ב"ה, כ"ד תמוז תשמ"ו

לרב אחד

בדבר הנכריה שהיתה נשואה ליהודי בערכאות ונתעברה לו ונתגיירה, שהקפדתי לסדר להם חופה וקדושין מיד כדי שלא יחיו יחד באיסור בפרט שהוא כבר התחיל לחזור בתשובה. ונתקשו בזה במחלקת הנישואין דכאן ולע"ד הוא דבר ברור, ולפי בקשת כבודו ארשום הטעמים.

בהיתר יהודי לישא גיורת שהיתה נשואה לו בגויותה האריכו האחרונים וראה קיצור דבריהם בספר נחלת צבי על הלכות אימוץ וגיור עמודים ס"ה־ע"ב. ולפטור אותה מחודשי הבחנה כשהיא מעוברת עיין בשו"ת בית יצחק חלק אבן העזר סימן כ"ט אות ו' ובאוצר הפוסקים כרך ב' סימן י"א סעיף קטן כ"ד בשם שו"ת ישא ברכה, וכן דעת הגמו"ז לפי סימניו על הגליון שם.

ועיקר השאלה היא לגבי דם חימוד, שבמסכת נדה דף ס"ו עמוד א' אמר רבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים וכו' לא שנא גדולה לא שנא קטנה, גדולה טעמא מאי משום שמחמדא קטנה נמי מחמדא עכ"ל ואף על פי שקטנה היא מסולקת דמים עדיין חוששים שתראה דם ואם כן הוא הדין מעוברת. ועיין בשו"ת אהלי יעקב סימן קכ"ה שהתיר במעוברת והביא מספרי הרופאים שמעוברת מתעבת המשגל וממילא לא תחמוד, ואינו נראה לע"ד כי גם מעוברת אפשר שתחמוד ועיין במסכת נדה דף ל"א עמוד א' שלשה חודשים אחרונים תשמיש טוב לאשה וטוב לולד עכ"ל ועוד שאמרו קטנה נמי מחמדא ובודאי בת ג' שנים אינה יודעת ביאה מה היא שתחמוד לה ואף על פי כן לא פלוג והוא הדין כאן ועיין בדרכי תשובה סוף סימן קצ"ב.

מכל מקום בנידון שלנו יש להתיר בלי ז' נקיים מג' טעמים. הטעם הא' מפני שהיו נשואים בערכאות ועדיף ממחזיר גרושתו, כמו שכתב בדגול מרבבה ביורה דעה סימן רס"ט סעיף ט' לגבי גר שנתגייר הוא ואשתו עמו, וז"ל נלע"ד שאחר כלות ג' חדשים כשמחזיר' א"צ שבע' נקיים אם לא פרסה נדה בינתיים ואף שנתבאר לעיל סוף סי' קצ"ב שמחזיר גרושתו צריכה ז' נקיים שאני התם שגירשה לחלוטין ונתיאשה ממנו לכן איכא חימוד חדש משא"כ זו שלכתחילה הפרישה על דעת להחזירה אין כאן חימוד חדש עכ"ל. וכן בשו"ת הרדב"ז חלק ד' סימן רס"ג כתב שהמגרש אשתו על דעת להחזירה אינה צריכה ז' נקיים, אלא ששם מיירי בזוג שהיו נשואים מקודם כדת משה וישראל מה שאין כן בנדון הדגול מרבבה. והנה בשו"ת אור המאיר סימן ס"ה ובהגהות מהרש"ם ביורה דעה שם העירו ממסכת יומא דף נ"ד עמוד א' שאמרו לגבי כנסת ישראל נתגרשו חזרה לחיבתה הראשונה עכ"ל ופרש"י האי מעשה בבית שני הוה לאחר שנתגרשו וחזרו לחיבתה הראשונה לתחילת חיבתן שאין גסין זה בזה עכ"ל, והלא גלות בבל מעיקרא לא היתה אלא לשבעים שנה כמו שניבא ירמיה בפרק כ"ג וכ"ה ודומה לנתגרשו על מנת להחזירה לזמן קצוב ואף על פי כן חזרו לחיבתם הראשונה כאילו לא נישאו. אבל אין זה קשה על שו"ת הרדב"ז והדגול מרבבה כי אף על פי שניבא שיחזרו לא סמכה דעת ישראל על הנבואה כמו שאמרו ביחזקאל פרק ל"ז יבשו עצמותנו ואבדה תקותנו נגזרה לנו עכ"ל, וגם בשו"ת אור המיר לא דחה דברי הדגול מרבבה אלא רק כתב שהמורה להצריך ז' נקיים אין מזניחים אותו.

