Recanati on the Torah
Bereshit בראשית
1 א

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. לפי דעת רז"ל ומה שנראה מכוונתם בספר הזוהר כי מלת ראשית רומזת לחכמה העליונה הנקראת חכמת אלהים ונקראת בספר הזוהר נקודה חדא סתימא עילאה היא הספירה השנייה הנאצלת מן הספירה הראשונה ונקראת ראשית מן הטעם שנבאר בגזרת האל וכן אמרו רבותינו ז"ל בספר הבהיר אין ראשית אלא חכמה ועל כך תרגמו בתרגום ירושלמי בחכמתא הוא שנאמר ראשית חכמה יראת השם וכתיב הן יראת השם היא חכמה. גם אונקלוס תרגם בקדמין רמז לשלשים ושתים נתיבות חכמה ולכן לא תרגם בקדמיתא ומה שארז"ל בבראשית רבה בזכות ג' דברים נברא העולם. בזכות חלה, בזכות מעשרות, בזכות ביכורים. שכל אלו נקראו ראשית. גם אמרו בזכות משה שנאמר וירא ראשית לו. דברים הרבה מצאו שנקראו ראשית כי חכמת שלמה גם היא נקראת ראשית מטעם היותה ראשית לעולם הנפרדים כאשר נרמז בענין החלה והמעשרות והביכורים. גם מה שאמרו בזכות משה רמזו כי אספקלריאה המאירה ראשית לחמשה ספירות אחרונות אמנם עיקר הכוונה הנה כי ראשית רומזת לחכמת אלהים אשר בה נברא העולם שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ. וכתיב כלם בחכמה עשית. גם הבי"ת שבמלת בראשית רומזת לחכמה הנקרא בית שנאמר בית נתיבות נצבה. רמז לשלשים ושתים נתיבות החכמה ועל כן היא גדולה:

2 ב

ובספר הבהיר מפני מה מתחיל בבי"ת כמו דמתחיל ברכה אין ברכה אלא חכמה. ובתפלת רבי נחוניא בן הקנה ע"ה אתה שליט בהדר הספירה השנייה שהיא חכמה הנקראת ברכה מספקת משפע המקור המתברך. ובבראשית רבה למה בבי"ת מה בי"ת יש לו שני עוקצין אחד מעליו ואחד מאחוריו. אומרים לבי"ת מי בוראך והוא מראה בעוקצה זה של מעלה בראני השם אחד. ובעבור כי אות בי"ת רומזת לחכמה אשר בה עשה הכל על כן תמצא האות הזאת פועלת הדברים כולם. כי בהתחברה בסוד א' שמשם אצילותה היא אב לכל התולדות המתהוים מאצילותה ביניקותה מן הא' הרומז לכתר עליון ובהשפיעה לאות נון שהיא באמצע האלפא ביתא יולדת בן בהתחברה שם ובהכנסה בין ק"ר אז היא קבר ונכנסה שם להשליל הנשמה מגופה ולבקש לה מנוח להכניסה בהיכל מלך ועוד פועלת ונכנסת בין שתי אותיות האחרונות להגיע לאור העליון מנוחת הנפשות ואז היא שבת ואזי עמדה מלדת ומלפעול כי היא סוד היובל הגדול ושם תענוג הנשמות לחזות בנועם ה' וזאת ההויה הנקראת חכמה במציאותה היו בה כל הנבראים בכח עד המשך משם כל דבר במאמר המיוחד לו כאילו תאמר בהוית אדם הראשון היו בכחו כל תולדותיו העתידים לצאת ממנו כן בהויה הזאת היו כל ההויות בכחה:

3 ג

ספר הבהיר, למה בי"ת דומה לאדם שנוצר בחכמה שסתום מכל צד ופתוח מלפניו והאל"ף פתוחה מאחריו ר"ל כי היא פתוחה לקבל מן הכתר ויש לה פתח להשפיע לאחריה:

4 ד

ספר הזוהר [ח"א דף ל' עמ' ב'] בי"ת ביתא דחכמתא והנה לפי זה הדעת הב' של בראשית אינה שימוש כי אם היתה שימוש היה נראה כי נצטרך אליה הוא ית' בבריאת עולמו ולא היה יחוד שלם ע"כ פירשנוה ב' שהיא ראשית אמנם מה שנראה דעת רז"ל בספר הזוהר אין לתמוה אם הוא שימוש כי הוא יתברך ויתעלה כל מעשיו עושה על ידי מדותיו כמו הנשמה באיברי גופה והאומן בכליו אמר בספר הזוהר [שם לא' ב'] בראשית ברא וכו' ביה ברא עלמא ביה אפיק נהורין ביה יהב חילא לכולא. <תרגום ללשון הקדש - בראשית ברא - בו ברא עולם הוציא וגילה האורות בו נתן כח לכל המדרגות (כי אור החכמה הוא חיות לכל המדרגות)>. רבי יהודה אמר על דא כתיב היתפאר הגרזן על החוצב בו שבחא דמן לאו דאומנא כך בהאי ברא אלהים. <רבי יהודה אמר על זה כתוב היתפאר הגרזן על החוצב בו למי השבח האם לא לאומן כך בזו הראשית ברא אלהים העליון את השמים ולו השבח>. עוד שם [שם ט"ו א'] בהאי ראשית ברא ההוא סתימא דלא איתיידע להיכלא דאיתקרי אלהים. ורזא דא בראשית ברא אלהים. <תרגום - בזה הראשית ברא סתום ההוא שלא נתוודע להיכל שנקרא אלהים. וזה סוד בראשית ברא אלהים>. ובבראשית רבה התורה אומרת אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה והרמז לתורה שקדמה שנאמר ואהיה אצלו אמון. ואולי תשאל אחרי שהחכמה היא הספירה השנייה למה נקראת ראשית וכן בספר יצירה למה מנאה ראשונה באמרם אחת רוח אלהים חיים וכו' התשובה היא בעבור כי החקירה למעלה ממנו אסור כמו שאמרו ז"ל במופלא ממך אל תדרוש ואין אדם יכול להשיב בה דבר על כך נקראת ראשית אף כי היא שנית למנין וכן אמרו רבותינו ז"ל בספר הזוהר [שם] על ספירת החכמה בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל ובגין כך איקרי ראשית מאמר קדמאה דכולא ועוד כי היא המקבלת בראשונה השפע הטהור והזך וממנה ימצא שפע הברכה והחיות לכל הספירות כי משך הברכה הבאה מאין סוף ית' מתפשט בחכמה בלי הפסק על כן נראת החכמה כאילו היא הראשונה והרמז ב' ראשית כלומר ראשית היא השנית:

5 ה

ספר הזוהר [שם לא' ב'] בראשית בי"ת ראשית בגין דאיהי תניינא לחושבנא. <תרגום - על כן נאמר בראשית נוטריקון ב' ראשית בי"ת משום שהיא (החכמה) שניה בחשבון עשר ספירות>. ואיקרי ראשית בגין דהא כתרא עילאה טמירא היא קדמאה ועל דלא עייל בחושבנא תניינא הוי ראשית בגין דא ב' ראשית. <ונקראת ראשית משום שהיא כתר עליון נסתר והוא ראשון לספירות ומשום שהכתר אינו נכנס בחשבון הספירות לכן הספירה השניה שהיא החכמה נחשבת לראשית>. אמר רבי יוסי בהאי מלה דבראשית כליל כולא וכולא ביה אתעביד כההוא דכתיב כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנייניך והרמז כי החכמה נאצלת מן הכתר שנאמר והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה כלומר מציאות החכמה היא מן האין ומן האלף והיו"ד מוצא הבינה כי היו"ד רומזת לחכמה שמשם אצילות הבינה מלת אין רומזת לסוד גדול הא' רומזת לכתר עליון יתברך ובמילואה בגימ' אל רם ועל כן היא בראש האותיות שנאמר וה' בראשם:

6 ו

ספר הבהיר ואל"ף ראש לכל האותיות ולא עוד אלא אלף גורם לכל האותיות קיומן והאל"ף דמות המוח ומה אלף כשאתה זוכרה אתה פותח פיך כך המחשבה כשאתה חושב לאין סוף ותכלית ומאל"ף יצאו כל האותיות הלא תראה כי היא בראשם ואמר וה' בראשם וקיימא לן דכל שם שכתובי יו"ד ה"א וי"ו ה"א מיוחד הקב"ה ומיוחד בקדש ומאי בקדש בהיכל הקדש ואנה היכל הקדש הוי אומר במחשבה והיינו אלף ומאי מחשבה מלך שצריכים לו כל מה שבעולם עליונים ותחתונים. ישב רבי רחומאי ודרש למה א' בראש שהיא היתה קודם לכל ואפילו לתורה ולמה בי"ת קרובה לה מפני שהיא היתה תחילה ולמה יש לה זנב להראות מאיזה מקום היתה, היו"ד רומזת לחכמת אלהים כאשר נפרש בפירוש שם המיוחד בגזירת השם. הנון פשוטה רומזת לתפארת ישראל והנון כפופה לכנסת ישראל הוא שאמרו רבותינו ז"ל נאמן כפוף נאמן פשוט ואם יקשה בעיניך למה קודמת הכפופה לפשוטה דע כי כשהיו האותיות עומדות ברוח הקדש היו מסודרות על דרך תשר"ק:

7 ז

ספר הזוהר, [שם] אמר רבי יצחק האי דאמר בראשית מאמר הוא מאמר דכליל כל שאר מאמרות הרמז לחכמה שכוללת הכל. והנה לפי זה הדעת הספירה הראשונה לא נרמזה בזה הפסוק כלל מן הטעם שרמזנו. אמנם יש מפרש כי עוקץ בי"ת בראשית רומז אליה וכן נראה שהיה דעת הרמב"ן ז"ל שאמר והמלה מוכתרת בכתר ב' כי הב' בעקצה מורה עליה. ותמצא כי באותיות ראשית נרמזו השלש ספירות הראשונות כשתמנה אותיות ה"א בי"ת מי' לי' ותאחזו העשיריות תמצא א' יו"ד ר' הרומזים להם כי האלף רומזת לראשונה והיו"ד לשנייה ובקצו של יו"ד רומז לא' וע"כ היא כפופה והיא מדת ענוה ויש לה פתח תחתיה להשפיע השפע הנאצל ממנה והרי"ש רומזת לבינה שבחמשים שעריה מוציאה הדברים מן הכח אל הפועל והתבונן בצורתה כי היא עיקר אות הה"א והנקודה הקטנה שבתוכה רומזת לכנסת ישראל. וזה רמוז בפסוק "לכו ונעלה אל הר ידוד" (ישעיה ב ג). גם נרמזה באות ג' כמו שאמרו רבותינו ז"ל בספר הבהיר מפני מה יש לה זנב למטה לגימ"ל אמר להם ראש יש לה לג' למעלה ודומה לצנור מה צנור זה שואב מלמעלה ומריק מלמטה אף ג' שואבת דרך הראש ומריקה דרך הזנב וזהו גימ"ל. הענין הוא כי היא נאצלת מן השנייה ועוקצה למטה רמז כי היא מריקה אל החסד ולכל הבנין ועל כן נקראו שערים כי הם פתח פתוח לקבל שפע החכמה ולהוציא כל דבר מן הכח אל הפועל כענין שנאמר "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה" (משלי כ ה). אמנם הנתיבות הם מכוסים שנאמר "נתיב לא ידעו עיט (איוב כח ז). ושאלו לנתיבות עולם" (ירמיה ו' טז). נשארו ממלת בראשית אותיות שב"ת הרומז ליסוד עולם הנקראת שבת:

8 ח

ספר הזוהר (לא מצאתי מקור) רבי אבא אמר בשנים ועשרים אתוון אשתלים כולא וכולהו סתימין בהאי מלה דבראשית א' כליל כל אתוון עד יו"ד דאיהי עשיראה יו"ד כליל כל אתוון עד רי"ש דאיהי עשיראה אשתארו ש"ת לאתגלגלה בינייהו והיינו דכתיב זה ספר תולדות אדם א' רזא דכתרא עילאה דכליל כל שאר כתרין קדש קדישין דלית דידע אתריה ולית דידע ליה. י' רזא דכתרא קדישא דאיקרי חכמה די שבילוהי נפקין תלתין ותרין שבילין לאשלמא כולא. רי"ש כתרא קדישא דרמיזה בבינה דנפקין מינהא דמבועיי דנפקין לנ' תרעין ודא הוא אשלמות דכולא אי"ר (אמן יהי רצון). מכאן ולהלאה אמר ר' אלעזר שבת ליי' קודש ליי' וכולא כליל בהאי מלה דבראשית ובהאי אשתכללו עלאין ותתאין. אלף הוה גליף ומתגלגלא עד דמטי לאות יו"ד על ההוא כתרא עלאה תושבחתא דכל כתרין דחכמתא נפק מיניה. יו"ד מיירי על חכמה יקירא דמתפרשא בתלתין ותרין שבילין דהא מתגלגלא עד עשר אתוון דהיא ר' גופה דה' דהיא בינה ורמיזה בבינה. ברא אלהים מלת בריאה רומזת הנה לאצילות ויש בכח האצילות כח הבריאה והיצירה והעשייה שנאמר "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיה מג ז). והאצילות שורש ועיקר וקודם לבריאה כי היא מאין סוף יתעלה ואם הנברא שהוא חסר מן הנאצל יש בו כח להאציל כל שכן המאציל שנאמר "ואצלתי מן הרוח" וגו' (במדבר יא יז) ובכאן רמז על אצילות התשובה הנשפעת מן החכמה והנאצלת ממנה כד"א "אלהים הבין דרכה" (איוב כח כג) והבן. ובספר הזוהר [שם ט"ו ב'] ברא רזא סתימא לאתפשטא מתמן כלא בכל מעשה בראשית שתמצא שם אלהים רמז לבינה הנאצלת מן החכמה וקראוה בספר הזוהר היכלא קדישא ועל כן לא כתב אלהים ברא בראשית שלא לשנות סדרי בראשית ותמצא ל"ב פעמים אלהים במעשה בראשית רמז על קבלתו משלשים ושתים נתינות:

9 ט

ספר הזוהר [שם ל"א ב'] אלהים דא אלהים חיים. אלהים רמז לבינה וחיים לקבלתו מן החכמה הנקראת כך. וכן כתב החכם ר' עזרא בפסוק כי הוא חייך שהרמז לתורה שקדמה. את השמים במלת את נכללו כל האותיות תחלתן וסופן רמז למה שנאמר "כל הנחלים הולכים" וגו'. והוא שם לשכינה שנאמר את הקול מדבר אלי. ובספר הזוהר [שם ט"ו ב'] בשעתא דנפק נפקת בת זוגיה בהדיה דכלילא כל אתוון דכתיב את השמים קול ובת זוגו קול דאיקרי שמים איהו אהיה בתראה וכו'. <תרגום - בעת שהקול יצא יצאה בת זוגו עמו שהיא כוללת כל האותיות שנאמר את השמים (את שהיא נוקבא ואת שבא לרבות) הקול ובת זוגו קול זה שהוא סוד שמים הוא שם אהי"ה האחרון>. ואחר כך ה"א היא הה"א השנייה של שם הרומז אליה זהו שנאמר ואתה מחיה את כלם כי משם מחיה לכל היא סוד הה"א שנתוספה לאברהם אבינו עליו השלום שמים רמז לת"ת ישראל הנקרא כך שנאמר ואתה תשמע השמים וכתיב השמים כסאי שהם כסא לתשובה. וזהו דאמרי' אלהינו שבשמים כדי לקבל עליו עול מלכות שמים:

10 י

ספר הבהיר ומנא לן דשמים הוי קדוש ברוך הוא דכתיב ואתה תשמע השמים אטו שלמה ומתפלל אל השמים שישסעו תפלתו אלא שנקרא שמן על שמו ולמה נקרא שמים אלא שהוא עגול כמו ראש ומלמד שמים בימינו ואש משמאלו והוא באמצע שא מים מאש וממים ומכניס ביניהם שלום. מאי שמים מלמד שגבל הקב"ה אש ומים ושפכן זה בזה ועשה מהן ראש לדבריו שנאמר "ראש דברך אמת" הכוונה היא כי מדת רחמים מקבלת מן החסד ומן הגבורה הנקראים אש ומים שנאמר כי יי' אלהיך אש אוכלה וכתיב לבושיה כתלג חוור וגו' והם המים העליונים:

11 יא

ובספר הזוהר [שם] את השמים דלא לאפרשא לון דכר ונוקבא כחדא. <תרגום - את השמים שאסור להפריד ביניהם אלא ליחדם כאחד>. א"ת כד נטיל אתוון כלהון כללא דכולהו אתוון אינון רישא וסיפא. <ומתי נקראת הנוקבא א"ת כשנוטלת כל הכ"ב אותיות, והיא הכלל של כל האותיות ראש וסוף>. לבתר איתוסף ה"א לאיתחברא כולהון אתוון בה"א. <אחר כך נתוסף (על א"ת) אות ה' כדי לחבר כל האותיות בה'>. ואתקרי אתה ועל דא ואתה מחיה את כלם. <ונקראת את"ה ועל זה אומר הכתוב ואתה מחיה את כלם>. את רזא אדנ"י והכי איקרי. <א"ת היא סוד אדנ"י וכך נקראת (המלכות)>. השמים דא יהו"ה רזא עילאה. <השמים זה יהו"ה שהוא סוד עליון>. ואת הארץ תקונא דכר ונוקבא. ואת רזא והוי"ה וכולא חד. <וא"ת (הארץ) מורה על תיקון זכר ונקבה בסוד ההוי"ה והכל אחד>. הארץ דא אלהים כגוונא עילאה למיעבד פירין ואיבין. <הארץ, היא שם אלהי"ם כגון העליון הראויה להוציא נשמות הצדיקים>. שמא דא כלילא בתלת דוכתי ומתמן אתפרש שמא דא לכמה סטרין. <השם הזה כלול בשלשה מקומות ומשם מתבאר שם זה לכמה בחינות>. וענין הזה הוא כי שם אלהים במעשה בראשית רומז לבינה ולפעמים רומז לפחד יצחק ולפעמים לחכמת שלמה. ונרמז בפסוק אשר לו אלהים קרובים אליו והנה השמים והארץ הנזכרים הנה רומזים להב"ה ולשכינת עוזו הנקרא ארץ חפץ מלשון רצון מפני שעל ידה מתגלה רצון העליון ויוצא לפועל ובעבור כי הוי"ו רומזת למדת רחמים ע"כ הוסיפו ו' באת והנה ואת הוא כמו וה' הוא וב"ד:

12 יב

ספר הזוהר, [שם כ"ט ב'] ואת הארץ אתוסף וי"ו למיזן עלמא והא אוקמוה. <תרגום - ואת הארץ נוסף ו' (ו' א"ת) לזון את העולם>. ומכאן תבין פירוש יראת שמים ומלכות שמים הנזכר בדברי רז"ל וזהו שנאמר שמים תכין אמונתך בהם כי האמונה היא בשמים כענין ואמונתך סביבותיך ועל השמים והארץ הנז' רמז הנביא ע"ה באמרו לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה. והבן זה מסוד שמיטין ויובלות ויש מפרשים כי האתין רומזים לזרועות עולם האחד לשמים והשני לארץ והנה יש בפסוק הזה ז' תיבות רמז לז' ימי בראשית אף על פי שההויות י' הימים הם ז'. כי בג' הראשונות אין שם יום נופל בהם כענין שארז"ל בספר הקומה מראה הפנים ומראה הלסתות כשיעור רוח וכצורת נשמה ואין כל בריה יכולה להכירו והבן זה מאד. כבר ידעת כי מלת פנ"י ואחרי הם רמז לפנים המאירים ולפנים שאינם מאירים בסוד וראית את אחורי ופני לא יראו. ודרשו בו הראהו קשר של תפילין. ואם ידעת סוד האחוריים תבין סוד הפנים. והסוד הנמרץ בזה חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם עד עלות הרצון לשוב אל ק"ן קדמו"ן מ"י יתן אבר לה והבן זה מאד מאד מלת קן ומלת קדמון ומלת מי ומלת אבר ומלת לה ומלת קן מלשון קנין ומלשון קן צפור והבן. קדמון מובן ואבר מלשון על אברתו בסוד יפרוש כנפיו לתימן והבן גם לשון אביר יעקכ בסוד אור הלבנה כאור החמה ומלת מי תרמוז בבינה ולה לה' זעירא והמשכיל ידום. ודע כי בכח השמים העליונים הנזכרים נבראו השמים התחתונים וכן אמרו רז"ל בספר הזוהר כתיב בדבר ה' שמים נעשו אלין שמיא דלתתא דאתעבידו בדבר שמיא דלעילא ועל כן נקראו שמים התחתונים שמי השמים שנאמר השמים ושמי השמים בפירקי רבי אליעזר הגדול ז"ל מה עשה הקב"ה פשט ימינו ונטה שמים פשט יד שמאלו ויסד ארץ שנאמר אף ידי יסדה ארץ וגו'. ואפשר כי ירמוז עוד למה שכתבנו כי השמים העליונים עיקר קבלתם מן הימין והארץ עיקר קבלתה מן השמאל ולפי זה קצת קשה מאמרם ז"ל העולם הזה נברא בה' והעולם הבא נברא ביו"ד. ופירש החכם רבי עזרא ז"ל וזה לשונו קרא עולם הבא כל הדברים ואמת כי הכל היה משם והעולם הזה הוא עולם השכל והעולם העליון למטה מי' ספירות שהוא עולם הנפרדים עכ"ל. ויש לישב כי אף השמים העליונים בכח החכמה פועלים דכתיב כלם בחכמה עשית. ובמדרש ילמדנו רב הונא בשם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אותן השמים החדשים והארץ החדשה דקדים וברא שנאמר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ידוד. ר"ל שאני מקיים השפע ועל כן אמר בהם עומדים לפני. עוד אמר השמים הללו בם הוא דן את הבריות תדע לך בשעה שחטאו דור המבול בהן דנן שנאמר ימטר על רשעים פחים הוי אומר כי בם ידין עמים. גם הנה כוונו למה שאמרו ארורין הרשעים שמהפכין מדת רחמים למדת הדין:

13 יג

והארץ היתה תהו ובהו וגו' החל מסוף המעשה שבו נגמר הבנין ואמר כי הארץ הנזכרת למעלה בטרם שתאצל מעלת העלות ית' ויתעלה היתה דבר המתהא את בני אדם מפני שאין שם לא ממש ולא צורה ואחרי אצילותה חזרוה לבהו ומלת בהו כמו בו הוא ורז"ל אמרו תהו זה קו ירוק המקיף את העולם כלו בהו אלו אבנים מפולמות שנאמר ונטה עליה קו תהו ואבני בהו יש מחכמי הקבלה מפרשים קו ירוק היא התשובה אבנים מפולמות הם אבני הבנין הדומין לשש קצוות והנה מקו הירוק הנרמז נמשך תחילת העולם ובניינו שנאמר עולם חסד יבנה. והנה בהו מלביש את התהו כי תהו מורה על דבר שאין ניכר בו לא ממש ולא צורה ובהו מורה על יישות אף כי שניהם רוחניים מכל מקום אבני הבנין פעלתם בתחתונים יותר מן התהו:

14 יד

ספר הבהיר אמר רבי ברכיה מאי דכתיב והארץ היתה תוהו מאי משמע היתה שכבר היתה ומאי תהו דבר המתהא את בני אדם ומה בהו אלא תהו היתה וחזרה לבהו ומאי בהו דבר שיש בו ממש דכתיב בהו בו הוא:

15 טו

ספר הזוהר [שם ט"ז א'] והארץ היתה מקדמת דנא היתה דוקא. ענין אחר והארץ היתה אחרי אצילותה הויה שיש בה תהו ובהו ר"ל מקבלת מזרועות עולם הנקראים תהו ובהו ובעבור כי עיקר קבלתה הוא קודם מן התוהו על כן הקדימו כענין שאמרו רבותינו ז"ל כל פונות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין כי כן הוא בענין הייחוד וזה סוד גדול יתבאר בסוד המזבח בג"ה (בגזרת האל):

16 טז

ספר הבהיר גם את זה לעמת זה עשה האלהים ברא בוהו ושם מקומו בשלום ברא תהו ושם מקומו ברע. בוהו בשלום דכתיב עושה שלום במרומיו מלמד שמיכאל שר ימינו של הקב"ה מים וברד וגבריאל שר שמאלו אש ושם שלום ביניהם מכריע והיינו דכתיב עושה שלום במרומיו. ומנלן דבהו הוא דכתיב עושה שלום ובורא רע הא כיצד רע מתהו ושלום מבהו ברא תהו ושם מקומו ברע שנאמר עושה שלום ובורא רע ברא בהו ושם מקומו בשלום שנאמר עושה שלום במרומיו. הנה רמז מכאן כי תהו הוא מקום הרע רמז למדת הגבורה שנאמר בה מצפון תפתח הרעה ובהו מקום השלום:

17 יז

ספר הזוהר [שם ט"ז א'] תהו מדורא דזוהמא קינא דפסולתא. <תרגום - התה"ו שהיה מתחילה מקום הזוהמא נעשה עתה קן של פסולת>. בהו ברירו מגו פסולת ואתיישב ביה. תהו אתר דלית ביה גוון ולא דיוקנא ולא אתכליל ברזא דדיוקנא. <ובה"ו פירושו בירור שיצא ונברר מתוך הפסולת ונתקן להיות בית קיבול לאור. תה"ו הוא מקום חסר צבע וחסר צורה ולא נכלל בסוד הצורה>. השתא איהו בדיוקנא כד אסתכלו ביה לית ביה דיוקנא כלל. <עכשיו הוא עם הצורה וכשמסתכלים בו אין לו צורה כלל>. לכלא אית לבושא לאתלבשא בר האי. <לכל יש לבוש לאתלבש לבד מהתהו>. בהו להאי אית ליה ציורא ודיוקנא אבנין משקען גו גליפא דתהו. <לבה"ו יש לו צורה וציור של אבנים המשוקעות בתוך חקיקה בתוהו>. נפקי גו גליפא דמשקען תמן ומשם תועלתא לעלמא בציורא דלבושא. <האבנים יוצאות מתוך החקיקה שמשוקעות בהן ומשם מושכות תועלת לעולם בציור של לבוש>. משכי תועלתא מעלא לתתא. <שמושכים אור מלמעלה למטה ומעלים אור חוזר מלמטה למעלה (וזהו הלבוש הנקרא ציור)>. ואף לפירוש הראשון שפירשנו בתהו ובהו יתיישב לפירוש זה השני כי הארץ כלולה מהתשובה ומו' קצוות. ענין אחר הארץ הנזכרת אחרי אצילותה קודם קבלתה השפע היתה תוהא ובוהא והיתה מתאוה להתעלות אל האור הגדול ויאיר ה' פניו אליה:

18 יח

ספר הזוהר [שם ל' ב' ול"א א'] והארץ כד אתהדרת למיתב באתרה ואתפרש' מסטרוי הוה תוהא ובוהא לאתדבקא בשמים כחדא בקדמיתא. <תרגום - כשחזרה הארץ לשבת במקומה ונפרדה מהשמים היתה הארץ תוהה ובוהה לחזור ולהתדבק בשמים כאחד כמקודם>. בגין דחמית לשמים נהירין והיא אתחשכת עד דנהורא עלאה נפיק עלה ואנהיר לה. <משום שהארץ ראתה את השמים מאירים והיא נחשכת עד שיצא אור העליון ונמשך אליה והאיר לה>. ותבת באתרה לאסתכלא בשמי' אפין באפין וכדין אתתקנת ארעא ואתבסמת. <ושבה להסתכל בשמים פנים בפנים ואז נתתקנה הארץ ונמתקה מהדיינים>. וזה המשל מכוסה והמעין חתום יתבאר הכל בסוד קטרוג ומיעוט הלבנה וגם בענין אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד וגם במאמר הלבנה בוכי בשביל שאמרתי דבר הגון שהזכירו רבותינו ז"ל והבן. וזהו המשל הנזכר בבראשית רבה משתי שפחות ושני עבדים אמר שם למלך שקנה שני עבדים שניהם באוני אחת ובטימי אחד על אחד גזר שיהיה נזון מטמיון ועל אחד גזר שיהיה יגע ואוכל ישב לו תוהא ובוהא אמר שנינו בטימי אחת זה ניזון מטמיון ואני ביגיעתי אתמהא. כך ישבה הארץ תוהא ובוהא והבן זה. וחשך על פני תהום. זהו האמור בספר יצירה עומק רום ועומק תחת כי החשך רמז לאויר הקדמון ונקרא כך כי הוא חשך לגלות מה שבתוכו כי קודם שעלה במחשבה לבריאת העולם היה האויר הקדמון עומד במהותו ובאמתו אין מי שיוכל לדעת כיצד אבל סתרי ההויות כולם היו נעלמות בעמקי האין עד שנאצלו כל הדברים הנאצלים מפליאת האחדות וזה רמז באמרו וחשך על פני תהום ומלת תהום רומזת לשכינה שנאמר "ברכת תהום רובצת תחת" (בראשית מט כה) כי היא באחרית הבנין. זהו שנאמר במתן תורה "ראוך יחילו הרים זרם מים עבר נתן תהום קולו רום ידיהו נשא" (חבקוק ג י) ר"ל כי במתן תורה ראוך ישראל יחילו הרים לשון הורים רמז לזרועות עולם שנאמר על ברכות הורים וזרם מים מים העליונים הבאים מן החסד נתן תהום קולו היא השכינה רום ידיהו נשא ר"ל כי השכינה נתעלת במרום מרומים הוא המקום הנקרא רום מעלה כענין נעוץ סופו בתחילתו. ובאמרו ידהו ולא אמר ידו רמז להתעלות ה' ספירות אחרונות בה' עליונות חמש כנגד חמש. ענין אחר ועיקר וחשך על פני תהום א"ד חשך רמז למדת צפון שמשם חשך יוצא לעולם ומשם כח התהום ויניקתו ולכל הפירושים תהום נגזר מתהו והמ"ם נוספת כמ"ם ריקם חנם:

19 יט

ספר הזוהר [שם ט"ז א'] חשך רזא דאשא תקיפא וההוא חשך חפי ע"ג תוהו על ההוא פסולת ואתתקנת מיניה. <תרגום - חשך הוא סוד אש חזקה והחשך הזה חופה על התהו על גבי הפסולת ההיא ונתקן ממנה>. חשך תקיף בכל אשין ודא אתקיף לתוהו. <אותו החשך חזק בכל מיני האש והוא מתקיף את התהו>. חשך הוא אשא ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתוהו. <חשך ההוא אש ואינה אש חשוכה אלא רק בעת שמתקיפה את התהו (שמסלקת מידת הדין)>. ורזא דא ותכהין עיניו מראות ויקרא אל עשו בנו הגדול. <וזה הסוד הנאמר ביצחק ותכהנה עיניו מראות (כשרוצה להכניע לעשו) ויקרא את עשו בנו>. חשך פני רע דאסבר אנפין לרע וכדין אקרי חשך דשרי עליה לאתקפא ליה ורזא דא וחשך על פני תהום. <החשך הוא הפנים של הרע ויצחק הסביר פניו לרע (לעשו) ונקרא אז חשך ששורה עליו בכדי להתקיף אותו וזה סוד וחשך על פני תהום>. ורוח אלהים היא רוח החכמה הנקראת רוח אלהים חיים בספר יצירה כמה דאת אמר וימלא אותו רוח אלהים בחכמה. מרחפת כמה דאת אמר על גוזליו ירחף. ואמר כי החכמה היתה מכסה על התשובה הנקראת פני המים העליונים מימי החסד הנקראה בספר יצירה מים מרוח וכל ההויות נקראים בשם מים במעשה בראשית כי החסד שהוא ראש לבנין נקרא גשם מים:

