Volume I, Siman 38 חלק ראשון, ל״ח
1 א

עוד בהלכות רקודים והאם יש מסורת מהו משוש הדפק

2 ב

ב"ה, כ"ו מרחשון תשל"ט

3 ג

לרב אחד

4 ד

ממכתבו השני אני לומד מדתו שאינו ממהר לכעוס. וכיון שכתב שיש לו הורמנא מהגרא"ז מלצר זכר צדיק לברכה שהיה רבו וידידו של הגמו"ז זצלה"ה, אפרט לו מה שאינו נראה לע"ד בשני מכתביו אלי ובמכתבו (ברבעון אחד). תחילה באחרון ראשון, מה שכתב שמשוש הדפק הוא דבר ידוע ומפורסם, הנה במציאות אין לנו קבלה והרבה דברים השתנו והדורות לא שמו לב על כך. ודוגמה בגדולה מזו, מה שמפורסם בדברי הרבה מהראשונים שלא היתה אצלם רשות הרבים וכן כתב הרמ"א בסימן שמ"ו סעיף ג', ודורות אחרונים הבינו שהטעם הוא מפני שסבירא לראשונים שבעינן ששים רבוא וליכא ועיין בט"ז בסימן שמ"ה סעיף קטן ו'. ונעלם מהם מה שכתב הכלבו בהלכות שבת בענין יציאת נשים בתכשיטים שרשות הרבים שלנו אינה רשות הרבים גמורה מפני שאינו רחב י"ו אמה עכ"ל, וכן הריטב"א כתב במסכת ערובין דף נ"ט שבכל מדינות הארץ הזאת וכו' אין לנו רשות הרבים רחבה שש עשרה אמות בשום מקום עכ"ל. ובזה מוצדקים דברי הבאור הלכה בסימן שמ"ה שם בדב"ה שאין ששים רבוא שמנה י"ב ראשונים המצריכים שיהיו ששים רבוא וי"ב שאינם מצריכים, ובשו"ת בית אב תנינא סימן ה' ענף ג' הקשה עליו שהיה צריך להביא י"א ראשונים נוספים שלדעתם צריכים ששים רבוא כפי שמנה אותם בשו"ת בית אפרים סימן כ"ו. אבל אינו קשה על הבאור הלכה כי הוא הביא רק את הראשונים שהזכירו ששים רבוא בפרוש, אבל השאר שבשו"ת בית אפרים הזכירו לשונות כמו שאין לנו רשות הרבים היום ובדומה לזה ואין ראיה שהם סוברים שהטעם הוא מפני ששים רבוא, כיון שהמציאות באמת היתה שלא היו רחובות ברוחב ט"ז אמה כמו שהעידו הכלבו והריטב"א. ואמנם יש עוד לפחות תשעה ראשונים שהזכירו ששים רבוא בפרוש, ואין זה מעניננו וכתבתים במקום אחר. על כל פנים הרי שדבר מפורסם כמו צורת הרחובות והערים שדשו בהם ההמונים מכל מקום נשכח במשך הזמן, עד שקרוב לאמר שאין ראיה מהראשונים שלא יסכימו שבכמה ערים היום שהרחובות מפולשים תהיה רשות הרבים, שהרי כמה ראשונים והובאו בבאור הלכה שם פרשו בדעת רש"י שלא צריכים ששים רבוא במקום אחד וכן כתב גם המאירי בהתחלת מסכת ערובין, ועל כרחך כמו שסיים שם במשנה ברורה ובבית מאיר ובהרבה אחרונים שאי אפשר למחות בהמון כיון שהמנהג נתפשט אבל בעל נפש יחמיר לעצמו.

