאין בור ירא חטא, ברוך שלא עשאני אשה שאין האשה מצווה על המצוות עכ"ל כלו' שאינה מצווה על מצוות עשה שהזמן גרמן.

Which of the two is correct? Tosefta Berachot 6:23 and the Jerusalem Talmud 9:1 mention only the second rationale: "Blessed … who did not made me a woman, for a woman is not commanded by the mitzvot," i. e., she is not commanded to observe as many mitzvot as men are. [Rashi's Siddur, as well, mentions only this explanation.]

ויש לדקדק בבית יוסף באורח חיים סימן מ"ו שפתח בלשון השני בפרש"י אבל סיים בלשון הראשון, וז"ל פרש"י היינו אשה דלענין המצוות אשה ועבד שוין דגמרינן לה לה מאשה. זיל טפי, אפילו הכי מזולזל העבד יותר מהאשה עכ"ל והשמיט סיום הלשון השני זיל והוסיף ובירך. ולע"ד הדבר תלוי בנוסחאות הגמרא, כי בדפוסים שלנו הלשון הוא עבד זיל טפי עכ"ל וכן הוא ברי"ף ורא"ש וטור ובית יוסף, ואילו רש"י גרס זיל טפי עכ"ל ולא גרס עבד וכן הוא בתוספות שם בד"ה זיל טפי ובהלכות גדולות וסדור רש"י סימן ב' וספר הפרדס בפרוש התפלות לרש"י עמוד ש"כ ובמחזור ויטרי. ולפי גרסת פרש"י זיל טפי עכ"ל אפשר לפרש זיל מלשון זילותא וקאי על העבד וזהו שסיים בלשון הראשון אפ"ה מזולזל העבד יותר מן האשה עכ"ל, או אפשר לפרשו מלשון אזיל פי' ללכת וקאי על בנו של רב אחא בר יעקב, שזהו שסיים בלשון השני שאביו אמר לו זיל והוסיף ובירך שלא עשאני עבד כדי להשלים עכ"ל.

Beit Yosef in Orach Chayim 46 also cited only Rashi's second explanation: "Rashi explained, 'hainu ishah—because regarding the commandments a woman and a slave are the same.' " When it came to R. Acha b. Yaakov's concluding response zil t'fei, however, Beit Yosef copied Rashi's first explanation, "even so, the slave is more degraded," and not the alternative "go and add the blessing." Why did Beit Yosef begin with Rashi's second explanation and then switch to the first?

The reason is that Rashi's text of the Gemara read "zil t'fei" without the word eved ("slave"). Zil is a verb, and zil t'fei is R. Acha b. Yaakov's command to his son, and the phrase means "go (zil) add (t'fei) [the blessing]." This reading is also found in Halachot Gedolot, Tosafot, Siddur Rashi, Sefer haPardes and Machzor Vitry. Our printed texts of the Gemara, however, read "eved zil t'fei": here zil is an adjective referring to the slave, and the phrase means "a slave is much inferior." This was in the text of the Gemara that Rif, Rosh and Beit Yosef had, and for that reason Beit Yosef did not copy Rashi's alternative explanation of zil t'fei.

וכיון שבבית יוסף גרס עבד זיל טפי לכן הוצרך להעתיק את סיום הלשון הראשון שבפרש"י ולא את סיום הלשון השני. ואעפ"כ הלשון השני הוא העיקר בטעם הברכה גם לדעת הבית יוסף, כי סיום דברי רב אחא בר יעקב זיל טפי או עבד זיל טפי נוגע רק לקביעת מספר וסדר הברכות ולא את טעמן. ולפי הגרסה עבד זיל טפי לא בא רב אחא בר יעקב לבאר את טעם הברכות לע"ד אלא רק למה מברכים על עבד בנפרד מאשה והכי קאמר, אמר ליה ואלא מאי מברך שלא עשאני עבד? היינו אשה עכ"ל פי' שהבן הקשה שעבד ואשה היינו הך ולכן ראוי לכלול את שניהם בברכה אחת שלא עשני עבד ואשה, אך לפי זה עדיין תיחסר ברכה אחת כדי להשלים לג' הברכות. והשיבו אביו דלאו אורח ארעא לכללם יחד משום שעבד זיל יותר מאשה ולכן יש לברך ג' ברכות בנפרד שלא עשני גוי ושלא עשני עבד ושלא עשני אשה.

