Reshimot Shiurim on Bava Metzia 21aרשימות שיעורים על בבא מציעא כ״א א
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Reshimot Shiurim on Bava Metzia 21a"
Toggle Reader Menu Display Settings
Reshimot Shiurim on Bava Metzia
21aכ״א א
1 א

תוס' ד"ה אלו מציאות שלו כריכות ברה"ר. וז"ל בכריכות דוקא מפליג בין רה"ר לרה"י משום דלמ"ד סימן העשוי לידרס הוי סימן ומקום הוי סימן מיירי הכא דליכא סימן ומקום נמי לא הוי סימן ברה"ר משום דמינשתפי וברה"י הוי מקום סימן וחייב להכריז, ומיירי דאשכח דרך הינוח וככרות של נחתום ועיגולי דבילה אין בהם סימן והוי שלו אף ברה"י, ומיירי דמצא דרך נפילה ולכך לא הוי מקום סימן עכ"ל.

2 ב

ומבואר מדברי התוס' דמקום הוי סימן רק כשנמצאה האבידה בדרך הינוח, ואילו בנמצאה בדרך נפילה קיי"ל דמקום לא הוי סימן. אולם עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' גזלה ואבדה ה"ה) וז"ל הסימנים המובהקין סומכין עליהן ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה, והמדה או המשקל או המנין או מקום האבידה סימנים מובהקין הן עכ"ל. ומסתימת לשונו משמע דמקום הוי סימן אף כשנמצאה האבידה בדרך נפילה, דהרי הרמב"ם לא חילק דמקום הוי סימן רק כשנמצאה האבידה בדרך הנחה. אמנם עיין ברמב"ם (פט"ו מהל' גזלה ואבדה ה"י) וז"ל מצא כריכות ברשות היחיד אם דרך נפילה הרי אלו שלו ואם דרך הנחה חייב להכריז, שאע"פ שאין להם סימן המקום סימן וכו' עכ"ל. וצ"ע בדברי הרמב"ם דמשמע דס"ל דמקום הוי סימן רק כשנמצאה האבידה בדרך הנחה (וכדברי התוס'), ודלא כסתימת לשונו (בפי"ג מהל' גזלה ואבדה ה"ה) דמשמע דמקום הוי סימן בכל גווני.

3 ג

והנה יש לפרש שיטת הראשונים דס"ל דמקום לא הוי סימן כשנמצאה האבידה בדרך נפילה בב' אופנים: א) י"ל דכשנמצאה האבידה בדרך נפילה אזי יש לומר דהבעלים אינם יודעים בדיוק היכן נפלה האבידה ונאבדה, ולכן המקום אינו נחשב לסימן, דאנו נוקטים שאמירת המקום אינו אלא השערה של הבעלים ואינו הוכחה שאבידה שלהן היא. משא"כ כשנמצאה בדרך הנחה י"ל דהבעלים יכולים לומר מקום החפץ בדקדוק ולכן אמירת מקום האבידה הוי הוכחה שהחפץ שלהן. ב) י"ל דאף כשנמצאה האבידה בדרך נפילה מקום הוי סימן, אמנם אין חיוב הכרזה אלא כשנמצאה האבידה בדרך הנחה, דבנמצא בדרך נפילה אין חיוב לחשוש שהבעלים יודעים את המקום שנפל בו האבידה כדי לחייב הכרזה. אמנם אם יבואו הבעלים ויאמרו את המקום אזי מקום הוי סימן אף כשנמצאה האבידה בדרך נפילה. ונראה לומר דבזה נחלקו תוס' והרמב"ם, דתוס' ס"ל דבדרך נפילה מקום לא הוי סימן כלל משום דאנו נוקטים דהוי רק השערה בעלמא ואין הבעלים יכולים לומר את המקום בדקדוק (ואפילו אם יאמרו את המקום בדקדוק י"ל דזוהי השערה בעלמא ולא אמרו זאת מתוך ידיעה מאחר דהוי דרך נפילה), משא"כ בדרך הנחה דהבעלים יכולים לומר את מקום האבידה בדקדוק ס"ל דמקום הוי סימן. משא"כ הרמב"ם סובר כהצד השני - דבאמת בכל גווני מקום הוי סימן, אמנם כשנמצאה האבידה בדרך נפילה אין חיוב הכרזה דאין לחשוש שמא יודעים הבעלים את המקום. אמנם אם יבואו ויאמרו את מקום האבידה אזי מקום הוי סימן להחזיר להן האבידה אף כשנמצאה בדרך נפילה. ונראה דמשו"ה פסק הרמב"ם (בפי"ג מהל' גזלה ואבדה ה"ה) בסתמא דמקום הוי סימן, ומסתימת לשונו משמע דאף אם נמצאה האבידה בדרך נפילה מקום הוי סימן, דס"ל דאמירת מקום האבידה הוי סימן להחזיר האבידה. ואילו בפט"ו מהל' גזלה ואבדה ה"י חילק הרמב"ם בין היכא שמצא את האבידה בדרך נפילה להיכא שמצא את האבידה בדרך הנחה לענין חיוב הכרזה, דרק כשנמצאה האבידה בדרך הנחה חייב להכריז, ומיושב שפיר פסקי הרמב"ם.