ולע"ד היום שפיר מזניחים אותו, כי עיקר דין מחזיר גרושתו שצריכה ז' נקיים הובא בבית יוסף סוף סימן קצ"ב בשם תשובת הרשב"ש שמצא כן בגליונות הצרפתים עכ"ל וכן כתב בחדושי הרשב"ץ במסכת נדה שם. ואולם בפרוש רבנו אברהם מן ההר למסכת יבמות דף ל"ז עמוד ב' כתב הא דרבא לא שייכא במחזיר גרושתו וראיה לדבר מחזיר גרושתו ולנה עמו בפונדקי דפרק הזורק (דף פ"א עמוד א') וכמו שבארנו שם עכ"ל, וטרם זכינו לפרושו למסכת גיטין כי אם לכמה מסכתות וכן מה שמכונה תוספות ר"י הזקן בדפוסים של מסכת קדושין הוא של רבנו אברהם מן ההר כמו שהראה המוציא לאור במבוא למסכת יבמות. והאחרונים הרגישו בקושיא ממסכת גיטין על דעת הרשב"ש עיין בתוספות רע"ק על המשניות שם פרק ח' משנה ט' ובחדושי חתם סופר ובספר מתורתן של ראשונים למסכת גיטין שם ובלחם ושמלה סימן קצ"ב חלק השמלה אות י"א ובשו"ת אגרות משה חלק יורה דעה חלק א' סימן פ"ו.

נמצא שעיקר דין מחזיר גרושתו האם צריכה ז' נקיים הוא מחלוקת ראשונים באיסור דרבנן וספקו לקולא, ואין לאמר שהרשב"ץ והרשב"ש הם רוב לעומת רבנו אברהם מן ההר כי לא שייך זה בדעות ספורות כשכל שאר ראשונים לא הזכירו דין זה כלל. ואפילו אם נצריך ז' נקיים במחזיר גרושתו מאחר שכן פשטה ההוראה ועיין בשו"ת מהרד"ך בית ה' סוף חדר א', הבו דלא לוסיף ובמקום שיש עוד צדדים להקל אין להחמיר כיון שדם חימוד הוא מדרבנן ועיין ש"ך שם סעיף קטן ז', ולכן הלכה כדגול מרבבה בלי פקפוק.

ומבואר לדעתו שכיון שהיו נשואים בגויותם אף על פי שכאשר נתגיירו נתבטלו אותם הנישואין וכאילו לא היו ואם רצו נפרדים זה מזה בלא גט כמו שהביא הרמ"א בסימן רס"ט סעיף ט' ואין להם שום דין של מגורשים ומותר לו לדור בשכונתה וכו', מכל מקום כיון שלא נתיאשו זה מזה אינה צריכה ז' נקיים, ומפורש שאין הגרות מהווה יאוש לענין ז' נקיים ושלא כמו שסבר כבודו.