Rif, Rosh and Beit Yosef, in any case, agree that the blessing shelo asani ishah refers to differences in the number of mitzvot incumbent on the person, as stated in the Tosefta and the Jerusalem Talmud.

וכן נראה בטור שגרס עבד זיל טפי ומכל מקום פרש טעם הברכה לפי הלשון השני בפרש"י, וז"ל צריך לברך בא"י אמ"ה שלא עשאני עו"ג שצריך ליתן שבח והודאה למקום שבחר בנו מכל העו"ג וקרבנו לעבודתו, בא"י אמ"ה שלא עשאני עבד אע"פ שמברך שלא עשאני אשה שגם היא אינה חייבת במצות עשה שהזמן גרמא, וצריך לברך שלא עשאני עבד שהוא גרוע טפי עכ"ל. הרי שכתב שיש לברך שלא עשני עבד ושלא עשני אשה בנפרד משום דעבד זיל טפי מאשה, ומכל מקום גם לדעתו הברכות נתקנו כנגד ההבדלים בחיוב המצוות ולא כנגד פערים במעמד החברתי. וכן נראה בספר ארחות חיים בהלכות מאה ברכות אות ו', וז"ל שלא עשני כותי שפטור מן המצוות וכמו כן עבד ואשה וכו' ומברך על כותי תחילה מפני שעבד ואשה שייכי בקצת מצוות ואומר עבד קודם לאשה משום דעבד זיל טפי עכ"ל, הרי שתלה טעם הברכות בחיוב במצוות כלשון השני בפרש"י אבל סיים כלשון הראשון, ורק אינני יודע כיצד למד סדר קדימת הברכות מדברי רב אחא בר יעקב.

Similarly, although Tur in Orach Chayim 46 apparently had the same text as we do, "eved zil t'fei," he nevertheless explained the blessings on the basis of different obligations in the mitzvot:

"Blessed … who did not make me a slave"—although he recites the blessing "who did not make me a woman" who [like a slave] is not obligated to fulfill time-bound positive commandments, he also has to bless "who did not make me a slave," because a slave is much inferior.

ומיהו בטור הוסיף וז"ל נהגו הנשים לברך שעשאני כרצונו ואפשר שנוהגים כן שהוא כמי שמצדיק עליו את הדין על הרעה עכ"ל וכן הוא באבודרהם, וזוהי נתינת טעם על עצם ברכת הנשים שעשאני כרצונו. והנה אם הנשים מברכות כן להצדיק עליהן את שלא נצטוו על מקצת המצוות עדיין חלילה לקרוא לזה רעה, אלא משמע שמצדיקות עליהן את שאשה היא כשפחה לבעלה כלשון הראשון בפרש"י או שאר חסרונות בחיים ונמצא שהטור תפס כשני הלשונות גם יחד.

However, there seems to be a contradiction in Tur, who continues:

Women are accustomed to say the blessing "who made me according to His will." It may be that they do so because they are like someone who upholds a [Heavenly] ruling against himself, [upholding] the bad.

This is also found in Sefer Avudraham. Tur is discussing the blessing adopted by women, "she'asani kirtzono, who made me according to His will," and from his description of women's lot as bad—Heaven forbid that the Torah's exemption of women from time-bound positive commandments be labeled "bad"—it seems that he is referring to their subordination to men or to other social disabilities. If so, then the blessing recited by the man, "who did not make me a woman," also refers to disabilities, and it emerges that Tur employs both of Rashi's explanations.