4 ד

והנה עיין עוד ברמב"ם (פט"ו מהל' גזלה ואבדה ה"י) וז"ל מצא כריכות ברשות היחיד אם דרך נפילה הרי אלו שלו ואם דרך הנחה חייב להכריז, שאע"פ שאין להם סימן המקום סימן אע"פ שאינו סימן מובהק עכ"ל. ועיין במגיד משנה שכתב דמש"כ הרמב"ם "אע"פ שאינו סימן מובהק" הוי טעות סופר ויש למוחקו משום דהרמב"ם כתב לעיל (בפי"ג מהל' גזו"א ה"ה) דמקום הוי סימן מובהק. אמנם הכס"מ כתב שאין צריך להגיה את דברי הרמב"ם דהיכא דיש לחשוש שמא נתגלגלה האבידה מקום אינו סימן מובהק, ובפי"ג מהל' גזו"א (ה"ה) מיירי שידוע שלא נתגלגלה האבידה וכגון שהיא מונחת בצד גדר ובכה"ג מקום הוי סימן מובהק. ולפי"ד הכס"מ י"ל דמקום הוי סימן מובהק רק בגוונא שהבעלים אומרים את מקום האבידה בדקדוק ובדיוק. אמנם אם אינם יכולים לומר בדקדוק את מקום האבידה אזי מקום הוי סימן שאינו מובהק שאינו מועיל. אולם עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' גזלה ואבדה ה"ב - ה"ג) וז"ל כיצד מכריז אם מצא מעות מכריז מי שאבדה לו מטבע וכן מכריז מי שאבד לו כסות או בהמה וכו' יבוא סימנים ויטול, ואינו חושש מפני שהודיע מין האבידה לפי שאינו מחזירו עד שיתן סימנים מובהקין. בא בעל האבידה ונתן סימנים שאינם מובהקין אין מחזירין לו עד שיאמר סימנים מובהקים וכו' עכ"ל. ומבואר דאין מחזירין אבידה כשבא א' וטוען דזוהי אבידתו ונתן סימן שאינו מובהק, וצ"ע דלפי גירסת הכס"מ (בפט"ו מהל' גזלה ואבדה ה"י) מבואר דאם מצא כריכות ברה"י בדרך הנחה חייב להכריז ולהחזיר את האבידה משום דמקום הוי סימן אע"פ שאינו סימן מובהק, ומשמע דמחזיר את האבידה אף בסימן שאינו מובהק כשאמר את מקום האבידה, ואפילו אם לא אמר את המקום בדקדוק ובצמצום, וצ"ע. ונראה לתרץ דיתכן לומר דהרמב"ם מיירי באופן שאמר גם את מקום האבידה שלא בדקדוק וגם אמר דהוי בדרך הנחה, דאזי אמרינן דצירוף אמירת מקום האבידה ותיאור דרך הנחתה נחשב כסימן מובהק, וע"כ מחזירין לו את האבידה. אולם במקום לבד (כשאינו בצמצום ובדקדוק) אין מחזירין לו את האבידה משום דהוי סימן שאינו מובהק, וצ"ע1)ועיין לקמן בשיעורים דף כב: (בד"ה תוס' אי דליכא סימן מאי מכריז) שביאר רבנו זצ"ל את דברי הרמב"ם באופן אחר. ועיי"ש במה שנתבאר בשם מרן הגר"ח זצ"ל משיעוריו בוואלאזין בענין זה. אמנם לכאורה פשטות דברי הכס"מ משמע דמחזירין את האבידה באמירת המקום המדוייק וכגון שאמר שהיתה מונחת בצד הגדר, ואילו אם אמר מקום שאינו מדוקדק אזי אין המקום מועיל כלל ואף כשאמר שהיתה מונחת בדרך הנחה (עיי"ש בכס"מ)..