ועוד מבואר לדעת הדגול מרבבה שלא בנישואין כדמו"י תלוי הדבר אלא בשם נישואין כלשהו, וכיון שהיו נשואים מקודם בגויותם שוב אין חימוד חדש לקראת נישואין כדמו"י. וכל שכן כאן שלא נפרדו זה מזו ועודם רשומים בתעודת זהות כאיש ואשה כמו לפני הגרות ויכולה לתבוע אותו בערכאות כאשתו בוודאי סמכה דעתה ואינה מחמדת. ואם תאמר ששונה דינו של הדגול מרבבה ששם שפיר היו נשואים בגויותם שהרי בני נח מוזהרים על אשת איש מה שאין כן בישראל הנשוי לנכריה אין תופסים בה קדושין וכאילו לא נישאו כלל, לע"ד אין חילוק דזיל בתר טעמא, ובנדון הדגול מרבבה גרים שנתגיירו כקטנים שנולדו דמו ורק כיון שמכל מקום רואים עצמם כאילו היו נשואים אינה צריכה ז' נקיים והוא דין כאן. ומכאן ליהודים הנשואים זה לזו בערכאות ורוצים לישא כדמו"י שאינה צריכה ז' נקיים, לא מבעי לדעת הגמו"ז זצלה"ה שכדת משה וישראל אינו מעכב ואם רוצים להפרד מנישואין אזרחיים צריכים גט שבודאי אם רוצים להכנס לחופה כדין אינה צריכה ז' נקיים ועיין בספר לשון זהב חלק השו"ת סימן ו', אלא אפילו לסוברים שאינם צריכים גט מכל מקום שם נשואה עליה ולע"ד אינה מחמדת ואינה רואה. וכל שכן בישראל הנשוי לנכריה שמבחינתה היא שפיר נשואה לו בגויותה שאין לה לאסוקי אדעתא דלא תפסו בה קדושין, ועיין בספר עזרא פרק י' שקורא לנשים נכריות בשם נשיהם הרי ששם נשואות עליהן אף על פי שבאמת אינן כלום, ולכן אין כאן חימוד חדש.

והטעם הב' מפני שחיים ביחד והיא יושבת תחתיו ומשמשתו וכמו שכתב בלחם ושמלה שם אות א' שלכן פלגש אינה צריכה ז' נקיים על כל ביאה כיון דלא אסחה דעתה מיניה וליכא חימוד חדש עכ"ל ולפי זה אפילו בא אחר כך לישא את הפלגש כדמו"י, ואין סתירה לזה משו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תכ"ג ומקום שמואל סימן ל"ז כי שם מיירי במי שבא על הפנויה אבל אינו דר עמה בקביעות. ולכן הוא הדין כאן אפילו לא היו נשואים בערכאות אינה צריכה ז' נקיים דומיא דפלגש.

איברא זה תלוי בשאלה האם החימוד הוא משום חופה שיקרא עליה שם נישואין כמו שכתב בחוות דעת בבאורים ריש סימן קצ"ב או משום ביאה כמו שכתב בלחם ושמלה שם. והדבר תלוי בראשונים ויש בהם לשונות סותרים, שבמסכת יומא דף י"ח עמוד ב' בתוספות ד"ה והאמר רבא כתבו שאם טבלה ולא נבעלה אז צריכה לבדוק בכל יום דלעולם משתבעוה לינשא איכא לספוקי דילמא חזיא מחמת החימוד עד שתיבעל עכ"ל ואלמא החימוד הוא לביאה, וכן כתב בתשובות מיימוניות הנדפסות ברמב"ם סוף ספר קדושה בסימן א' בשם ראבי"ה שמא חמדה קודם תביעה מחמת תאוות תשמיש עכ"ל וכן כתב בשערי דורא ריש הלכות נדה שמא תראה מחמת חימוד תשמיש עכ"ל ובהגהות מהרא"י שם הביא כן בשם סמ"ג ואינו בסמ"ג לא תעשה קי"א שלפנינו. ואילו בלקט יושר חלק יורה דעה הלכות נדה עמוד 21 כתב שאחרי החופה אינה צריכה בדיקה אע"פ שלא בעל וכו' ואמר הג' (מהרא"י) סמוך לבעילת מצוה פי' סמוך לחופה עכ"ל ושלא כדבריו בהגהות, ועיין היטב בראבי"ה סימן קפ"ג שהזכיר תאוות תשמיש כפי שהובא בשמו בתשובות מיימוניות הנ"ל ואולם באמצע כתב ונראה בעיני כלישנא קמא דדוקא מחמת התביעה מחמדת ומחמת תאוות חופה עכ"ל ובא לפרש האם החשש לדם חימוד הוא בשעת תביעה לינשא או אפילו קודם התביעה לינשא מחמת תאוות תשמיש, על זה כתב שאמנם אפשר לפרש שהוא קודם התביעה אבל לפי דעתו החימוד הוא רק משעת התביעה ואינו אלא חימוד חופה. וכן רשב"ם מובא באור זרוע חלק א' סימן שמ"א ובמרדכי הלכות נדה סימן תש"מ ובעוד ראשונים כתב שסמוך לבעילת מצוה היינו ליל ראשון של חופה עכ"ל.