וכן הוא בפרוש התפילות והברכות לרבנו יהודה ב"ר יקר מרבותיו של הרמב"ן בחלק ב' בד"ה שלא עשאני אשה, שפתח שהאשה אינה חייבת בקיום כל המצוות והביא כמה טעמים הקשורים לקיום המצוות וכלשון השני בפרש"י, אבל המשיך בטעמים חברתיים שמחבקים תינוק זכר יותר מתינוקת נקבה ושאין חביב לקב"ה אלא זכר ושחז"ל אמרו אוי למי שבניו נקבות עכ"ל וכלשון הראשון ושוב הביא את דברי הירושלמי, הרי שתפס כשני הלשונות ביחד. ויש להעיר במה שסיים וז"ל אין בור ירא חטא וזהו דמקשה במנחות כולי האי פי' שאתה מנית עצמך כירא חטא ולא פי' ר"ש כך עכ"ל ור"ש היינו רש"י, והלא ברש"י שלפנניו שפיר נמצא כזה בלשון הראשון דמשבח עצמו שאינו עם הארץ עכ"ל. ועוד יש להעיר שהר"י בר"י האריך בטעמים לברכת שלא עשני אשה וקיצר בשלא עשני עבד ואילו בספר אבודרהם קיצר באשה והאריך בעבד עיי"ש וי"ל.

This is explicit in Peirush haTefillot vehaBerachot of R. Yehuda b. R. Yakar, part 2, in the entry "shelo asani ishah." He first explains that women are not obligated by some of the mitzvot and cites additional reasons connected with observance. He then lists wholly social considerations: that male babies are hugged more than female ones, and that it is said "woe to him whose children are all female," and so forth. At the end he reiterates that women are not commanded to observe some of the mitzvot, and cites the Jerusalem Talmud.

ונמצא שכל הראשונים מודים לתוספתא ולירושלמי שכוונת הברכה שלא עשני אשה היא שהאשה לא נצטווה בחלק מן המצוות כלשון השני בפרש"י, ויש שהוסיפו גם כוונות אחרות לפי הלשון הראשון אבל לא דחו את טעם התוספתא. יוצא מכלל זה הוא רבנו מנוח בהלכות תפלה פרק ז' שהביא נוסח שלא עשאני עבד לבריות עכ"ל והוא בוודאי רק לפי הלשון הראשון בפרש"י, וכתב עוד שתקנו לברך אלו השלוש ברכות כדמות התראה שלא יתערב עמהם וירחיק דעתו מהם עכ"ל ואין לו חבר בראשונים.

Everyone, then, agrees with Rashi's second explanation that "shelo asani ishah" refers to a man's greater obligation in mitzvot. A number of rishonim also cite social reasons in keeping with Rashi's first explanation, but they, too, accept the second explanation as primary. The sole exception is R. Manoach in Hilchot Tefillah 7:6 who cited a variant "who did not make me a slave to others" that clearly refers to dominance and subordination. He further wrote that the Sages "decreed the recitation of these three blessings as a form of warning, so that a man will refrain from intermingling with them" i. e., with women, slaves and Gentiles. I have not found this explanation anywhere else.

והיוצא להלכה, כל מי שמברך שלא עשני אשה צריך להתכוון תחילה להודות למלך העולם על שנתברך ברבוי המצוות כי כן הוא עיקר טעם הברכה. אבל דא עקא, במשך הדורות היו כאלה שהתנשאו על הנשים ופרשו כן בכוונת הברכה, ויש שעשו את העיקר טפל והטפל עיקר ויש שלא ידעו כלל שהברכה באה על הריבוי במצוות.

When a man recites "who did not make me a woman," then, he must first of all intend to give thanks for having to observe more of the commandments, which is the primary meaning of the blessing. The problem is that while the Sages' entire joy lay in the worship of haShem and the fulfillment of His commandments, over the course of centuries men read other connotations into the blessing. Some were unaware that the blessing related to the observance of mitzvot, and even those who knew often made the primary meaning secondary, and vice versa.