5 ה

בא"ד. וז"ל וא"ת כריכות ברה"ר דמיירי דרך הינוח היאך לוקחם הא אמרינן לקמן ספק הינוח לא יטול וכל שכן ודאי הינוח. וי"ל דה"מ כשמצא במקום מוצנע ומשתמר דלא יטול אם אין בו סימן, ואם יש בו סימן נוטל ומכריז עכ"ל. ומבואר דתוס' סוברים דהדין דספק הינוח לא יטול היינו רק כשנמצאה האבידה במקום המשתמר קצת, ואילו כריכות ברה"ר מיירי דאינם במקום המשתמר כלל וליכא בהו נמי סימן דאזי הדין הוא שנוטלן והרי הן שלו. אמנם עיין ברמב"ם (פט"ו מהל' גזו"א ה"א) וז"ל כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה ואם יבא ליטול אותה והיה דבר שאין בו סימן הרי אבד ממון חבירו בידו שהרי אין בו סימן להחזירה בו ואם היה דבר שיש בו סימן הרי זה הטריחן לרדוף אחריה וליתן סימניה ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצא אותה דרך נפילה. אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירה לשם. ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו עכ"ל. וצ"ע בדברי הרמב"ם דמשמע שסובר דבכל גוונא שמצא האבידה בדרך הנחה אסור ליגע בה ואף אם יש בה סימן, דא"כ קשה קושיית התוס' היאך נוטל כריכות ברה"ר והא הכריכות הויין בדרך הנחה (דמשו"ה ברה"י נוטל ומכריז), והרי הרמב"ם לא חילק כמש"כ התוס' בין משתמר לאינו משתמר, ומשמע דס"ל דבכל גוונא בדרך הנחה לא יטול ואף אם אינו משתמר כלל.