ויש שהלשון אינו הוכחה עיין ברא"ש במסכת נדה שם שכתב דיותר שהיא קרובה לזמן החופה יותר לבה הומה ומשתאה עכ"ל שי"ל חופה לאו דוקא אלא הכוונה לבעילת מצוה ורק רגילות שהבעילה היא בליל החופה. וכן לאידך גיסא לשון תאוות תשמיש וכו' אינו הוכחה שחששו לתשמיש בלא חופה וכן יש לפרש בדברי התוספות הנ"ל, והעד שבלקט יושר פרש את דברי רשב"ם הנ"ל וגם התוספות סיימו שכן פרש רשב"ם. ובאמת רשב"ם ושאר ראשונים שהצריכו לסמוך טבילה לבעילת מצוה מיירי במי שטבלה ואחר כך נדחו הנישואין אבל לא במי שטבלה ונכנסה לחופה ורק הבעילה נדחתה וכגון שהבעל חלה, וכיון שבלאו הכי לדעת הרבה ראשונים אחרי התביעה אין חוששים שתחמוד יותר וכמו שנביא להלן שוב יש לנו להשוות את הדעות ולכן כיון שנכנסה לחופה גם אם לא נבעלה אינה צריכה לבדוק יותר וכמו שכתב בחוות דעת. ואין סתירה מדברי הרמ"א בסימן קצ"ב סעיף ב' כי מה שנפרש בדברי הראשונים נפרש גם בדבריו, וקצת יש לדייק שגם הוא סובר שסמוך לבעילת מצוה פרושו סמוך לחופה ממה שסיים שכל חתן ישאל לכלה קודם שיגע בה אם שמרה ז' נקיים עכ"ל ולא כתב כן בתחילת דבריו, ומשמע שכל מה שכתב עד כה מיירי קודם החופה ולכן סיים שבכניסתו לחופה ישאל החתן את הכלה.

והנה במסכת יומא דף י"ח עמוד ב' וביבמות דף ל"ז עמוד ב' אמרו על רב ורב נחמן שהיו נושאים נשים ליום אחד כשבקרו במקומות שונים כדי שיהיה להם פת בסלם ולא יתגבר עליהם יצרם, והקשו הלא צריכות לישב ז' נקיים מיום התביעה וממילא אין כאן פת בסלם ותרצו יחודי בעלמא הוה מיחדי להו עכ"ל. ופרשו בתוספות ותוספות הרא"ש שם ותוספות ישנים במסכת יומא וחדושי הרמב"ן והריטב"א במסכת יבמות שהיו מודיעים לנשים שאינם רוצים לבוא עליהן אלא להתיחד אתן בלבד ואז האשה לא מיחמדא לקראת הנישואין ולא חזיא ושוב אם רצה היה יכול לבוא עליה ויש כאן פת בסלו. ומוכח שאין החימוד משום החופה בלבד שאם לא כן היתה צריכה לספור ז' נקיים גם אם הכניסה שלא על מנת לבוא עליה, וכן מוכח שאין החימוד משום ביאה בלבד שאם לא כן היתה צריכה לספור ז' נקיים כשתבע אותה לביאה לאחר שנישאו ושוב אין לו פת בסלו. ועיין בדגול מרבבה ובתפארת ישראל שבסוף ספר כרתי ופלתי סימן קצ"ב סעיף א' שהביאו ראיה מהתוספות לדעת הט"ז שם סעיף קטן א' שאם תבע אותה להבעל מיד אין כאן חשש חימוד, אבל כבר נתקשו האחרונים מי נתן שעור לזה ומהו נקרא מיד, ומה שרצה בתפארת ישראל לתרץ שהתוספות סוברים כראבי"ה שאם בדק עצמה אינה צריכה לישב ז' נקיים אי אפשר לאמר כן לדעת הרמב"ן והריטב"א שכתבו כתרוץ התוספות ואינם סוברים כראבי"ה.