ג
ועתה נבואה לשאלת כבודו, שבקהילתו ובקהילות אחרות ישנן נשים המתמרמרות על הברכה שלא עשני אשה. הנה לו כל העולם היה יודע שהלשון השני בפרש"י הוא העיקר ולו כל הגברים היו מברכים מתוך שמחה בעבודת ה' ובמצוותיו כי אז לא היה מקום להתמרמרות זו, כי כן היא גזירת הכתוב שאנשים חייבים ביותר מצוות מנשים ואין לערער על זה. אבל כיון שנתערבבו מחשבות פיגול בכוונת הברכה ובפרט לפי הלשון הראשון בפרש"י שהאיש מברך על עליונותו במעמד החברתי אע"פ שהלשון השני הוא העיקר, לכן הנשים מקפידות. ויש לתרץ כן את הסתירה בטור הנ"ל כי אמנם העיקר הוא הלשון השני אבל בפועל נטו הרבה גברים ללשון הראשון, ולכן ברכו הנשים שעשני כרצונו והצדיקו עליהן את הדין על הרעה. ברם היום אין הן מצדיקות עליהן את הדין וגם אינו דין, כי מה שתלוי במציאות עשוי להשתנות ובימינו אין האשה כשפחה לבעלה, ולעומת ההבדל בחיוב המצוות שאינו משתנה לעולם.

We can now proceed to our question. In some communities women resent the blessing shelo asani ishah, and it has even become an obstacle that distances some of them from Judaism, God forbid.

ולאחרונה הועלו מספר הצעות לתקן את המצב. יש הרוצים לבטל את הברכה לגמרי, אך אין לשלוח יד בברכה שקבעו חז"ל אם לא לצורך גדול ועת לעשות לה' וגם צריך לכך הסכמה רחבה. ואינו דומה למה שנפסק באורח חיים סימן קצ"ג סעיף א' ובמגן אברהם סעיף קטן ו' שבגלל זילותא דרבן גמליאל ביטלו הזימון בשם ואם כן גם כאן משום זילותא דנשים נבטל את הברכה שלא עשני אשה, זה אינו, כי שם הביטול היה רק זמני וגם הזילותא נבעה מסיבה צדדית ויש לשער שמכתחילה לא העמידו חכמים את דבריהם באופן זה, מה שאין כן לברך שלא עשני אשה היא גופא תקנת חז"ל ואם הם לא חששו בה לזילותא אנן היאך נחוש.

Various remedies have been suggested. Some want to eliminate the blessing entirely. But we cannot abrogate a blessing found in the Talmud except in a case of great need and "a time to act for haShem," and this would require a broad consensus.

ואחרים מציעים לשנות את ברכת הגברים משלילה לחיוב וכגון שיברכו שעשני איש, אך צ"ע לברך כן בשם ומלכות כי אינו לפי המטבע שטבעו חז"ל בברכות אלה, ואפשר שהשינוי הוא גרוע יותר מהוספת הברכה שעשני כרצונו כי שם עכ"פ לא ביטלו ברכה קיימת. ואין ראיה מהברכה שעשני ישראל הנמצאת במקצת סדורים עתיקים ונשתרבבה גם בדברי הגמרא, כי ידוע שמקורה מפחד הצנזורה, ברם אם נשים רוצות לברך שעשני אשה או שלא עשני איש בלי שם ומלכות אין מעכב בעדן.

Others want to change the blessing from "who did not make me a woman" in the negative to "who made me a man" in the positive. I doubt that it is permitted to recite such a blessing with Shem and malchut, because it changes the format set by the Sages for these blessings. In this regard it is more problematic than the new blessing adopted by women, "who made me according to His will," which at least does not displace any previous blessing. Nor can grounds for such a change be brought from the variant "who made me an Israelite" found in some old printed texts in place of "who did not make me a Gentile," for that change was forced by censorship. However, there is nothing to prevent women from reciting "who made me a woman" or "who did not make me a man" without Shem and malchut.

ד
מרוב צערן של נשים הרואות את הברכה כהשפלה ח"ו - ודימיתי את הענין לכתונת הפסים של יוסף, שגם בלי הכתונת ידעו האחים שאביהם אהב את יוסף מכל בניו אבל היו יכולים להתעלם מזה, אלמלא שהכתונת נזדקפה בעיניהם והזכירה להם תמיד כמו שפרשתי בחיבה יתירה, והוא הדין ברכה זו - לכן אבאר בס"ד כמה צדדים להתיר להחליפה או לשנותה אבל להלכה ולא למעשה.