6 ו

וצ"ל דהרמב"ם מפרש דכריכות ברה"ר הן שלו היינו כשעבר ונטלן אולם באמת לכתחילה לא יטלן. דהנה הרמב"ם (פט"ו מהל' גזלה ואבדה ה"א) פסק דבספק הינוח אם עבר ונטלו והוי דבר שאין בו סימן זכה בו לעצמו. והראב"ד השיג עליו וז"ל זה אינו מחוור אצלי שיזכה בו לעצמו אבל יעמוד בידו עד שיבא אליהו עכ"ל. וכתב המגיד משנה וז"ל זו באמת קשה בודאי והיאך יזכה בו ויהיה שלו, והלא קודם יאוש בא לידו, ואין צ"ל בודאי הניח דלאו כל כמיניה לנוטלו ויזכה בו אלא אפילו ספק הינוח ודאי לא זכה בו, דהא ספקא הוא אם הוא דרך נפילה וזכה בו כדין המוצא דבר שאין בו סימן או שהוא דרך הנחה והרי בא לידו קודם יאוש וספקא בכה"ג לחומרא, וכמש"כ בפי"ד ה"ה ביאוש שלא מדעת וכבר השיגו הר"א ז"ל וכתב יעמוד עד זמן אשר יבא אליהו והאמת כדבריו וכו' עכ"ל. ותירץ הכס"מ (שם) וז"ל ואפשר לומר לדעת רבנו דהא דאמרינן בר"פ אלו מציאות (כא:) בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת, הויא בדבר שאין בו סימן, ואיפסקא הילכתא כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה היינו לומר שאסור לו ליטלם, אבל אם עבר ונטלם זכה בהם, משום דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן ולמקום שנטלם אין לו להחזירה כמש"נ, ממילא זכה בהם. דאין לנו לומר שיעמדו עד שיבוא אליהו אלא היכא דאתמר הכי בהדיא עכ"ל. ומבואר דהכס"מ סובר דיאוש שלא מדעת מותר אם עבר ונטלם - דאפילו אם נטל את האבידה קודם יאוש שלא כדין מ"מ זכה בה משום שאין בה סימן ואינו יכול להחזירה, ולכן לאחר מכאן כשנתיאשו הבעלים זכה בה ממילא. וס"ל להכס"מ דבדבר שאין בו סימן לא חל מצות השבת אבידה ודין באיסורא אתא לידיה לאביי2)ולכאורה הביאור בזה הוא דמכיון דאין בה סימן דא"א להשיבה לבעליה בסימנין אזי לא חלה עליו מצות השבת אבידה כלל, ואינו שומר אבידה והיאוש שלאחר כך חל להתירה לו מכיון דלא אתיא לידיה באיסורא. וכן משמע מהגהות הגרע"א על הרמב"ם (פט"ו מהל' גזו"א ה"א) (עיין בהגהות רע"א בדפוס פרנקל). ועיין בשו"ע חו"מ סימן ר"ס ובש"ך שם ס"ק כ"ו.. אמנם יש להסתפק בשיטת הרמב"ם אליבא דהכס"מ האם ס"ל שאם עבר ונטל זכה בהן אפילו בודאי הינוח או"ד דזכה רק בספק הינוח משום דבספק הינוח ליכא חזקת מרא קמא דהא הוי אבידה ולכן חלה תפיסה, משא"כ בודאי הינוח דאיכא חזקת מרא קמא אמרינן דבאיסורא אתא לידיה ולא זכה בה. או"ד דאף בודאי הינוח קיי"ל שאם עבר ונטלו זכה בה לאחר יאוש שלבסוף, ולא אמרינן בדבר שאין בו סימן דבאיסורא אתא לידיה. והנה הרמב"ם פסק (פט"ו מהל' גזלה ואבדה ה"י) וז"ל מצא כריכות ברשות היחיד אם דרך נפילה הרי אלו שלו ואם דרך הנחה חייב להכריז, שאע"פ שאין להם סימן המקום סימן אע"פ שאינו סימן מובהק עכ"ל. ומשמע דאם מצא כריכות ברה"ר הרי אלו שלו אף היכא דמצאן בדרך הנחה, וא"כ מבואר דאף בודאי הינוח חל דין שאם עבר ונטלן זכה בהן וליכא דין באיסורא אתא לידיה בדבר שאין בו סימן ואף כשהיה בדרך הנחה3)כלומר דאף בודאי הינוח הויא חפצא דאבידה דברה"ר אין החפץ משתמר כלל, אך ליכא מצות השבת אבידה דהא לית בה סימן, והרי כבר לקחה מרה"ר מהמקום שהבעלים הניחוהו שם ומצד דיני השבת אבידה אין להחזירה לרה"ר, ומכיון דלית בה סימן לא חלה עליו מצות השבת אבידה כלל ומשו"ה קונה אותה אח"כ בשעת יאוש, דלא נחשבת לבאיסורא אתא לידיה מכיון דלא חלה עליו מצות השבת אבידה. ויל"ע בזה דצ"ע מדוע לא נאמר דבשעה שלקחה מרה"ר חלה עליו מיד מצות השבת אבידה להחזירה למקומה ברה"ר, וא"כ הויא באיסורא אתא לידיה. וי"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת הראשונים דס"ל דליכא מצות השבת אבידה להחזיר החפץ למקומו ברה"ר מכיון דאינו מקום משומר כלל, ולכן לא חלה עליו מצות השבת אבידה. ועוד י"ל דאף אם נתחייב בשעת ההגבהה להשיבה למקומה ברה"ר מ"מ משלקחה לביתו א"א שוב להשיבה לרה"ר ואזי פקעה מצות השבת אבידה וקונה ביאוש. ואינו דומה לדבר שיש בו סימן דבאיסורא אתא לידיה ועדיין הוי בכלל חיוב השבת אבידה מחמת הסימן, ואילו במונח ברה"ר מצות ההשבה פקעה כשמביאה לביתו ומשו"ה קונה אותה ביאוש.. ולפי"ז צ"ל דהרמב"ם יפרש דכריכות ברה"ר הרי אלו שלו מיירי דעבר ונטלן.4)ולפי הנ"ל י"ל דהרמב"ם חולק על יתר הראשונים ביסוד האיסור דלא יגע בה דחל בודאי הינוח ובספק הינוח, דלשאר הראשונים האיסור חל מדיני השבת אבידה ומשו"ה אם עבר ולקחם הוי באיסורא אתא לידיה, דחלו כל איסורי ומצות השבת אבידה ותו אינו יכול לקנות ביאוש. משא"כ הרמב"ם סובר דאין כאן איסור מדיני השבת אבידה דהא אין סימן וליכא חלות מצות השבת אבידה. ולפי הרמב"ם י"ל דהאיסור לנגוע בה אינו מדין השבת אבידה אלא מדין מזיק, דבלקחו גרם ספק נזק להבעלים ומ"מ אין זה נחשב לבאיסורא אתא לידיה, דרק איסורי השבת אבידה מהווין באיסורא אתא לידיה, ולא איסור מזיק בעלמא.