ולע"ד כוונת התוספות היא שצריכים תביעה לתרתי חופה וביאה כאחד ולכן כיון שתבע את האשה לחופה בלבד אינה מחמדת ואינה רואה ואחר כך אם תבע אותה לביאה שוב אינה רואה שכבר נכנסה לחופה ואין כאן תביעה לתרתי ביחד, ושוב מצאתי כן בהגהות הר"ב מלייפניק בסוף ספר תפארת ישראל. ובתוספות ישנים כתבו שלא היו אומרים להן לינשא מיד אלא מיחדי ואז לא היו מצפות שישאון עכ"ל ובהגהות הר"ב מלייפניק שם נתקשה בלשון, אלא כך פרושו שנישואין בלשון בני אדם פרושו לשם ביאה כי הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה מה שאין כן בלא ביאה מקרי יחוד בעלמא, וכן לשון הגמרא תבועה להינשא וכו' עכ"ל פרושו חופה אם ביאה ביחד וזהו שתרצו יחודי הוו מיחדי להו עכ"ל כלומר ואינו נקרא להנשא וזהו שסיימו בתוספות ישנים שלא היו מצפות שישאון עכ"ל. וכיון שלהכנס לחופה שלא לשם ביאה לא מיקרי עיקר נישואין לא שייך להצריכה ז' נקיים משום לא פלוג, ועיין בלשון זהב ובשו"ת אגרות משם שם שכתבו שהתקנה היתה על חימוד ולא על נישואין ובמקום שאין חימוד לא גזרו, אבל לע"ד כששייך חימוד לא מפלגינן בין גוף לגוף ולדוגמה בין קטנה בת ג' לבת י"א ורק כשהענין שונה לא גזרו וכגון כשאין החופה למטרת ביאה או במחזיר גרושתו.

ועוד ראיה לפרש כן בתוספות משיטת ריב"א שבראבי"ה עיי"ש ובתשובות מיימוניות שאם הקדימו הקדושין לנישואין הרבה לא צריכה ז' נקיים לא לזה ולא לזה כיון שיודעת בו כבר ולא מחמדא עכ"ל הרי כיון שהזיקה והביאה לא באו כאחד אינה צריכה ז' נקיים, ולא חלקו עליו אלא מפני שחישב את הקידושין לתחילת התביעה ושכבר אז נתרצית לו אבל אילו הרחיק בין התביעה לחופה לבין התביעה לביאה גם הם יודו וכן דעת התוספות כמו שפרשנו. ולפי זה מתורצות הסתירות שהבאנו למעלה, שבהגהות מהרא"י כתב שרואה מחמת חימוד תשמיש עכ"ל ובלקט יושר כתב בשמו שאחרי הכניסה לחופה אינה מחמדת ואפילו לא בעל וכן השנוי בדעת ראבי"ה בין תשובות מיימוניות לבין ספרו, כי באמת בעי חימוד לתרתי גם לחופה וגם לביאה ואתי הכל שפיר, ונמצא ששתיהן אמת דעת החוות דעת ודעת הלחם ושמלה שכן היתה התקנה מעיקרא בתביעת חופה עם ביאה.

וכיון שאם תחילה נכנסה לחופה שלא על מנת להבעל ואחר כך תבעוה להבעל אינה צריכה לספור ז' נקיים, הוא הדין אם תחילה נבעלת לו ויושבת תחתיו ואחר כך תבעוה להנשא, וכל שכן בנדון שלנו דאין כאן לא חימוד ביאה ולא חימוד שם נישאין לכן אינה צריכה ז' נקיים.