That notwithstanding, I will address the possibility of changing the blessing shelo asani ishah itself, although only in theory.

הנה עד שלא שינה רב אחא בר יעקב את הברכות הכל ברכו שלא עשני גוי ושלא עשני בור ושלא עשני אשה כלשון הברייתא והתוספתא והירושלמי, ומדברי רב אחא בר יעקב עצמו מוכח כן. ולכן יש לתמוה, היאך שינה ראב"י ממה שנהגו מכבר והלא ג' הברכות נקבעו על ידי התנאים, ואינו משמע שבא להגיה בברייתא מעיקרא ולגרוס עבד במקום בור אלא סברה דנפשיה נקט לשנות את הברכה. וצ"ל שנוסח ברכות אלה לא נקבע סופית בברייתא אלא רק טיבן הכללי או מספרן. וכן משמע מן ההקשר במנחות שם, אמר ר' מאיר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום עכ"ל ומיד אחריו חייב אדם לברך שלוש ברכות בכל יום עכ"ל וסמיכות זו הועתקה ברי"ף ועוד ראשונים ובשלחן ערוך, ונשמע שכשם שבמאה ברכות הקפידא היא על המספר הוא הדין בג' הברכות שתוקנו על עשיית האדם הקפידא היא על המספר ועל כללות הענין ולא על הלשון המדויק. והוא שסיים רש"י בלשון השני זיל והוסיף ובירך שלא עשאני עבד כדי להשלים עכ"ל כלומר שרב אחא בר יעקב השמיט בור והכניס עבד תחתיו מפני שצריך להשלים למנין ג', אבל ניתנה הרשות לשנות במטבע הברכות.

The point of departure is that originally men recited the three blessings "who did not make me a Gentile," "who did not make me a boor" and "who did not make me a woman," as is clear from the beraita, Tosefta and Jerusalem Talmud. This is also implicit in R. Acha b. Yaakov's conversation with his son. There is nothing to suggest that he sought to emend the beraita retroactively and correct an erroneous wording to read "slave" instead of "boor." Rather, on the strength of his own arguments, he changed what was accepted until then. How was he able to change a blessing that had been established by the tanaim?

The answer is that the beraita did not fix the wording of the blessings, but only their number and general nature. This is what Rashi meant when he explained, "go and add the blessing 'who did not make me a woman,' in order to complete [the three blessings]." Although there was an obligation to recite three blessings concerning one's personal status, their content could be changed.

ויש להביא ראיה ממנהג הנשים לברך שעשני כרצונו ומסתימת הראשונים משמע שמברכות בשם ומלכות וכן המנהג אע"פ שיש חולקים, וכיצד הותר להן לחדש ברכה אחרי התלמוד, אלא בברכות האלה אין קפידא לשנות מן המטבע כל שהענין נשמר. ועיין בספר לקט יושר חלק אורח חיים צד 7 שכתב בשם רבו בעל תרומת הדשן, וז"ל אשה אומרת במקום שלא עשאני אשה שלא עשאני בהמה עכ"ל והוסיף בלקט יושר שכמדומה לו שמהרי"א לא הודה לאשה אחת שבקשה לברך שעשני כרצונו, ויש לפרש כוונתו שעדיף שתברך שלא עשני בהמה בשלילה כשאר הברכות שלא עשני גוי ועבד ולא לברך שעשני כרצונו בחיוב. אך הלא גם הברכה שלא עשני בהמה אינה מתקנת חז"ל ואלמא ניתן לשנות במטבע ברכה זו, אם לא שבאמת גרס בגמרא שלא עשני בהמה אבל לא שמענו על נוסח כזה וראה בהערות שם.

Support for this can be brought from the custom of Ashkenazic women to recite "she'asani kirtzono, who made me according to His will" with Shem and malchut, which is a matter of controversy among the poskim. How could women introduce a blessing not found in the Talmud? Apparently, because we are less concerned with the exact wording of these blessings as long as their general nature is maintained.