5 ה

ומכאן בכל שכן לענין משוש הדפק שהוא דבר שבצנעא ואפשר שנשתנה במשך הדורות. ולעצם הענין כתבתי כן בלשון אפשר כדי לתרץ דברי הבית יוסף, וכתבתי כמה סמוכין לזה מדברי התרומת הדשן והבית שמואל וכבודו לא התיחס להם. ומכל מקום לו יהיה כדבריו שבאמת משוש הדפק באתר הבית יוסף היה בפרק היד כמו בימינו, כבר הראתי שתשובת הרשב"א שדבר בה הבית יוסף בנויה על רבנו יונה ולא על הרמב"ם, ועוד הארכתי הרבה בזה. ולא ידענא איך כבודו בא בהנף יד של עמוד וחצי (ברבעון) בלי ראיות ודיון לדחות דברים של י"ח עמודים שהועתקו שם מה שהשבתי לרב (אחד) שליט"א [סימן לז], וגם כבודו מזכיר רב אחד בתואר שליט"א ורב אחר בלי שליט"א וכדברים האלה לא ייעשו.

6 ו

ומעתה לשאר דברים שכבודו כתב שם. תחילה כתב לאסור הרכבת החתן על כתפי שושביניו מחשש סכנת נפשות שמא המרכיב יהיה חלש. במח"כ מלבד שאין לכבודו כח לחדש גזרות מדעתו, יכול לפי אותה סברה לאסור הרקוד עם ספרי התורה שמא הספרים יהיו כבדים והרוקדים חלשים, אלא ההשגחה בזה נתונה לכל מורה לפי הענין והמקום ואין לעשות איסורים כלליים מכגון אלה. ולא כל הרוצה ליטול את השם של סכנת נפשות יטול לאסור או להתיר, ודוגמה בכוון ההפוך ראיתי בחוברת שנה בשנה תשל"ט שאחד בא להתיר אכילה קודם תקיעות מחשש סכנת נפשות של חולשה, ועל מה שכתבתי לו שלפי דבריו יתיר גם טעימה ביום הכפורים במכל שכן שאז צמים מבעוד יום, דחה ששונה יום הכפורים שאיסורו כרת. ולא הבחין שאם אכן יש לחלק בין איסור כרת לשאר איסורים לענין חשש חולי וחולשה, מכל מקום לגבי סכנת נפשות אין חילוק בין כרת לאיסור אחר, וגם הא תינח יום הכפורים מה יאמר בט' באב דרבנן האם הרוצים לאכול בראש השנה מטעם ספק סכנה לדבריו אוכלים גם בט' באב.

7 ז

ועוד כתב כבודו להביא ראיה מהרמב"ם מענין קריצה ורמיזה שנגיעה בעלמא אסורה מן התורה, וכבר השיב עורך (הרבעון) על זה ששם מדובר באיסור דרבנן כמבואר ברמב"ם ובמגיד משנה. וגם עצם הדמוי בין נגיעה לבין קריצה ורמיזה דחוק מאד ואינו משמע כלל, וכבודו ממשיך לכתבו במכתבו השני כאילו הוא דבר פשוט.

8 ח

ושוב כתב כבודו שלשון חיבוק ידים בספר יערות דבש דף כ"ז פרושו נגיעה בעלמא, אבל מלבד שאין זה במשמע גם אין לשון כזה לא בדף כ"ז ולא בדף כ"ג אלא כמה פעמים חיבוק ונישוק, וכן מה שהעתיק כבודו מדברי היערות דבש שהכופר בזה הרי הוא מין ואפיקורס, שם מדובר בחיבוק ונישוק וכבודו לא דקדק בזה. ועיין בסוף מסכת פאה שצריכים לרדוף צדק בדרכים של צדק ולכן המתדמה לחיגר אינו נפטר מן העולם עד שבא לכך אף על פי שבלאו הכי הוא עני ומגיעה לו צדקה, והוא הדין בברור הלכה צריך המורה לדקדק בראיות גם אם סובר שדעתו נכונה. ושמא אם ידקדק בראיות ימצא שאין דעתו נכונה. ואם במחיצתו אינם סוברים כן עדיין הוא בכלל לירא את ה' מרבים, ולאחרונה כתב לי אב"ד אחד שכן הגמו"ז זצלה"ה היה הולך בדרך מקורית משלו דרך של תורה ויראת שמים צרופה ובקשת האמת כמות שהיא עכ"ל.

9 ט

יהודה הרצל הנקין

10 י

רב אזורי