והטעם הג' כיון שעכשיו נתגיירה ובת נח אין לה דם נדה וזבה מן התורה כמו שכתב הרמב"ם בהלכות טמאי משכב ומושב פרק ב' הלכה ו', ולכן מה שראתה קודם הגרות כאילו לא ראתה ולא שייך בה ז' נקיים ואחרי הטבילה לגרות היא טהורה לגמרי. ויש בזה כמה שיטות, הנה לדעת רוב ראשונים החשש לדם חימוד הוא רק שמא בשעת התביעה להנשא ראתה ולא הרגישה, ולזה לראבי"ה מועילה בדיקה ולשאר ראשונים אינה מועילה שמא נאבדה טיפת דם כחרדל ומכל מקום אין חוששים לראייה אחרי שעת התביעה. כן דעת רש"י במסכת יבמות שם שכתב שמא מחמת חימוד פרסה נדה בשעה שנתפייסה עכ"ל וכן כתב הרמב"ן בהלכות נדה שלו פרק ג' הלכה י"ב שאפילו בדקה עצמה בשעת התביעה שמא מחימודה לאיש ראת' טיפה כחרדל ונאבדה עכ"ל ואלמא חוששים לשעת תביעה ולא לאחר כך, וכלשונות אלה כתבו הראב"ד בספר בעלי הנפש סוף שער הפרישה והבדיקה והרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"א הלכה ט' והאשכול בהלכות נדה אות מ"ז והרשב"א במסכת נדה ובתורת הבית בית ז' שער ב' והרא"ה בבדק הבית שם והמגיד משנה והכלבו וריב"ן במסכת יבמות והמאירי וחדושי הר"ן והרשב"ץ במסכת נדה והר"ן שעל הרי"ף במסכת שבועות פרק ב' והטור בסימן קצ"ב והשלחן ערוך. ונראה שכן דעת רבנו ירוחם נתיב כ"ו פרק ג' שכתב שמא ראתה וכו' עכ"ל בלשון עבר וכוונתו לשעת תביעה.

ולפי זה אם קודם שנתגיירה תבעוה להנשא לאחר הגרות שוב אין כלום במה שראתה בשעת התביעה וטהורה להנשא לאחר שתתגייר, ואפילו היתה פנויה לגמרי וכגון שהיתה מעוברת בזנות שאז אינה צריכה חודשי הבחנה. ובעניננו שהיו אגודים זב"ז ואמרו להנשא כדמו"י כשתתגייר נראה שאין צורך בתביעה מפורשת, אלא ההזמנה לבית דין לטבול הויא כתביעה כי מאז סומכת בדעתה ומכינה עצמה.

אמנם דעת רוב חכמי אשכנז היא שחוששים שתראה כל יום ויום עד שתנשא ולא רק ביום התביעה וכמו שכתב הרא"ש שיותר שהיא קרובה לזמן החופה יותר לבה הומה ומשתאה. כן דעת רשב"ם הובאו דבריו בקצת שנויים באור זרוע ומרדכי וראבי"ה הנ"ל והגהות מיימוניות הלכות איסורי ביאה פרק י"א אות ה' ותוספות במסכת יומא, ובמחזור ויטרי סימן תס"ו ובספר האורה וספר הפרדס כתבו כדבריו ולא הזכירו שמו. וכן דעת ראב"ן בסימן שכ"ד שהז' נקיים צריכים להיות דוקא סמוכים לנשואין וספר הפרדס סימן קכ"א ומהר"ם ב"ב במרדכי במסכת שבועות שם ורוקח סימן שי"ז בהלכות נדה, וכן נראית דעת ספר התרומה בסוף הלכות נדה סימן ק"ט וספר עץ חיים בפרק ט' שכתבו לשון שמא תראה דם חימוד וכו' עכ"ל בלשון עתיד כלומר שהחשש הוא שמא תראה כל יום לעתיד עד לחופה ולא שמא ראתה ביום התביעה בלבד. וכן פסק הרמ"א בסימן קצ"ב סעיף ב'.