In Leket Yosher on Orach Chayim, page 7, the author of Terumat haDeshen is quoted as preferring that women say "who did not make me an animal (shelo asani beheimah)" rather than "who made me according to His will." His reason, presumably, was that one should maintain the negative format of "who did not make me a …" as found in the Talmud, but he agreed that the blessing itself could be changed.

והנה התוספות במנחות שם בד"ה זיל טפי כתבו, וז"ל אבל אבור לא מברכינן דאינו מצוי דהוי כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, ונראה יותר שמברך אעבד ואשה שאינן מצווין כמותו עכ"ל. וקשה לפי התרוץ הראשון, היכן הזכיר רב אחא בר יעקב טעם זה שבור אינו מצוי? ועוד קשה כי בכמה מקומות בש"ס נאמרו הלכות בעניני בור ומשמע שהיו מצויים, ועוד שאם לא היו מצויים למה תקנו לברך כל יום על מה שאינו מצוי, ודוחק לאמר שמפני קושיא זו עצמה כתבו התוספות שנראה להם יותר התרוץ השני. אלא כוונת התוספות בתרוץ הראשון איננה לרב אחא בר יעקב וימי חז"ל אלא לבעלי התוספות ובני דורם, וכוונתם לחלוק על המנהג שהביא המאירי במסכת ברכות דף ס' עמוד ב' שנהגו רבים בארבעתן עכ"ל כלומר לברך כל ארבע הברכות שהן שלא עשני גוי, בור, עבד ואשה. ונראה שהרבים האלה פרשו שרב אחא בר יעקב הקפיד רק בבנו שלא יברך שלא עשני בור וכן משמע בלשון הראשון בפרש"י אבל לא הקפיד על אחרים, ולכן נהגו לברך כל ד' הברכות, ונגד מנהג זה כתבו התוספות שהיום אין לברך שלא עשני בור כי הבור אינו מצוי.

Another source for permitting change is the first explanation of Tosafot in Menachot 43a:

We do not make a blessing concerning a bur for they are not common, since [a bur is defined as] "whoever is involved with neither Scripture, Mishnah nor the way of the world." A better explanation (yoter nir'eh) is that he makes the blessings [only] about a slave and a woman, who are not as commanded [to do mitzvot as much] as he is.

The first explanation seems difficult: statements regarding a bur are found throughout the Talmud and apparently there were many such people. Otherwise, why introduce the blessing "who did not make me a bur" in the first place?

The answer is that Tosafot were not writing about R. Acha b. Yaakov's generation but about their own. Their point was to disagree with the practice mentioned by Meiri in Berachot 62b that "many are accustomed to recite all four blessings" i.e., who did not make me a Gentile, boor, slave or woman. The "many" understood R. Acha as objecting to his son reciting "who did not make me a bur" but not to others doing so. Tosafot agreed in principle but wrote that nevertheless the blessing over a bur should no longer be recited, because a bur in their day was not common. Their wording is precise: in the first explanation, which refers to circumstances in their own time, they wrote "we do not bless (lo mevarchinan)" in the first-person plural; while in the second, which refers to R. Acha b. Yaakov, they wrote "[he] blesses (mevarech)" in the third-person singular.

ויש להטעים לדעת הרבים שהביא המאירי שהם גרסו בסיום דברי רב אחא בר יעקב זיל טפי עכ"ל כגרסת רש"י ותוספות, ואמנם ניתן לפרש מלים אלה לפי שני הלשונות כמו שכתבתי, והרבים האלה פרשו זיל מלשון אזיל כלומר לך וברך יותר כפרש"י זיל והוסיף ובירך עכ"ל ונשמע שראוי להוסיף בברכות אלה. ולכן הדבור המתחיל בתוספות הוא זיל טפי ולכאורה מה ענינו לדבריהם שם, אלא זיל טפי משמע שראוי להרבות ולכן השיגו התוספות שאף על פי כן אין לברך שלא עשני בור. ומה שסיימו ויותר נראה וכו' היינו שיותר נראה שאמנם אין לברך שלא עשני בור אך לא משום שאינו מצוי אלא משום שברכות אלה נתקנו כנגד חילוקים בחיוב המצוות כלשון השני בפרש"י ואילו הבור חייב במצוות כשאר ישראל. ולשון התוספות מדויק, כי בתרוץ הראשון שדנו בו במנהג שלהם בימיהם לכן כתבו לא מברכינן בלשון רבים, ואילו בתרוץ השני שדנו בו בדברי רב אחא בר יעקב לכן כתבו מברך בלשון יחיד.

The answer is that Tosafot were not writing about R. Acha b. Yaakov's generation but about their own. Their point was to disagree with the practice mentioned by Meiri in Berachot 62b that "many are accustomed to recite all four blessings" i.e., who did not make me a Gentile, boor, slave or woman. The "many" understood R. Acha as objecting to his son reciting "who did not make me a bur" but not to others doing so. Tosafot agreed in principle but wrote that nevertheless the blessing over a bur should no longer be recited, because a bur in their day was not common. Their wording is precise: in the first explanation, which refers to circumstances in their own time, they wrote "we do not bless (lo mevarchinan)" in the first-person plural; while in the second, which refers to R. Acha b. Yaakov, they wrote "[he] blesses (mevarech)" in the third-person singular.

והנה לפי התרוץ הראשון, היום שאין בינינו עבדים ואילו בורים מצויים בכל עבר ובכל פינה ראוי שתחזור הברכה לקדמותה ושאין לברך שלא עשני עבד ושיש לברך שלא עשני בור, וביותר יש לברך שלא עשני מתבולל שהוא הבור של היום ואף גרוע ממנו. ואולם רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון פרשו שרב אחא בר יעקב דחה את הברכה שלא עשני בור לגמרי וכן היא פשטות הסוגיא, וממילא אין להחזירה לקדמותה, והובאו דבריהם הן בסדור רש"י וספר הפרדס ומחזור ויטרי שגרסו זיל טפי והן בספר המנהיג סימן א' שגרס עבד זיל טפי. וגם הלא התוספות כתבו שתרוצם השני נראה יותר.

In Tosafot's day it was proper to recite the blessing "who has not made me a slave" because slavery was widespread, but not "who did not make me a bur" because there were few people in that category. In our day the situation is just the opposite: there are no slaves, but boors and ignoramuses are everywhere. Following this reasoning, the blessing should again be recited concerning a bur and not concerning a slave. It might even be proper to say "shelo asani mitbolel, who did not make me an assimilating Jew" or "shelo asani chiloni, who did not make me a secularist."

This is in accordance with Tosafot's first explanation. However, Tosafot themselves preferred their second explanation, that we do not say "who did not make me a bur" because the blessing refers to the degree of obligation in the mitzvot and the bur is as obligated as anyone else. R. Natronai Gaon and R. Amram Gaon emphatically rejected any renewed use of the blessing concerning a bur. They are cited not only by Siddur Rashi, Sefer haPardes and Machzor Vitry, whose Gemaras read zil t'fei, but also by Sefer haManhig, whose version read eved zil t'fei. I have expounded the minority view about the leeway permitted in wording these berachot only for use as a snif if the need arises.

ה
למעשה בלי לבטל או לשנות את הברכה אפשר לתקן בשני אופנים שלא להשמיעה ברבים. האופן הא' הוא לבטל אמירת ברכות השחר על ידי השליח צבור לגמרי וממילא לא תישמע הברכה ברבים, שאף על פי שבשלחן ערוך אורח חיים סימן מ"ו סעיף ב' כתב שנהגו לסדר את ברכות השחר בקול ושהקהל עונים אמן, מכל מקום בהרבה בתי כנסת נוהגים להתחיל מרבי ישמעאל אומר וקדיש דרבנן ונהגו כן כבר בימי הראשונים עיין בספר תשב"ץ קטן סימן רי"ז בהגהות רבנו פרץ. לכן אם יש תרעומת בקהילתו מצד הנשים וחשש לתקלה יכול כבודו לשנות ממנהג למנהג, ברם עלול השינוי להביא לכך שרבים ידלגו על ברכות השחר לגמרי.