מכל מקום גם לדעתם גיורת זו אינה צריכה לספור ז' נקיים אחר שטבלה, כי הנה ז"ל רשב"ם הובא באור זרוע שם, ל"ש בתולה שהגיע זמנה ל"ש בתולה שלא הגיע זמנה וכו' ל"ש אלמנה ונתפייסה, נתרצית לינשא לבעל צריכה לישב ז' נקיים קודם החופה שמא מחמת תאוה ראתה דם שכן דרך אשה לחמוד קודם החופה ימים או עשור, ולכלהו אין אנו חוששין אם ראתה דם אם לאו שהרי תוכל לטבול קודם בעילת מצוה, אבל ז' ימים הסמוכין לבעילת מצוה דהיינו ליל ראשון לחופה אנו חוששים שאם תראה בהם דם לא מהני לה טבילה קודם בעילת מצוה שהרי צריכה לספור שבעה נקיים, והלכך לובשת בגדים לבנים כל ז' ימים קודם חופה ופורסת סדין לבן במטתה ובודקת פעם אחת או פעמים ביום ואם לא ראתה בהם דם טובלת בליל בעילת מצוה קודם בעילה שמא ראתה דם שנה או שנתיים בימי בתולי' ולא טבלה ומיטהרת עכשיו בטבילה זו, ואם לא שמרה ז' נקיים קודם לכן לא תיבעל בליל ראשון עד שתשמור ז' נקיים מליל ראשון ואילך שמא יום שלפני החופה ראתח דם מחמת חימוד עכ"ל. פרוש דבריו, שחוששים שתראה דם בימים קודם החופה ולכן בודקת שבעה ימים ואולם בדיקה זו מועילה שלא כדעת הרמב"ן ודעמיה ולכן אם בדקה עד החופה ולא מצאה דם אזי מדינא אינה צריכה לטבול, אלא משום שחוששים שבודאי ראתה דם בעבר בלא קשר לנישואין ולא אדעתה לכן צריכה לטבול בכל ענין ועולה לה לראיות קודמות.

וכן כתב הרוקח בסימן שי"ז, אבא מריה ה"ר יב"ק ז"ל היה מורה לכל כלה לישב ז' נקיים וכן הורו כל רבותי לא שנא בתולה ולא שנא אלמנה כשמתרצית לינשא ז' ימים הסמוכין לבעילת מצוה צריכה לספור ז' נקיים ובודקת בכל יום ויום ואם לא ראתה טובלת קודם בעילת מצוה פן ראתה לפני שנה או שנתיים בימי בתוליה ולא טבלה ועכשיו מטהרת בטבילה עכ"ל כלו' שאלמנה שטבלה מכבר ולכן אין לה לחשוש מראייה לפני שנה ושנתיים עדיין תטבול משום לא פלוג אבל בדיקת הימים הקודמים לחופה חייבת מדינא. והנה לרשב"ם ודעמיה מוכרח שמועילה הבדיקה שאם לא כן לעולם נחשוש שמא ראתה טיפת דם כחרדל קודם החופה ונאבדה ושוב תצטרך לספור ז' נקיים ואין לדבר סוף. ונמצאו ג' שיטות בראשונים, דעת הרמב"ן וכו' שהחשש הוא ליום התביעה בלבד ואינה מועילה בדיקה, ודעת הראבי"ה שהחשש הוא ליום התביעה בלבד אבל מועילה בדיקה, ודעת הרשב"ם וכו' שאמנם מועילה בדיקה אבל חוששים לה עד שתנשא ולא ליום התביעה בלבד ולכן צריכה לבדוק כל יום ורק עצם הטבילה היא משום שמא ראתה מקודם שנה או שנתיים בימי בתוליה, וכן לראבי"ה בעי טבילה שמא ראתה לפני שנה או שנתיים עיי"ש. ובכל ספק ראיות האלה הקילו שלא להצריך הפסק טהרה בין לרמב"ן וכו' שחוששים ליום התביעה בין לרשב"ם וראבי"ה שחוששים ללפני שנה או שנתיים, ולדעת רשב"ם וראבי"ה צ"ל שהבדיקה ביום התביעה נחשבת כבדיקת סיום ז' נקיים לראיות שבעבר ועוד עיין בתורת הבית.

והנה מרשב"ם ורוקח משמע שהבדיקה בכל יום ויום מז' נקיים קודם החופה היא לעיכובא וכמו שסיים הרשב"ם שמא ביום שלפני החופה ראתה דם מחמת חימוד עכ"ל, כי בכל שעתא ושעתא איכא למיחש דילמא השתא חזיא כמו שכתב בשו"ת מהרי"ק (דפוס ווארשא) שורש קנ"ז ענף ב' והובא בהג"ה במרדכי וסיים שלא דמי לסופרת ז' נקיים דהתם לא הוחזקו להיות רואות בכל שעה ושעה אבל דמחמודי מחמדה משתבעוה לינשא עד שתבעל איכא למיחש טובא וכו' עכ"ל. ומיהו באור זרוע שם כתב נראה בעיני דאע"ג דפ' רבנו שמואל דבודקת פעם או פעמיים ביום, דהיינו דוקא לכתחילה מיהו אם לא בדקה כ"א יום ראשון ויום שביעי בלבד נמי טהורה וכו' עכ"ל וכן כתב בבית יוסף מדעת עצמו. ולהלכה בודאי כן הוא כיון שלחבל ראשונים ממילא אין חוששים אלא ליום התביעה בלבד.

ומבואר לדעת הרשב"ם שלבדוק ז' ימים אינו משום חשש דם חימוד, וכגון אם תבעוה להנשא בעוד ד' ימים מיום התביעה ובדקה כל יום אזי אין לה לחשוש משום דם חימוד שהרי מועילה הבדיקה ורק צריכה ז' נקיים וטבילה משום חשש ראיות קודמות, עיין היטב בזה. וזה לא שייך בגיורת שכאילו עכשיו נולדה ומה שראתה קודם הגרות אינה שייכת לה כלל, ולכן אינה צריכה ז' ימים אף לדעה זו אלא רק שתבדוק כל יום עד החופה שמא תראה. ואם לא בדקה כלל היא טהורה בדיעבד כל שלא עברו יותר מז' ימים בין טבילת הגרות לחופה וכמו שמתדייק מן הרמ"א בסעיף ב' עיי"ש, ורק מה שצוין שם לבית יוסף אינו בא לאמר שגם לדעת הבית יוסף יש להחמיר ביותר מז', כי אף שבבית יוסף הביא דעת התוספות שאם בדקה פעם אחת תוך כל ז' ימים עד החופה מועילה בדיעבד אבל דעתו אינה כן אלא כדעת שאר ראשונים שכל שספרה ז' נקיים וטבלה אינה צריכה בדיקה עד החופה אפילו טובא ונפקא מינה לבני עדות המזרח. ועיין בט"ז סעיף קטן ה' ולע"ד לא דק בתרתי, כי המקיל אינו הרשב"א בלבד אלא היא דעת רוב ראשונים שחששו רק ליום התביעה וגם השלחן ערוך אינו מחמיר בזה אלא רק הרמ"א.

הראת לדעת לפי כל הלין טעמין שאין אשה זו צריכה למנות ז' נקיים. ולכן חייבים לסדר להם חופה וקדושין מיד כדי שלא יעברו על איסור ייחוד, ואם חתן זה חטא שנשא אותה בגויותה גיורת זו מה חטאה.

ותיתי לידידי הגר"ש משאש שליט"א הרב ורושם נישואין דפה שאישר דרישתי להשיאם מיד ואמר שגם הוא חיבר תשובה בשאלה דומה, ולא ראיתיה. ביום ג' נתגיירה האשה בבית דין וביום ד' התיצבו במחלקת הנישואין ואחר הצהרים קבלו את האישורים וערכנו להם חופה וקדושין במוצאי יום ד', כל המסייעים במצוה זו יבואו על הברכה וגם כבודו זכור לטוב.

יהודה הרצל הנקין