In practice, without abolishing or changing the blessing shelo asani ishah, there are two ways to avoid reciting it in public. The first is to discontinue the public recital of birchot hashachar. Although Shulchan Aruch, Orach Chayim 46:2 wrote that the custom is to say these blessings out loud, in many synagogues the shaliach tzibur begins with "R. Yishmael says." This dates back at least to the time of the rishonim; see R. Peretz's gloss to Sefer Tashbatz no. 217. In case of great need, a congregation may change from one custom to the other. The danger is that as a result some individuals may skip birchot hashachar completely.

והאופן הב' הוא שהש"ץ יברך שלא עשני אשה בלחש, והוא לפי מה שכתב בספר מאורי אור משנת תקע"ט בחלק ד' דף כ' שאין לברך שלא עשני גוי ברבים בקול משום איבה של הגויים ושאין לברך שלא עשני אשה משום הלבנת פני הנשים. ודייק שם שבאורח חיים סימן מ"ו סעיף א' מנה את ברכות השחר הנותן לשכוי בינה ופוקח עוורים וכו' ובסעיף ב' כתב שיש לסדרן בקול בבית הכנסת, אבל הזכיר לראשונה את הברכות שלא עשני גוי ועבד ואשה רק בסעיף ד' הרי שאותן לא הצריך לאמר בקול והוא דיוק נאה ובולט עוד יותר בטור עיי"ש.

The second way is for the shaliach tzibur to recite the whole blessing "Baruch atah haShem Elokeinu melech haolam shelo asani ishah" quietly. This is not a new idea. According to Sefer Me'orei Or from 5579 (1829), part 4, p. 20, one should not publicly recite "who did not make me a Gentile" because of the danger of creating antipathy between Gentile and Jew, nor "who did not make me a woman" because of the likelihood of shaming women. He noted that while Shulchan Aruch, Orach Chayim 46:1–2 rules that the other birchot hashachar should be recited out loud in the synagogue, the three blessings "shelo asani …" are introduced only afterwards, in 46:4. Shulchan Aruch, therefore, did not rule that these blessings must be recited out loud, and see Tur, where this distinction is even more pronounced.

והנה אם היו שם נשים אין הכי נמי, אלא שמן הסתם הנשים לא השכימו בבית הכנסת לברכות השחר ובוודאי גויים לא באו תדיר בתחילת התפילה ולכן קשה איזו איבה או הלבנת פנים ברבים היתה שם. ואם משום שהדבר מפורסם שגברים מברכים כן שהרי הברכות נדפסות בסידורים, גם אם יברכו אותן בלחש עדיין הברכות נדפסות בסדורים וגם אסור להשמיטן מפני שהדבר יביא לביטולן לגמרי. מכל מקום בשעת הצורך אפשר לסמוך בזה על בעל מאורי אור שראיתי כמה אחרונים מביאים מדבריו בענינים שונים.

It is unclear whether Me'orei Or is referring only to occasions when women are actually present in the synagogue during birchot hashachar. If they are likely to be present, in any case, the shaliach tzibur should recite shelo asani ishah inaudibly.

וצריך השליח צבור לברך שלא עשני גוי בקול כי בימינו אין חוששים כל כך לאיבה, ויברך גם שלא עשני עבד בקול ורק שלא עשני אשה יברך בלחש וישמיע הברכה רק לאזניו, וישהה בלחישתו כשיעור הברכה בקול כדי שיהיה מקומה ניכר. וגם יכול לברך בשם ומלכות בא"י אמ"ה בקול ולסיים שלא עשני אשה בלחש, ואינו דומה לחזנים המסיימים גאל ישראל בלחש שלא כהלכה כי שם חייב השליח צבור לברך בקול מתחילה ועד סוף להוציא את הרבים כמו שהתריע הגמו"ז זצלה"ה, מה שאין כן ברכות השחר על ידי הש"ץ אינה אלא מנהג.

This has nothing to do with the opposition of my grandfather z"l to the shaliach tzibur ending ga'al Yisrael in a whisper before the morning Shemoneh Esreh, for there he is obligated to recite the blessings of kri'at Shema out loud as part of public prayer. By contrast, reciting birchot hashachar out loud in the synagogue is only a custom.