20 כ

ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. כבר פירשנו כי אלהים הנזכר במעשה בראשית הוא רמז לתשובה ואמרו רבותינו זכרונם לברכה היה מסתכל בתורה ובונה עולמות התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא יש מפרשים על התשובה שהיה מסתכל בחכמה ובורא העולם וההסתכלות הוא האצילות והנכון אצלי מה שפירשתי בו למעלה. ובאמרו יהי אור נתעטף בחכמה ואמר יהי אור ר"ל ימשך מקור הברכה הבאה מן החכמה בלי הפסק. בראשית רבה רבי שמעון בן יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמני אמר ליה מפני ששמעתי עליך שאתה בעל הגדה מהיכן נבראת האורה אמר ליה מלמד שנתעטף בה הקדוש ברוך הוא בשלמה והבהיק זיוה מסוף העולם ועד סופו ועוד אמר שנתעטף בה הקדוש ברוך הוא בטליתו והכל ענין אחד והרמז כי התשובה נתעטף בחכמה ואמר יהי אור רוצה לומר התפארת כי התפארת יצא מן החכמה כמו שאמרו רז"ל נובלת חכמה של מעלה תורה והרמז לתורה שבכתב זהו מאמרם מביט בתורה ובונה עולמות כלומר ראה כי כל הדברים נעלמים בחכמה ואמר יתפשטו ויתגלו שנאמר בחלמיש שלח ידו המשיל החכמה לחלמיש על הנתינות שהיו סתומים בה בצורות יאורים בקע קרא יאורים כלל כל ההויות והוא מגזרת אור כמו ואל תופע עליו נהרה וכן נשאו נהרות ה' "ותעלומה יוציא אור" רוצה לומר תעלום החכמה יוציא אור. ועל כן הוא במפיק ה"א. וזהו שאמר הכתוב עוטה אור כשלמה השלמה ר"ל הזמנת המשכת החכמה הסובכת את הכל ובאמרו עוטה ר"ל שקבל זוהר מן השפע ההוא ונתנוצץ אור ממנו ובעבור כי מלת יהי אור משך חכמה מפנינים לכך לא נאמר במעשה בראשית כי אם בדברים הפנימיים האור והרקיע והמאורות. ולפי כונת רז"ל בספר הזוהר רמז במלת יהי סוד גדול כי היו"ד והה"א הם סוד חצי השם הגדול הרומז לחכמה ובינה הנקרא אב ואם והיו"ד אחרונה רמז להיכל הפנימי שהכל נאצל משם היא האלף שבשם אהיה וכן אמר שם יהי אור כל מה דנפק ברזא דא נפיק י"ה על רזא דאבא ואמא דאיהו י"ה ואתהדר בתר כן ולנקודה קדמאה למיהוי שירותא לאתפשטא למלה אחרא:

21 כא

ספר הבהיר אמר רבי ברכיא מאי דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור ולא אמר והיה. משל למלך שהיה לו חפץ נאה הקצהו עד שיזמן לו מקום ושמוהו שם הדא הוא דכתיב ויהי אור. אור שכבר היה וסוד הענין הוא כי קודם האצילות היה האויר הקדמון יחיד ולא היה נוטה מצד עלויו כלל והיו כחותיו של הקדוש ברוך הוא נסתרים ונעלמים בתוכו ולא היה ניכר בכבודו כלל וכשעלה הרצון מלפניו במחשבתו הקדומה הנצחית להמציא פעליו המשיך תוצאות התעלומה והאמונה בהשואת האחדות שאין אנו יכולין לעמוד על עקרן ונאצלו הספירות הקשורים בו בשלהבת הקשורה בגחלת ושואבים השפע והרצון ממנו יתעלה כאשר ישאב האבן השואבת הברזל בסגולתה. זהו שנאמר "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" (איוב כח כז) פירש החסיד רבי עזריאל ז"ל אז ראה הביט בה במחשבה הטהורה כאשר משער אדם המעשה ועוסק בלבו ואחר כך מתחיל לעסוק בו וכפי הציורים שהיו בה צייר באותו כלל שהאציל ממנה. ויספרה רמז לשלשה ספרים ספר וספר וספור. הכינה ר"ל כי ההויות לא היו עומדות על סדר תכונת הבנין והוא יתעלה המשיך אותן ההויות וסדרן על סדר ועשה מהן בנין אחד ושם אחד אחד צירוף ושיקול והמרה בכ"ב אותיות אשר כל אחת ואחת קשורה בחבירתה מקבילות אשה אל אחותה. וגם חקרה שם אותם בהרוח שיש להם חקר וגבול אף על פי שאין להם גבול מצד ההתחלה עצמה והוא ית' נמצא בתוכן ופועל בהן פעלתו כנשמה באיברי הגוף. ואמרו רז"ל במדרש חזית נקראו ישראל בעשרה מקומות כלה וכנגדן לבש הקדוש ב"ה עשרה לבושין. ובפסיקתא עשרה לבושין לבש הקדוש ב"ה בבריאת העולם. והענין כי הכל נברא באמצעותו אף על פי שנקראו לבושים הם אדוקין בו כשלהבת קשורה בגחלת בענין שאמרו בבראשית רבה ויאמר אל האיש לבוש הבדים כהדין קמצא דלבושיה מיניה ואף על פי כן יש הבדל בין המברך והמתברך ועל כן אמר משל למלך שהיה לו חפץ נאה כלומר האור הזה כבר היה כי אינו דבר חוץ ממנו יתעלה והיה נעלם ונסתר עד שעלה רצון מלפניו להמשיך ההויות הסתומים כענין שנאמר "בחלמיש שלח ידו" (שם ט') וייחד לכל אחד כחו ופעולתו וזהו עד שייחד לו מקום רמז לאצילות ההויות ולתת להם חיותם כדי שיוכלו לפעול פעולתם ובעבור כי האור הזה אינו חוץ ממנו יתעלה על כן אמר אור שכבר היה. ר"ל שנתן בחכמה אשר משם נאצל השפע כמה דאת אמר כלם בחכמה עשית:

22 כב

ספר הבהיר אמר רבי רחמאי האורה קדמה לעולם שענן וערפל סביביו שנאמר "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" אמרו לו קודם יצירת בנך תעשה לו עטרה אמר להן הין למה הדבר דומה למלך שנתאוה לבן מצא עטרה נאה וקלס משובח אמר זה לבני לראשו כי לו נאה אמרו לו ויודע הוא שבנו ראוי לו אמר לו שתוק במחשבה עלה ונודע שנאמר "וחושב מחשבות" (שמואל ב' יד יד):

23 כג

ספר הזוהר [שם ט"ו ב'] יהי אור ויהי אור דכבר הוה אור דא רזא סתימא. <תרגום - המילים אור ויהי אור אינם התחדשות האור אלא שחזר האור שכבר היה להם האור הזה (ויהי אור) הוא סוד כמוס>. אתפשטותא דאתפשט ואתבקע מרזא דסתרא דאויר עילאה סתימא. <ההתפשטות שהתפשט ונבקע מסוד האויר העליון הסתום>. בקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה סתימא ברזא דיליה דהא אין סוף בקע מאוירא דיליה וגלי האי נקודה יו"ד. <אותו האור בקע בתחילה והוציא מתוכו נקודה אחת סתומה שהרי אין סוף בקע לספירות מאור שלו עצמו וגילה נקודה הזו שהיא היו"ד>. כיון דהאי יו"ד אתפשט מאי דאשתאר אשתכח אור מההוא רזא דההוא אויר סתימא. <כיון שיו"ד זו נתפשטה מאויר מה שנשאר ממלת אויר הוא מלת אור, כי אחר שיצא היו"ד מסוד האויר הסתום חזר האויר להיות אור>. כד אשתכח מיניה נקודא קדמאה י' אתגלי לבתר עליה מטי ולא מטי. <כשנמצא ממנו נקודה הראשונה שהיא י' נגלה אורו עליה בחינת מגיע ולא מגיע>. כיון דאתפשט נפק ואיהו הוא אור דאישתאר מאויר והיינו אור דכבר הוה. <וכיון שנתפשט הנקודה התגלה האור, הוא האור הנשאר אחר יציאת הי' ממלת אויר והוא האור שהיה מתחילה>. וכוונתי היא כבר ידעת כי הספירה הראשונה נקראת האויר הקדמון ומלת אויר ר"ל אור יו"ד והיו"ד רמז לחכמה. והנה בהסתלק היו"ד מאויר ישאר אור וזהו אור שכבר היה רוצה לומר כי אור נכלל באויר הקדמון:

24 כד

מדרש רות (זוהר חדש ע"ו) אמר רבי שמלאי כד ברא הקדוש ברוך הוא עלמא אעל נהורא בנהורא ואלביש דא בדא וברא שמים. <תרגום - אמר רבי שמלאי, כשברא הקב"ה את העולם הביא אור באור והלבישם זה בזה וברא השמים>. כתיב עוטה אור כשלמה והאי אור איקרי אור לבושו אור קדמאה דאתלבש בה הקדוש ברוך הוא. <שכתוב "עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה" (תהלים ק"ד ב'). והאור הזה נקרא אור לבושו שהוא האור הראשון שנתלבש בו הקב"ה>. והאי אורה אתפשט בהוד והדר ואברי עלמא. <והאור ההוא נתפשט בהוד והדר ונברא העולם>. וזה המאמר דומה למאמרם האחד שמים מהיכן נבראו מאור לבושו וידעת מה שכתב בו הרב הגדול זצ"ל באומרו אל יקשה בעיניך מאמר רבי אליעזר הגדול זצ"ל שמים מהיכן נבראו וכו' כי בעבור שירצו החכמים לעלות החומר הראשון ולעשותו דק מן הדקים וכו' וטובים דבריו לפי הפשט אמנם דעת חכמי הקבלה היא כי אור לבושו רמז לחכמת אלהים והשמים העליונים נבראו משם כענין שאמרו נובלת חכמה של מעלה תורה. ונתעוררו רבותינו זכרונם לברכה בספר הזוהר על שלא הוזכר לשון אמירה במאמר ראשון אף כי הוא אחר מעשרה מאמרות לא הוזכר בו בפירוש מאמר. והטעם שאין להזכיר לשון אמירה למעלה מהתשובה וכך מפורש שם בלשון הזה ויאמר מהכא הוא שרותא לאשכחא גניזין היך אתברי עלמא בפרט דעד הכא הוה בכלל ובתר אתהדר כלל למיהוי כלל ופרט וכלל עד הכא הוה תליא כולא באוירא מרזא דאין סוף כיון דאתפשט חילא בהיכלא עלאה רזא דאלהים כתיב ביה אמירא דכתיב ויאמר דהא לעילא לא כתיב ביה אמירה בפרט אע"ג דבראשית מאמר הוא אבל לא כתיב ביה ויאמר דא ויאמר איהו קיומא למשאל ולמנדע ויאמר חילא דאתרם ארמותא בחשאי מרזא דאין סוף ברישא דמחשבה. ויהי אור ולא אמר ויהי כן כמו בשאר הדברים כי שני אורים הוזכרו כאן רמז לאור הגנוז שהוא אור אספקלריא המאירה ולאור אספקלריא שאינה מאירה שיש בה טפי חשך:

25 כה

ספר הבהיר א"ר יוחנן שני אורים גדולים היו דכתיב ויהי אור ועל השני נאמר כי טוב ולקח הקב"ה האחד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא היינו הא דכתיב "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהלים לא כ) מלמד שאור הראשון אין כל בריה יכולה להסתכל בו דכתיב "וירא אלהים את האור כי טוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" ראה הקדוש ברוך הוא את כל אשר עשה והנה טוב. ומלת טוב מלשון בהטיבו הנרות מזהיר ובהיר לקח מאורו הטוב וכלל בו ל"ב נתיבות חכמה ונתנו לעולם הזה והיינו דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם לקח וטוב נתתי לכם אם תורתי אל תעזובו:

26 כו

ובספר הזוהר [שם ט"ו ב'] יהי אור דאיהו אל גדול רזא דנפק מאויר קדמאה. <תרגום - יהי אור רומז לשם א"ל גדו"ל בסוד שיוצא מאויר הראשון>. ויהי רזא דחשך דאיקרי אלהים. <ויהי הוא סוד החשך הנקרא אלהי"ם>. אור דאתכלל שמאלא בימינא וכדין מרזא דאל הוי אלהים אתכליל שמאלא בימינא וימינא בשמאלא. <ונקרא אור אחר שנכלל השמאל בימין כי אז מסוד השם א"ל נמשך שם אלהי"ם ונכללו השמאל בימין והימין בשמאל>. ולפי זה המאמר האור הנזכר ראשון הוא האור דגנוז והשני אור אספקלריא שאינה מאירה ועל כן בראשון כתיב יהי ובשני ויהי והבן זה. וכן מוכיח בספר הבהיר במקום אחר אמר שם א"ר מאי דכתיב יהי אור ויהי אור ולא אמר ויהי כן אלא מלמד שהאור ההוא היה גדול מאד ואין כל בריה יכולה להסתכל בו גנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים לעתיד לבא והיא מדת כל סחורה שבעולם והוא נח אבן יקרה שקורין סוחרת ודר ועל מה קראה מדת דר אלא מלמד לקח הקדוש ברוך הוא מזיוה אחד מאלפים ובנה ממנה אבן יקרה ומקושטת כלל בה כל המצות ואלו שני האורים הם אור תפארת ישראל ושכינת עוזו והעולם הזה מתנהג באור השני הכלול משלשים ושתים נתיבות:

27 כז

ספר הבהיר ישב רבי ברכיה ודרש מאי האי דקאמרינן כוליה יומא הע"ה ולא ידעינן מאי קאמרינן. הע"ה מתרגמינן עלמא דאתי מאי עלמא דאתי מלמד שקודם שנברא העולם עלה במחשבה לברוא אור גדול להאיר ונברא אור שאין כל בריה יכולה לשלוט בו. צפה הקדוש ברוך הוא שאין יכולין לסובלו לקח שביעית ושם לה במקומו והשאר גנזה לעתיד לבא אמר אם יזכו בזה השביעית וישמרוהו אתן להם זה לעולם האחר והיינו דאמרי העולם הבא שכבר בא מקודם ששת ימי בראשית הדא הוא דאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגומר. פירוש העולם הבא שכבר בא וזהו עלמא דאתי כלומר שהוא משמש ובא. ואמר שזה העולם הבא הוא אור שנברא קודם העולם הזה. ואמרו רבותינו ז"ל באור הזה שאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו והוא ענין צפיית המרכבה ובו משיגין אמתת הנבראים בכלל וזהו מסוף העולם ועד סופו ואמר שם עוד כסא הכבוד המעוטר המכולל המהולל המאושר הוא בית הע"ה ומקומו חקוק בחכמה דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור שם בכאן בית העולם הבא בכסא הכבוד מקום הנשמות בעולם כמו שאמרו בערבות ששם נשמותיהן של צדיקים ושם מלאכי השרת וכסא הכבוד ושם מקום העולם הבא חקוק בחכמה להודיע שתשיג השגתם לאור הראשון שנקראה חכמה שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור":

28 כח

ספר הזוהר [שם ל"א' ב'] אמר רבי יצחק אור דברא הקב"ה בעובדא דבראשית הוה סליק נהורי' מסייפי דעלמא לסייפי דעלמ' ואתגניז. <תרגום - אמר רבי יצחק האור שברא הקב"ה במעשה בראשית היה מאיר מסוף העולם ועד סוף העולם והוא נגנז>. מאי טעמא אתגניז בגין דלא יתהנון מיניה חייבי עלמא. <שואל רבי יצחק מה הטעם שנגנז האור, ועונה כדי שלא יהנו ממנו רשעי העולם>. ועלמין לא יתהנון בגיניהון. <והעולמות אינן נהנים מהאור בגלל הרשעים>. והוא טמיר לצדיקים דוקא דכתיב אור זרוע לצדיק. <ואותו האור צפון לצדיקים ודוקא לצדיק שנאמר "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה">. וכדין יתבסמון עלמין ויהא כולא חד. <ואז ימתקו העולמות על ידי גלוי האור ויהיו כולם אחד>. ועד יומא דיהא עלמא דאתי הוא גניז וטמיר. <ועד אותו היום הנקרא העולם הבא יהא האור ההוא צפון וגנוז>. ההוא נהורא נפיק מגו חשוכא דאתגלפא בקליפויי דטמירא דכולא. <אור זה המתגלה לעתיד לבא יוצא מתוך החשך שנחקק בחקיקותיו של הנסתר מכל>. עד דמההוא נהורא דאיתגניז איתגליף בשביל חד טמירא לחשוכא דלתתא ונהורא שרי ביה. <עד שמההוא אור הגנוז נחקק שביל אחד נסתר אל החשך שלמטה ואז שורה בו האור (שזהו גילוי האור בכל העולמות)>. מאן חשוכא דלתתא ההוא דכתיב ביה ולחשך קרא לילה. <ומי הוא החשך שלמטה, הוא החשך הנקרא לילה שעליו נאמר "ולחשך קרא לילה">. ועל דא תנינן מאי דכתיב מגלה עמוקות מני חשך. <ועל זה שנינו מהי דכתיב "מגלה עמוקות מני חשך">. רבי יוסי אומר אי מחשך סתם אתגליין הא חזינן דטמירין אינון כל אינון כתרין עילאין וקרינן מגלה עמוקות. <רבי יוסי אומר אם תאמר מחשך סתום מתגלים העמוקות הרי אנו רואים שכל אלו כתרים עליונים נסתרים ולכן נקראים עמוקות>. מהו מגלה אלא כל אינון טמירין עילאין לא אתגליין אלא מגו ההוא חשך דאיהו ברזא דליליא. <אם כן מהו מגלה (עמוקות), אלא כל אלו נסתרות עליונים שאינם מתגלים, אלא רק מתוך אותו החשך שהוא בסוד הלילה>. ויהא כולא חד בסוד והיה אור הלבנה כאור החמה במדרגה א' ועד יומא דייתי הוא גניז וטמיר. <וזה כולו אחד בסוד "והיה אור הלבנה כאור החמה בבחינה שווה ועד היום שיבוא הוא גנוז ונעלם>. נאמר כי עד האלף השביעי הנקרא יום בסוד ימי בראשית כי כל אחת נקראת יום אותו אור הרמוז במדת יעקב היה גנוז וטמיר כי כנסת ישראל היא ב"ת וזוג לשבת. והבן זה הסוד מקדוש היום שהנשים חייבות בו ונקרא קדושא רב"א והוא לשון קידושין והבן בסוד עונתן של תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת. גם בסוד קדו"ש החד"ש כי אז תתחדש עטרת בתפאר"ת וסוד המולד לשון לידה והמשכיל יבין כי הכל טעם אחד והסוד הנמרץ "אלכ"ה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה" (הושע ב ט) בסוד "ויתעצב אל לבו" (בראשית ו ו) והבן מלת אלכה ומלת אשובה בסוד דור שכבר בא כי אף כי בתחלה עלה במחשבה להבראות שנים לבסוף לא נברא אלא אחד והבן ונהורה שרי ביה מפסוק "כי שמי בקרבו" (שמות כג כא) כי אף בזמן הזה שהאור הפנימי גנוז יש כח בצדיק התחתון להעיר האהבה בסוד "או"ר זרוע לצדיק" ומריק הברכה מן הבריכה העליונה הנקראת חשך מרוב דקותה דרך האור הגנוז מן הצינור הסתום הדק יורד על פי לויתן הנקרא בן זוג לשכינה בסוד "כל הנחלים הולכים אל הי"ם". והבן זה מפסוק "יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו". וע"כ אמר בשביל חד טמירא לחשוכא דלתתא הנקרא חשך בסוד טוב כנגד רע. ואם נבין פסוק "ירכיבהו על במותי ארץ" נבין כל מאמר הזוהר באר היטב כי אמר ירכיבהו בסוד נחלה בלא מצרים. וארץ רמז להשפעת הברכה עד הארץ העליונה הנקראת ארץ חפץ. והבן מה שאמר כי האור הזה היה גנוז באויר הקדמון הנקרא חשך כי הם מכוונין ה' כנגד ה' ועל כך נקרא בכל מקום בשם המיוחד. ונקרא חשך כמו שפירשתי למעלה בפסוק "וחשך על פני תהום". אמנם האחרונה גם היא נקראת חשך מטעם אחר. ומה שאמר בקליפויי דטמירה דכולא. התעורר מאד על מלת בקלפויי ועדין יתבאר בג"ה בפסוק בצלמינו וזה האור שימש עד יום הרביעי ומאז נגנז כי לא יוכל העולם להתקיים בו מרוב זכותו כי הוא מוסיף אורה ז' פעמים על כל מאורי אור ז"ש "ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים" (ישעיה ל כו) רוצה לומר ימי בראשית:

29 כט

ספר הבהיר כאור שבעת הימים ימים מיבעי ליה אלא אותן ימים שכתוב בהן כי ששת ימים עשה ה' אמרו לו חביריו וכן קבלנו מדכתיב כי ששת ימים עשה ה' כמה דאת אמר ששה כלים נאים עשה קודשא בריך הוא:

30 ל

וירא אלהים את האור כי טוב וגו' על האור הננוז לצדיקים נאמר כי טוב כי הוא נקרא טוב. ובספר הזוהר [שם ט"ו ב'] כי טוב דא עמודא דאמצעיתא. ומלת כי טוב פירשוהו כי הוא מלשון בדטיבו את הנרות כתרגומו באדלקותיה ורוצה לומר נדלק האור כמדליק נר מנר ונתן כח להויות להתפשט ולהמשך וכן "כי טובים דודיך מיין" (שה"ש א ב) שהוא שפע וריבוי האור הבהיר הנדלק והמתנוצץ לכל צד ומלת יין הנזכר בשיר השירים רמז לחכמה וכן "הביאני אל בית היין מה טובו דודיך מיין אשקך מיין הרקח" ויין בגימטריא ע' וחכמה ע"ג רמז לע' שמות הנאצלים מן החכמה והג' נודע עיקרם ואני ארמזם במספר ע' זקנים בג"ה (בגזרת האל):

31 לא

ספר הזוהר [שם] כי טוב אדליק עלא ותתא ולכל שאר סטרין וששה פעמים תמצא כי טוב במעשה בראשית רמז לשש קצוות. ובספר הזוהר [שם ל' ב'] רמזו באותיות טוב סוד גדול הטי"ת רומזת אל הספירה התשיעת והוא"ו לקו האמצעי והבי"ת לחכמת אלהים. "בין האור ובין החשך" הם שני האורים הנזכרים למעלה וקרא האחד חשך על היותו דין גם על שאינו מאיר כראשון. וענין ההבדלה שנתן לכל אחד כחו כפי פעולתו והבדיל לכל אחד התפשטותו והמשכתו:

32 לב

בראשית רבה אמר ר' ברכיה כך דרשו ב' גדולי הדור ר' יוחנן וריש לקיש משל למלך שהיו לו ב' איסטרטיגין אחר שולט ביום ואחד שולט בלילה והיו מדיינים זה עם זה זה אומר ביום אני שולט וזה אומר ביום אני שולט. קרא המלך לראשון אמר לו פלוני יום יהא תחומך וכן לשני אמר לו פלוני לילה תהא תחומך. כך ויקרא אלהים לאור יום אמר לו יום יהא תחומך. ולחשך קרא לילה אמר לו ליל יהא תחומך ירמזו למדת היום הנקרא אור ולמדת לילה הנקרא חשך:

33 לג

ספר הזוהר [שם דף ל"א עמ' א'] נפק נהורא בסטר ימינא וחשוכא בסטר שמאלא ואפריש לון לבתר בגין לאתכללא דא בדא הה"ד "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך". <תרגום - האור יוצא בצד ימין והחשך נשאר בצד שמאל ומפריד אחר כך את החשך מן האור כדי שיכללו זה בזה שעל הבדלה זו נאמר "ויקרא אלהים לאור יום וכו' ויבדל אלהים בין האור ובין החשך">. ואי תמא הבדלה ממש לא אלא יום מסטרא דנהורא דאיהו ימינא וליליה מסטרא דחשוכא דאיהו שמאלא וכד נפקו כחדא אפריש לון. <ואם תאמר שזה הכתוב מורה הבדלה ממש לא כן אלא הפירוש הוא כי היום בא מצד האור שהוא ימין והלילה מצד החשך שהוא שמאל וכשיצאו כאחד הפריד אותם>. והבדלה הוה מסטרא לאסתכלא אפין באפין ולאתדבקא דא בדא למיהוי כולא חד. <וההבדלה היתה מצדו כדי להסתכל פנים בפנים ולהתדבק זה בזה להיות אחד>. הוא איקרי יום וקרי ליה יום והיא אתקרא' לילה דכתיב "ולחשך קרא לילה" כמה דכתיב "ויקרא אלהים לאור יום". <והוא נקרא יום וע"כ קרא האור יום והיא (הנוקבא) קרא לה לילה כמו שכתוב "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה">. מהו ולחשך קרא לילה בגין דאחיד ביה חשך ולית לה נהורא מגרמא ואף ע"ג דאתא מסטרא דאשא דאיהי חשך. <ומהו החשך בכתוב "ולחשך קרא לילה", ועונה כיון שהוא החשך נאחז בהלילה שאין לה אור מעצמה ואע"פ שהחשך בא מצד האש שהוא חשך>. אבל חשך עד דאתנהיר מסטרא דיום יום נהיר ללילה ולילה לא אנהיר עד זמנא. <אבל החשך נמשך עד שמאיר מצד השפעת היום שהיום מאיר ללילה אך הלילה אינה מאירה מכח השפעת היום עד הזמן שעליו>. דכתיב "ולילה כיום יאיר כחשכה באורה". <נאמר "ולילה כיום יאיר כחשכה באורה" (דהיינו גמר התיקון)>:

34 לד

ויקרא אלהים לאור יום וגו'. מלת ויקרא הוא מלשון המשכה והזמנה וכן פירוש הפסוק המשיך מדת היום ליום ומדת לילה ללילה ובעבור כי מדת הדין מושלת בלילה ע"כ שלוחיה נמצאים בעולם וזהו טעם השלטת המזיקין בלילה יותר מביום. ולילה הוא זמן השיר כמה דאת אמר ובלילה שירו עמי והיא רומזת למדת הדין כמו שיתבאר בענין הלויים בג"ה (בגזרת האל):

35 לה

ע"א (ענין אחר) ויקרא אלהים לאור יום מן האור הראשון הרומז לתפארת ישראל נמשך ממנו אצילות ליום הרומז ליסוד עולם שנאסר "אני יי עושה כל" (ישעיה מה ז). ומן החשך הצפוני נמשך ממנו אצילות למדת לילה וזהו "ולחשך קרא לילה":

36 לו

ספר הזוהר [שם ט"ז ב'] מהו ויקרא. <תרגום - שואל מה הפירוש של ויקרא אלהים לאור יום>. קרא וזמין לאפקא מהאי אור שלים דקיימא באמצעית'. <ועונה ויקרא פירושו שקרא והזמין להוציא האור השלם הזה העומד באמצע העולם>. חד נהירו דאיהו יסודא דעלמא דעלי' קיימין עלמין ומההוא אור שלים עמודא דאמצעותא אתפשיט יסודא חי עלמין דאיהו יום מסטרא דימינא. <אור אחד שהוא יסוד העולם שעליו עומדים העולמות שממנו נולדים כל הנשמות וכל העולמות שהוא יום מצד ימין>. ולחשך קרא לילה קרא וזמין ואפיק מסטר' דחשך חד נוקבא. <ופירוש הכתוב ולחשך קרא לילה שקרא והזמין והוציא מצד שמאל שהוא חשך, נקבה אחת>. סיהרא דשלטא בליליא ואיקרי לילה רזא דאדנ"י אדון כל הארץ. <אותה הנוקבא היא סוד הלבנה השולטת בלילה ונקראת לילה והיא סוד השם אדנ"י והשם אדון כל הארץ>. עאל ימינא בההוא עמודא שלים דבאמצעיתא כליל ברזא דשמאלא וסליק לעילא . <נכנס הימין בעמוד השלם שבאמצע כשהוא כלול מסוד השמאל ועולה למעלה>. עד נקודא קדמאה ונטיל ואחיד תמן חילא דתלת נקודין וכו'. <עד נקודה ראשונה ולוקח כח (מוחין) שהוא סוד שלש נקודות חולם שורוק חיריק>. והבן כי באור כתיב ויקרא ובחשך כתיב קרא. והנה הוסיף באור וא"ו יו"ד ולא כתבם בחשך. והסוד כי היו"ד רומזת לחכמת אלהים והוא"ו לקו האמצעי. ושניהם נכללו באור הראשון ונקרא בספר הזוהר מוסף מחמת תוספת רוח הקדש שיש בו. אמנם במדת לילה נחסרו ממנו שתי אותיות הנזכרות:

37 לז

ספר הזוהר [שם יז' א'] במוסף הוה ביה רזא דנקודא עילאה ורזא דעמודא דאמצעיתא בכל סטרין ובגין כך איתוספו ביה תרין אתוון. <תרגום - במוסף יש בו סוד נקודה עליונה וסוד עמוד האמצעי המכריע בכל הצדדים ומשום כך נתוסף בו ב' אותיות>. בלילא גריעו ביה אילין תרין אתוון קרא כתיב איהי תפלת יוצר וגרע מיניה וי"ו יו"ד. <ובלילה חסר בה ב' אותיות אלו שכתיב בה "קרא" וחסר בה ב' אותיות ו' י' מהמילה "ויקרא">. וכתיב קרא לילה. <וזוהי תפלת יוצר (של מוסף)>. יסודא אחיד בעמודא דאמצעיתא מההוא תוספת נהורא דהוה ביה. <היסוד נאחז בעמוד האמצעי ומקבל מתוספת האור שהיה בו>. דכיון דההוא עמודא דאמצעיתא אשתלים ועביד שלם לכל סטרי' כדין אתוספת ביה נהירו מלעילא ומכל סטרין בחדוה דכלא ביה. <מכיון שהעמוד האמצעי נשלם לגמרי ועשה שלום לכל הצדדין לכן נתוסף בו אור מכל הצדדים וחדוות כל העולמות נמצאת בו>. ומההוא תוספת דחדוה נפק יסודא דעלמי' ואיקרי מוסף. <ומתוספת אותה חדוה יצא יסוד העולם ונקרא מוסף>. מהכא נפקי כל חילא לתתא ורוחין ונשמתין קדישין ברזא יהו"ה צבאות אל אלהי הרוחות. <מהיסוד הזה נאצלים כל המוחין למטה ורוחין ונשמתין של צדיקים בסוד השמות הקדושים יהו"ה צבאו"ת שנקרא א"ל אלה"י הרוחות:

38 לח

ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. לא אמר יום ראשון רק התחיל מן האחד וסיים בששי רמז לאחדות השש קצוות. נזכרו נפרשה זו חמשה אורות ושני ימים רמז לשבעת ימי בראשית. ואחרי כן אמר אחד כלומר יחיד ומיוחד המושל בכולן. עוד אומר מפני שהזכיר ערב ובקר הרומזין למדת יום ומדת לילה הזכיר יום אחד לרמוז לאחדותם:

39 לט

מדרש רות (זוהר חדש ע"ו טור ב') הבונה בשמים מעליותיו הם שבע ספירות מעלות גדולות חקוקים בשמו הגדול וכולן תלוין במאמר אחד והן שמים העליונים ושבע ארצות קדושות שמזדוגין עמהון ולא אית בהון פירודא שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד:

40 מ

ספר הזוהר [שם ל"ב א'] אור אפיק יום חשך אפיק ליליא לבתר חבר לון כחדא והוו חד. <תרגום - מתחילה הוציא האור מדת יום והחשך מדת לילה ואח"כ חבר את היום והלילה ונהיו אחד>. דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. דליליא ויום איקרון חד. <ככתוב "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" שלילה ויום נקראו אחד>. והאי דכתיב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך בזמן דגלותא דאשתכח פירודא. <ומה שכתוב "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" זה בזמן הגלות שהם נמצאים בפירוד זה מזה>. א"ר יצחק עד כאן דכורא באור והכא נוקבא בחשוכא לבתר דנהיר מנהוריה מתחברין כחדא למיהוי חד. <אמר רבי יצחק עד כאן (עד היחוד) היה הזכר באור והנקבה בחשך ואחר כך מתחברים כאחד להיות אחד>. במאי איתפרשן לאשתמודע בין חשוכא ובין נהורא איתפרשין דרגין. <למה נבדלים זה מזה, כדי להכיר בין האור ובין החשך נבדלות המדרגות זה מזה>. ותרוייהו כחד הוו דהא לית נהורא אלא נהורא בחשוכא וחשוכא בנהורא. ואע"ג דאינון חד איתפרשן בגוונין. <שהרי צריכים זה לזה שהרי האור של הזכר שלם רק לאחר שנכלל בחשך של הנקבה ואע"פ שנזדווגו ונעשו אחד עוד הם נבדלים בחינותיהם זה מזה>. תמצא בפרשה זו חמש אורות כנגד חמש ספירות עליונות ובפרשה שניה ה' מים כנגד ה' ספירות אחרונות והאורות שכליות יותר מן המים אף כי אלו ואלו רוחניות האחרונות פעולתן בתחתונים יותר מן הראשונות כי אין יכולת בתחתונים להתנהג בה' רק במדות ממוצעות:

41 מא

ויאמר אלהים יהי רקיע וגו'. הרקיע הזה רומז למדת רחמים המבדלת בין מים העליונים למים התחתונים נמצאו המים חציין למעלה וחציין למטה כי כל ההויות מקיפות זו את זו זהו שאמרו רז"ל כשם ששכינה למעלה כך שכינה למטה והמים העליונים פירשנו כי הם מימי החסד ובהם ישוטו הצדיקים לעולם הבא כענין שאמרו רז"ל הב"ה עושה להם כנפים ושטין על פני המים והמים התחתונים הם מימי כנסת ישראל של מעלה מימי הים העליון המלוחים מפני מדת הדין אשר בהם ובעבור כי המים העליונים משפיעין לתחתונים והתחתונים מקבלין מהן ע"כ ארז"ל בב"ר א"ר לוי המים העליונים זכרים והתחתונים נקבות זהו שנאמר "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך". כי מן התהום העליון יבואו ההויות הנקראים צנורות:

42 מב

ספר הזוהר [שם ל"ב ב'] רבי יהודה אומר שבעה רקיעין אינון לעילא וכולהו קיימי בקדושתא עילאה. <תרגום - רבי יהודה אומר שבעה רקיעין הם למעלה וכולם עומדים בקדושה עליונה>. ושמא קדישא בהו אשתכלל. <והשם הקדש (אלהי"ם) שם נתתקן>. ודא רקיעא הוא במציעות מיא. <וזה הרקיע עומד באמצע המים>. ודא רקיע קיימא על גבי חיוותא אחרין ואיהו אפריש בין מיין עילאין למיין תתאין. <זה הרקיע עומד על חיות אחרות והוא מבדיל בין מים עליונים לתחתונים>. ומיין תתאין קראין לעילאין ומהאי רקיע שתאן לון. <ומים תחתונים קוראים למים עליונים שיעלו אותם אליהם ומרקיע הזה הם שותים>. דא הוא דמפריש בינייהו בגין דכולהו מייא ביה כלילן ולבתר נחית לון להאי חיותא ושאבין מתמן. <וזה הרקיע מבדיל ביניהם משום שכל המים (מי השפע) בו כלולים ולאחר מוריד ומשפיע לחיות הקדש ומשם הם שואבים את חיותם>. רמז כי הרקיע הנזכר שואב מן המים העליונים ומשפיע לחיות הקדש היא החיה אשר תחת אלהי ישראל סבא וכבר ידעת כי החיות מראיהן כגחלי אש וכתיב "היא מתהלכת בין החיות" רמז לשכינה הרוכבת עליהם:

43 מג

ספר הזוהר [שם דף מ"א עמ' ב'] שבעה היכלות וגו' היא מתהלכת בין החיות מאי הוא דא רוח קדישא אתר דנפקו מינה ואיהי נהיר לון דכתיב "ונוגה לאש ומן האש יוצא ברק". <תרגום - על מי נאמר הי"א מתהלכת בין החיות, על רוח הקדש שהיא המקום שיצאו החיות ממנה והיא מאירה לאלו החיות שנאמר "ונוגה לאש וכו'">. וזהו מאמר רז"ל בפרקי רבי אליעזר כי הרקיע הזה הוא רקיע שעל ראשי החיות וכבר ידעת שהשכינה היא אש שנאמר "כי יי' אלהיך אש אוכלה". ואמרו רז"ל אש אוכלת אש אש השכינה:

44 מד

ספר הזוהר [שם ל"ד ב'] אמר רבי יצחק אית קרומא במציעות מיעוי דבר נש דאיהו פסיק מתתאה לעילא. <תרגום - אמר רבי יצחק קרום אחד יש באמצע המעיים של האדם שהוא מפסיק ביניהם ממטה למעלה (דהיינו בין אברי המאכל לאברי הנשימה הלב והריאות)>. ושאיב מעילא ויהיב לתתא. <ושואב את החיות מהלב מלמעלה ומשפיעם ללמטה>. כגוונא דא רקיעא איהו במציעותא וקיימא על אינין חיותא דלתתא ואיהו פריש בין מיין עלאין לתתאין כו'. <כן הרקיע הוא כעין קרום זה, נמצא באמצע ועומד מעל החיות שלמטה והוא מבדיל בין מים עליונים ומים תחתונים>. א"ר אבא כך הוו קדמאי אמרין. <אמר רבי אבא כך היו הראשונים אומרים>. כד הוו מטאן להאי אתר מרחשן שפוון דחכימין ולא אמרי בה מידי בדיל דלא יתענשון. <כשהחכמים הגיעו למקום זה (כשהגיעו לאבני שיש טהור אמר רבי עקיבא אל תאמרו מים מים) שפתותיהם מתנועעות ואומרים רק בלחש ולא בקול מפני אסור פרסום הסוד מפני פחד העונש>:

45 מה

וארז"ל כקליפת השום בין נקב השתן ונקב הזרע אם נקב זה לזה פסול. תמצא בפרשה זו ה' פעמים רקיע כי הרקיע הנזכר ראש לה' ספירות האחרונות גם יש בה ה' פעמים מים כנגד ה' אצבעות שביד דכתיב מי מדד בשעלו מים וזה הטעם יספיק גם להזכרת הרקיע שנאמר ושמים בזרת תכן:

46 מו

ויעש אלהים את הרקיע וגו'. הזכיר ברקיע לשון עשיה מן הטעם שזכרנו וביום השני לא נאמר כי טוב כי לא נגמרה מלאכת המים שהיא מדת טובו של הב"ה עד יום השלישי שנאמר בו ותראה היבשה והחכם רבי יוסף בר שמואל רמז לדבר הזה לא טוב היות האדם לבדו:

47 מז

ספר הזוהר [שם י"ח א'] ומחלוקת לא אתבטל עד דאתא יום תליתאי. <תרגום - והמחלוקת (ימין ושמאל בשם אלהי"ם) לא נתבטל עד יום השלישי>. ואסכים מחלוקת ואתישב כולא בדוכתיה כדקא יאות. <ויום השלישי הכריע ביניהם עד שכל אחד הסכים לפעולת השני>. ובגין מחלוקת דא אף על גב דאיהו קיומא דעלמא לא איתמר כי טוב בשני דלא אישתלים ואסתיים עובדא. <ומשום מחלוקת הזו אף על פי שהוא קיום העולם מכל מקום לא כתיב ביום השני כי טוב שעדין לא נשלמה בו המלאכה>. רמז לחלוק המים העליונים והתחתונים. ע"א (ענין אחר) כי הארץ הנזכרת לא עשתה פירות עד יום שלישי ופירותיה הם מכח הצדיק הנקרא טוב שנאמר אמרו צדיק כי טוב:

48 מח

ספר הזוהר [שם ל"ג א'] ולא אתמר כי טוב בגוייהו דהא ביומא תליתאה עבדת ארעה איבין מחילא דהאי צדיק דכתיב עץ פרי. <תרגום - שלא נאמר כי טוב בשני, שהרי ביום השלישי עשתה הארץ פירות מכח הצדיק הזה (היסוד) שנאמר "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי">. ובפסחים ר' יוסי אומר אור שברא הקב"ה בשני בשבת בראו ואין לו כבייה עולמית שנאמר ואשם לא תכבה. ואמר רבי בנאה מפני מה לא נאמר כי טוב בשני מפני שנברא בו אור של גיהנם:

49 מט

ספר הזוהר [שם] ומחלוקת הוה בשני דביה הוה גיהנם דאיהו נורא דדליק. <תרגום - מחלוקת היתה ביום השני שבו נברא הגיהנם שהוא אש שורפת>. שנאמר אש אוכלה הוא וזמין לאשראה על רישיהון דחייביא. <כדכתיב "אש אוכלה הוא" והוא עתיד לשרות על ראש הרשעים>. אמר ר' יהודה מהכא כל מחלוקת דאיהו לשם שמים סופה לאתקיימה. <אמר רבי יהודה מכאן נלמד שכל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים>. דהא הכא מחלוקת איהו לשם שמים. <שהרי כאן זו המחלוקת היא לשם שמים>. ושמים בהאי אתקיים לבתר דא דכתיב ויקרא אלהים לרקיע שמים. <שהרי נתקיים מכאן השמים לאחר מכן שנאמר "ויקרא אלהים לרקיע שמים">:

50 נ

ויאמר אלהים יקוו המים וגו'. לשון קו נופל על הבנין וקו ינטה על ירושלים אמר שהמים העליונים שהזכרנו אחרי היותם בשמים העליונים יתאצלו עוד אל מקום אחר ר"ל לצדיק יסוד עולם. ע"א (ענין אחר) מקום א' הוא השכינה שנאמר בה כל הנחלים הולכים אל הים:

51 נא

ספר הזוהר [שם] תא חזי מה כתיב מתחת השמים מתחת השמים ממש. <תרגום - בוא וראה כתוב אחר כך "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד" מתחת השמים ממש>. אל מקום אחד לאתר דאיקרי חד ואיהו ים תתאה דהא איהו אשלים לאחד ובלא איהו לא איקרי חד. <"אל מקום אחד" פירושו למקום שנקרא אחד והוא ים התחתון שהיא הנוקבא משלימה השם אחד שבלעדיה לא יקרא הזכר אחד>. ומשמע דכתיב יקוו דביה אתכנשו מיא כלהו כד"א כל הנחלים הולכים אל הים. <ומשמע שכוונת הכתוב "יקוו" לפי שבים מתקבצים כל המים כנאמר "כל הנחלים הולכים אל הים">. רבי ייסא אומר אל מקום אחד דא הוא אתר דכתיב ביה וברית שלומי לא תמוט. <רבי ייסא אומר "אל מקום אחד" שזה הוא המקום שכתוב בו "וברית שלומי לא תמוט" דהיינו היסוד (חולק על הפירוש הראשון)>. דהא איהו נטיל כלא ושדי בימא וביה אתתקנת ארעה דכתיב ותראה היבשה. <לפי שהוא נוטל כל השפע הבא מלמעלה וזורקם לים ועל ידו נתתקנה הארץ שהיא הנוקבא שנאמר "ותראה היבשה">. רוצה לומר שתהיה השכינה כלולה מן הכל. ונאמר בפרשה ב' פעמים כי טוב רמז לדו פרצופין אחרי היותה כלולה:

52 נב

ספר הזוהר [שם י"ח א'] יקוו המים באורח קו למהוי בארח מישר. <תרגום - "יקוו" פירושו שהמים יתפשטו בדרך קו מדויק בעל מדה שילך במישר>. דהא מרזא דההיא נקודה קדמאה נפיק כולא בסתימו עד דמטי ואתכניש להיכלא עילאה. <שהרי מסוד נקודה ראשונה יוצא הכל בהעלם עד שמגיע האור ונאסף להיכל העליון>. ומתמן נפיק בקו מישר לשאר דרגין עד דמטי להאי אתר חד דכניש כולא בכלל דכר ונוקבא. <ומשם יוצא השפע בקו מישור לשאר המדרגות עד שמגיע לאותו מקום אחד המאסף הכל בסוד זכר ונקבה>. ומאן איהו חי עלמין. <ושואל מי הוא ועונה שהוא חי העולמים דהיינו היסוד>. המים דנגדין מלעילא מאת ה' עילאה. <"המים" שנאמר בכתוב פירושו שיוצאים מלמעלה מה' עליונה שבשם יהו"ה>. מתחת השמים דא ו' זעירא ועל דא וו' חד שמים וחד מתחת השמים. <"מתחת השמים" פירושו ו' קטנה ועל כן כשאנו אומרים ו' נשמעות שני ווין שהראשונה היא שמים והשניה מתחת השמים>. כדין ותראה היבשה דא ה' תתאה דא אתגלי וכל שאר איתכסי. <ואז אחר שהמוחין הנמשכים מה' עליונה אל מתחת השמים ותראה היבשה שהיא ה' תחתונה דהינו המלכות כי רק זו היא שנתגלתה בסוד יבשה אבל כל שאר המדרגות נתכסו>. וכבר הודעתיך כי אלהים נקראת נקודה והבינה נקרא היכלא הוא היכל הקדש ומשם לשני המכריעים והאחרון נקרא חי העולמים והה"א הראשונה והאחרונה שהזכיר רמז לתשובה ולכנסת ישראל כאשר נרמז בפירוש השם המיוחד ושני ווי"ן שבאות ו' רמז לב' המכריעים והנה הכל מבואר:

53 נג

ויקרא אלהים ליבשה ארץ וגו'. מלת קריאה פירשנוה שהיא לשון הזמנה. והנה הארץ בעוד שלא עשתה פירות נקראת יבשה כי היא צמאה למים העליונים. ובעשותה פרי נקראת ארץ על הרצון המתפשט בה מאין הפסק:

54 נד

ספר הזוהר [שם ל"ג א'] אמאי איקרי יבשה. <תרגום - למה נקראת הנוקבא יבשה>. אמר ר' יצחק היינו דכתיב לחם עוני. <אמר רבי יצחק היינו שנאמר עליה לחם עוני>. לחם עני כתיב. <ובמקרא כתוב לחם עני חסר ו'>. ובגין דאיהו לחם עני יבשה יתקרי ושאיב בגויה כל מים דעלמא. <ומשום שהיא לחם עני ע"כ נקראת יבשה ושואבת לתוכה כל מימות שבעולם>. ואיהי יבשה עד דאתי דא ואמלי לה וכדין נביעין מיא. <ועם כל זה נשארת יבשה עד שבה זה (היסוד) הזכר וממילא אותה, אז נמשכים המים דרך מקורות אלו>. ויש מפרשים ויקרא אלהים ליבשה ארץ המשיך הרצון שהוא סוף המחשבה אל היבשה הנזכרת כדי שתהיה כלולה כן פירש החסיד רבי עזריאל ז"ל. מקוה המים כתרגומו בית כנישות מיא רמז למכריע ראשון והזמין לו שפע זרועות עולם זהו שנאמר מקוה ישראל רמז לישראל סבא:

55 נה

ספר הזוהר [שם] רבי יוסי אומר ישראל מקוה איהו שנאמר מקוה ישראל ה'. ע"א (ענין אחר) מקוה המים הוא יסוד עולם והמשיך אליו כל ההוויות ומשם לשכינה כד"א כל הנחלים הולכים אל הים. נקראת השכינה בשם ים כי מימיה מלוחין רמז למדת הדין ועוד מפני כי השכינה במערב הנקרא ים:

56 נו

ספר הזוהר [שם] מקוה המים דא הוא בית כנישות מיא דלעילא דתמן מתכנשין כל מיא ומתמן נגדין ונפקין. <תרגום - "ולמקוה המים קרא ימים", זה הוא בית קיבוץ המים שלמעלה כי שם מתקבצים כל המים ומשם נמשכים ויוצאים>. אמר ר' חייא מקוה המים דא צדיק דכד מטא למקוה המים כתיב וירא אלהים כי טוב וכתיב אמרו צדיק כי טוב:

57 נז

<אמר רבי חייא "מקוה המים" פירושו, זה צדיק שבעת שמגיע למקוה המים כתוב "וירא אלהים כי טוב" ועליו נאמר "אמרו צדיק כי טוב":

58 נח

ספר הבהיר שביעי הוי מזרחו של עולם ומשם בא זרעם של ישראל כי חוט השדרה משוך מן המוח של אדם ובא לאמה ומשם הוא הזרע דכתיב ממזרח אביא זרעך וכשישראל טובים מזה המקום אביא זרעך ויתחדש לך זרע חדש וכשישראל רעים מן הזרע שכבר בא לעולם דכתיב דור הולך ודור בא. דור שכבר בא ומאי ממערב אקבצך מאותה מדה שנוטה תמיד למערב ולמה איקרי מערב מפני ששם מתערב כל הזרע משל למה הדבר דומה לבן מלך שהיה לו כלה נאה וצנועה בחדרו והיה לוקח מבית אביו עושר ומביא לה תמיד ולוקחת הכל ומצנעת אותו תמיד ומערבת הכל לסוף ימים בקש לראות מה אסף ומה קבץ היינו דכתיב וממערב אקבצך ומאי ניהו בית אביו דכתיב ממזרח אביא זרעך מלמד שממזרח מביא וזורע במערב ואחר כך הוא מקבץ מה שזרע. כוונת זה המאמר הוא כי תפארת ישראל הרמוז בחוט השדרה יונק מן המקור העליון הרמוז במוח כי כל כח עליוני אף כי הוא רוחני המציא דוגמה למטה ומשם אצילות הברכה למכריע שני הרמוז בברית והנשמות נשפעות מן האצילות הנזכר ובתחלה מקומה בתשובה שנאמר איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה. ומשם אצילותם שנאמר עם המלך במלאכתו ישבו שם והבינה נקרא מלך ונאמר ונשמת שדי תבינם. ומשם משתלשלות ליסוד עולם שנאמר אני כברוש רענן ממני פריך נמצא. ומשם לגנת ביתן המלך ומשם יוצאות ומתלבשות בעולם השפל. זהו מאמרם בפרק המוכר את הספינה תנא ירדן יוצא ממערת פמייס ומהלך בימה של טבריא ויורד לים הגדול וכו'. וגם נרמז בפסוק ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ותראה שהזכיר שלשה דברים ארצך ומולדתך ובית אביך רמז לשלשה מקומות הנזכרים למעלה ואחרי כן אל הארץ אשר אראך זה עולם השפל. אמנם במדרש רות רמזו השלשה מקומות הנזכרים בעניין אחר אמר שם (זוהר חדש ע"ה ט"ג) ויאמר ה' אל אברם דא נשמתא אב לרוח ורם לגוף. מארצך דא גנתא דעדן. ממולדתך דא בטן אמא של בשר ודם. ומבית דא שכינתא. אביך דא הקב"ה. אין אביו אלא הקב"ה. ואין אמו אלא כנסת ישראל. אל הארץ אשר אראך זה העולם השפל. וכשישראל טובים הזרע חדש כענין שנאמר ורוח חדשה אתן בקרבכם ואם לאו מן הזרע שכבר בא. יתבאר סוד זה בסוד הייבום בג"ה (בגזרת האל):

59 נט

ויאמר אלהים תדשא הארץ וגו'. דע שכל העשבים שברא הקדוש ב"ה בעולמו ברא להם כחות ידועים למעלה המשפיעים להם וכשיורד הטל והגשם מן השמים באים מן הכחות העליונים ברכות לתחתונים ועל כן הטל יפה לעולם כי יורד עמו כח כל עשב ועשב מן הכחות העליונים וכשנפסקין הכחות שלמעלה להשפיע למטה מיד יבול עלהו ויבש. ולפיכך יבשים עשבים הרבה קודם עשבים אחרים וזהו למינהו הנאמרים במעשה בראשית. ועל דרך האמת ירמוז באומרו תדשא הארץ שהארץ הנזכרת תתן כח ומזל ותשפיע שפע לכל התולדות בסוד ואתה מחיה את כולם. ולפי דעת רבותינו זכרונם לברכה ירמוז עוד כי אחרי שהושקתה הארץ מימי תשובה ורחמים עשתה פירות והעלתה צמחים ונאצלו בכחה המלאכים הקדושים וזה רמוז במלת תדשא הארץ:

60 ס

ספר הזוהר [שם י"ח ב'] תדשא הארץ. השתא אפיקת ארעא חילא באינון מיין דאתכנשו באתר חד ונגדין גו טמירא סתימאה. <תרגום - "תדשא הארץ דשא עשב", עתה (אחר היחוד) הוציאה הארץ כחה באלו המים שנקוו למקום אחד, והמוחין נמשכים בתוכה בדרך כמוסה וסתומה>. ונפקין בגויה טמירין עילאין וחילין קדישין דכל אינון בני מהימנותה מתקנין לון בתקונא דהימנותה בההוא פולחנא דמריהון. <יוצאות ונולדות מתוכה נשמות נעלמות נעלמות עליונות וצבאות קדושים אשר כל אלו הצדיקים בני האמונה מתקנים וממשיכים אותם בתיקוני האמונה בעבודת הקב"ה>. ורזא דא מצמיח חציר לבהמה דא בהמה דרביעאה על אלף טורין דמגדלין לה בכל יומא ההוא חציר ואינון מלאכין קדישין שליטין לפום שעתא דאיתבריאו בשני. <וזה סוד הכתוב "מצמיח חציר לבהמה" וכו' זו היא בהמה הרובצת על הררי אלף ובכל יום מגדלין לה אותו חציר שהם (החציר) המלאכים השולטים וחיים רק לפי שעה שנבראו ביום השני דמעשה בראשית (ומתו מיד)>. וקיימא למיכלא דהאי בהמה בגין דאית אשא אכלא אשא. <והם עומדים למאכל בשביל אותה בהמה (המלכות) מכיון שהאש החזקה של המלכות אוכלת את אלו המלאכים הנקראים חציר שגם הם אש בחינת אש אוכלת אש>. ועשב לעבודת האדם. עשב אילין אופנין וחיות וכרובין דכולהו מתקנן גו תיקונייהו. <"ועשב לעבודת האדם" מורה הכתוב על האופנים וחיות וכרובים אשר כולם מתוקנים ומלובשים תוך התקונים שלהם>. וקיימין לאתתקנא בשעתא דבני נשא אתיין לפולחנא דמריהון בקרבנין ובצלותא דדא איהו עבודת האדם. <והם עומדים עוד להתתקן יותר בשעה שבני אדם באים לעבודת הקב"ה בקורבנותיהם ובתפילה שזו היא עבודת האדם>. ועשב דא אזדמן ואתעתד לעבודת האדם לאתתקנא בתיקוניה כדקא יאות. <ועשב זה נועד והוכן מלכתחילה לעבודת האדם להתתקן בתקונא דאדם כראוי>. וכד אינון מתתקנן בההוא עבודת האדם לבתר מיניהו נפקי מזוני וטרפי לעלמא דכתיב להוציא לחם מן הארץ. <וכשהם מתתקנים באותה עבודת האדם יוצאים מהם אחר כך מזונות וטרף לעולם שנאמר "להוציא לחם מן הארץ">. ודא איהו עשב מזריע זרע. <וזהו עשב מזריע זרע (אלו המלאכים שנקראים עשב משפיעים מזון לעולם)>. דהא חציר לאו מזריע איהו אלא אזדמן למיכלא דאשא קדישא ועשב לתקוניה דעלמא. <לעומתם (אותם המלאכים הנקראים חציר) חציר לא מזריע זרע אלא מזומן לאכילת אש הקדושה של המלכות אבל עשב הוא תקון העולם כי הוא מזריע זרע>. וכל דא להוציא לחם מן הארץ. <וכל זה הוא להוציא לחם מן הארץ>. כל תקוני דבני נשא דקא מתקנין להאי עשב בההיא ארץ. <כי כל התיקונים שניתנו לבני אדם הוא רק לתקן עשב זה היוצא מזו הארץ>. בפולחנא דלהון למריהון כולא לאפקא על ידייהו מההוא ארץ טרפא ומזוני להאי עלמא ולאתברכא בני נשא מברכתא דלעילא. <שעבודתם של המלאכים כולה להקב"ה להוציא השפע מזון לעולם הזה כדי שיתברכו בני אדם מהברכות של מעלה>. עץ פרי עושה פרי דרגא על דרגא כגוונא דכר ונוקבא כמה דעץ פרי אפיק חילא דעץ עושה פרי. <"עץ פרי עושה פרי" הוא ב' מדרגות שהם זכר ונקבה כמו שעץ פרי (הנוקבא) מוציא הכח שקבלה מעץ עושה פרי (הזכר)>. וכההוא אפיקת איהוי. <כן מוציאה גם כחה בעצמה>. ומאן אינון אילין אינון כרובין ותימורות. <ומה הדבר שבא מכחה של הנוקבא עצמה, אלו הם כרובים ותימרות>. מאי תימורות אילין אינון דסלקין בתננא דקרבנא ומתתקנין בהאי ואיקרון תימרות עשן. <ומה הם תימרות, אלו הם העולים בעשן הקרבן ומתתקנים עם הקרבן ונקראים "תמרות עשן">. וכולהו קיימין בתיקונייהו בעבודת האדם. <וכולם עומדים ומתוקנים לעבודת האדם>. מה דלא קיימא חציר דהא אתעתד למיכל דכתיב הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך חציר כבקר יאכל. <מה שלא כן המלאכים המכונים חציר כי הם מעותדים למאכל המלכות שנאמר "הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך חציר כבקר יאכל">. פרי עושה פרי דיוקנא דכר ונוקבא. <פרי עושה פרי יורה על צורות זכר ונקבה>. ובפרקי רבי אליעזר בהמות שהוא רבוץ בהררי אלף בכל יום ויום אלף הרים מרעיתו ובלילה הם צצים מאיליהן כאלו לא נגע בם שנאמר בול הרים ישאו לו (איוב מ כ). והנה רמז כי מן הארץ העליונה נאצלו הדשא והעשב המזריע זרע הדשא דומה למה שאמרו ז"ל נתן אצבעו ביניהן ושרפן כי הן קרבן לשכינה ואולי לזה רמז כי ה' אלהיך אש אוכלה ואולי כי מלת אוכלה מוסבת על השכינה האוכלת את האש דוגמת נפשותיהם של צדיקים שמיכאל מקריב בכל יום ועל כן לא נאמר בדשא מזריע זרע והעשב רמז לחיות ואופנים וכרובים הנאצלים מן הארץ העליונה ועל קיומם רמז מזריע זרע. והרב ז"ל כתב יתכן שירמזו בארץ הנזכר בפסוק ראשון שימשך ממנה כח מצמיח והנה נאצלו מכחה היסודות למיניהם. עץ פרי עושה פרי צדיק יסוד עולם עושה פרי עושה פירות כדכתיב פרי לצדיק (תהלים נח יב):

61 סא

ספר הזוהר [שם ל"ג א'] עץ פרי מאי עץ פרי דא עץ הדעת דאיהו עביד פירין. עושה פרי דא צדיק. אשר זורעו בו הוא"ו יתירה ורוצה לומר זרע הוא"ו שהוא תפארת ישראל כד"א כי "זרע השלום" (זכריה ח יב). ספר הזוהר [שם] זרעו בו זרע בו מיבעי ליה. מאי זרעו זרע וי"ו בו. על הארץ הכי הוא ודאי דהא ההוא זרעא אשדי על ארעא דייקא. מיכן דלית רשו לבר נש לאפקא זרעא מיניה לבטלה:

62 סב

ויאמר אלהים יהי מאורות וגו'. דע כי האור הראשון לא שימש רק שלשה ימים ראשונים וכן אמרו בבראשית רבה אורה שנבראת בששת ימי בראשית להאיר ביום אינה יכולה מפני שמכהה גלגל החמה בלילה אינה יכולה מפני שלא נברא להאיר אלא ביום והיכן היא מתוקנה לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה וגו'. שבעת הימים אתמה לא שלשה הם כאיניש דאמר כן וכן אנא מפקד לשבעת יומי דמשתותי ועל כן בהסתלק האור הראשון ובהגנזו אז מדת הדין קשה בהמנע ממנו הברכה ונקראת מארת בלא וי"ו והיא מלאה אז ממי המארים המאוררים ונאצלים מכחה כל הכחות והרוחות המזיקים בלילות לקטנים או גם לגדולים כשהן יחידים. בענין שאמרו רז"ל כל הישן יחידי בלילה אוחזתו לילית וכל תחלואי רוחות הבאים בלילה משם באים:

63 סג

ספר הזוהר [שם י"ט ב'] יהי מאורות מארת כתיב בלא וי"ו דאיתברי' אסכרה לרביי. <תרגום - "יהי מאורות" וכתוב מארת חסר ו' מכאן שנברא מחלת אסכרה לתינוקות>. לבתר דאיתגנז נהירא אור קדמאה איתברי קליפה למוחא. <כי אחר שנגנז האור הקדמון נבראה קליפה למוח (הנקראת אסכרה)>. וההוא קליפה אתפשט ואפיק קליפה אוחרא. <ואותה הקליפה נתפשטה והוציאה קליפה אחרת>. כיון דנפיק סלקא ונחתא מטת לגבי אנפי זוטרי בעאת לאתדבקה בהו ולאתחברא בגוייהו ולא בעאת לאתפרשא מינייהו. <כיון שיצאה הקליפה עלתה וירדה והגיע לפנים דקטנות ורצתה להדבק בהם ולהתחבר בתוכם ולא רצתה בשום אופן להפרד מהם>. אפריש לה קדוש ברוך הוא מתמן ונחית לה לתתא כד ברא אדם בגין לתקנא בהאי עלמא. <בעת שברא לאדם הראשון הפריד אותה הקב"ה משם וירדה לה למטה על מנת להתתקן בעולם הזה>. כיון דחמאת לחוה דקא מתדבקא לסטרוי דאדם בשפירו דלעילא. <כיון שראתה הקליפה את חוה שהיא מתדבקת בצדו של אדם שהוא היופי של מעלה>. וחמאת דיוקנא שלים פרחא מתמן ובעאת כדמלקדמין לאתדבקא באנפי זוטרי. <וראתה בהם צורה מושלמת, פרחה ממקומה ורצתה להתדבק כבתחילה במוחין דקטנות>. אינון נטרי תרעין דלעילא. <אותם שומרי השערים של מעלה לא הניחו לה להתדבק בהם>. נזף לה קב"ה ונטיל לה בשפולי ימא. <גער בה הקב"ה והשליכה למצולות ים>. יתבת תמן עד דחטא אדם ואנתתיה וכיון דחטא אדם אפיק לה קב"ה משיפולי ימא. <וישבה הקליפה שם עד שחטאו אדם ואשתו ואז הוציאה הקב"ה ממצולות ים>. ושלטא על כל אינון רביי אנפי זוטרי דבני נשא דאתחזון לאענשא בחובי אבהתהון. <והיא שולטת על כל אלו תנוקות שהם פנים קטנות של בני אדם הראויים להענש מחמת החטאים של אביהם>. ואיהי אזלא ומשטטא בעלמא קריבת לגבי גן עדן דארעא וחמת כרובים נטרי תרעא דגן עדן ויחבא תמן לגבי ההוא להט החרב. <והיא הולכת ומשוטטת בעולם ומתקרבת לגן עדן אשר בארץ ורואה את הכרובים שומרי שער גן עדן ונחבאת שם אצל להט החרב (לקבל מכחו)>. בגין דהיא נפקת מסטרהא. <משום שהיא יצאה מצד אותו הלהט>. וכיון דההוא להט אתהפיך ערקת ומשטטת בעלמא ואשכחת רביי דאתחזון לאתענשא וחייכת בהון וקטלת להון. <בשעה שאותו להט החרב מתהפך לדין בורחת הקליפה ומשוטטת בעולם ומוצאת תנוקות הראויים להענש וצוחקת מתוכם והורגת אותם>. ודא איהו בגריעו דסיהרא דאזעירת נהורא. <וזה היא עושה בשעת מיעוט הלבנה שממעטת אורה>. ודא מארת חסר. <וזהו שכתוב מארת חסר ו' שהוא לשון קללה>. ועד דאתייליד קין לא יכלה לאתדבקא ביה לבתר אתקריבת בהדיה ואולידה רוחין ננסין. <בעת שנולד קין לא יכלה הקליפה להתדבק בו אלא אחר כך נתקרבה אליו ונתחברה עמו והולידה ממנו רוחות מעופפות>. אדם מאה ותלתין שנין אשתמש ברוחין נוקבין עד דאתת נעמה ומגו שפירו דילה טעו בני האלהים אבתרה עזא ועזאל ואולידת מינייהו. <אדם הראשון מאה ושלשים שנה שימש ברוחות נקבות הללו עד שבאה נעמה שמחמת יפיה זנו בני האלהים שהם עזא ועזאל אחריה והולידה מהם>. ומינה אתפשטו שדין ורוחין בישין בעלמא. ואיהי אזלא ומשטטא בלילות ואזלא בעלמא וחייכן בבני נשא ועבדין להון שדין. <וממנה נתפשטו רוחות רעות ושדים בעולם, שהן הולכות ומשוטטות בלילה והולכות בעולם ומצחקות בבני אדם וגורמות להם שיוציאו קרי>. וכל היכא דאשכחן בני נשא ניימין יחידאין בביתא שארן עלייהו ואחידן להון ומתדבקן בהו ונטלי מינייהו תיאובתא ואולידן מינייהו. <ובכל מקום שמוצאות אנשים ישנים ביחידות בבית שורות עליהם ונאחזות בהם ומתדבקות בהם ומקבלות מהם תאוותיהן ומולידות מהם>. ותו נגעין ביה במרעין ולא ידיע. <ועוד שאותן הקליפות מזיקין אותם במחלות והאדם אינו יודע מאין באה לו המחלה>. וכל דא בגריעו דסיהרא. <וכל זה בעת מיעוט הירח>. מארת כד איתתקנת סיהרא אתהפכת אתוון. <כתוב מארת שהוא קללה, כשנתתקנה הלבנה נהפכו אותיות מאר"ת לאותיות אמר"ת>. אמרת יי צרופה מגן הוא לכל החוסים בו. <בסוד הכתוב "אמר"ת יי צרופה מגן הוא לכל החוסים בו">. מגן הוא על כל אינון רוחין בישין וקסטירין דמשוטטי עלמא בגריעותא דילה. <מגן הוא על כל אלו הרוחות רעות ומבצעי גזר הדין המשוטטים בעולם בעת מיעוט הלבנה>. דכל אינון דאחידן ביה בהימנותא דקב"ה. <לכל אלו המחזיקים בו באמונתו>. שלמה מלכא כד נחית בעומקא דאגוזא דכתיב אל גינת אגוז ירדתי. <שלמה המלך כשירד לעומק סוד האגוז בסוד הכתוב "אל גנת אגוז ירדתי" וכו'>. נטיל קליפא דאגוזא ואסתכל בכל אינון קליפין וידע דכל עינוגין ותפנוקין דאינון רוחין קליפין דאגוזא לאו איהו אלא לאתדבקא בבני נשא ולאסטאה לון. <לקח קליפת אגוז והסתכל בכל אלו הקליפות שבו וידע שכל עיקר התענוגים של אלו הרוחות שבקליפות האגוז אינו אלא להתדבק בבני אדם ולהסית אותם>. דכתיב ותענוגות בני האדם שדה ושדות. <מהכתוב "תענוגות בני אדם שדה ושדות" (משמע שתענוגות והתאוות הם רק לבני האדם ולא לשדים)>. תענוגי האדם דמתענגי בשינתא בליליא נפקי מינייהו שדה ושדות. <עוד יש לפרש הכתוב שמתענוגי בני אדם המענגים בשינת הלילה יוצאים ונולדים מהם שדה ושדות>. וכלא אצטריך קב"ה למברי בעלמא ולאתתקנא עלמא בהו. <והכל היה צריך הקב"ה לברוא בעולם ולתקן העולם בהם>. הנה לפי זה הדעת נכתב מארת חסר וא"ו כי הוא"ו רמז למדת רחמים. והרמז הנה למדת הדין המושלת בלילה ואז שלוחיה נמצאים בעולם שנאמר תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער. ע"א (ענין אחר) יהי מאורות רמז לתפארת ישראל ולשכינת עוזו. ואמר יהי ולא אמר יהיו לרמוז כי ההוייה בשניהם אחד וזה טעם חסרון הוי"ו:

64 סד

בראשית רבה נובלת אורה שלמעלה גלגל חמה נובלת חכמה שלמעלה תורה אורה שלמעלה הוא אור הגנוז. ואמר כי הנובלת שלו היא גלגל חמה כי מדת היום מכחה. ואמר שלמעלה כי אור אספקלריא שאינה מאירה למטה ממנה. חכמה שלמעלה הוא חכמת אלהים הנרמזת במלת בראשית ונובלת שלה היא תורה שבכתב כענין שאמרו הרוצה להחכים ידרים וכתב מימינו אש דת למו ואמר חכמה שלמעלה כי חכמה שלמטה למטה ממנה ברקיע השמים ירמוז כי האורה הנזכרת למעלה תלויה ומחוברת ברקיע השמים כי כן סדר הבנין:

65 סה

ספר הזוהר [שם ל"ג ב'] רבי חזקיה אמר מארת דשריא ביה תוקפא דדינא קילטא דדינא. <תרגום - רבי חזקיה אמר מארת (דהיינו המאור הקטן) כששורה בה תוקף הדין לא מעצמה אלא שקלטה מאחרים>. ברקיע השמים דא הוא רקיע דאיהו כללא דכולהו בגין דנטיל כל נהורין והוא נהיר להאי נהורא דלא נהירא והיא תליא ביה. <ברקיע השמים זה הוא הרקיע שהוא כולל הכל משום שלוקח כל האורות והוא מאיר לאותו אור שאינו מאיר>. רבי אלעזר אומר יהי מארת אספקלריא דלא נהרא מגרמא אלא על ידא דנהורין עלאין דנהרין לה כעששיתא דלקטא נהורא ונהיר. <רבי אלעזר אומר יהי מארת (המלכות) אספקלריא שאינה מאירה מעצמה אלא ע"י האורות שלמעלה ממנה המאירים לה כדופני הזכוכית של העששית שלוקטים אור מהנר>. רבי יוסי סבא הוה אמר הכי יהי מאורות דתליא ברקיע השמים ודא סיהרא דתליא ביה. להבדיל בין היום ובין הלילה כבר פירשתי ענין ההבדלה למעלה ועוד נרמוז בו סוד בפסוק שלאחר זה:

66 סו

ויעש אלהים את שני המאורות וגו'. המאורות האלו הם האורות שהוזכרו בפסוק יהי אור ובתחילת אצילותם קראם גדולים בשוה כי היו שניהם כאחד יונקים בשוה אור הלבנה כאור החמה ואחרי כן נקרא אור הלבנה קטן. ואמרו רבותינו ז"ל כי אמרה לפני הקדוש ברוך הוא אפשר לב' מלכים שישתמשו ככתר אחד אמר לה הב"ה לכי ומעטי את עצמך. כי הלבנה היתה דורשת לעצמה ואמרה לתשובה די באחד שיהיה פועל והב"ה מיעטה שאינה באה אל המלך כבתחלה רק באמצעות הקו השוה הלא תראה כי אין לה אור בפני עצמה רק המגיע אליה מן השמש וזהו מיעוט גדול עד שיתקיים הכתוב והיה אור הלבנה כאור החמה ישתמשו שני המלכים בכתר אחד יהיה יי' ושמו אחד והבן זה. ויש מפרשים לכי ומעטי את עצמך להיות ראש לשועלים לגדודי מטה. עוד יש בו סוד מופלא איני רשאי לכתבו תבינהו מפסוק לרקמות תובל למלך (תהלים מה טו) הנאמר על השכינה גם מספר היכלות זה שבתה הבית מעט והבן זה והמשכיל יבין:

67 סז

ספר הזוהר [שם כ' א'] שני המאורות הגדולים דבקדמיתא בסטר' חדא. <תרגום - הכתוב שני המאורות מעיד שמתחילה היו שני מאורות בחיבור אחד>. דא רזא שמא קדישא שלים כחדא יי אלהים. <זה סוד שם השלם כאחד יהו"ה אלהי"ם>. אע"ג דלאו איהו באתגלייא אלא באורח סתים. <ואע"פ שהוא אינו בהתגלות אלא בדרך סתום>. הגדולים דאתבריאו בשמא דא כדא. <הכתוב הגדולים מעיד כי הזכר והנקבה נבראו בשם זה בזה>. ואתקרי בהו רזא דכולא מצפ"ץ מצפ"ץ. <שיקרא בהם השם המיוחד שבכל שהוא מצפ"ץ מצפ"ץ>. אילין שמהן עילאין דתליסרי מכילן דרחמי. <שהם שמות עליונים מקודמים לי"ג מדות הרחמים>. הגדולים מלין אלין אתרבאן וסלקין לעילא בגין דאינון עילאין מרזא עילאה דסלקין לתועלתא לאיתקיימא בהי עלמין. <"הגדולים", כי נתגדלו ועלו למעלה משום שהם עליונים הבאים מסוד העליון ועולים לתועלת העולם כי העולמות מתקיימים בהם>. כגוונא דא שני המאורות תרויהו כחדא סליקו ברבותא חדא. <כעין זה שני המאורות כאחד עלו בגדלות אחת>. לאו אתיישב סיהרא לגבי שמשא דאכסיף מקמיה. <לא שקטה הלבנה אצל השמש שהיתה בושה מפניה>. סיהרא אמרת איכה תרעה. <הלבנה אמרה לקב"ה "איכה תרעה" במיעוט כזה>. שמשא אמרה איכה תרביץ בצהרים. <השמש אמר להקב"ה "איכה תרביץ בצהרים">. שרגא זעירא איכדין ינהיר בצהרים. <איך נר קטן יאיר באור השמש המאיר בצהרים>. שלמה אהיה כעוטיה אכדין בכיסופא כדין אזעירא גרמה למיהוי רישא לתתא. <אמרה הלבנה "שלמה אהיה כעוטיה" (שיר השירים) איך אהיה בחרפה אז מיעטה את עצמה להיות ראש לתחתונים>. דכתיב צאי לך בעקבי הצאן אמר לה קב"ה זילי ואזעירת עצמיך. <"צאי לך בעקבות הצאן", אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך>. ומתמן לית לה נהורא בר משמשא. <ומשם ואילך אין לה אור מעצמה חוץ ממה שמקבלת מהשמש>. דהא בקדמיתא כחדא יתבא בשיקולא לבתר אזעירת גרמה בכל אינון דרגין דילה. <שמתחלה היו דבוקים כאחד בקומה שוה ואחרי כן מיעטה את עצמה מכל המדרגות שלה>. אף על גב דאיהי רישא עלייהו. <אע"פ שהיא ראש על עולמות התחתונים>. דהא לית איתתא בתיאובתא בר מבעלה כחדא. <כי אין חשיבות לאשה זולת להמצא ביחד עם בעלה>. המאור הגדול יי' המאור הקטן אלהים סוף כל דרגין סופא דמחשבה. <"את המאור הגדול", זה (הזכר) יהו"ה "ואת המאור הקטן" זו הנוקבא אלהי"ם שהיא סוף כל המדרגות סוף המחשבה>. בקדמיתא אתרשים איהי לעילא באתוון דשמא קדישא את רביעאה דיליה. <בתחילה נרשמה הנוקבא למעלה בזכר באותיות השם הקדוש הוי"ה באות רביעית של השם>. לבתר אזעירת גרמה לאתקרי בשמא דאלהים. <אחר מיעטה את עצמה להקרא בשם אלהי"ם>. ועם כל דא סלקא בכל סיטרין לעילא באת ה"א בחיבורא דאתוון דשמא קדיש'. <ועם כל זה היא מאירה מכל הצדדים ולמעלה באות ה"א שבחיבור אותיות השם הקדוש>. לבתר אתפשטו דרגין מסיטרא דא ומסיטרא דא. <ואחר כך כשנתמעטה נתפשטו הדרגות מצד זה ומצד זה>. דרגין דאתפשטו מסטרא דלעילא איקרון ממשלת היום. <המדרגות שנתפשטו מצד שהיתה למעלה נקראו ממשלת היום>. דרגין דאתפשטו מסיטרא דלתתא איקרון ממשלה הלילה. <והמדרגות שנתפשטו מצד היותה עתה למטה נקראו ממשלת הלילה>. ואת הכוכבים שאר חילין ומשריין דלית לון חושבנא. <"ואת הכוכבים", יורה על שאר צבאות ומחנות המלאכים שאין להם מספר>. וכולהו תליין בההוא רקיע שמים חי עלמין דכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. <וכולם תלוים באותו רקיע השמים הנקרא חי העולמים (שהוא היסוד) שנאמר "ויתן אותם אלהים ברקיע השמים">. דא הוא רקיעא דאיהו כללא דכולהו בגין דנטל כל נהורין והיא נהיר להאי נהורא דלא נהיר והיא תלא ביה:

68 סח

ויאמר אלהים ישרצו המים וכו'. ר"ל יתאצלו המים העליונים דרך היסוד לשכינה ומשם לצורות העליונות זהו ויברך אותם לקבל מלמעלה ולהוליד למטה. ועוף יעופף על הארץ. רוצה לומר שישפיעו זרועות עולם למכריעים ומשם לשכינה הנקראת ארץ וזהו יעופף כלומר יאציל אצילותו וכחו על התפארת והעטרה. עוד יש לרבותינו זכרונם לברכה בפסוק הזה ענין על המלאכים בספר הזוהר [שם ל"ד א' וב'] וזה לשונם ועוף יעופף על הארץ אילין שלוחי עלמא דאיתחזון לבני נשא בחיזו דבר נש. <תרגום - "ועוף יעופף על הארץ" אלו שלוחים עליונים מלאכים המתחזים אל בני אדם כבני אדם>. משמע דכתיב יעופף על הארץ בגין דאית אוחרנין דלא אתחזון אלא ברוחא ממש לפום סכלתנותא דבני נשא. <זה נשמע מהכתוב יעופף על הארץ משום שיש מלאכים אחרים שלא נראים אלא ברוח ממש לפי מושגי השכל של בני אדם>. ובגין כך לא כתוב באילין למינהו כאינון אוחרנין דכתיב בהו ואת כל עוף כנף למיניהו. <ולכן לא כתוב בהם "למינהו" (לאלה שמשנים צורתם כבני אדם) כאלו האחרים שכתוב בהם "ואת כל עוף כנף למינהו">. בגין דאילין לא משניין ממינייהו לעלמין כהני אחרונין דלא כתיב בהו למיניהו. <משום שאלו אינם משתנים ממיניהם לעולם כאלו המלאכים האחרים שלא נאמר בהם למינהו>. ואי תימא אית בהו דמשניין דא מן דא הכי הוא ודאי דהא אית בהו דמשניין אילין מאילין ובגין כך כתיב משם יפרד. <ואם תאמר שיש בין המלאכים עצמם שמשתנים אחד מחברו ודאי כן הוא שיש ביניהם שמשונים אלו מאלו (יש ביניהם מדרגות רבות) שנאמר "משם יפרד">. רמז כי הראות המלאכים בשני ענינים האחד בראיית העין ממש כי לובשים צורה כאשר יתבאר בפרשת וירא בג"ה (בגזרת האל). ועל השתנותה לא כתיב בהם למינהו והאחד היא במראה הנבואה כענין זכריה ועל ההשגה ההיא נאמר למינהו:

69 סט

בראשית רבה אימתי נבראו המלאכים רבי יוחנן אמר בשני נבראו המלאכים הדא הוא דכתיב המקרה במים עליותיו וגו'. וכתיב עושה מלאכיו רוחות. רבי חנינא אמר בחמישי נבראו שנאמר ועוף יעופף וכתיב ובשתים יעופף. והבן כי לדברי שניהם כי בריאת המלאכים היתה ביום פעולת המים בשני כתיב יהי רקיע בתוך המים ובחמישי כתיב ישרצו המים. וידוע שהמים משתנים במראיתם לכל גוון שאדם מראה להם שנאמר כמים הפנים לפנים כן הענין במלאכים הנדמין לבני אדם כי הנבראים יחד במאמר אחד דומין זה לזה במפורש במלאכת כל יום ויום:

70 ע

מדרש רות, (זוהר חדש פ"א) רבי קסמא בר רבי ינאי אומר כתיב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. <תרגום - רבי קסמא בר רבי ינאי פתח ואמר "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט">. אית מלאכי דאינון מרוחי ואית מלאכי דאינון מאשא. <יש מלאכים שהם מרוח ויש מלאכים שהם מאש>. ודא יהיב מדיליה לחבריה בגין דאית שלמא בינייהו. <וכל אחד נותן משלו לחברו משום שיש שלום ביניהם>. ועל דא אינון דנחתין מאינון תרין יסודי אילין נחתין. <ועל כן אלו המלאכים יורדים מב' יסודות האלו (מים ואש)>. וכד נחתי מתלבשן יתיר באוירן דעלמא ואיתגלימו. <וכשיורדים לעולם הזה מתלבשין יותר באויר (יסוד הרוח) העולם הזה ומתגלמים>. אינון דאיתערבו בהאי עלמא מתלבשן ביסודי דהאי עלמא ולא יכילן לפרחא ולאתבא לאתרייהו ומתעכבין הכא. <המלאכים האלו המתערבים בעולם הזה מתלבשים ביסודות של העולם הזה ואינם יכולים לעוף ושוב למקומם ומתעכבים כאן בעולם הזה>. כיון דשבע יומין אתעכבן הכא דא בתר דא לא אהדרו תמן. <כיון שנתעכבו כאן שבעה ימים זה אחר זה אינם יכולים אחר כך לחזור לשם>. כווות רז"ל היא כי המלאכים לובשים צורה אף בהיותם משמשים למעלה כמו שאמרו ומתעטפים כסות אש לבנה וכן האמת:

71 עא

ויברא אלהים את התנינים הגדולים וגו'. התנינים הגדולים הם ארבע מחנות שכינה וכל אחד מהם מקבל שפע מאחת מן המדות כענין שנאמר עליהם עוף השמים ישכון (תהילים ק״ד:י״ב' יב') כי משם קיום מלאכי השרת כמה דאת אמר ובשתים יעופף. מיכאל מימין המקבל מן החסד על כן הוא כהן גדול כי בחסד יכופר עון. גבריאל משמאלו המקבל מן הגבורה ושמו מוכיח עליו על כן הוא שר צבא. ועל כן אמרו בברכות מיכאל באחת גבריאל בשתים. אוריאל לפניו מקבל מן הרחמים שמשם אורה יוצאה רוצה לומר ממזרח זהו שנאמר ופני לא יראו (שמות לג כג) רוצה לומר אוריאל רפאל במערב מקבל מן השכינה כדי לרפאות שבר אפרים והרמז מרכבו ארגמן (שה"ש ג י) בראשי תיבות אוריאל רפאל גבריאל מיכאל נוריאל. הם מרכבת השכינה. ובענין הדגלים יתבאר זה בג"ה (בגזרת האל). ושם כל מלאך לפי פעולתו. ובספר הבהיר כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו שמו מענינו דכתיב וכל אשר יקרא לו האדם נפש היה הוא שמו כלומר גופו הוי כך. ומנלן דשמא גופא הוי דכתיב זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב אטו שמו ירקב אלא גופו. ואת כל נפש החיה הרומשת זהו הרוח הפנימי הנמשך להם מלמעלה שהוא קיום למלאכים. אשר שרצו המים הם המים העליונים כי הם ראש לבנין שנאמר עולם חסד יבנה והכתות המתפרנסות משם צריכות לקבל כל אחת ואחת שפע לפי פעולתה. ואת כל עוף כנף למינהו כד"א ובעל כנפים יגיד דבר (קהלת י כ):

72 עב

ספר הזוהר [שם ל"ד ב'] רבי יוסי אומר כולהו משית גדפין ולא משתניין לעלמין. <תרגום - רבי יוסי אומר כולם הם בשש כנפים ואינם משנים את עצמם>. ובגין כך כתיב למינהו. <ולכן כתיב "למינהו">. מאי למינהו. <ושואל מה פירוש של למינהו>. לזנא דלעילא. <ואומר למין של מעלה>. ואילין שאטן וטאסן בעלמא בשית וחזיין עובדי דבני נשא וסליקין לון לעילא. <ואלו משוטטים ומעופפים בעולם בשש עפיפות ורואים מעשי בני אדם ומעלים אותם למעלה>. ועל דא כתיב כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. <ועל זה כתוב "עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר">. ע"א (ענין אחר) התנינים הגדולים הם לויתן ובת זוגו. וכן תרגם יונתן וברא ית תנינייא רברבייא ית לויתן ובר זוגיה רומזים לתפארת ישראל ולשכינת עוזו. ולשון לויתן לשון חיבור שנאמר כי לוית חן הם לראשך. והרמז לחיבור כנסת ישראל בהב"ה. ואמרו רז"ל סירס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא. והרמז בסירוס הזכר על גניזת האור שאין משתמשין בו בעולם הזה. והרג הנקבה רמז לשכינה כי הדין רפה ולא קשה. ומלחה לצדיקים לעתיד תבין מסוד ברית מלח עולם. ומה שאמר שהיא לצדיקים לעתיד לבוא הוא הרמוז להם שעתידה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק שנאמר יהיה יי צבאות לעטרת צבי וגו' (ישעיה כח ה). ואת כל נפש החיה הרומשת אמר הרומשת מלשון רמשא רמז למדת לילה כד"א תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער (תהלים קד כ):

73 עג

ספר הזוהר [שם] רבי חזקיה אומר הרומשת, השורצת מיבעי ליה. <תרגום - רבי חזקיה אמר, כתוב הרומשת והלא השורצת היה צריך לכתוב (כמו שרצו המים)>. אלא כדאמרי' רמש ליליא. <ומשיב אלא כמו שאנו אומרים רמש לילה>. ועל דא בו תרמוש כל חיתו יער דכולהון שלטן בשעתא דאיהי שלטא. <ועל כן בו בלילה "תרמוש כל חיתו יער", שכל כחות החשך שולטים בלילה בשעה שהמלכות שולטת>. ופתחין שירתא בתלת סטרין פלגוון דבלילא. <והמלאכים פותחים בשירה בשלש משמרות שמחלקת הלילה>. ועל דא בו תרמוש כל חיתו יער. <ועל כן בו בלילה "תרמוש כל חיתו יער">. וזמרי שירתא ולא משתככי ועל אילין כתיב המזכירים את ה' אל דמי לכם. <ומזמרים שירה ואינם שוקטים ועל אלו המלאכים כתיב "המזכירים את ה' אל דמי לכם">. נפש החיה הרומשת דא נפש דההיא חיה דאיהי רומשת לד' סטרי עלמא. <"נפש החיה הרומשת" זו היא נפש של או??ה החיה הרומשת לד' רוחות העולם>. ומאן איהי חיה דאיהי רומשת. <ושואל, מי היא החיה שהיא רומשת>. הוי אומר דא לילה. <ומשיב, הוי אומר שהיא לילית>. אשר שרצו המים, דמיין מגדלין להון. <"אשר שרצו המים", כי המים מגדלים אותה>. דכד אתי מסטרא דדרום שראן מיא ונגדין לכל סטרין. <כי כשבאה רוח דרומית נפשרין המים והם נמשכים לכל הצדדים>. וארבי ימא אזלין ועברין כמא ד"א שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת לשחק בו. <ואניות הים עוברים והולכים כמו שכתוב "שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת לשחק בו":

74 עד

ויברך אותם אלהים וגו'. לשון ברכה הוא מלשון בריכת מים ורוצה לומר המשכת המקור מלמעלה למטה. ובסוד התפילות ארמוז די למבינים בג"ה (בגזרת האל). ולפירוש הראשון שפירש הפסוק על המלאכים ברכתם היא שמשפיע לכל אחד כחו מן הכחות עליונות כדי שיוכלו לפעול פעולתם הן לרחמים הן לדין ולפירוש השני יהיה ברכתם מן המקור עליון. ובדעת חדרים ימלאו וגו' (משלי כד ד). והעוף ירב בארץ. לפירוש הראשון רמז כי הויית המלאכים היא מן הארץ העליונה כי משם אצילותה וע"כ ברוב המקומות שכתכ בהם ראית המלאך יש בו ענין שרומז לדין כענין לבת אש "וחרבו שלופה בידו" וכיוצא בהן. ולפירוש השני ירמוז לכחות הנאצלות בארץ שנאמר כל הנחלים הולכים אל הים:

75 עה

ויאמר אלהים תוצא הארץ וגו'. בראשית רבה אמר רבי אלעזר נפש חיה זה רוח של אדם הראשון. ובספר הזוהר מאן איהו נפש חיה דא נפש דאדם קדמאה כד"א ויהי האדם לנפש חיה. והנ?? כוונתם היא לנשמות שמתלבשות בזה העולם שמוצאם מן הארץ העליונה הנזכרת הנה. וכבר רמזתי זה למעלה. ובפסוק אל אלהי הרוחות לכל בשר נרמז ענין זה והבן זה. וחיתו ארץ יתכן שהוי"ו ירמוז למכריע ראשון:

76 עו

ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו וגומר. במלת נעשה רבו בו הפירושים יש מרבותינו ז"ל שאמרו כי נמלך בפמליא של מעלה ויש שאמרו בנפשותיהם של צדיקים נמלך. ועוד אמרו בלבו נמלך משל למלך שבנה פלטרין על ידי אדריכל ראה אותה ולא ערבה לו על מי יש לו להתרעם לא על אדריכל אתמה. כך ויתעצב אל לבו. יש לך לדעת כי כל פועל ודבור הנאמר בבורא יתעלה הכל על ידי מדותיו כמו שרמזנו למעלה. ויש לנו לדעת באי זו מידה נעשית הפעולה ההיא כאשר יתבארו פעולת הנשמה באיברי הגוף כי ידענו כי אין פעולה לגוף זולתי הנפש המניע אותו ופעולת הנפש היוצאים לפועל באיברי הגוף פעמים הם באבר זה ופעמים באבר זה ע"כ נראה לפרש כי נמלך בדברים המתקנים המציאות אשר באמצעותם יצא כל דבר למעשה. אמנם הנראה מכוונת רז"ל כי מאמר נעשה אדם היה מאמר המדה העשירית. ואמרם בפמליא של מעלה רמז למדות אשר עליה וכן בנפשותיהם של צדיקים רמז למדות המיוחדות לאבות. ויש מפרשים כי רמז על מקום קיום הנשמות שהוא השכינה וזהו מאמרם בלבו נמלך כי מלת לב רומזת אליה כאשר נבאר בפסוק ויתעצב אל לבו:

77 עז

ספר הזוהר [שם ל"ד ב'] רבי שמעון קם ואמר מסתכל הוינא דכד בעא קודשא בריך הוא למיברי אדם אזדעזעו עילאין ותיתאין. <תרגום - רבי שמעון קם ואמר הייתי מסתכל בשעה שרצה הקב"ה לברוא את האדם נזדעזעו כל עליונים ותחתונים>. ויומא שתיתאה הוה סליק בדרגוי. <ויום הששי היה עולה במדרגותיו>. עד דסלקא רעותא עילאה ונהיר שירותא דכל נהוריא. <עד שעלה ברצון העליון והאיר ראשית כל האורות>. ופתח תרעא דמזרח דהא מתמן נהורא נפיק. <ופתח שער המזרח כי משם יוצא האור להאיר בעולם>. ודרום אחמי תוקפיה דנהורא דירית מרישא ואתתקן במזרח. <ודרום גילה תוקף הארתו שירש מהראש ונתחזק במזרח>. מזרח אתקיף לצפון וצפון איתער ואתפשט וקרי בחיל סגיא למערב למיקרב ולאתפשטא בהדיה. <מזרח התקיף לצפון ונתעורר הצפון ונתפשט וקרא ברוב כח למערב להתקרב ולהשתתף עמו>. כדין מערב סלקא בצפון ואתקשר ביה. <אז המערב עלה בצפון ונתקשר בו>. לבתר דרום אתיא ואחיד במערב וסחרין לה צפון ודרום רזא דגדרי גינתא. <אחר כך דרום בא ונאחז במערב, ונמצא שסובבים אותה הצפון והדרום שהם סוד גדרות הגן>. כדין מזרח קריב למערב ומערב שריא בחדוה ובעא מכולהו ואמר נעשה אדם בצלמנו כדמותינו. <אז המזרח מתחבר במערב והמערב שרוי בשמחה ובקש מכולם ואמר "נעשה אדם בצלמינו כדמותינו">. דלהוי כגוונא דא בארבע סטרין ועילא ותתא ומזרח אתדבק במערב ואפיק ליה. <שיהיה בדרך הזה בד' רוחות ומעלה ומטה ומזרח אתדבק במערב והוציא נשמת אדם הראשון>. ועל דא תנינן אדם תתאה מאתר דבית מיקדשא נפיק. <ועל זה למדנו שאדם התחתון יצא ממקום בית המקדש:

78 עח

ואם תחפוץ להבין המאמר הנכבד הזה מן הקצוות שהזכיר וסדר ייחוס זו בזו צריך אתה לדעת מאמרם כל פונות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. ובענין הקפת המזבח יתבאר בג"ה (בגזרת האל). הנה שביארנו מלת נעשה ובמלת אדם נתעוררו רבותינו ז"ל בספר הזוהר כי הא"לף רומזת לראשונה כאשר ידעת. הד"לת לשכינה כי היא הדל"ת רבתי שבאחד. המ"ם סתומה אמרו כי רומזת למ"ם סתומה שבמלת למרבה המשרה (ישעיה ט ו) אולי כוונתם היתה לרמוז למה שכתוב ודוד עבדי נשיא להם לעולם (יחזקאל לז כה). וראשי תיבות מאדם אדם דוד משיח יודיעוך סוד זה:

79 עט

ספר הזוהר [לד' ב'] רזא דשמא דא דסליק. <תרגום - (נעשה אדם) הקב"ה המשיך לתחתונים הבאים מצד העיונים את סוד של שם הזה העולה במספר אדם>. אדם מרזא סתימא עילאה אדם רזא דאתוון. <אדם הוא מסוד סתום עליון וכן אדם הוא סוד האותיות>. דהא אדם כליל לעילא וכליל לתתא. <שהרי אדם כולל בתוכו כל מה שלמעלה וכל מה שלמטה>. אלף לעילא מ"ם סתומא דהיא מרבה משרה. ד"לת תתאה דסתימא במערב. <אד"ם, אל"ף רומזת למעלה ם' סתומה שהיא המם מן "לם'רבה המשרה דל"ת התחתונה שהיא סתומה במערב>. ודא כללא דלעילא ותתא אתתקן לעילא ואתתקן לתתא. <וזה כלל המוחין של מעלה ומטה שנתקנו למעלה ונתקנו למטה>. אלין אתוון כד נחתן לתתא כולא כחדא באשלמותא אשתכח דכר ונוקבא. <אלו האותיות א' ד' ם' כאשר ירדו למטה כולם כאחד בשלמותם נמצא אדם, בזכר ונקבה>. רמז כי שם אדם רומז באותיותיו לזכר ולנקבה כי הוא שם לשניהם שנאמר ויקרא את שמם אדם. בצלמנו כדמותינו לפי הפשט נאמר בו צלם ודמות על הנשמה המשכלת שיש בו מה שאין כן לשאר בעלי חיים. אמנם לפי המאמר שכתבנו למעלה מספר הזוהר דיהוי כגוונא דא בארבע סטרין ועילא ותתא ירמוז כי האדם כלול מן העליונים ידיו רומזין לזרועות עולם הלשון והברית כנגד המכריעים. גם חוט השדרה למכריע ראשון. השוקים כנגד הענפים. הלב כנגד הים הגדול או בת זוגו ואלו הם סימנים עשוין לדמיון העליונים כאשר אפרש בפרשת ויחי בע"ה:

80 פ

ספר הבהיר שבע צורות קדושות יש לו להקדוש ברוך הוא וכולן כנגדן באדם שנאמר בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם ואלו הן שוק ימין ושמאל יד ימין ושמאל גוף וברית הרי שש והא אמרת שבע שבעה הוי באשתו דכתיב ודבק באשתו והיו לבשר אחד. משל למה הדבר דומה למלך שעלה בלבו ליטע בגנו ט' אילנים זכרים והיו כולם דקלים אמר כשיהיו כולם מין אחד אי אפשר להתקיים מה עשה נטע אתרוג ביניהם והוא אחד מאותן התשעה שעלה בלבו להיות זכרים ואתרוג מאי הוי נקבה והיינו דכתיב פרי עץ הדר וכפות תמרים. ומזה הטעם נקרא האדם עולם קטן בעבור היותו כלול מן הכל כי כל איבריו הם דמיון וסימן לעליונים כמה דאת אמר ומבשרי אחזה אלוה. ע"א (ענין אחר) כבר ביארנו כי הקב"ה הוא נשמה למדותיו וממנו חיותם ואצילותם ופעולתו על ידיהם דוגמת הנשמה באיברי גופה. והתבונן כי כל הנמצאות ואף ההויות עליונות הם בענין זה וכל אחת נשמה לחברתה עד הנשמה עליונה לכולם הנקראת נשמה לנשמות יתעלה ויתברך:

81 פא

ספר הזוהר [י"ט ב' וכ' א'] וכולא מוחא לגו וכמה קליפין חפיין למוחא. <תרגום - והכל הוא כמו האגוז המוח בפנימיות והרבה קליפות מסבבות את המוח>. וכל עלמא כהאי גוונא עילאה ותתאה. <וכל העולמות למעלה ולמטה הם באופן כזה>. מריש רזא דנהורא עילאה עד סופא דכל דרגין כולא איהו דא לגו מן דא ודא לגו מן דא. <מראשית סוד האור העליון עד סוף כל המדרגות כולם הם זה בתוך זה וזה בתוך זה>. עד דאשתכח דהאי קליפא להאי והאי להאי. <עד שנמצא שזה קליפה לזה וזה לזה>. נקודה קדמאה הוא נהירו פנימאה דלית ליה שיעורא למינדע זכיכו ודקיקו ונקיות דיליה. <נקודה ראשונה הוא אור הפנימי שאין לו שיעור להבין ולדעת הזכות והדקות והטהרה שלו>. עד דאתפשט פשיטו מיניה וההוא פשיטותא דההוא נקודה אתעביד חד היכלא לאלבשא ההיא נקודה דלא ידיע לסגיאו זכוכא דיליה. <עד שנתפשט התפשטות, ומהתפשטות הזו של אותה נקודה נעשה היכל אחד להתלבשות אותה נקודה שהיא אור בלתי מושג מרוב הזכות שבה>. היכלא דא איהו לבושא לההוא נקודה סתימאה. <אותו היכל הוא לבוש לאותה נקודה סתומה>. איהו נהירו דלית ליה שיעורא ועם כל דא לאו דקיק וזכיך הוא כההוא נקודה קדמאה טמיר וגניז. <הוא אור שאין לו שיעור ועם כל זה אינו דק וזך כאור של הנקודה הראשונה שהיא צפונה וטמונה>. ההוא היכלא אתפשט פשיטו דההוא אור קדמאה וההוא פשיטו דההוא אור קדמאה איהו לבושא לההוא היכלא דאיהו נהירא דקיק וזכיך פנימאה יתיר. <היכל זה נתפשט התפשטות אור הראשון וההתפשטות ההיא, היא לבוש לאותו היכל דק וזך שהוא יותר פנימי לו>. מיכן ולהלאה אתפשט דא בדא ואתלבש דא בדא עד דאשתכח דא לבושא לדא ודא לדא דא מוחא ודא קליפה. <מכאן ואילך נתפשט זה בזה ונתלבש זה בזה עד שנמצא שכל המדרגות זה לבוש לזה וזה לזה זה מוח וזה קליפה>. אע"ג דמלבושא אתעביד איהו מוחא לדרגא אוחרא. <ואע"פ שזה לבוש לעליון שלו מכל מקום נעשה למוח למדרגה אחרת>. וכולא כגוונא דא אתעביד הכי לתתא עד דבצלם דא איהו בר נש בהאי עלמא מוחא וקליפה רוחא וגופא וכלא איהו תיקונא דעלמא. <וכעין זה נעשה גם כן למטה עד שבצלם הזה נמצא גם אדם בעולם הזה מוח וקליפה שהוא הרוח והגוף וכל זה הוא לתיקון העולם>. והבן זה המאמר מאד כי יגלה לך ענינים נפלאים ויסיר ממך כמה ספיקות שרמזתים במקום אחר. והבן כי הזכיר הנה שלשה דברים שהעליונה נשמה לאשר תחתיה והתחתונה מלבוש לאשר עליה והם נקודה קדמאה והיכלא ואור קדמאה והרמז בהם לחכמת אלהים ולבינה ולאור הגנוז וכן כל ההויות והבן זה. ועל כל זה יש לך לדעת ולהתבונן במה שאגלה לך עתה כי לא תמצא בתורה שהאדם נעשה בצלם שדי או ביו"ד ה"א רק בצלם אלהים ועל כן אמרו קצת חכמי הקבלה כי אלהים מלה משותפת מא"ל וי"ה ושם י"ה הוא דוגמה לצורה המגיעה לגוף ושם א"ל הוא דוגמא לגוף המתנועע מכחה וכמו שאין קיום לגוף בלתי הצורה המגיעה כך בהסתלק שם י"ה מאלהים ישאר אלם זה סוד או מי ישום אלם (שמות ד יא) בסוד סתרי תורה כענין נאלמתי דומיה החשיתי מטוב (תהלים לט ג) כי בהעדר הטוב הגנוז ישאר אלם דוגמת זה סוד תתן אמת ליעקב כי בהסתלק האל"ף שהיא בסוד אהיה מלת אמת ישאר מת בסוד לשונם בצמא נשתה והבן זה. ואחרי שהאדם נעשה בדמות זה השם יש לך לדעת כי לפי כוונת רבותינו ז"ל שם אדם הנעשה בצלם אלהים לא נאמר על הגוף הבא מטפה סרוחה כי הגוף נקרא בשר אדם. וכן אמרו בספר הזוהר גופא דאיניש איקרי לבושא דאדם וכן אף בכחות הטומאה בשר החזיר הלבוש שלהם נקרא בשר וצורתו הבא מרוח הטומאה נקראת חזיר וכן אומר הפסוק בהתלבשות הנשמה באיברי הגוף עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תשוככני (איוב י יא) ואם העור והבשר הוא מלבוש לאדם על כרחך הרוח הפנימי הוא הנקרא אדם ולא העור והבשר:

82 פב

ספר הזוהר [כ' ב'] כל ציורא דאיתכליל באתפשטותא דא אתקרי אדם דכתיב אדם אתם. <תרגום - כל ציור הנכלל בהתפשטות זו נקרא בשם אדם שנאמר "אדם אתם">. אתם אדם ושאר עמין לאו אינון אדם. <אתם קרוים אדם ושאר העמים לא נקראים אדם>. רוחא דסטר קדישא איקרי אדם גופה דיליה לבושה דאדם. <רוח הבאה מצד הקדושה נקראת אדם וגופה הוא רק לבוש האדם כלומר הרוח היא עצם האדם והגוף טפל אליו>. ועל דא כתיב עור ובשר תלבישני. <שנאמר "עור ובשר תלבישני">. בשרא לבוש' דאדם איהו. <אבל הבשר הוא רק הלבוש לעצם האדם>. ובכל אתר כתיב בשר אדם אדם לגו בשרא לבושה דאדם. <ובכל המקומות כתוב בשר אדם שיש עצם אדם בפנימיותו אבל הבשר הוא רק הלבוש לעצם האדם>. הנה לך בביאור כי שם אדם נופל על הצורה לא על החומר ועל כן אין אומות העולם קרויין אדם כי נשמתם מרוח הטומאה. אמנם ישראל שנשמתם מרוח קדשו שנאמר ממני פריך נמצא "ופריו מתוק" להכי שהרמז בו לאילן הנקרא כל שמשם פורחות הנשמות הם הנקראים אדם והם בצלם אלהים. ואמרו רבותינו ז"ל תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם מופרשות הן נפשות ישראל מנפשות האומות שאין נפשות הצדיקים מתערבות בנפשות הרשעים. ומדרש רות (זוהר חדש ע"ה ט"א) כדוגמת דברא רוח ונפשא דקדשא כך ברא רוח ונפשא מסטרא דשמאלא. <תרגום - כדמיון שברא רוח ונפש קדושה כך ברא רוח ונפש מצד שמאל>. ויש בזה די. ויש מפרשים כי הזכיר צלם ודמות לב' ענינים שהם ב' מדות שהזכיר מכח מדת רחמים והאשה מכח מדת הדין:

83 פג

ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו'. ספר הזוהר (במדבר קי"ז א') רבי אבא פתח ואמר ויברא אלהים את האדם בצלמו. <תרגום - רבי אבא פתח ואמר "ויברא אלהים את האדם בצלמו">. תא חזי בשעת' דברא קב"ה לאדם עבד ליה בדיוקנא דעלאי ותתאי והוה כליל מכולא והוה נהוריה נהיר מסייפי דעלמא ועד סייפי דעלמא והוו דחלין מיניה כולא. <ממקרא זה בוא וראה כי בשעה שברא הקב"ה את האדם עשה אותו בצורת העליונים והתחתונים והיה כלול מכולם והיה אורו מאיר מסוף העולם עד סוף העולם והכל היו יראים מפניו>. ואף על גב דהאי אוקמוה אית לאסתכלא ביה בהאי קרא כיון דאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו. <ואף על פי שהעמידו את המקרא הזה יש להתבונן כיון שאמר "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו">. מאי בצלם אלהים. <כיון שאמר בצלמו מהו עוד בצלם>. אלא ודאי תרין דרגין דכלילן זכר ונקבה חד לזכר וחד לנקבה. <אלא ודאי שתי מדרגות היו באדם שהיה כלול מזכר ונקבה לכך פעמים, צלם אחד לזכר ואחד לנקבה>. ובגיני כך ד"ו פרצופים ודאי. <ומשום כך היה דו פרצופים ודאי>. וסיפא דקרא אוכח דכתיב זכר ונקבה ברא אותם וכליל הוה מכל סטרין. <וסוף המקרא מוכיח שנאמר "זכר ונקבה ברא אותם" וכלול היה משני הצדדים>:

84 פד

מדרש רות, (זוהר חדש דף ע"ח) קב"ה ברא באיניש י"ה ו"ה דהוא שמא קדישא דיליה. <תרגום - הקב"ה ברא באדם ד' אותיות י"ה ו"ה שהן שמו הקדוש>. יו"ד נשמתא לנשמתא ודא נקראת אדם. <י' נשמה לנשמה ונקראת אדם>. ומתפשט נהוריה בט' נהורין והוא תלוי מן י' והוא אור אחד מבלי פירוד. <ומתפשטים בה האורות בתשעה אורות (ט' ספירות) והם משתלשלים מן י' דהוי"ה והם אור אחד בלי פירוד>. ה' נקראת נשמה ואזדווג עם י' ואתפשט לכמה נהורין והוא חד י"ה ה"א בלי פרודא. <ה' נקראת נשמה ומזדווגת עם י' ומתפשטת להרבה אורות והם אחד י"ה יחד בלי פירוד>. ועל דא ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם. <ועל זה נאמר "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם">. וא"ו נקרא רוח ואתקרי בן י"ה. <ו' נקראת רוח והרוח נקרא בן י"ה>. ה"א אתקרי נפשא ואתקרי בת ועל דא אב ואם בן ובת. <ה' (אחרונה) נקראת נפש ונקראת בת, ועל כן אותיות הוי"ה אב ואם בן ובת>. ורזא דמלה יו"ד ה"א וא"ו ה"א אתקרי אדם ואתפשט נהוריה דיליה לחמשא וארבעין נהורין ודא הוא חשבון אדם מ"ה. <וסוד הדבר שהשם יו"ד ה"א וא"ו ה"א נקרא אדם משום שהאור שלו מתפשט למ"ה אורות שהוא בגימטריא אד"ם שהוא מ"ה>. וחשבון יו"ד ה"א וא"ו ה"א מ"ה יהו"ה. <וחשבון יו"ד ה"א וא"ו ה"א בגי' אד"ם שהוא מלוי יהו"ה>. זכר ונקבה ברא אותם ויקרא את שמם אדם. <זכר ונקבה ברא אותם (י' זכר ה' נקבה ו' זכר ה' נקבה) ויקרא את שמם אדם>. ובתר כן יצר הגוף שנא' וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה. <ואחרי כן יצר הגוף שנאמר "וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה">. מה אית בין אדם לאדם. <ומה יש להבחין בכתובין בין אדם לאדם>. הרי יי' נקרא אדם וגופא נקרא אדם מה בין האי להאי. <הרי יי' נקרא אדם והגוף נקרא אדם איך נבדיל ביניהם>. אלא באתר דאיקרי ויברא אלהים את האדם בצלמו הוא יי' ובאתר דלא איקרי בצלמו הוא הגוף. <ומשיב אלא במקום שנקרא ויברא אלהים את האדם בצלמו הוא יי' ובמקום שלא נקרא בצלמו הוא הגוף>. הבן זה המאמר כלו כי הוא כולל כל מה שכתבנו בפסוק של מעלה:

85 פה

וירא אלהים את כל אשר עשה וגו'. רמז הנה כי בתחלת הבריאה היה הבנין שלמעלה בהויתו עליונים למעלה ותחתונים למטה כחות הטהרה בפנים יונקים מן המוח העליון וכחות הטומאה בחוץ וזהו מה שאמרו רז"ל והנה טוב מאד אמר הקב"ה עולמי עולמי הלואי ותהא מעלת חן לפני בכל שעה כדרך שהעלית חן לפני באותה שעה. כל אשר עשהו כד"א אני ידוד עושה כל (ישעיה מה ז) והרמז ליסוד עולם הנקרא כל והזכיר אחריו טוב שנאמר טוב ידוד לכל (תהלים קמה ט). וכתיב אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג י) רמז כי הצדיק הוא תשיעי לספירות:

86 פו

ספר הזוהר [זוהר ח"א ל' ב'] טוב אתכליל בצדיקא דעלמא. <תרגום - אלה ג' האותיות טו"ב נכללות הארתם בצדיק יסוד עולם שהוא יסוד>. דכתיב אמרו צדיק כי טוב. <והוא שנאמר "אמרו צדיק כי טוב" (ישעיה ג א)>. בגין דנהירו עלאה כלילא ביה דכתיב טוב יי' לכל וכו'. <מכיון מהאור העליון שהוא האור הגנוז כלול בו כמו שכתוב "טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה ט)>. יומא חד דנהיר לכולא. <שזה האור יאיר באור החסד בחינת יום אחד שיאיר לכל העולם בחסד>. מאד אמרו חכמי הקבלה כי הוא רמז לחכמה ובעניין נעוץ סופו בתחלתו. ויהי ערב ויהי בקר אמרו רז"ל בב"ר אמר רבי יהודה ברבי סימון יהי ערב אין כתיב כאן אלא ויהי מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן. אמר רבי אבהו מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי. זה המאמר חתום הביאוהו בספר הזוהר בלשון אחר. ובפרשת ואלה המלכים אשר מלכו באדום ארמוז די למבין וחלילה שיורה על הקדמות כדברי הרמב"ם ז"ל. יום הששי לפי שהעולם הזה נברא בה' לפיכך חתמה בסוף הענין כאומן שאחר סיום פעולתו חותם אותה בחותמו והיא הה"א שניה של שם בן ד' אותיות. ענין אחר חתם בסוף מעשה בראשית שם בן ארבע אותיות. י'ום ה'ששי ו'יכלו ה'שמים:

87 פז

ספר הזוהר [שם ל"א א'] רבי יוסי שאיל ליה ואמר האי ששת ימי בראשית דקא תנינן מאי אינון. <תרגום - רבי יוסי שאל לרבי שמעון ואמר אלו ששת ימי בראשית שאנו משננים מי הם>. אמר ליה היינו דכתיב ארזי לבנון אשר נטע. <אמר לו רבי שמעון היינו דכתיב "ארזי לבנון אשר נטע" (תהילים ק״ד:ט״ז' טז')>. כמה דאילין ארזין נפקין מלבנון הכי נמי אינון שיתא יומין נפקין מן בראשית. <כמו שארזים אלו יוצאים מלבנון כן ששת ימי בראשית יוצאים מן בראשית שהיא החכמה>. ואלין שיתא קרא פריש לון דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגומ'. <ואלו הששה ימים ספירות חג"ת נה"י מפרש אותם הכתוב שנאמר "לך ידוד הגדולה והגבורה והתפארת והנצח והוד כי כל" (ד"ה א' כט יא) כל זה צדיק שהוא היסוד>. רמז כי אצילותם מן החכמה הנקראת ראשית ונקראים נטיעות כעניין קצץ בנטיעות:

88 פח

מדרש ילמדנו כל בריותיו של הקב"ה לוות זו מזו החכמה לווה מן הבינה והבינה מן החכמה שנאמר אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא. החסד לווה מן הצדקה והצדקה לווה מן החסד שנאמר רודף צדקה וחסד. השמים לווין מן הארץ והארץ לווה מן השמים:

89 פט

ויכלו השמים והארץ וגומר. נרמז בסוף בראשית שם וה"ו בראשי תיבות. ויכלו בגימטריא ע"ב כי הוא חסר וא"ו. ויש מפרשים ויכלו נעשו כלים והרמז לו' קצוות הנקראים מלאכת שמים וארץ. ועד"ה (ועל דרך האמת) נכתב חסר כי הוא מלשון כלה הכלולה מן הכל. וכמו שארז"ל באו ונצא לקראת שבת המלכה:

90 צ

ויכל אלהים וגומ'. מלת ויכל תרגם בתרגום ירושלמי וחמיד מלשון נכספה וגם כלתה נפשי שלא להורות שביום השביעי נעשה בו דבר. אמנם בבראשית רבה רבנן אמרין למלך שעשה חופה סיידה וכיירה וציירה מה היתה חופה חסירה כלה שתיכנס בתוכה כך מה היה העולם חסר שבת רמזו גם הנה לכלה הכלולה מן הכל. ופירוש ביום השביעי באותה מדה. ע"א (ענין אחר) ויכל אלהים ביום השביעי כלל בקו האמצעי שהוא הקצה השביעי הפנימי והרוחני כל שש קצוות. ואמרו קצוות רוצה לומר ענפים המתפשטים מן האילן. ענין אחר רומז למאמר רבותינו ז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב כי הוא יום מנוחה לחיי העולמים. וכן אמרו רז"ל וכן אתה מוצא לפי עניין יום ויום אירע באלפי העולם. וכבר ביאר זה באורך הרמב"ן ז"ל:

91 צא

ויברך אלהים את יום השביעי וגו'. בראשית רבה ברכת יי' היא תעשיר (משלי י כב) זה השבת שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי קרא לשבת ברכת יי' כי היא מקבלת מן הבריכה העליונה. על כן אמר היא תעשיר כי היא השופעת לעולם כעניין הרוצה להתעשר יצפין שנאמר מצפון זהב יאתה (איוב ל״ז:כ״ב' כב). וכתיב בשמאלה עושר וכבוד. ואם נפרש יום השביעי שהוא העולם הבא יהיה פירוש ויברך כי באלף השביעי יהיו כל הנשמות צרורות בצרור החיים כי יהיה שם תוספת רוח הקדש שיתעדנו בו וכן אמרו רז"ל במדרש ויברך אלהים את יום השביעי בירך הקב"ה את העולם הבא שמתחיל באלף השביעי. ויקדש אותו זמנו לישראל. ואנו נפרש ויקדש אותו שתוסיף כח הנשמה להראות מכל שאר הדברים. ע"א (ענין אחר) ויקדש אותו רמז כי כל אותו אלף השביעי שהוא כנגד הקצה השביעי יהיה קדש אין שטן ואין יצר הרע. זהו שאמרו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ר"ל כי העטרות תהיין להן סביב מן האור הבהיר החופף על אור הנשמה זהו שנאמר יתמו חטאים מן הארץ (תהילים ק״ד:ל״ה' לה). רוצה לומר בטול יצר הרע. ורבי יהודה ברבי יקר ז"ל פירש ויקדש אותו לשון קידושין והבן והוא טעם קדושא רבה. והרמז לעונת תלמידי חכמים:

92 צב

בראשית רבה תני רבי שמעון בן יוחאי אמרה שבת לפני הב"ה לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג. אמר לה הקדוש ברוך הוא כנסת ישראל תהי בת זוגך וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקדוש ברוך הוא הוו זכורים לאותו הדבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל תהא בת זוגך. זכור את יום השבת לקדשו שבת רומז ליסוד עולם שהוא יסוד הנשמות וקודם מיעוט הלבנה שהיו שני המלכים משתמשים בכתר אחד לא היה בן זוג לשבת לקבל ממנו כשאר הוויות עד שנתמעטה הירח ואז ניתן לו כנסת ישראל של מעלה לבת זוג איש באחיו ידובקו כמער איש וליות (מלכים א' ז לו) כאיש המעורה בלויה שלו:

93 צג

ספר הבהיר ברית מילה מכריע ואשתו שהיא בת זוגו ובעבור כי שבת הוא יסוד הנשמות על כן אמרו רבותינו ז"ל שיש לו לאדם נפש יתירה בשבת. ספר הבהיר וביום השביעי שבת וינפש מאי וינפש מלמד שיום השביעי מקיים כל הנשמות שנאמר וינפש. דבר אחר שמשם פורחות כל הנשמות שנאמר וינפש. כי בו שבת מכל מלאכתו. דע כי בששת ימי בראשית פעלו ששה מדות הנזכרות כל פעולותיהם והוציאו מן הכח אל הפועל עד בין השמשות של הכנסת יום השביעי ומשנכנס יום השביעי שבתו כולן ופעל הוא פעולתו והשלים מה שחסר העולם וזו היא שביתת העולם ממלאכה ונתן בו מנוחה לכך נקרא יום השביעי שבת. והבן היטב כי כל מידה גורמת שביתה לאשר לפניה שנייה לראשונה והשלישית לשנייה וכן כלם עד סוף השביעי שהוא שבת לכולם. כי בהשלימה הראשונה פעולתה שנתמנית עליה להוציאה מן הכח אל הפועל שובתה בפועל בהוציאה האור הגנוז בפועל ואין אחרי פעולת ששת ימים אלו פעולה שלא היתה גנוזה בהם ועומדת בכח מן היום הראשון עד בוא זמנו להתגלות לעולם בפועל. ואמרו רז"ל אמר לו הקב"ה לגבריאל מגלך לטושה אמר לפניו רבונו של עולם לטושה היא ועומדת מששת ימי בראשית. עוד אמר ר' טרפון ממונה היה הדג מששת ימי בראשית לבלוע את יונה והטעם כי הכל נגזר מששת ימי בראשית כמו שאמר ירמיהו עליו השלום אתה עשית את השמים ואת הארץ (ירמיהו לב יז) לא יפלא ממך כל דבר ר"ל כי מעת עשיית השמים והארץ לא יפלא ממך כל דבר ובבא הדבר אינו רק גלוי מה שהיה וזהו אשר ברא אלהים לעשות. כלומר השלמת הבנין לעשות פרי בבוא זמנו להתגלות בפועל לפי שאין כל חדש תחת השמש רק שפע הברכות הבא ממקור החיים ומן המעיין המברך כל הדברים בכל זמן ובכל רגע. שאילו היה פוסק לא היה העולם מתקיים. זהו וטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית פירוש טובו הוא משך הברכה שהיא מדת טובו מאין סוף בלי הפסק:

94 צד

ספר הבהיר מפני שהקב"ה שבת בשבת באותה המדה דכתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. מלמד שכל יום ויום יש לו מאמר שהוא אדון לו לא מפני שנברא בו אלא מפני שהוא פועל בו פעולה המסורה לו פעלו כולם פעולתם וקיימו מעשיהם בא יום השביעי ופעל פעולתו שמחו כולם אף הב"ה. ולא עוד אלא שגדלה נשמתם דכתיב וביום השביעי שבת וינפש. וכשתבין זה תבין כי ששת ימים עשה יי' לא יחסר אות ב' אלא ששת ימים עשה ובאמצעותם עשה שמים וארץ. כי אלו בראם בלתי אמצעות לא היו בטלים לעולם כי הוא שלם בתכלית השלימות ולא יצא ממנו פועל חסר מהשלמתו:

95 צה

ספר הבהיר כי ששת ימים עשה יי' ולא אמר בששת מלמד שכל יום יש לו כחו ובמלת לעשות נרמז עוד סוד ימות העולם כמו שביאר הרמב"ן ז"ל. ותרגם יונתן דברא יי' ועתיד למיעבד. והענין כמו שפירשנו למעלה כי בששת ימי בראשית נבראו כל הנבראים מהם בכח ומהם בפועל. ואפילו אותם שהיו בכח הרי נבראו אחרי שנמצאו סבתן שנתן להם רשות לעשות מאיליהן מה שנתמנו עליו לעשות. ומסוד שבעת ימי בראשית שזכרנו תבין מה טעם יום שני וחמישי יום דין ומפני מה נהגו להתענות בהן כי הרמז בהן לספירת הגבורה וההוד והבן זה:

96 צו

אלה תולדות השמים וגו' יי' אלהים. נשתתפה מדת רחמים עם מדת הדין ולא הזכיר השם הגדול בכל מעשה בראשית עד השלמת הבנין כמו שאמרו רז"ל הזכיר שם מלא על עולם מלא כי השם רומז להשלמת הבנין היו"ד לעשר ספירות שני ההי"ן ה"א כנגד ה"א והוי"ו בנתים רמז לשש קצוות. גם במילואו יש בו עשרה אותיות כנגד העשר ספירות יו"ד ה"א וי"ו ה"א. ע"א (ענין אחר) ועיקר היו"ד רמז לחכמת אלהים הה"א הראשונה רמז לתשובה הנה שם י"ה הוא הזיווג הראשון ונקרא אב ואם בספר הזוהר ושם ו"ה שהוא חצי השם האחרון נקראים בן ובת לזרועות עולם והו'"ו רומזת לתפארת ישראל והה"א לשכינת עוזו. ועל כן אמרו במדרש רות על אותיות השם הגדול בלשון זה (זוהר חדש פ"ד ט"ב) ארבע אותיות קדושות נקראו אדם ועליהם אמר הקדוש ברוך הוא ויברא אלהים את האדם בצלמו מן היו"ד איתער יראה לאדון האדונים שיהיה אדם מתירא ממנו מן ה"א איתער תשובה לאיש ומן וי"ו איתער לאדם תורה ומן ה"א מעשים טובים. וזהו השם הנסתר כשם שהקדוש ברוך הוא נסתר בעולמו כך הוא זה השם נסתר באדם. ועוד אמרו רז"ל אמר רבי חנינא בראשונה כל מי שהיה מראה איקונין של מלך מיד נהרג ועכשיו התינוקות הולכין לבית הספר ומראין את האזכרה באצבע. ועיקר השם יה"ו כדאיתא בספר יצירה אך ניתוספה בו הה"א להשלים הבנין והבן כי באות יו"ד נכללו בה ו"ד והרמז בהם לדיו פרצופין כי הוי"ו ידעת כי רומזת למדת הרחמים והדל"ת לכנסת ישראל. והענין הוא כי מאצילות החכמה הנרמזת באות יו"ד נשפע השפע להקב"ה ולשכינת עוזו הנרמזים בו"ד ועל כן נקראת החכמה אב כי משם אצילות הכל שנאמר כלם בחכמה עשית (תהילים ק״ד:כ״ד' כג'). אמנם אין פעולתיה נגלות רק באמצעות הבינה שנאמר מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה (משלי כ ה). והיא המוציאה הדברים מן הכח אל הפועל והיא הנקראת אם הנרמזת בה"א והנה מן היו"ד והה"א יבא אצילות להב"ה ולשכינת עוזו. זהו סוד בינה ר"ל בן י"ה כי בהתחברות היו"ד עם הה"א נאצל הבן. ולפעמים נקראת תבונה וסודו בן ובת ו"ה כי הוי"ו והה"א אחרונה של שם הם בן ובת כאשר רמזנו. וכן היתה כונת רז"ל בספר הזוהר אמרו שם (אדרא זוטא ר"צ ב') באגדתא דבי רב תנינן אמאי ו"ד כלולין ביו"ד. <תרגום - בספר האגדה של רב ייבא סבא למדנו מפני מה ו"ד כלולות ביו"ד>. אלא נטיעה דגינתא ו"(ד איקרי גינתא י' איקרי נטיעה) ואית גינתא אוחרא דאיהי ד'. <אלא הנטיעה הזו של הגן נקראת ו' ויש גן אחר שנקראת ד'>. ובגין כך איקרי אב לכולא אב לאבהן. <ומשום שהכל כלול ביו"ד שהיא החכמה נקראת החכמה אב לכל אב אל האבות שהם חג"ת הנקראים אבות>. שירותא דכולא איקרי ביתא דכלא מיהא י' שירותא וסיומא דכל. <התחלת הכל נקראת בית הכל היא הי' התחלת הכל והסוף של הכל דהיינו חכמה תתאה שהיא המלכות כי בה נסתם הכל>. דכתיב כלם בחכמה עשית באתריה לא אתגליא ולא אתידע מדאתחבר באימא ארמיז באמה. <שנאמר כלם בחכמה עשית החכמה במקומה לא נתגלתה ולא נודעה משנתחברה באמא שהיא בינה היא נרמזת באמא>. ובגין כך אימא כללא דכלא אתידע ואתרמיז שירותא וסיומא דכלא חכמה איקרי דביה סתים. <כלל>. ומשום כך נעשה אמא כלל הכל שבה נודעת ובה נרמזה ההתחלה והסוף של הכל כי בה נסתם הכל>. כולא כלל שמא קדישא י' כליל בהאי חכמה. <כלל הכל הוא השם הקדוש י' דהויה כוללת חכמה הזו שהיא אבא>. ה' דא אימא וקרינן בינה. <ה' זו אמא ונקראת בינה>. ו"ה אלו תרין בנין דמתעטרין מאימא. <ו"ה הם ב' הבנים המתעטרין מן הבינה>. והא תנינן דבינה אתכליל מכולא. <והנה למדנו שהבינה כוללת כולם>. יו"ד מתחברא באימא ומפקין בן והיינו בינה אב ואם י"ה בן בגויהו. <כי היו"ד שהיא החכמה מתחברת בה' שהיא אמא ומולידין בן היינו באותיות י"ה של בינה נרמזים אב ואם שהם י"ה וב"נ של בינה היינו בן בתוכם>. השתא איקרי תבונה. <כעת יש להסתכל ולהתבונן מה שהבינה נקראת תבונה>. דכולא כליל באלין אתוון בן ובת אינון ו"ה וכלא בחדא כללא והיינו תבונה. <כי בשעה שהיא מניקה לב' בנים שהם בן ובת שנקראים ו"ה נקראת תבונה, כי הכל כלול באותיות תבונה היינו בן ובת שהם ו"ה, והכל הוא כלל אחד והיינו תבונה>. באגדתא דבי רב ייבא סבא (שם ר"צ א') הכי תני מהו בינה. <בספר האגדה של רב ייבא סבא למדנו מהו בינה>. אלא כד איתחבר דא בדא יו"ד בה"א אתעברת ואפיקת בן ואולידו. <אלא כשנתחברו זה בזה יו"ד בה"א דהיינו חכמה ובינה נתעברה הבינה והוציאה והולידה בן>. ובגין כך בינה בן י"ה שלימותא אשתכח תרוייהו דמתחברן ובן בגוייהו. <ולכך נקראת בינה ב"ן י"ה שזה שלמות הכל שנמצאת בשם בינה שבו רמוז שניהם אבא ואמא שנתחברו ובנם היוצא משניהם>. כללא דכלא בתיקונייהו אשתכחו שלימותא דכלא אב ואם בן ובת. <כלל העולה מכל זה כי בתקונם של אבא ואמא נמצא שלמות כל האצילות אב ואם בן ובת שהם אותיות יהו"ה>. מילין אילין לא איתיהבו בר לקדישי עליונים. <סודות אלו לא נתנה הרשות לגלותם רק לקדושים עליונים דהיינו צדיקים גמורים>. והסתכל בזה המאמר כי נרמז בו כל מה שרמזנו והבן כי אות ה' דהבראם היא ה"א זעירא והרמז לה"א אחרונה של שם וזהו מאמרם שהעולם הזה נברא בה'א. אמנם העולם הבא נברא ביו"ד והרמז ליו"ד של שם. אמנם ה"א הליי' תגמלו זאת היא ה"א רבתא והרמז לבינה:

97 צז

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה. יש לך להתעורר על מה שעוררתיך כבר כי כל הדברים העליונים בהגלותן נגלה בעולם השפל דוגמתם וכפי התעוררות הנעשה למטה כך נעשה למעלה ועל כן העולם העליון צריך לשלימות עולם התחתון ואם חס ושלום התחתונים אינם בשלימותן הנה הפגם ההוא עולה במסילה העולה נוכח בית אל ויגבהה ופוגם גם במרכבה העליונה. ורמז בזה הפסוק שכל עוד שלא היה לאדם עזר כנגדו למטה ולא נתחברו צורתם פנים בפנים לא נראית שלימות המרכבה למעלה כי כאשר היה למטה כך היה למעלה וזה הסוד נרמז בפסוק זה וכל שיח השדה הם רמז לארזי הלבנון שהם שש קצוות כאשר נרמז בג"ה (בגזרת האל). ואמר טרם יהיה בארץ כלומר לא נראית שלימות המרכבה עליונה כתיקונה והארץ היא העליונה שרמזנו כבר ופירש דטעם כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ כלומר שני השמות שהם ה' אלהים שהרמז להם לדיו פרצופין לא נתקנו כתיקונם וכהלכתן זהו ואדם אין כלומר צורת האדם העליון לא נשלמה שמשם עבודת האדמה האדומה ממדת הדין:

98 צח

ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"ה א'] אמר רבי שמעון וכל שיח השדה. <תרגום - אמר רבי שמעון כתוב "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ידוד אלהים על הארץ" (בראשית ב ה)>. אלין אילני רברבין דנטועין לבתר דהוו זעירין. <אלו הם אילנות גדולים שנטעם הקב"ה לאחר מכן והיו קטנים>. תא חזי אדם וחוה דא בסטרא דדא אתבריאו מאי טעמא לא אתבריאו אפין באפין. <בוא וראה אדם וחוה זה בצד זה נבראו ושואל למה לא נבראו פנים בפנים>. בגין דכתיב כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ וזווגא לא אשתכח כתיקוניה כדקא יאות. <ומשיב משום שכתוב "כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ" והזווג לא נמצא בתקונו כיאות>. וכד אתתקן האי דלתתא ואהדרו אפין באפין כדין אשתכח לעילא. <וכאשר נשלם ונתתקנו אדם וחוה של מטה והוחזרו פנים בפנים אז נתתקנו גם למעלה פנים בפנים>. מנלן ממשכן דכתיב הוקם המשכן. <מאין אנו למדים שהעליונים תלויים בתחתונים מהמשכן שכתוב "הוקם המשכן" (שמות מ יז)>. ילפינן דמשכן אוחרא איתוקם עימיה ועד לא איתוקם לתתא לא איתוקם לעילא. <כתוב הוקם ולא הקים משה לפי שכשהקים משה את המשכן של מטה הוקם עמו משכן אחר למעלה ועד שלא הוקם למטה לא הוקם למעלה>. אוף הכא כד אתתקן לתתא אתתקן לעילא. <אף כאן בעת שהוקם למטה משהשיגו אדם וחוה פנים בפנים הוקם למעלה>. ובגין דעד כען לא אתתקן לעילא לא אתבריאו אפין באפין. <ומכיון שעד עתה לא נתתקן למעלה לא נבראו אדם וחוה פנים בפנים>. וקרא אוכח דכתיב כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ובגין כך ואדם אין דלא הוה בתיקוניה. <והכתוב מוכיח "כי לא המטיר יי' אלהים על הארץ" שעדיין לא נתקנה המלכות ולכן לא יצא האדם הראשון מתוקן כראוי פנים בפנים>. ורזא דא דעד הכא לא (איסתמך) [אית את סמך] בפרשתא. <וסוד זה שעד עתה אין אות סמ"ך בפרשה (ואות סמ"ך במילת הסובב לא נחשב מכיון שמדבר בנהרות ולא מענין בריאת האדם)>. ואף על גב דחברייא אמרו אבל סמך דא עזר ודא עזר דלעילא דאתהדר לעילא אפין באפין דכר ונוקבא אסתמיך דא לקביל דא. <ואף על פי שהחברים אמרו אבל סמ"ך זה עזר אות סמ"ך של ויסגור בשר תחתיה הוא מלשון סיוע שנעשית חוה עזר כנגדו וזה היה עזר של מעלה שחזרו למעלה פנים בפנים זכר ונוקבא נסמכו זה כנגד זה>. ודאי סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר. <ועל זה נאמר "סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר" (תהלים קיא ח)>. סמוכים דא בדא זכר ונקבה סמוכים כחדא. <סמוכים זה בזה זכר ונקבה סמוכים כאחד>. סמוכים עולם תתאה בעולם דלעילא דכד לא אתתקן עולם דלתתא לא אתתקן עולם דלעילא. <וגם סמוכים עולם תחתון בעולם עליון עד שלא נתקן עולם התחתון לא נתקן עולם העליון>. דקאמר כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ. <שאנו אומרים "כי לא המטיר יי' אלהים על הארץ">. דהא דא בדא סמיך ועולם דא תתאה כד איתתקן ואתהדר אפין באפין ואיתקנו אשתכח סמך לעילא דהא מקדמת דנא לא הוה עלמא בתיקוניה. <כי תקון עולם העליון תלוי בתקון העולם הזה וכשנתתקן העולם הזה ע"י הנסירה וחזרו אדם וחוה להיות פנים בפנים על ידי זה נעשה סיוע וזכר ונוקבא של מעלה לפי שקודם שנתקנו לא היה בעולמות בי"ע מתוקנים>. ע"א (ענין אחר) שיח השדה כמו לשוח בשדה שהרמז בו לשדה של תפוחים ואמר כי השדה הנזכר לא היה בארץ העליונה עדיין. וכבר ידעת כי משם עיקר קבלתה והטעם כי לא המטיר עדיין לא היתה בשלימותה. ואדם אין אדם זה תפארת ישראל שנאמר ירעפו עלי אדם רב (איוב לו כח) וכתיב כמראה אדם (יחזקאל א כו) אין כד"א והחכמה מאין תמצא (איוב כח כב). וכתיב מאין יבא עזרי (תהלים קכא א). לעבוד את האדמה כד"א לעבדה ולשמרה כי צריכה עבודה והשקאה שלא תהיה מדת הדין קשה ואדומה וזהו לשון אדמה:

99 צט

ואד יעלה מן הארץ וגומר. רמז להשתוקקות הארץ העליונה המתאוות להתעלות לאור הגנוז כד"א ישקני מנשיקות פיהו ואחר כך והשקה את כל פני האדמה רמז לכל המציאות כמו שאמרו רז"ל מטרא בעלה דארעא:

100 ק

ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"ה א'] ואד יעלה מן הארץ דא תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא. <תרגום - "ואד יעלה מן הארץ" זוהי תשוקתה של הארץ דהיינו המלכות שהיא הנוקבא המעלה מ"ן אל הזכר שהוא עליון כי תחתון ועליון בחינת זכר ונקבה>. עוד אמרו רז"ל ואד יעלה מן הארץ מלמד שהיו ענני כבוד מתגברים ועולין. וכך תרגם יונתן וענן יקרא הוה סליק מתחות כורסי יקרא. ובחולין אמרו עוד רז"ל ואד יעלה הארץ מלמד שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים. ע"א (ענין אחר) בעבור כי כל הדברים העליונים צריכין בקיומם לתחתונים כאשר רמזנו על כן אמר ואד יעלה מן הארץ כי לכל ענין צריך פועל למטה תחלה כד"א (דברים לג כו) רוכב שמים בעזרך ממש. וכפי ההתעוררות של מטה כך נעשה למעלה והשקה את כל פני ואח"כ האדמה ומכאן תבין גודל חיוב מצות המעשיות:

101 קא

ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"ה א'] ואד יעלה מן הארץ מן עובדא תתאה אתער עובדא לעילא. <תרגום - "ואד יעלה מן הארץ" מן המעשה של הארץ התחתונה דהיינו אדם וחוה נתעורר מעשה הפעולה של פנים בפנים למעלה>. תא חזי תננא סליק מארעא בקדמיתא ועננא איתער וכלא איתחבר לבתר דא בדא. <בוא וראה עשן שהוא האדים עולה תחילה מן הארץ ועל ידי זה מתעורר כח הענן מלמעלה ומתחברים זה בזה הכח העליון בכח התחתון להוריד מטר מלמעלה>. כגוונא דא תננא דקרבנא איתער לתתא ועביד שלימו לעילא ואתחבר כולא דא בדא ואישתלים כגוונא דא לעילא. <כגון זה נעשה על ידי הקרבת הקרבן עשן הקרבן מתעורר מלמטה לעלות בבחינת העלאת מ"ן ועושה זאת בשלימות היינו שמעלה המ"ן וגורם להורדת המ"ד וגורם לבחינת פנים בפנים בכל העולמות>. איתערותא שרי מתתא ולבתר אישתלים כולא. <התעוררות הייחוד מתחילה מלמטה דהיינו מהמלכות ואחר כך נשלמים כל העולמות בכח הייחוד>. ואלמלא דכנסת ישראל שריא באתערותא בקדמיתא לא איתער לקבלא ההוא דלעילא ובתיאובתא דתתא אישתלים כולא. <ואילו לא היתה המלכות היינו כנסת ישראל מתעוררת תחילה להעלות מ"ן לא היה מתעורר הזכר למעלה כנגדה להוריד השפע דהיינו מ"ד אך בתשוקת המלכות להעלות החשוקים נשלם הזכר דהיינו ז"א שלמעלה ונשלמים כל העולמות:

102 קב

וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. התעוררו רז"ל בשני היודין שבמלת וייצר ודרשו שני יצירות אחת לזכר ואחת לנקבה. ואמרו מלמד שדיו פרצופין נבראו והרמז למידת רחמים ולמידת הדין הנקראים זכר ונקבה דוגמת משפיע ומקבל:

103 קג

ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"ה ב'] אמר ר' אבא מנלן דאדם וחוה נטיעין הוו דכתיב נצר מטעי מעשה ידי להתפאר מעשה ידי דייקא דלא אשתדלו בהו אחרנין. <תרגום - רבי אבא אמר, מאין לנו שאדם וחוה נקראים נטיעות מזה שכתוב "נצר מעשה ידי להתפאר" (ישעיה ס כא) ומפרש מעשה ידי דוקא דהיינו אדם וחוה למה שלא השתדלו בהם אחרים רק הקב"ה>. ובעבור שרמז בשני היודי"ן לדיו פרצופין הזכיר ה' אלהים הרומזין להם ובפנימיות הענין במלת וייצר רמז אל הנעלם ב"ה כענין שרמזנו בפסוק בראשית והבן זה. את האדם כבר רמזנו כי שם אדם כולל זכר ונקבה. נשמת חיים הוא הנשמה לנשמות יתעלה ויתברך שהשפיע לבניין חיים וברכה ושפע. ואמר באפיו לרמוז על הייחוד. ויהי האדם הנזכר לנפש חיה שהם כלל כל הבנין ההתחלה והסוף וכבר ידעת כי חיה רומזת לשכינה שנאמר היא החיה אשר ראיתי וגומר:

104 קד

ספר הזוהר [אדרא רבא קמ"א ב'] כתיב וייצר ה' אלהים כו'. <תרגום - כתוב "וייצר ידוד אלהים את האדם">. וייצר בתרין יודי"ן אשלים תיקונא גו תיקונא. <ומסביר וייצר בשני יודי"ן היינו בשני ציורים שתי צורות מלובשות זה בזה אשלים המאציל תקון בתוך תקון>. תרין יודי"ן למה רזא דעתיקא קדישא ורזא דזעיר אפין. <שני יודי"ן למה רומזים על סוד עתיקא קדישא הוא פרצוף אריך אנפין, ועל סוד פרצוף ז"א (זעיר אנפין)>. וייצר מה צר דצר צורה בגו צורה. <ומה שכתוב וייצר, מה צר, צר צורה בתוך צורה>. ודא הוא וייצר ומהו צורה בגו צורה תרין שמהן דאיקרון שם מלא ה' אלהים ודא הוא רזא דתרין יודי"ן דצר צורה גו צורה תיקונא דשמא שלים ה' אלהים. <ומה הם שתי הצורות הם שמות הוי"ה ואלהי"ם, שם הוי"ה הוא אריך אנפין, ושם אלהי"ם הוא ז"א ובהתלבשותם זה בזה הם שם מלא>. ובמה אתכלילו בדיוקנא עילאה דא דאיקרי אדם דכליל דכר ונוקבא. <ושואל במה נכללו אלו השנים ומשיב בצורה העליונה הזאת הנקראת אדם היינו אדם הראשון הכולל זכר ונקבה כי גם חוה היתה כלולה בו>. את לאפקא ולמסגי (זיווא) [זיינא] דנפיק מיניה מדכר ונוקבא. <ועל זה כתיב "את האדם" "את" להוליד ולרבות מיני התולדות שיצאו ממנו הינו מאדם וחוה>. עפר מן האדמה טברקא דגושפנקא גו בגו. <"עפר מן האדמה" מכפל הלשון דהיינו עפר ואדמה אנו למדים שכמו האבן החותם המוטבעת וקבועה בטבעת כך הנשמה הקבועה בתוך הצלם מוטבעת בגוף>. וכל דא למה בגין לאשתלפא ולעיילא ביה סתים דסתימאי עד סופא דכל סתימין. <ולמה עשה כך הקב"ה כדי להמשיך מלמעלה על האדם את הסתום מכל סתום אור אריך אנפין ועד סוף כל הסתומים היינו אדם קדמון שיוכל האדם בהתעלותו להגיע עד תכלית המעלה>. הה"ד ויפח באפיו נשמת חיים נשמתא דעילאין ותתאין תליין מההוא נשמתא ומתקיימין ביה. <ועל זה נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים" נשמה שכל חיי העליונים והתחתונים דהיינו אבי"ע תלויים בה ומתקיימים בה היא המחייה אותם>. ויהי האדם לנפש חיה לאתרקא ולעיילא בתיקוניה בגונא דא ולאשלפא מההוא נשמתא מדרגא לדרגא עד סיפא דכל דרגין. <"ויהי האדם לנפש חיה" זהו סוף הפסוק שמסביר שעל ידי הנפש חיה יכול האדם להוריק נשמתו מגופו דהיינו להעלותה עד סוף כל הדרגין>. בגין דהוי ההוא נשמתא משתכח בכולא ומתפשטא בכולה ולמיהוי הוא בלחודוי. <והמשיך נשמה מאור אין סוף מפרצוף לפרצוף ולהאיר בכל הפרצופים ולקבל אור מחלקו הראוי לו מכל הפרצופים. לייחד את כולם בייחוד אחד ולקשר כל העומות כולם בישראל>. ומאן דפסיק נשמתא מעלמא כמאן דפסיק האי נשמתא ומתחזי דאית נשמתא אוחרא בר מהאי. <ומי שמפסיק את היחוד הזה מן העולם הוא כמי שמפסיק את הנשמה הזו שהיא אור אין סוף ברוך הוא מלהאיר מטה ומראה כאילו ח"ו יש נשמה אחרת חוץ מאדם קדמון דהינו רשות אחרת ח"ו>. ויונתן תרגם עפר מן האדמה עפרא מאתר בית מקדשא וכבר רמזתי זה ולפי הפשט רמז ויפח באפיו על מעלת הנפש יסודה וסודה כי הזכיר בה שם מלא והיא רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו זהו ונשמת שדי תבינם (איוב לב ח) כי היא מיסוד הבינה על דרך אמת ואמונה:

105 קה

ויטע ה' אלהים גן בעדן וגו'. הנה קודם חטאו של אדם היו צורותיו שלמים בגן עדן כיום הבריאה. אמנם לאחר שקצץ בנטיעות במחשבתו הרעה קוצצו נטיעותיו מדה כנגד מדה ועל כן סדר הנה ענין הגן עדן ולא הזכיר מיד ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו ואף כי חטאו במעשה היה אחר פירוד הצורות מכל מקום חטאו היה כפול וחטא המחשבה היה קודם לכן וענשו היה מדה כנגד מדה. ויטע לא אמר ויצמח רק ויטע על כל פנים הנוטע צריך נטיעה זהו שאמרו רז"ל בב"ר הה"ד ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע (תהילים ק״ד:ט״ז' טז'). אמר רבי חנינא כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בגו עדן. קרא אצילות ההויות והמשכתן עקירה ובריאתן וגדילתן במקומן נטיעה לכך אמרו רבותינו ז"ל ישבעו חייהם ישבעו מימיהם ישבעו מטעתן כי כל סבה מקבלת מן הסבה שלמעלה ממנה החיים שואב מן המקור והמים מן החיים והנטיעה מן המים כל אחת צופה לשל מעלה ממנה:

106 קו

ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"ז א'] תא חזי כולהו נטיעים הוו רשימין דקיקין לבתר עקרן הקדוש ברוך הוא ושתיל לון באתר אוחרא ואתקיימי. <תרגום - בוא וראה כל הנטיעות היינו הספירות היו רשומות דקות היינו רושם דק בסתום היינו באבא אחר כל הוציאם הקב"ה ושתלם במקום אחר היינו באמא ואתקיימו בסוד העיבור>. הנה כוונת רבותינו ז"ל כי הנטיעות האלו הם ההויות הנקראות נטיעות וארזי לבנון כעניין שאמרו רבותינו ז"ל במדרש תילים אשריהם הצדיקים שהם מדמין הנטיעות לנוטעה ואת הצורה ליוצרה. ועקירתן הוא מן האין והבן זה כי משם נאצל הכל והארבע יסודות נאצלו משם שנאמר כי יש לכסף מוצא (איוב כח א). הרוח מן האויר הקדמון והמים מן המים העליונים והאש מן האש ממים והעפר מעכירות המים והם שלשה אמות וזהו מאמרם שמים מהיכן נבראו. והרמז לזה אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. ובספר הזוהר[שם כ"ט א'] אפריון עשה לו וכו'. <תרגום - כתוב "אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון" (שה"ש ג ט)>. אפריון דא תיקונא דעלמא תתאה מעלמא עילאה. <אפריון זהו תיקון של עולם שלמטה מעולם שלמעלה>. דעד לא ברא קדוש ברוך הוא עלמא הוה הוא ושמיה סתים בגויה חד. <עד שלא ברא הקב"ה עולם האצילות היה הוא ושמו סתום בתוך רצון האין סוף אחד>. ולא קיימא מלה עד דסליק ברעותא דמחשבה לקיימא כולא במטין דסמטרא למיברי עלמא. <ולא נגלה דבר עד שעלה במחשבת רצונו לקיים הכל בנתיב של סימטה לברוא עולם>. והוה רשים ובגין ולא קיימא עד דאעטף בחד עוטיפא דזוהר ימינא עילאה וברא שמים. <והיה רושם ובונה ולא מתקיים העולם כי לא היה לא במה להתלבש עד שהתעטף בעטוף אחד של זוהר מחשבת החסד וברא שמים>. ורזא דא בראשית ברא וגו'. [שם ט"ו ב'] והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. <תרגום - "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" (דניאל יב ג)>. אינון קיימין וסמכין עילאין. <הם העמודים והאדנים לההוא אפריון הינו המלכות הנקראת אפריון והם סומכים ובונים את המלכות. המשכילים הם בסוד נצח והוד שמקימים את הגוף היינו התפארת וכך מתתקנת המלכות>. דאינון מסתכלן בסוכלתנו בכל מה דאצטריך ההוא אפריון וסמכין דביה. <והם נקראים משכילים לפי שהם מסתכלים מעצמם בהשכלה לדעת מה שצריכה המלכות ומתקנים בה את הנצח והוד דמלכות>. וסתרא דא כד"א אשרי משכיל אל דל. <ותבין זה הסוד מהפסוק "אשרי משכיל אל דל" (תהלים מא ב) שהדל בושה לו לשאול ואשרי מי שמשכיל מעצמו לדעת>. יזהירו דאי לא יזהירו ולא נהירין לא יכלין לעיינא ולאסתכלא בההוא אפריון בכל מה דאצטריך. <"יזהירו" הנצח וההוד מאירים מן החסדים שאם לא היו מאירים החסדים בנצח והוד לא היו יכולים הם להשפיע למלכות כל צרכה>. כזוהר הרקיע ההוא דקיימה על גבי אינון משכילים דכתיב ביה ודמות על ראשי החיות רקיע כעין הקרח הנורא. <והם מאירים כזוהר הרקיע זה התפארת העומד מעל המשכילים שכתוב בו "ודמות חיה על ראשי החיה רקיע כעין הקרח ההוא" (יחזקאל א כב). החיה היא המלכות וראשי החיה הם הנצח והוד והרקיע הוא התפארת>. זוהר דההוא נהיר לאורייתא. <זוהר, המאיר לתורה היא תפארת דז"א>. זוהר דזהיר לאינון ראשי דההוא חיה ואינון ראשי אינון משכילין דזהרין ונהרין תדיר ומסתכלין לההוא רקיע לההוא נהירו דנפיק מתמן ודא איהו נהירו דאורייתא דנהיר תדיר ולא פסק. <זוהרה, מאיר לנו"ה שהם ראשי החיה הם המשכילים שמאירים תמיד על הרקיע הוא התפארת ומקבלים האור הבא על התפארת מן היסוד שמאיר תמיד ללא הפסקה>. גן בעדן הגן הוא קבוץ האילנות שהם הגדולה והגבורה וכו':

107 קז

ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"ה א'] מאן אינון ארזי לבנון אינון שיתא יומין עילאין דקאמרן ארזי לבנון אשר נטע. <תרגום - מי הם ארזי הלבנון הם ששת ימי בראשית שעליהם נאמר ארזי הלבנון אשר נטע>. בעדן רומז לחכמת אלהים ואמר כי מקום הנטיעות האלו הוא העדן כי משם קבלתם. וטעם מקדם כלומר מן ההוייה הראשונה וסימניך מטע ה' להתפאר (ישעיה סא ג). וישם שם את האדם אשר יצר. האדם העליון רומז לתפארת ישראל הוא באמצע הגן הנזכר. הגן הוא רמז לכנסת ישראל שנאמר גן נעול אחותי כלה כי צריך גדר והשקאה ועבודה כד"א (כמה דאת אמר) לעבדה ולשמרה כן גדרי השכינה הם הכרובים. הצמחים הם שרי האומות ומלכיהם והכל מסתפק מהנהר היוצא מעדן שנאמר עליו נהר פלגיו ישמחו וגו' (תהלים מו ה) והאדם בתוכו כענין שנאמר כי שמי בקרבו:

108 קח

ויצמח ה' אלהים וגו'. אחר שהזכיר בפסוק של מעלה ויטע ה' אלהים ורמז בהם על המדות הפנימיות ועל כן הזכיר בהם לשון נטיעה אמר אחר כך ויצמח ה' אלהים מן האדמה על גן עדן של מטה ועל כן אמר בו מן האדמה ולא הזכיר בו לא עדן ולא נטיעה וצוהו שלא לאכול מן העץ ההוא לפי ששואב כח ויונק מן הנטיעה אשר בעדן:

109 קט

עץ החיים רומז למכריע ראשון. עץ הדעת רומז למכריע שני ולשון דעת מלשון וידע אדם "וידע אלקנה". כד"א ואנכי היודע ועד נאם ה' (ירמיה כט כג) והבן זה. ואמר טוב ורע כי יונק מזרועות עולם טוב מן החסד ורע מן הגבורה. ויש מפרשים עץ הדעת כלומר עץ של דעת וכבר ידעת פירוש חכמה ותבונה ודעת. פרי עץ הדעת היא השכינה לפירוש הראשון רמז כי עץ החיים הוא באמצע האילנות שהם בגן ולכך תרגם אונקלוס במציעות גינתא. ולפירוש השני רמז כי הוא משפיע אל הגן היבש באש וישקנו מימי התשובה והרחמים. וממה שנראה מדעת רז"ל בספר הזוהר כי עץ החיים רומז לתשובה המקבלת מן החכמה הנקראת ראשית וזהו מאמרם כל מימי בראשית מתפלגין תחתיו כי משם קבלת הכל שנאמר והחכמה תחיה בעליה ומן הבינה נחלק השפע לזרועות עולם וזהו מתפלגין תחתיו עד הים הגדול. ועץ הדעת נראה מכוונתם שרומז למכריע ראשון ועל שיונק ויודע אותו החסד הגמור והדין הקשה נקרא עץ הדעת. אמנם הדעת הראשון דעת רוב חכמי הקבלה:

110 קי

ספר הזוהר [שם] הא תנינן דעץ החיים מהלך ת"ק שנים הוא וכל מימוי דבראשית מתפלגין תחותוי. <תרגום - הרי למדנו שעץ החיים הוא מהלך חמש מאות שנים וכל מימי בראשית מתחלקים תחתיו>. ועץ החיים במציעות והוא נטיל כל מימוי דבראשית ומתפלגין תחותוי דהא איהו נהר דנגיד ונפיק שריא עליה ההוא גינתא ועייל בה ומתמן מתפלגין מיא לכמה סטרין. <דהיינו הוא מקבל כל החסדים והגבורת מאריך אנפין שהרי הוא באמצע הגן ממש דהיינו במלכות שהרי אותו הנהר הנמשך ויוצא מעדן דהיינו הבינה שורה על הגן ונכנס בו ומשם מתחלקים המים לכמה צדדים>. ונטיל כולא ימא ולבתר נפיק מיניה לכמה נחלים לתתא כד"א ישקו כל חיתו שדי. <ולוקח הכל אותו הגן ואחר כך יוצאים ממנה ונחלקים לכמה נחלים למטה בעולמות בי"ע כנאמר "ישקו כל חיתו שדי" (תהילים ק״ד:י״א' יא'), אלה המלאכים של עולמות בי"ע>. כמה דנפקי לההוא עלמא עילאה ואשקי לאינון טורין עילאין דאפרסמונא דכיא לבתר כד מטן לעץ החיים מתפלגין תחותוי לכל סטר כפום אורחיה. <וכמו שיוצא השפע מעולם העליון שהוא אימא והיא משקה את ההרים הגבוהים של אפרסמון טהור הם ספירות חג"ת נ"ה אחר כך כשמגיע השפע מאימא הנקרא עץ החיים מתחלקים המוחין לכל ספירה וספירה לפי הראוי לה>. ועץ הדעת טוב ורע. <ולמה נקראת המלכות עץ הדעת טוב ורע שהרי המלכות הנקראת עץ אינה באמצע כדי לייחד בין חסד וגבורה ולמה נקראת דעת ולמה טוב ורע>. בגין דינקא מתרין סטרין. <ומשיב, לפי שיונקת מב' קוים מקו החסד הנקרא טוב ומקו הגבורה שמסופו יונקים החיצונים ונקרא רע>. וידע לון כמה דיניק מתקא ומרירא. <ויודעת המלכות אם יונקת מן המתוק או מן המר>. ובגין דינקא מתרין סטרין. <וכן מתנהגת במדת החסד כשיונקת מהחסד ובמדת הגבורה כשיונקת מהגבורה>. וידע לון ושריא בגוייהו איקרי הכי. <ומכיון שיודעת להבחין ביניהם ושורה בין מימי החסד והגבורה נקראת כך עץ הדעת טוב ורע>. ולכל הפרושים צריך לפרש כי האילנות האלו שרשם אחד למטה אף כי הם שנים בענפיהם שלא לקצץ בנטיעות. ועל כן תרגם אונקלוס על שניהם במציעות גינתא. ואי אפשר לשני אילנות שיהיו שניהם באמצע אלא אם כן הם מורכבים זה בזה ומיוחדים בשרש אחד:

111 קיא

ונהר יוצא מעדן וגו'. פירוש נהר מלשון נהורה בינה הנמשכת מן החכמה העליונה שהוא העדן ואמר יוצא לפי שאינו פוסק. כי האור והשפע הזך הטהור תמיד מתפשט במדות שהם בגן הנזכר זהו להשקות את הגן להשפיע אורו וברכתו וכבודו במדות כדי שיעשה רצונו על ידיהם ולכן אין להפריד האילן מן המעיין הנובע שלא לקצץ בנטיעות:

112 קיב

ספר הזוהר [אדרא זוטא ר"צ ב'] תא חזי שירותא דא דאיקריי אב אתכליל ביו"ד דתליא ממזלא קדישא. <תרגום - בוא וראה כי אבא דאצילות שהוא תחילת הגילוי ונקרא אב לכל העולמות נכלל ביו"ד התלויה במזל הקדוש>. ובגין כך סתימא מכל אתוון אחרן. <ולכן אות יו"ד סותמת כל האותיות האחרות שהם ו"ד>. יו"ד כליל אתוון אחרן יו"ד רישא וסיפא דכולא. <ויו"ד מלאה היא ראש וסוף הכל שהרי י' פשוטה רומזת לאבא ובקוץ התחתון שלה נכללת אימא ואותיות ו"ד שלה רומזות על זו"ן הרי היא רומזת לכל פרצופי אצילות>. וההוא נהר דנגיד ונפיק אקרי עלמא דאתי דאתי תדיר לגנתא ולא פסק. <ואותו הנהר ההוא הנמשך ויוצא נקרא העולם הבא מפני ששפע הבינה בא ואינו נפסק>. והאי עינוגא דצדיקייא לזכאה להאי עלמא דאתי תדיר לגנתא ולא פסק. <וזו הבינה היא עונג הצדיקים שזוכים לעולם הבא תמיד שהרי הבינה משקה את ז"א תמיד ושפע חיות העולמות אינו נפסק>. עליה כתיב וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. <ועליה כתוב "וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו" (ישעיה נח יא)>. וההוא עלמא דאתי איברי ביו"ד הה"ד ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. <והעולם הבא ההוא היינו הבינה נבראה ביו"ד דהיינו בקוץ התחתון זהו שכתוב "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". נהר הוא הבינה היוצא מעדן הוא החכמה להשקות את הגן הוא זעיר אנפין>. מאן הוא עדן דא חכמתא עילאה. <ושואל מי הוא עדן ומשיב חכמה עליונה דהיינו אבא>. ודא יו"ד להשקות את הגן דא הוא ו' ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים דא הוא ד' וכליל כולא ביו"ד. <וזה סוד אות יו"ד, י' הבא להשקות את הגן היא ו' ומשם יפרד והיה לד' ראשים היא ד'>. ובגיני כך אב איקרי לכולא. <ולפיכך הכל נכלל באות יו"ד הנקרא אב לכל העולמות>. והנה לפי זה המאמר העדן רומז לחכמה והנהר לבינה והגן למכריע ראשון והארבע ראשין לדל"ת רבתי שבאחד הרומזת לכנסת ישראל וזה סדר ההשפעה מן החכמה לבינה משם למכריע ראשון ומשם לשכינה וזה רמזו באותיות יו"ד וכבר רמזתי זה. ע"א (ענין אחר) ונהר הוא האור הגנוז כד"א (כמה דאת אמר) כנהר שלום (ישעיה סו יב). וזהו מאמר רבותינו ז"ל מעיין גנים זה יעקב שהוא מעיין לגן. באר מים חיים זה יצחק. ונוזלים מן לבנון זה אברהם. והכל מסתפק מן לבנון מן החכמה. להשקות את הגן זו כנסת ישראל שצריכה השקאה שלא תהא מדת הדין קשה:

113 קיג

ספר הזוהר [שם ל' ב'] ונהר יוצא נהר דאכניש כלא מעומקא עילאה ולא פסק מימוי לעלמין. <תרגום - "ונהר יוצא" הוא היסוד המאסף כל החסדים היוצאים מהבינה דרך היסוד שהוא העומק העליון ואין מימי השפע נפסקים מהיסוד לעולם>. [שם ל"א ב'] להשקות לאשקאה ולקיימא ליה ולאיסתכלא ביה כל מה דאצטריך. <תרגום - "להשקות את הגן" להשקות ולקיים תמיד את הבינה ולהסתכל ולהשגיח בה מה שהיא צריכה לצורך התחתונים>. (שם ל"ה ב') להשקות את הגן דא אתתא ונהר הוה עייל בה ואשקי לה והוה כולא חד. <תרגום - "להשקות את הגן" הגן פירושו הנוקבא דז"א ונהר דהיינו הבינה נכנס בנוקבא ומשקה אותה ונעשה הכל אחד>. דהא מתמן ולתתא הוו פירודא דכתיב ומשם יפרד. <כי משם ולמטה כבר יש פירוד שכתוב "ומשם יפרד">. נקראת החכמה עליונה בשם עדן כי עדן הוא לשון מקור כלומר מקור הנובע מהכתר. ובלשון ערב קורין למקורות מעדן ועל כן אמרה שרה אחרי בלותי היתה לי עדנה כלומר מקור הדמים והחלב שפסקו ממנה. והנה העדן והנהר והגן ר"ת ענ"ג זהו שנאמר וקראת לשבת ענג (ישעיה נח יג). ומלת וקראת לשון המשכה והזמנה צוה להמשיך לשבת שלש סעודות הנרמזים במלת ענ"ג. והנה הסעודה הראשונה בלילה רמז למדת לילה. השנייה לכבוד יום ועל כן קודם לכבוד הלילה. השלישית לעת רצון ויהיה סימן ענג מלמטה למעלה:

114 קיד

ספר הזוהר [אדרא זוטא רפ"ח ב'] אמר ר"ש אסהדנא עלי לכל אילין דהכא דהא מן יומי לא בטילנא אילין תלת סעודתא ובגינהון לא איצטריכנא לתעניתא בשבת ואפילו ביומא אוחרא לא איצטריכנא כל שכן בשבתא. <תרגום - אמר רבי שמעון מעיד אני על עצמי לפני כל נשמות הצדיקים שבאו לכאן שמיום עמדי על דעתי לא בטלתי שלש סעודות אלו ובזכותם לא נצרכתי לתענית חלום בשבת ואפילו בימי החול לא נצרכתי לתענית כל שכן בשבת>. דמאן דזכי בהו זכי למהימנותא שלימתא. <כי מי שזוכה לקיים שלש סעודות בכל שבת זוכה לאמונה שלימה>. חד סעודתא דמטרוניתא. <וסדר הסעודות, סעודה ראשונה של ליל שבת היא סעודת המלכה>. חד סעודתא דמלכא. <וסעודה שניה של שחרית בשבת היא סעודת המלך הקדוש>. חד סעודתא דעתיקא קדישא סתימא דכל סתימין. <וסעודה שלישית של מנחה בשבת שהיא שעת הרצון היא סעודת עתיקא קדישא שהוא סתום תוך אריך אנפין שהם סתומים תוך זו"ן>. אשרי המקיים שלש סעודות הגורם ברכה בכל הששת ספירות ויקבל השביעי תוספת ברכה ובעבורו יתברכו כל ששת הימים. ומשם יפרד מלת שם רומזת לכנסת ישראל הנקראת שם שנאמר ויתיצב עמו שם. ורמז כי משם הוא עולם הנפרדים כי עד שם הכל הוא מיוחד בלי פירוד כלל. והיה לארבעה ראשים הם ד' מחנות שכינה. וכבר רמזנו כי קבלתם מן המרכבה והם רמוזים בשמות הנהרות הנזכרים לפנינו הם סוד הגדולה והגבורה והתפארת והמלכות:

115 קטו

שם האחד פישון. מלת פישון הוא מלשון פושו וסגו רמז למים העליונים המשפיעים לבנין והוזכר תחלה שנאמר עולם חסד יבנה (תהלים פט ג). חוילה מלשון חויא רמז לנחש הקדמוני הבא מן הצפון. ואמר כי הנהר הראשון מקיף אותם וזהו סדר הבנין. ואמר אשר שם הזהב כמו מצפון זהב יאתה. זה"ב הזי"ן רומזת למדת החסד שבעל חסד הופך פניו לכל צד. הה"א היא ראש הגדולה שהיא כסא לחסד. הבי"ת היא רומזת לחכמה שמשם אצילות הכל:

116 קטז

ספר הבהיר מאי דכתיב לי הכסף ולי הזהב משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו שני אוצרות אחד של כסף ואחד של זהב שם של כסף בימינו ושל זהב בשמאלו אמר זה יהי מזומן וקל להוצאה ועושה דבריו בנחת והוא יהיה דבק עם העניים ומנהיגם בנחת הדא הוא דאמר ימינך ה' נאדרי בכח. ואם שמח בחלקו טוב ואם לאו ימינך ה' תרעץ אויב. מאי ימינך ה' תרעץ אויב אמר לו זה הזהב שנאמר לי הכסף ולי הזהב. ולמה נקרא זהב שבו כלולות שלש מדות זכר והוא ז' נשמה והוא ה' וחמשה שמות לנשמה רוח. חיה. יחידה. נשמה. נפש. ומאי עבידתה הכא כסא היא ה' לז' דכתיב כי גבה מעל גבוה שומר (קהלת ה ז). וב' הוא קיומם כמה דאת אמר בראשית. ומאי עבידתה הכא משל למה הדבר דומה למלך שהיתה לו בת טובה נאה ונעימה ושלימה והשיאה לבן מלך ועטרה וקישטה והלבישה ונתנה לו עם ממון רב אפשר למלך זה לצאת חוץ מביתו אמרת לא אפשר לו לשבת כל היום תמיד עמה אמרת לא הא כיצד שם חלון בינו לבינה וכל שעה שצריכה הבת לאביה או האב לבתו מתחברין יחד בחלון הדא הוא דאמרינן כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה. עוד אמרו שם מאי זהב שממנו יוצא הדין:

117 קיז

ושם הנהר השני גיחון וגו'. גיחון הוא רמז לנחש ההולך על גחון המקבל מן הנהר השני הזה הסובב למדת רחמים ומשפיע אליה. ויש מפרשים מלשון כי אתה גוחי מבטן (תהלים כב י). יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו והוא לשון המשכה:

118 קיח

ושם הנהר השלישי חדקל. חדקל רומז לתפארת ישראל מלשון דקל הכלול מזכר ונקבה כי המדה ההיא שלום וריעות:

119 קיט

ספר הזוהר [אדרא רבא קל"ה ב'] כהאי תמר דלא סלקא אלא דכר ונוקבא. <תרגום - כפרי התמר שלא עולה אלא מהפרית הנקבה על ידי פרחי הזכר>. הוא ההולך קדמת אשור לא אמר הסובב אלא ההולך והיודע סוד המרכבה העליונה יודע סוד זה. ואמר כי הנהר הזה הולך למזרח כנסת ישראל המעשרת והמעטרת. פרת רמז לשכינה שמימיה פרין ורבין ולא הזכיר בנהר הזה סבוב והליכה כי הוא מסובב מכולן ושם המעיין פוסק כדאמרינן כל הנחלים הולכים אל הים רמז לג' הנחלים הנזכרים. על הנהר השלישי והרביעי רמז הכתוב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש (איוב יד יא). ורמז על זמן גלות השכינה והנהר רמז למה שנאמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב (ישעיה נז א) רמז ללב הידוע. מריח מים העליונים יפריח וגומר (איוב יד ט). כמה דאת אמר העניים והאביונים מבקשים מי"ם ואי"ן (ישעיה מא יז). קרא שש קצוות עניים בזמן הגלות ואמר כי מבקשים המי"ם והאי"ן כמה דאת אמר מאין יבא עזרי:

120 קכ

ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן וגומר. מבואר הוא ממה שקדמנו. ואמר לעבדה ולשמרה כי היא צריכה עבודה והשקאה מן האדם העליון ואף לפי הפשט המדבר באדם התחתון רמז כי היא צריכה לפעולת האדם התחתון בארץ התחתונה הצריכה עבודה. בראשית רבה לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות שנאמר תעבדון את האלהים על ההר הזה הדא הוא דאמרינן תשמרו להקריב לי במועדו. בסוד הקרבנות יתבאר זה כי השכינה מקבלת תחלה מן הקרבנות. שנאמר יעלו על רצון מזבחי (ישעיה ס ז) ולשון שמירה כמו שמור את יום השבת והבן זה. עניין אחר לעבדה ולשמרה לעבדה בפנים ולשמרה מבחוץ שלא תינק מכחות הטומאה כמה דאת אמר לא תביא אתנן זונה והבן:

121 קכא

ויצו ה' אלהים וגומר. בראשית רבה אמר רבי לוי צוהו על שבעה מצות. ויצו זו עבודה זרה כמה דאת אמר כי הואיל הלך אחרי צו (הושע ה יא). ה' זו ברכת השם כמה דאת אמר ונוקב שם ה' (ויקרא כד טז). אלהים אלו הדינין שנאמר אלהים לא תקלל. על האדם זה שפיכות דמים שנאמר שופך דם האדם. לאמר זה גילוי עריות שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו. מכל עץ הגן על הגזל. אכול תאכל ולא אבר מן החי:

122 קכב

ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"ו א'] אמר רבי יוסי הא דתנינן דפקיד ליה קודשא בריך הוא על עבודה זרה. <תרגום - אמר רבי יוסי הרי למדנו שצוהו הקב"ה על עבודה זרה ושפיכות דמים וגילוי עריות>. וכי כמה בני נשא הוו בעלמא דאיהו איצטריך דא. <ומקשה וכי כמה אנשים היו בעולם שהיה צריך הקב"ה להזהירו עליהם>. אלא ודאי כולא על האי אילנא בגין דביה אחידן. <ומשיב אלא ודאי כל אלו המצוות היו רק על אילן זה עץ הדעת שבו נאחזו כל אלו המצוות>. דמאן דנטיל ליה בלחודוי עביד פרישו. <כי כל מי שלוקח אותו לבדו דהיינו שפע מהמלכות בלי חבור עם ז"א עושה פירוד בין ז"א לנוקביה>. ונטיל ליה באוכלוסין דלתתא דאחידן ביה. <ולוקח אותה שתשפיע למטה בקליפות של בי"ע שנאחזות בה>. ונטיל עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. <ולקח בזה על עצמו איסורי עבודה זרה ושפיכות דמים וגילוי עריות>. עבודה זרה באינון רברבן ממנן. <עבודה זרה הוא עובר על ידי שממשיך שפע לשרי מעלה הממונים על אומות העולם שנחשבים כעבודה זרה>. שפיכות דמים בהאי אילנא תליין דאיהו גבורה תתאה דאחיד בגבורה דלעילא וסמאל אתפקד על דא. <שפיכות דמים הוא עובר כי כוחות של שפיכות דמים תלויים בעץ הדעת שהוא הגבורה התחתונה האוחזת בגבורה העליונה שסמא"ל שרו של עשו נתמנה על זה>. גילוי עריות אשה היא ואסור לזמנה לאיתתא בלחודהא אלא עם בעלה דלא יהא חשוד בגילוי עריות. <גילוי עריות הוא עובר משום שעץ הדעת אשה היא נוקבא דז"א ואסור להזמין אשה לבדה אלא ביחד עם בעלה שלא יהא נחשד על העריות>. ועל דא בכולא אתפקד בהאי אלנא. <ועל כל אלו המצוות נצטוה באיסור האילן שהוא עץ הדעת>. כיון דאכל מיניה בכולא עבר דהא כולא אחיד ביה. <וכיון שאכל ממנו עבר בכולם כי כולם נאחזים בו>. רבי יהודה אומר כולא הכי הוא ואסור לאתיחדא עם אתתא בלחודהא אלא אם כן בעלה עמה. <רבי יהודה אמר כל זה ודאי כך והוא האיסור להתייחד עם אשה לבדה אלא אם כן בעלה עמה>. ואף כי האמת הוא כי השבע מצות נצטוו בני נח אף על פי כן נרמז בהם הסוד הנזכר כי אזהרת עבודה זרה שלא לקצץ בנטיעות ואזהרת שפיכות דמים גם כן כי המקצץ אותה מן הבנין הרי שופך דמים. גם אזהרת גילוי עריות שלא יתייחד עמה לבדה כעניין אמר במטטרון רק צריך לייחדה באין סוף שלא יהיה כנרגן מפריד אלוף. אזהרת הגזל שלא יהיה גוזל הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל כעניין שנאמר (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וגומר בירבעם. גם איסור אבר מן החי והבן כל זה. ומלת לאמר שאמר שרומז לגילוי עריות תבין מפסוק ואת אמרת קדוש ישראל נאצו (ישעיה ה כד). וכתיב בצע אמרתו (איכה ב יז) ומכאן תבין פירוש מלת לאמר בכל התורה שהרמז בה על השכינה. מכל עץ הגן אכול תאכל רוצה לומר בייחוד הכל שהרי אברהם יצחק ויעקב ודוד שהיו רגלי המרכבה כל אחד אכל מפרי גן עדן ולא קהו שיניהם כי אכלום בייחוד הכל:

123 קכג

ספר הזוהר [שם ל"ה ב'] מכל עץ הגן אכול תאכל. <תרגום - "מכל עץ הגן אכול תאכל">. ושרייא ליה כלא דכולהו בייחודא. <שהותר לו לאכול מכל עץ הגן ביחד אפילו מעץ הדעת אלא יחד עם עץ החיים>. דהא חזינן אברהם אכל יצחק ויעקב כולהו אכלו וחיו. <שראינו שהאבות וכל הנביאים אכלו וחיו היינו נהנו מזיו השכינה בהיותה מחוברת עם בעלה>. אבל אילנא דא אילנא דמותא שריא ביה מאן דנטיל ליה בלחודוי מאית דהא סמא דמותא נטיל. <אבל האוכל מעץ הדעת לבדו אילן המות שורה עליו כאילו אכל סם המות>. ועל דא כי ביום אכלך ממנו מות תמות בגין דקא פריש נטיען. <ועל זה כתוב "ביום אכלך ממנו מות תמות" כיון שמקצץ בנטיעות כלומר שמפריד בין קב"ה ושכנתיה>. רוצה לומר כי לא היתה אזהרה רק שלא יאכל ממנו לבדו שלא יקצץ בנטיעות:

124 קכד

ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וגומר. לפי דעת רבותינו זכרונם לברכה אלמלא שחטא לא מת לעולם כי הנשמה שנופחה בו מהשם יתעלה ויתברך נותנת לו חיים לעד והחפץ האלהי אשר בו בעת היצירה היה דבק בו תמיד ויקיים אותו לעד אמנם כאשר נטה אחרי עצת הנחש המסית נקנס עליו מיתה והנה אחר החטא לא נשלמה בו כוונת היצירה שהיתה לבורא יתברך ויתעלה בבריאת העולם מפני החטא שחטאו ועל כל פנים הכוונה לא היתה לפועל בטל וצריך שתתקיים בתחיית המתים כמו שאני עתיד לפרש לפנינו בפסוק ויגרש את האדם בג"ה (בגזרת האל) כי אז תכלה זוהמת הנחש המסית וישוב העולם לכוונת הבריאה וזהו טעם גדול לתחיית המתים והבן זה מאד. אמנם על דרך הסוד כבר פירשנו האזהרה שלא יאכל ממנו לבדו ועל כן אמר מות תמות כי מדת הדין תפגע בו בעבור שהפרידה מן הבנין כי חפיצה בייחוד לא להיותה זרה:

125 קכה

ספר הזוהר [שם] מות תמות דאילנא דמותא שריא ביה כדקאמר דכתיב רגליה יורדות מות. <תרגום - "מות תמות" לכן נקרא האילן אילנא דמותא אפילו שהיא הנוקבא דקדושא כמו שאמרנו שעליה כתוב "ורגליה יורדות מות" (משלי ה ה)>. ואפשר כי רמז עוד בהזכירו מות תמות למותא תניינא והבן זה:

126 קכו

ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו וגומר. כבר פירשנו כי אדם רומז לתפארת ישראל הכלול מזרועות עולם. עזר כנגדו היא השכינה ועל כן אמרו רבותינו ז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו כי כשהאדם זכאי לפני בוראו אף מדת הדין מסייעתו שנאמר אני בצדק אחזה פניך וגומר (תהלים יז טו) וכשהוא רשע להפך:

127 קכז

ספר הזוהר [אדרא זוטא רצ"ו א'] אתפשטא נוקבא בסטרהא ואתדבקת בסטרא דדכורא עד דאתפרשת מסטרוי ואתית לאתחברא עימיה אפין באפין. <תרגום - על ידי ה' גבורות התפשטה הנוקבא בכל צדדיה אך נשארה דבוקה באבא עד הגיע הזמן שנפרדה מאחורי ז"א על ידי הנסירה, ואז באה להתחבר עמו פנים בפנים>. וכד מתחברן אתחזיין חד גופא ממש. <ואז כשמתחברים פנים בפנים נראים כגוף אחד ממש>. ומהכא אוליפנא דכד דכר בלחודוי איתחזי פלג גופא. <מכן למדנו שגם בתחתונים כאשר הזכר לבדו נראה כחצי גוף>. וכד נוקבא ודכר מתחברן דמי כולא חד גופא ממש. <וכאשר הזכר והנקבה מתחברין נראה כגוף אחד ממש>. והכי הוא אוף הכא כד דכר אתחבר בנוקבא כולא הוא חד גופא ועלמין כולהו בחדו. <וכן גם כאן כאשר הזכר והנקבה מתחברין נראה כגוף אחד וכל עולמות בי"ע בשמחה>. דהא כולהו מגופא שלים. <לפי שכולם מתברכים מגוף שלם>. דהא מטרוניתא אתדבקת במלכא ואשתכח חד גופא. <שהרי המלכה שהיא הנוקבא התדבקה במלך שהוא ז"א ונמצא שהם גוף אחד>. ועל כן ברכאן משתכחן בהאי יומא. <ולכן הברכות נמצאות באותו היום שהוא שבת>. ומהכא מאן דלא אשתכח דכר ונוקבא איקרי פלג גופא. <ומכאן אנו למדים מי שלא נמצא יחד זכר ונקבה היינו שלא נשא אשה נקרא חצי גוף>. ולית ברכתא שריא במלה חסרה במלה פגימא אלא באתר שלים במלה שלים ולא בפלגות מלה. <ואין הברכה שורה בדבר פגום וחסר אלא במקום שלם ובדבר שלם ולא בחצי דבר>. ובפלגות מלה לא אתקיים לעלמין ולא אתברכא לעלמין. <וחצי דבר אין לא קיום לעולם ולא מתברך לעולם>. והנך רואה כי בריאת חוה היה כמאמר עשירי כי היא עשירית לבנין:

128 קכח

בראשית רבה לא טוב היות האדם לבדו תאני כל מי שאין לו אשה שרוי בלא טובה בלא עזר בלא שמחה בלא ברכה בלא כפרה. בלא טובה שנאמר לא טוב. בלא עזר שנאמר אעשה לו עזר. בלא שמחה שנאמר ושמחת אתה וביתיך. בלא ברכה שנאמר להניח ברכה אל ביתיך. בלא כפרה שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו. ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר אף בלא חיים שנאמר ראה חיים עם האשה. רבי חייא בר גמדי אמר אף אינו אדם שלם שנאמר ויברך אותם ויקרא את שמם אדם. ויש אומרים אף ממעט את הדמות שנאמר כי בצלם אלהים מה כתיב אחריו ואתם פרו ורבו. ובפרקין דרבי יוסי מסיים בה בלא חומה בלא כבוד בלא עושר בלא עטרה בלא רצון. בלא חומה שנאמר נקבה תסובב גבר. בלא עושר שנאמר אשת חיל מי ימצא בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. בלא עטרה שנאמר אשת חיל עטרת בעלה. בלא רצון מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מיי'. הביא ראיה לשמחה וברכה וכפרה ממלת בית כי היא בית אל שנאמר בכל ביתי נאמן הוא. והבן אומרו בלא עטרה ובלא רצון ששמה כך. וממה שאמרו ממעט את הדמות רוצה לומר מחליש כח המרכבה העליונה כמו שרמזתי בפסוק ואד יעלה מן הארץ. ומכאן תבין סוד זווג האדם באשתו כמה גדול הוא כשהוא לשם שמים ובקדושה עוד נרמז בפסוק זה כשהאדם לבדו בלתי זיווג אזי היא עת רעה חרב לה' מלאה דם (ישעיה לד ו) תטחן לאחר אשתי (איוב לא י) וגומר. והיא מלאה מכחות הטומאה:

129 קכט

ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגומר. סמך החיה לשדה כי עקר קבלת החיה הנזכרת היא משדה של תפוחים שנהרג בו הבל. ועוף השמים הם המלאכים שנאמר עליהם ובשתים יעופף. לראות מה יקרא לו רוצה לומר שהאדם הנזכר ישפיע להם. וכבר פירשנו לשון קריאה שהוא לשון המשכה והזמנה. הוא שמו. כן הוא סדר פעולתו המשתלח לרחמים הוא ממים המשתלח לדין הוא מאש כי כפי יסודם כך הוא שליחותם ואין אחד מהם עושה שתי שליחויות כי המלאכים אשר כחן וסבתן מצד ימין הם מלאכי רחמים ואשר הם מצד שמאל הם מלאכים ממונין על הדין ולכך לא יתכן שיהיה מלאך אחד עושה רחמים ודין כי הממונה על הרחמים והבא מכחו לא יתכן לעולם לעשות דין וכן הבא מצד שמאל לא יבא לעולם על הרחמים אך מלאך אחד לשני דברים של רחמים או של דין וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה שמיכאל בישר את שרה והציל את לוט שהכל רחמים:

130 קל

ויקרא האדם שמות וגומר. רוצה לומר כי קודם חיבור הצורות פנים בפנים לא היה האדם הגדול בשלימות:

131 קלא

ויפל ה' אלהים תרדמה וגו'. נרמז בפסוק זה סוד אצילות השכינה:

132 קלב

ספר הזוהר [אדרא רבא קמ"ב ב'] תאנא בצניעותא דספרא כל דינין דמשתכחין מדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסיפא. <תרגום - למדנו בספרא דצניאותא שכל הדינים הנמצאים מז"א הם קשים בתחילתם אבל הם נוחים בסופם>. וכל דינין דמשתכחין מנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסיפא. <וכל הדינים הנמצאים בנוקבא הם נוחים בתחילתם אבל קשים בסופם>. ואלמלא אתעבידו כחדא לא יכלין עלמין למסבל עד דעתיק דעתיקי סתימא דכולא פריש דא מן דא וחבר לון לאתבסמא כחדא. <ואם לא שהיו נעשים כאחד לא היה העולם יכול לסבול עד שעתיק דעתיקין הסתום מכל הפרישם זה מזה ואחר כך חיבר אותם שיתבשמו יחד>. וכד פריש לון אפיל דורמיטא לזעיר אפין ופריש לנוקבא מאחורי סטרוי ואתקין כל תיקונהא. <וכשהפריש ביניהם הפיל תרדמה על ז"א והפריד הנוקבא מאחורי צדדיו ועל ידי זה התקין אותה בכל התיקונים הראויים לה>. ואצנעא ליומא דיליה למתבא לדכורא. <והצניע אותה ליום שלו היינו לשבת להביאה לזכר>. הה"ד ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן. <וזה שכתוב "ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן">. מהו ויישן האי דכתיב ביה עורה למה תישן יי'. <מהו ויישן היינו שכתוב בו "עורה למה תישן יי">. ויקח אחת מצלעותיו מהו אחת דא היא נוקבא וסלקא ואתתקנת באתרא שקיע רחמי וחסד. <"ויקח אחת מצלעותיו" מהו אחת זו היא הנוקבא ועלתה ונתקנה במקום הדינים ונשקעו ונתפשטו עליה רחמים וחסדים מחסד עליון>. הה"ד ויסגור בשר תחתנה. וכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. <זה שכתוב "ויסגור בשר תחתיה" וכתוב "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר">. ובשעתא כד בעי למיעל שבתא הוה ברי רוחין ושדין לעלמין. <ובשעה שהשבת רצתה להכנס דהיינו בין השמשות אז חטא אדם הראשון גרם והיה בורא רוחות ושדים שהם מזיקי עולם>. ועד לא סיים לון עד דאתית מטרוניתא בתיקונוי ויתיבת קמיה. <וטרם שגמרם באה המלכה בכל תיקוניה וישבה לפניו>. אנח לאינון בריין ולא אשתלימו. <ובשעה שישבה לפניו הניח אלו הבריות שלו נשלמו>. והרמז לעניין זה אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבאי הם דברי הקדוש ברוך הוא לשכינת עוזו אתי היית בתוך ההויות הסתומות והעמוקות בחכמה הנרמזת בלבנון אתי מלבנון תבאי כי משם נאצלות שניהם כענין שנאמר על חכמה אחרונה בית נתיבות נצבה (משלי ח ב). ורמז בזה המאמר כי העולם אינו מתקיים בלעדם:

133 קלג

ספר הבהיר אמר לו לבו להקדוש ברוך הוא לכה דודי נצא השדה לטייל ואל אשב תמיד במקום אחד ומאי לבו לב הוא והוא שלשים ושתים והיו סתומים ובהם נברא העולם ומאי שלשים ושתים אמרו לו שלשים ושתים נתיבות משל למלך שהיה בחדרי חדרים ומנין החדרים שלשים ושתים כל החדרים יש לכל אחד נתיב נאה למלך זה ליכנס הכל בחדריו על דרך נתיבות אמרת לא נאה לו שלא לגלות פניניו ומשבצותיו וגנזיו וחמודותיו אמרת לא מה עשה נגע בבת וכלל בה כל הנתיבות ומלבושיה והרוצה להכנס בפנים יכנס הנה ונשאה למלך גם נתנה לו במתנה לפעמים קורא אותה באהבתו בה אחותי כי ממקום אחד היו לפעמים קורא אותה בתי כי בתו היא לפעמים קורא אותה אמי והרמז על זה כי לב רמז לשכינה הכלולה משלשים ושתים נתיבות והיותה עם המלך בחדרי חדרים רמז לקודם האצילות ועל כן קורא אותה אחותי כי ממקור אחד נאצלו ולפעמים בתו היא בתו של אברהם אבינו עליו השלום:

134 קלד

מדרש חזית שאל רבי שמעוון בן יוחאי את רבי אלעזר בר רבי יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו אמר לו משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי היה קורא אותה בתי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי כך בתחלה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל וקראה בתו הדא הוא דאמרינן שמעי בת וראי והטי אזנך (תהלים מה יא) לא זז מחבבה עד שקראה אמי שנאמר ולאומי אלי האזינו (ישעיה נא ד) עמד ר"ש בן יוחאי ונשקו על ראשו אמר אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה מפיך דיי. ויקח אחת מצלעותיו אחת כד"א אחת היא יונתי תמתי והרמז לשכינה:

135 קלה

ספר הזוהר [אדרא זוטא רצ"ו א'] אל תקרי תמתי אלא תאומתי. ועוד אמרו רז"ל פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי אחותי במצרים שנתאהוו לי בשני מצות בדם פסח ובדם מילה. רעייתי בים שנתרעו לי ואמרו יי' ימלוך לעולם ועד. ועוד יונתי במרה שנצטיינו לי כיונה במצות תמתי בסיני שנתאמו לי ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. רבי ינאי אומר תומייתי לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני. רבי יהושע בשם רבי לוי אמר תומייתי מה התאומים הללו חשש אחד מהן ראשו חבירו מרגיש כך אמר הקדוש ברוך הוא עמו אנכי בצרה ובמלת צלע נתעוררו רבותינו זכרונם לברכה בבראשית רבה רבי שמואל בר נחמני אמר מסתרוי כד"א ולצלע המשכן השנית ושמואל אמר עילעא אחת מבין שתי הצלעות. רמז ר' שמואל לצלע המשכן כי המשכן רומז אליה ושמואל אמר מבין שתי צלעות רמז לצלעות העליונות והבן זה. ועל זה האצילות רמז הכתוב ואנכי נטעתיך שורק כולה זרע אמת (ירמיה ב כא) כלה כתיב רמז לכלה הכלולה מן הכל שהיא זרע אמת כמה דאת אמר תתן אמת ליעקב ומכאן תבין סוד זיווג חתן וכלה ומצות פריה ורביה ותדע ותשכיל ממוצא דבר כי כל ההויות הם כמער איש ולויות כאיש המעורה בלויה שלו והעולם התחתון שהוא צל העולם העליון הוא כך כמו שאמרו רז"ל בספר הבהיר אמר רבי עקיבא כל מה שברא הקדוש ב"ה בעולמו ברא זה כנגד זה שנאמר גם את זה לעומת זה עשה האלהים. ובפרק המוכר את הספינה אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם. ובספר הזוהר [שם] תפארת ה' נצח והוד צבאות ובגין כך ה' צבאות. <תרגום - הוי"ה הוא בתפארת, ונצח הוד יחדיו נקראים צבאות. ולכן שקוראם הנביא יהו"ה צבאות זאת הנבואה באה מתפארת נצח והוד>. אמה דדכורא סיומא דכל גופא ואיקרי יסוד. <האמה של הזכר הוא סיום כל הגוף ונקרא יסוד>. והוא הוא דרגא דמבסם לנוקבא. <וזהו המדרגה המבסמת את הנוקבא דהיינו ממתיק את גבורות הנוקבא>. וכל תיאובתא דדכורא לגבי נוקבא בהאי יסוד. <וכל תאות הזכר אל הנוקבא בזה היסוד להמתיק הגבורות בחסדים שביסוד שלו>. עייל לנוקבא לאתר דאקרי ציון וירושלם דהתם אתר כסותא דנוקבא כבית רחם לאתתא ובגין כך כתיב כי בחר ה' בציון אוה למושב לו. <ולכך כתיב "כי בחר יי' בציון אוה למושב לו" (תהלים קלב יג) בחר הוי"ה הזכר בציון היא הנוקבא שתהיה לו למושב>. כד אתפרשא מטרוניתא ואתחברא במלכא אפין באפין במעלי שבתא אתעביד חד גופא וכל עלמין אתברכן ואשתכחו בחדוותא ע"כ. <כאשר נפרדה המלכה מהזכר בנסירה ויתחברה למלך פנים בפנים בליל השבת אז נעשה גוף אחד שלם וכל העולמות מתברכים ונמצאים כולם בשמחה>. ובעבור כי האשה כנגד המלכות על כן אמרו רז"ל אוקירו נשייכו ואתעתרו כענין שנאמר מצפון זהב יאתה וכענין שאמרו רז"ל חדשים לקטורת באו והפיסו כי היתה מעשרת (יומא כ"ו.):

136 קלו

בראשית רבה דרש רבי אלעזר בן עזריה כל מי שמבטל פריה ורביה מעלין עליו כאלו שופך דמים ומבטל את הדמות רבי עקיבא אומר כאלו ממעט את הדמות. אחרים אומרים גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה אין זרעך אחריך על מה שכינה שורה על העצים ועל האבנים. רמז בזה המאמר כי בזמן שהשפע למטה מצויה למעלה. ובהפך הפך ודוחק רגלי השכינה וממעט דמותה. ובמדרש תילים בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שהקב"ה מיחד שמו על הזיווג. בתורה מנין שנאמר מיי' יצא הדבר. בכתובים מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מיי'. בנביאים שנאמר בשמשון ואביו ואמו לא ידעו כי מיי' היה הדבר. ועל כן אמרו רבותינו ז"ל אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו לרמוז לבת זוג אדם העליון יתברך ויתעלה. ועל כן תקנו לאשה עישור נכסים כי היא העשירית שבבנין ושעת העונה היא חצות הלילה כמעשה דאימא שלום אשת ר' אליעזר הגדול:

137 קלז

ובספר הזוהר [קדושים פ"א א'] תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמריה לא לישתמיש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא. <תרגום - בוא וראה מי שרוצה לקדש את עצמו בשעת התשמיש ברצון קונו לא ישמש מטתו אלא מחצות לילה ואילך או בחצות לילה>. דהא בההיא שעתא קודשא בריך הוא בגנתא דעדן וקדישא עילאה אתרעי. <שבאותה השעה הקב"ה נמצא בגן עדן וקדושה עליונה מתעוררת ושורה על המתקדש>. וכדין שעתא הוא לאתקדשא האי לשאר בני נשא. <ואותה השעה של חצות ימי החול היא ראויה להתקדש לשאר בני אדם>. ותלמידי חכמים בפלגות ליליא שעתא דלהון למיתב למילעי באורייתא לאזדווגא בכנסת ישראל לשבחא למלכא קדישא. <אבל תלמידי חכמים חצות לילה להם לשבת ולעסוק בתורה, להתייחד עם השכינה ולשבח למלך הקדוש>. ובליליא דשבתא דרעותא דכולא אישתכח ההא זיווגא דלהון בההיא שעתא לאפקא רעוא דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל. <ובלילות שבת שאז שעת רצון בכל העולמות נמצא הזיווג שלהם שמכוונים ומוציאים רצון הקב"ה וכנסת ישראל>. כמה דאתמר בנים אתם לה' אלהיכם. <כמו שנאמר "בנים אתם לה' אלהיכם">. ואילין איקרון קדישין דכתיב קדושים תהיו. <ואלו נקראים קדושים היינו שבאותה השעה בחיבור מושכים נשמות קדושות מאצילות ואלו הבנים נקראים קדושים>. זהו מאמר רז"ל שאמרו עונתן של תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת. כבר ידעת כי השבת היא הכלה הכלולה מן הכל ואז היא זמן עונתה והבן זה:

138 קלח

ספר הזוהר. <(המשך לזוהר בעמ' פ"ג דיבור המתחיל תאנא בצניעותא דספרא)>. [אדרא רבא קמ"ג] כיון דמטרוניתא יתבת עם מלכא ואתחברו אפין באפין מאן הוא דעייל בינייהו מאן הוא דיקרב בינייהו. <תרגום - כי מאחר שהמלכה יושבת עם המלך ונתחברו פנים בפנים מי יכנס ביניהם מי הוא שיקרב אליהם>. בגיני כך סתמא דמלה עונתן של תלמידי חכמים דידעין רזין דנן משבת לשבת. <ולכך סתם דבר הייחוד של תלמידי חכמים שיודעים סוד זה של שעת הייחוד העליון שהוא בליל שבת אחר חצות>. וכד אתבסמו דא בדא יומא דכולא אתבסמו ביה ובגין כך אתבסמו דינין דא בדא ואתתקנו עילאין ותתאין. <וכאשר התחברו ונמתקו זה בזה יום השבת הוא יום שכל העולמות נמתקים בו ובשביל ייחוד זה נמתקו הדינים זה בזה ונתתקנו העליונים והתחתונים>. ועל הזיווג הטהור הזה רמז הכתוב בדברי הימים וירחמיאל נשא אשה אחרת ושמה עטרה והבן זה מאד. ונקראת עטרת שבה מעטרות כל המעלות אשר לפניה וכלולה מכלם ועל כן עשה שלמה המלך שש מעלות לכסא הכלל הוא לחברם יחד ולא לקצץ ביניהם כמה דאת אמר ורוח אחד לכל. וכתיב עורי עורי לבשי עוזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלם עיר הקודש (ישעיה נב א) וכשתתבונן בפסוק זה תמצא יחוד ציון וירושלם רוצה לומר מדת רחמים במדת הדין וייחוד ירושלם של מעלה בתפארת ישראל. נמצא שייחד ממטה למעלה וממעלה למטה במסכת ברכות תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. ואמר ר' יצחק כל הנותן מטתו בן צפון לדרום הויין לי בנים זכרים שנאמר וצפונך תמלא בטנם (תהלים יז יד). כבר ידעת סוד צפון ודרום שהם זרועות עולם ומזרח שם לאור הגנוז ומטתו של מלך שהשלום שלו היא במערב כמה דאת אמר ויאסוף רגליו אל המטה התבונן כמה סוד גדול יש בנתינת המטה בין צפון לדרום:

139 קלט

ספר הזוהר [במדבר קי"ח ב'] ורזא דא אוליפנא קודשא בריך הוא יהיב מטתו בין צפון לדרום ואחידת להאי ולהאי. <תרגום - וזה הסוד למדתי שהקב"ה נותן מטתו בין צפון לדרום, ונאחזת המלכות שהיא המטה לכאן ולכאן>. ועל דא רזא הוא לבני נשא דיהבי מטתם בין צפון לדרום. <ולפי זה הסוד נותנים אנשים מטתם בין צפון לדרום>. והכי אוליף לי אבא והוויין להו בנים זכרים דהא אכוון כלפי הימנותא עילאה בשלימותא דכולא לגבי קודשא בריך הוא דאיהו בין צפון לדרום ולגבי כנסת ישראל דאיהי בין צפון לדרום. <וכך לימדני אבי רבי שמעון שעל ידי זה נתהווין להם בנים זכרים משום שנתכוון כלפי האמונה העליונה בשלמות הכל, שראויה להעשות לגבי הקב"ה וגבי כנסת ישראל>. ודאי הויין להו בנים זכרים. <ובזכות זה ודאי יהיו לו בנים זכרים>. ובכולא בעי לאחזאה עובדא [כגוונא] דלעילא וכמה דאחזיאו עובדא לתתא דכי ודאי איתער לעילא ואוקמוה. <ובכל דבר צריך לעשות המעשה כדוגמת מעלה כי במה שמראה ועושה האדם את מעשיו למטה ככה מעורר שורש המעשה למעלה. וכבר ביארו כך החברים>. הבן זה המאמר מאד כי כפי הפעולה הנעשה למטה כך נעשה למעלה ועל כן דמה הקדוש ברוך הוא את ישראל לחתן ולכלה שנאמר ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך (ישעיה סב ה) וכתיב והיית עטרת תפארת (שם) וגו'. במסכת נדה שלשה שותפין יש בו באדם וכו' אביו מזריע לובן ואמו מזרעת אודם ר"ל זרע האם אדום כי היא מצד הדין וזרע האב הרומז לרחמים הוא לבן והמוח שבראש הוא מאביו ובו כל התולדות שלפניו כי על כל פנים מוח הבן נמשך ממוח האב והמוח הוא כמין יו"ד ובו החכמה והבינה כי אם יבא במוח שום הפסד מיד האדם מבולבל בדעתו ובו עומדים בכח כל תולדות האדם ומשם יפרדו והם בו כמין רשימות דקות בתכלית הדקות ועכ"פ התאוה באה מרצון הנפש ונשמת הזכר ונשמת הנקבה יונקות מנשמת הב"ה ולכך התקינו לומר שלא עשאני גוי כי לפעמים מתחלפות הנשמות ומטעם זה בא העקרות ועל ידי התאוה נדבקות הנפש בנפש ולפי שבמוח כל תולדות האדם אמרו בבראשית רבה קול דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו. והטפה שהולד נוצר ממנו נמשכה מן המוח ומתפשטת בחוט השדרה ומשם לגידים אילך ואילך עד הברית ומשם קבלת האשה. ועתה הבן השבח כי דוגמתו ממש הוא במרכבה עליונה כי האצילות נמשך מן ההוייה הראשונה הנרמזה במוח לחוט השדרה הרומז לתפארת ישראל ומשם לצדיק שהוא הברית והבן כל זה ועל כן קרא הכתוב משכב ידיעה לפי שהטפה באה ממקום הדיעה. אשרי המקדש עצמו בשעת תשמיש ואשרי הולד הנוצר מן הטפה ההיא כי כפי המחשבה יהיה העובר וזה הענין כולו פלא נורא מאד. ובספר הזוהר [קדושים פ' א'] רבי יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישליף נפשא דכשרא לבריה. <תרגום - רבי יהודה אומר מי שאינו חס על נפשו לתקנה על ידי עסק התורה איך יוכל להמשיך נפש כשרה לבנו>. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דקודשא בריך הוא ומקדשי גרמייהו בקידושא דמלכא ואישתכחו קדישין בכולא. <אשריהם הצדיקים העוסקים בתורה ויודעים דרכי הקב"ה ומקדשים עצמם בעת התשמיש בקדושת קונם ונמצאים קדושים בכל>. ובגין כך משתלפא רוחא דקדשא מלעילא ובנייהו כולהו זכאי קשוט ואיקרון בני מלכא בנין קדישין. <ולפיכך ממשיכים הם רוח של קדושה מלמעלה לבניהם ובניהם כולם צדיקי אמת ונקראים בני המלך בנים קדושים>. ווי להון לרשיעייא דכולהו חציפין בעובדייהו בגין כך ירתי בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבה. <אוי להם לרשעים שכולם הם חצופים במעשי תשמישם ולכך יורשים בניהם נפש חצופה מצד הטומאה>. כמה דכתיב ונטמאתם בם אתא לאסתאבא מסאבין ליה. <כמו שכתוב "ונטמתם בם" הבא להטמא מטמאים אותו>. גם צריכה האשה להתברך בשבע ברכות כי היא השביעית ומקבלת משש קצוות שפע וברכה:

140 קמ

ספר הזוהר [נשא קכ"ד א'] וכל נשי עלמא מתברכן בכנסת ישראל ועל דא אתתא דלתתא מתברכא בשבע ברכות דאחידת בה בכנסת ישראל. <תרגום - וכל הנשים בעולם מתברכות עם המלכות ועל כן האשה שלמטה מתברכת בשבע ברכות בחופתה לפי שהיא אחוזה במלכות>. ובמדרש רות אומרים כי בברכת אשר ברא אין להזכיר רק עשרה דברים והם ששון ושמחה גילה ורינה דיצה וחדוה אהבה ואחוה שלום וריעות:

141 קמא

מדרש רות [זוהר חדש פ"ט א'] רבי חנינה פריש כל חד על קיומא ששון חד. שמחה תרין. חתן תלת. כלה ארבע. גילה דיצה אהבה אחוה שלום וריעות עשרה כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. <תרגום - רבי חנינא פירש כל אחד על מקומו וכו'>:

142 קמב

ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. מלת זאת רומזת לשכינה כד"א מאת יי' היתה זאת. וכתיב בזאת אני בוטח. וכתיב זאת העצה היע??צה על כל הארץ וזאת היד (ישעיה יד כו). והזכיר עצם ובשר תבנית גבור וחלש. והנה מאיש לוקחה זאת כמו מאת ה' היתה זאת. גם זאת מעם יי' צבאות יצאה (שם). ויש בזאת גנזי הברכה הרמוזים מאל"ף עד תי"ו והצדיק נקרא זה כענין זה אלי ומכאן תבין פירוש זאת היתה לי כי המדה הזאת נתיחדה לדוד כענין אלהים משפטיך למלך תן וגו' וכתיב בזאת ידעתי כי חפצת בי כי הוא הרגל הרביעי מן המרכבה שנאמר רגלי עמדה במישור זהו עורה אלי משפט צוית ובפסוק בזאת יבא נבאר יותר בגזירת האל. לזאת יקרא אשה מלת אשה הוא מלשון אש והה"א היא השנייה של שם בן ד' אותיות ובמסכת סוטה דרש רבי עקיבא זכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתן. אמר רבא ודאשה עדיפא מדאיש האי מצרף והאי לא מצרף:

143 קמג

ספר הזוהר (לא מצאתי מקור) ת"ח לזאת יקרא אשה. לזאת ולא לאחרת בגין דא דזאת ה' איהי דאתאחדא באש אבל אחרת לא איקרי אש ה' וכד איתער האי אש האי אחרא בגין דלית ה' לאתאחדא באש ועל דא איקרי אש זרה ולא איקרי אשה דהא ה"א לא אשתכח תמן. לזאת יקרא אשה בשלימו דה"א ולא לאחרא. זה המאמר ארמוז די למבין בחטא בני אהרן בגזרת האל. על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. איש כד"א יי' איש מלחמה ובמקומו נרמוז די למבין בג"ה (בגזרת האל). אביו ואמו לזרועות עולם. ודבק באשתו השכינה הכלולה מן הכל ובעבור כי כונתו להשפיע למטה כתוב לשון עזיבה והכל הוא אחדות שלם הנקרא אשכול הכופר:

144 קמד

ספר הזוהר [במדבר קי"ח ב'] מסטרא דאבא אחיד ותליא חסד עילאה מסטרא דאמא תליא גבורא כגוונא דא אחיד כולא דא בדא. <תרגום - מצד אבא שהוא י' נאחז ותלוי חסד עליון מצד אימא שהיא ה' תלויה גבורה כעין זה נאחז הכל זה בזה>:

145 קמה

ויהיו שניהם ערומים וגו'. לפי פשוטו כי קודם החטא היו בעיניהם איברי המשגל כשאר כל האיברים כי לא היה יצר הרע שולט בהם. ועל דרך האמת קודם החטא לא היו בושים לגילוי ערותן אבל לאחר שחטאו באותו המקום ממש כאשר נפרש היו בושים להראות מקום חטאם וזה יתבאר לפנינו בג"ה (בגזרת האל):

146 קמו

והנחש היה ערום וגו'. מלת נחש נראה לי שהוא נגזר מלשון לא תנחשו והכלל הוא כי הוא רמז לרוח הטומאה הבא מן הצפון כי משם יניקתו ומשם נשפעין המחשבות הרעות המטמאות ומדיחות את האדם שנאמר מצפון תפתח הרעה:

147 קמז

ספר הזוהר [זוהר ח"א ס"ד א'] האי נחש איהו דרועא שמאלא די רוח מסאבא אחיד ביה. <תרגום - אותה הנחש היינו בת זוגתו של סמא"ל היא מתקרבת על ידי זרוע שמאלית של רוח הטומאה שהוא הס"מ הרוכב עליה ומתייחד עמה>. בפרקין דרבי אליעזר רוח פנת הצפון משם חשך יוצא לעולם ושם מדור לזיקין ולזועות לרוחות ולשדים לברקים ולרעמים. משם רעה יוצאה לעולם שנאמר מצפון תפתח הרעה:

148 קמח

ספר הזוהר [זהר חדש צו מ"ו] מחשבה רעה בגין דאיקרי איהי רעה דרגא דאיהו רע. <תרגום - מחשבה רעה נקראת משום שהמדרגה שעליה היא רעה>. ובגין כך איקרי מחשבה רעה. <ומשום כך נקראת>. <מחשבה רעה>. הכא קיימי כל רעותין בישין וכל הרהורין בישין וכל זנותין וכל בישין דעלמא. <כאן נמצאים כל הרצונות הרעים וכל ההרהורים הרעים וכל התואבות והרעות שבעולם>. ואיהי קיימא לכל רעותין אילין דאסתאב בר נש בהו כולא. <והיא אותה המחשבה הרעה עומדת על כל הרצונות האלו שהאדם יטמא בהם כולו>. בהאי מחשבה רעה קיימין כמה דרגין מסאבין וכולהו קימין לסאבא ליה לבר נש רעותין באינון הרהורין דמחשבה רעה. <באותה מחשבה רעה זו נמצאים כמה מדרגות טמאות וכולן עומדות לטמא האדם ברצונות ובהרהורים האלו של המחשבה הרעה>. וכדין אסתאב בר נש בהו ואתדבק בההוא סטרא. <ואז נטמא האדם בהם ומתדבק באותו צד>. ומן המדה הטמאה הזאת מקבל שפע סמאל ש??ו של עשו. ועל כן אמרו כי רכב על הנחש והטיל פגם בצורה עליונה ולא נזדקקה עד הקמת המשכן כאשר נבאר:

149 קמט

ספר הזוהר [זוהר ח"א ס"ג ב'] אמר רבי חייא במסכנותא הוה עלמא מיומא דעבר אדם על פקודייא דקב"ה עד דאתא נח ואקריב קרבן ואתיישב עלמא. <תרגום - אמר רבי חייא העולם התקיים בעניות מיום שעבר אדם הראשון על מצוות הקב"ה עד שבא נח והקריב קרבן ועל ??די זה נתיישב העולם>. אמר רבי יוסי לא אתיישב עלמא ולא נפקת ארעא מזוהמת הנחש עד דקיימי ישראל על טורא דסיני ואיתאחידו באילנא דחיי. <אמר רבי יוסי לא נתיישב העולם ולא יצאה הארץ מזוהמת הנחש עד שעמדו ישראל על הר סיני ונאחזו בעץ החיים>:

150 קנ

ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"ה ב'] והנחש. רבי יצחק אמר דא יצר הרע. <תרגום - והנחש, רבי יצחק אמר שהנחש הוא יצר הרע>. רבי יהודה אומר נחש ודאי. <ורבי יהודה אומר שהיה נחש ממש>. אתו לקמיה דר"ש אמר לון ודאי כולא חד וסמאל איתחזי על נחש. <באו לפני רבי שמעון אמר להם ודאי הכל אחד הוא סמאל ונראה רוכב על נחש>. וצלמיה חזן כל בריין וערקין מיניה. <וצורתו ראו כל הבריות וברחו מפניו>. ומטו לגבי אתתא במילין וגרימו מיתה לעלמא. <ובאו הס"מ והנחש בדברים עם האשה וגרמו מות בעולם>. ודאי בחכמה אייתי סמאל לווטין לעלמא וחבל אילנא קדמאה דברא הקב"ה בעלמא. <ודאי בחכמה הביא סמאל קללות על העולם וחיבל באילן הראשון שברא הקב"ה בעולם>. ומלה דא הוה תלי על סמאל עד דאתא אילנא אחרא קדישא דאיהו יעקב ונטל ברכן דהוא אתבריך לעילא ועשו לתתא. <ודבר זה תלוי על סמאל עד שבא אילן אחר קדוש שהוא יעקב ולקח את כל הברכות, שהוא סמאל יתברך למעלה ועשו מה שאיצטרך לקבל למטה>. דהא יעקב דוגמא דאדם הראשון הוה ושופריה דיעקב שופריה דאדם הראשון הוה. <כי יעקב היה דומה לאדם הראשון כי יפיו של יעקב היה כיפיו של אדם הראשון>. ועל דא כמא דמנע סמאל ברכאן מאילנא קדמאה הכי נמי מנע יעקב דאיהו אילנא דוגמא דאדם ברכאן מסמאל מעילא לתתא. <ועל כן כמו שמנע סמאל את הברכות מהאילן הראשון שהוא אדם הראשון כך מנע יעקב שהוא אילן דומה לאדם הראשון את הברכות מסמאל למעלה ומעשו למטה>. ויעקב דידיה נקט בכלא ועל דא ויאבק איש עמו. <ויעקב כל מה שלקח שלו לקח ועל כן כתיב "ויאבק איש עמו" זה סמאל>. והנחש היה ערום דא יצר הרע דא מלאך המות בגין דאיהו מלאך המות גרם מותא לכל עלמא. <"והנחש היה ערום" הוא יצר הרע הוא מלאך המות ומשום שהוא מלאך המות גרם מות לכל העולם>. ודא הוא רזא דכתיב קץ כל ב??ר בא לפני דא הוא קצא דכל בשרא דנטיל נשמתא דכל בשרא ואיקרי הכי. <וזה סוד הכתוב "קץ כל בשר בא לפני", פירוש מלאך המות שהוא עושה קץ לכל בשר שנוטל הנשמות מכל בשר ונקרא כך דהיינו קץ כל בשר>. היה ערום מקבל כח מערמת חטים ועל כן היה לו כח להשיאה. במסכת ברכות אמר רב יצר הרע דומה לזבוב יושב בין ב' מפתחי הלב שמואל אמר כמין חטה שנאמר לפתח חטאת רובץ. ואפשר שזה ענין בעל זבוב איהי עקרון. וגרעין התמרה דומה לגרעין החטה והבן זה מספר הבהיר. מכל חית השדה. הוא שדה של תפוחים ששם החיה הרומשת. ויאמר אל האשה. לא דבר אל האדם רק אל האשה הנסתת אחריו:

151 קנא

ספר הבהיר נשמת הנקבה מן הנקבה נשמת הזכר מן הזכר והיינו דאזיל נחש בתרה דהוא אמר הואיל ונשמתה מן הצפון אסיתנה במהרה ומה הסתה הוה ביה משום דבא עליה. ענין הנשמות יתבאר לפנינו בג"ה (בגזרת האל). ויראה לי שאע"פ שהענינים כפולין כאשר רמזנו אף על פי כן בעילה ממש עשה בה כענין שאמרו רבותינו ז"ל הנחש השיאני עשה בה מעשה נישואין ועוד היום יש סימנין מזה. ואמרו קצת החכמים כי הזוהמא שהטיל נחש בחוה נחלקה לארבע רוחות הטומאה רוח שטות רוח זנות רוח חמדה רעה רוח חטאת כנגדן אב הטומאה וראשון ושני ושלישי ובהתיחד סמאל עם הנחש מנפש ועד בשר יכלה ואז הוא אבי אבות הטומאה והוא המת ומשם נמשכות תאוות החטא שהאדם חוטא בזה העולם. אף כי אמר אלהים תחלת דבריו התחיל באף. לא תאכלו מכל עץ הגן. דבר זה הוסיף מדעתו:

152 קנב

ספר הזוהר [שם] אף כי אמר אלהים רבי יוסי אומר באף פתח ובאף נטיל בעלמא. <תרגום - "אף כי אמר אלהים" רבי יוסי אומר הנחש פתח באף והביא אף וכעס לעולם>. [שם ב'] אמר ר' יצחק בכולא מלילו שקרא דכתיב אף כי אמר אלהים ולאו הכי אמר דהא כתיב מכל עץ הגן אכול תאכל. <תרגום - אמר רבי יצחק כל דבריו של הנחש דברי שקר מתחילתם, שאמר "אף כי אמר אלהים" ולא כן נאמר שהרי כתוב "מכל עץ הגן אכל תאכל", שהתיר לו הבורא הכל>:

153 קנג

ומפרי העץ אשר בתוך הגן וגו'. האזהרה היתה מן העץ שנאמר ומעץ הדעת והיא הוסיפה הפרי. אשר בתוך הגן מוסב על העץ הנזכר וכבר פירשתי כי פרי העץ רמז לשכינה:

154 קנד

ספר הזוהר [שם ל"ה ב'] ומפרי העץ דא אתתא לא תאכל(ו) ממנו בגין דכתיב רגליה יורדות מות ובהאי הוי פירא דהא באחרא לא הוי פירא. <תרגום - "ומפרי העץ" זו האשה ומה שכתוב לא תאכל ממנו משום שכתוב "ורגליה יורדות מות" (משלי ה ה) שאם ממשיך שפע מהנוקבא לבדה אז יורדת לקליפות ששם המות ולא שאין בה פירות ח"ו שהיא הנוקבא דקדושא אבל בסטרא אחרא לא עושה פירות>. ובפרקי דרבי אליעזר תני רבי זעירא ומפרי העץ אשר בתוך הגן אין העץ הזה אלא אדם שנאמר כי האדם עץ השדה. אשר בתוך הגן אין הגן אלא לשון נקייה אשר בתוך האשה ואין גן זו אלא האשה שנמשלה לגן עדן שנאמר גן נעול אחותי כלה. וזאת הגנה כל מה שנזרעה צומחת ומוציאה. כן האשה כל מה שנזרעה הרה ויולדת מבעלה. כוונת המאמר הזה כבר רמזנוהו כי העץ רמז לצדיק והגן לכנסת ישראל:

155 קנה

בראשית רבה ולא תגעו בו הה"ד פן יוכיח בך ונכזבת (משלי ל ו) תני רבי חייא שלא תעשה את הגדר יתר על העיקר שלא יפול ויקצץ הנטיעות. אף כי פשט המאמר הזה מורה על שהוסיפה איסור הנגיעה על איסור האכילה מכל מקום נרמז בו סוד חטאם בגדר ועיקר וזהו ויקצץ הנטיעות:

156 קנו

כי יודע אלהים וגו'. ארז"ל במדרש תילים אמר לה הנחש מן העץ הזה אכל וברא העולם ואם אתם אוכלין אותו יכולין אתם לברוא העולם כמותו שנאמר והייתם כאלהים. אלא כל אומן שונא בני אומנותו:

157 קנז

ספר הזוהר [שם ל"ו א'] אמר לה באילנא דא ברא קב"ה עלמא ודאי והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. <תרגום - אמר הנחש לאשה באילן הזה ברא הקב"ה את העולם ועל כן ודאי אכלו ממנו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע>. דהא איהו הכי הוי והוא היודע טוב ורע. <שהרי הוא כך הוא שמו עץ הדעת טוב ורע>. ועל דא והייתם כאלהים וכו'. <ועל זה אמר הנחש "והייתם כאלהים" וכו'>. אמר רבי יהודה דלא אמר הכי דאי אמר באילנא דא ברא קב"ה עלמא יאות הוה אמר. <אמר רבי יהודה, הנחש לא אמר כך שאילו אמר שעל ידי עץ הדעת ברא הקב"ה את העולם היה אומר טוב>. אבל לא אמר אלא מאילנא דא אכל קודשא בריך הוא וכדין ברא עלמא וכל אומנא סני לחבריה. <אלא שהנחש אמר לחוה שמעץ הדעת אכל הקב"ה ואז ברא העולם וכל אומן שונא לחבירו>. אכולו מיניה ואתון תהון בראן עלמין. <אכלו ממנו ואתם תהיו בוראים עולמות>. ועל דא כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ובגין דאיהו ידע דא פקיד לכו עליה. <ועל זה אמר "כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו" שהוא ידע זה וציוה לכם שלא תאכלו ממנו>. שים לבך להבין דברי רבי יהודה אמר כי אמת הוא כי באילן ההוא ברא הקדוש ברוך הוא את העולם כי הכל נעשה באמצעותו אבל לא אכל ממנו כדברי הנחש המסית. ומה שאמרו רז"ל כי עשר לבושים לבש הקדוש ברוך הוא כשברא העולם רמז לזה והבן וזה:

158 קנח

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל:

159 קנט

ספר הזוהר [שם] מה חמאת. א"ר יצחק ההוא אילנא הוה סליק ריחין כד"א כריח שדה אשר ברכו יי' ובגין ההוא ריח דהוה סליק חמדת ליה למיכל מיניה. <תרגום - "ותרא האשה כי טוב" מה ראתה, אמר רבי יצחק אילן זה העלה ריחות כמו שכתוב "כריח השדה אשר ברכו יי" ובגלל אותו הריח שהיה עולה חמדה אותו לאכול ממנו>. ענין אחר ותרא ראתה דם כי כשסחטה ענבים מאשכל הכופר אירע בה מדה כנגד מדה:

160 קס

ספר הזוהר [שם] ותרא האשה רבי יוסי אומר ראייה היא. <תרגום - "ותרא האשה" רבי יוסי אומר שהראייה שלה הביאה לה חמדה ולא הריח>. אמר ליה רבי יהודה ותפקחנה עיני שניהם. <אמר לו רבי יהודה "ותפקחנה עיני שניהם" וזה קרה אחרי החטא>. א"ל האי ראייה כשיעורא דאילנא נקטת ליה דכתיב ותרא האשה דווקא. <אמר לו רבי יוסי ראייה זו שקודם האכילה בשיעור האילן היתה דהיינו ראייה שכלית שכתוב "ותרא האשה" בדווקא שהשיגה מדת מלכות הנקראת אשה>. ויונתן תרגם וחמת אתתא ית סמאל מלאך דמותא. כי טוב העץ סמך כי טוב אל העץ כד"א (ישעיה ג י) אמרו צדיק כי טוב:

161 קסא

ספר הזוהר [שם] ותרא האשה כי טוב. חמאת כי טוב ולא אתיישבה ביה. <תרגום - "ותרא האשה כי טוב" ראתה כי טוב ולא נתיישבה דעתה שלא לגרום פירוד>. והבן אמרו כי תאוה הוא לעינים ממאמר רבותינו ז"ל ואחרי עיניכם זה זנות כמו שנפרש במקומו בג"ה (בגזרת האל). ותקח מפריו ותאכל. הנה חטא האשה היה בפרי שעשה ממנו כח בפני עצמו בלתי המשכת הכל כענין אחר במיטטרון. וזהו מאמרם בב"ר האשה סחטה ענבים והביאה לו לאדם הראשון ומכאן תבין טומאת האשה בימי נדותה כי היא מדה כנגד מדה. כי הפרידה היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית כענין שאמרו רז"ל עין לא ראתה רבי יהושע בן לוי אמר זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית (ר"ל) [ר' שמואל בר נחמני] אמר זה עדן. רבי יהושע רמז למדת הדין של מטה שלא ראתה עין מעולם והיא מחוברת עם האילן אחדות עולם. והמשילה ליין שהוא אדום בגוונו רמז למדת הדין בגוונו. ולשון משומר ר"ל שהוא מחובר בתוך הפרי כמו לב בגוף. ויש מפרשים מלשון משמרת ורוצה לומר יין זך ונקי בתוך ענביו ואל תתמה על מלת עין כי כל השגה נקראת ראייה ורבי שמעון בן לקיש (צריך להגיד רבי שב"נ) נכנס לפנים ממנו ואמר זה עדן:

162 קסב

ספר הזוהר [שם] ותקח מפריו ותאכל הא תנינן סחטה ענבים ויהבה ליה וגרם מותא לכל עלמא. <תרגום - "ותקח מפריו ותאכל", הנה למדנו שסחטה ענבים ונתנה לאדם ובאכילתם גרמו מות לכל העולם>. דהא אילנא דא ביה שרייא מותא והוא אילנא דשליט בליליא. <בזה האילן בו שורה המות והוא אילן השולט בלילה דהיינו הנוקבא שולטת בלילה>. וכד איהי שלטא כל בני עלמא טעמו טעמא דמותא. <וכשהיא שולטת כל בני העולם טועמים טעם מות כי השינה אחד בששים ממות>. אלא אינון בני מהימנותה מקדמי ויהבי ליה נפשייהו בפקדונא. <אלא אלו בני האמונה מקדימים ונותנים לה נפשותיהם בפקדון ככתוב "בידך אפקיד רוחי">. ובגין דאיהו בפקדונא אתהדרו נפשין באתרייהו ועל דא כתיב ואמונתך בלילות. <ומשום שהן בפקדון אינן ניזוקות וחוזרות בבקר למקומן, ועל זה כתוב "ואמונתך בלילות">:

163 קסג

ספר הבהיר ובלא מחיר יין וחלב מאי יין וחלב מה ענין זה אצל זה אלא מלמד שיין הוא פחד וחלב הוא חסד ומפני מה הזכיר יין תחלה מפני שהוא קרוב אלינו יותר יין וחלב סלקא אדעתך אלא אימא דמות יין וחלב. מכאן תבין סוד אסור יין נסך כי כחות האומות אין להם חלק ביין ההוא לפיכך מנעם עושה יין נסך כי יינם הוא מסורי הגפן נכריה (ירמיה ב כא). אבל זה היין הוא המשמח אלהים ואנשים וכשאדם שותהו מתעלה למקום שהיתה תחלת תועלתו ועל כן הוא סבה לגלוי הנסתרות כענין שאמרו רז"ל כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו והבן זה. ומפני שהאשה נמשלה לגפן שנאמר אשתך כגפן פוריה ומן הגפן הזה יוצא היין הנזכר על כן תקנו ברכת נשואין על היין והמובחר הוא אדום כזרע האשה שמזרעת אודם כענין שנאמר (בראשית מ״ט:י״ב') חכלילי עינים מיין. כבס ביין לבושו. (בראשית לב') ודם ענב תשתה חמר. (משלי כג לא) אל תרא יין כי יתאדם וכתיב בתריה אחריתו כנחש ישוך רמז לנחש הקדמוני:

164 קסד

ספר הזוהר [שם] מה כתב ותקח מפריו ותאכל ולא כתיב ותקח ממנו. <תרגום - מה כתוב "ותקח מפריו ותאכל" ולא כתוב ותקח ממנו, מן העץ>. איהי אתדבקת באתר דמותא וגרימת מיתה לכל עלמא ואפרישת חיים מן מותא. <היא נתדבקה במקום המות וגרמה מות לכל העולם והפרידה החיים מן המות בזה שהפרידה היסוד מהמלכות>. ובחובא דא גרם פרישותא לאתפרשא. <וחטא הזה גרם לפירוד בין הנוקבא לז"א>. דהא קול מדבור לא מתפרשין לעלמין. <שהרי קול שהוא ז"א מדבור שהיא הנוקבא אינם נפרדים לעולם>. ומאן דמפריש קול מדבור אתאלים ולא יכיל למללא. <ומי שמפריד קול מדבור נעשה אילם ואינו יכול לדבר>. כיון דאשתקיל מיניה מלולא אתיהיב לעפרא. <וכיון שניטל ממנו הדבור הוא ניתן לעפר>. אמר כי הפרידה מדת הדין ממדת רחמים. ובסבת העון הזה אמר כל מקום שגלו שכינה עמהם וזהו אמרו גרם פרישותא לאתפרשא והבן זה. הנה שביארנו כי חטא האשה היה במלכות. אמנם חטא האדם היה בצדיק יסוד עולם הנקרא ברית שנאמר והמה כאדם עברו ברית (הושע ו ז):

165 קסה

בראשית רבה איש תהפוכות ישלח מדון (משלי טז כח) זה נחש שהפך דברים על בוראו. ונרגן שרגן דברים על בוראו שאמר לא מות תמותון. מפריד אלוף שהפריד אלופו של עולם. הרמז לצדיק יסוד עולם שנאמר העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה (משלי ב יז). אמרו רבותינו זכרונם לברכה ומאן ברית אלהיה ההוא אתר דאתקרי ברית זהו מאמרם והמה כאדם עברו ברית. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה אדם הראשון מושך ערלתו הוה:

166 קסו

ספר הזוהר [שם ל"ה ב'] רבי יהודה שאיל לרבי שמעון הא דתנינן אדם הראשון מושך ערלתו הוה מאי הוה. <תרגום - רבי יהודה שאל את רבי שמעון זה שלמדנו אדם הראשון היה מושך בערלתו מה פירושו>. אמר ליה דפריש ברית קדש מאתריה. <אמר לו רבי שמעון שהפריד ברית קודש ממקומו דהיינו שהפריד את היסוד דז"א מן המלכות>. ודאי מושך בערלה הוה ושבק ברית קודש ואתפתה במיליה דנחש. <ודאי על ידי זה המשיך עליו את הערלה ועזב את קדושת היסוד ואתפתה בדברי הנחש>. ענין הקצוץ יש לך לדעת כי יש חילוק בין מועט למרובה וענינו הוא לעשות אחת מן העשר ספירות רשות בפני עצמה ומחלק רשות אחד לשתים והרי הוא מאמין בשתי רשויות:

167 קסז

בראשית רבה ומהו אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון וחוה. ר' יהודה בר רבי אלעאי אמר ענבים היו שנאמר ענבימו ענבי רוש אשכלות מרורות למו. אשכולות הללו הביאו מרורות לעולם. בפרקי רבי אליעזר מצא נח גפן שגורשה מגן עדן. אמר רבי עקיבא אמר רבי זכאי אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח נח לא היה לך ללמוד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין כמו שאמרו אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה. דתניא רבי מאיר אומר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה. ואף כי תמצא קצת מרז"ל שאמרו חטה היתה כבר ידעת סוד החטה בפסוק והנחש היה ערום וכולם נתכוונו לדבר אחד. אמרו שם בב"ר רבי מאיר אומר חטה היתה כדלא הוי בבר נש דעה אי לא אכיל ההוא גברא פתא דחיטין מן יומוי רב שמואל בר רב יצחק בעא קמיה דרבי זירא אמר ליה והא כתיב עץ אמר ליה מתמרות היו כארזי לבנון. רבי אבא דעכו אמר אתרוג היה הה"ד ותרא האשה כי טוב העץ אמר רבה צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו ואי אתה מוצא אלא אתרוג. ע"כ בבראשית רבה. וסוד האתרוג תדעהו בסוד הלולב בג"ה (בגזרת האל) והכל הולך אל מקום אחד. ספר הבהיר שאלו לו תלמידיו אימא לן עובדא היכי הוה. אמר להן סמאל הרשע קשר עם כל צבאות מעלה על רבו משום דאמר קב"ה ורדו בדגת הים אמר היאך אוכל להחטיאו ולגרשו מלפניו ירד עם כל חיילותיו ובקש לו בארץ חבר כמוהו ומצא נחש היה לו דמות גמל רכב עליו והלך לו אל האשה אמר לה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. אמר אבקש יותר ואוסיף כדי שתגרע היא אמרה לו לא מנענו אלא מעץ הדעת אשר בתוך הגן אמר לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון. הוסיפה שני דברים אמרה מפרי העץ ולא אמר להם אלא מעץ ואמרה ולא תגעו בו פן תמותון. מה עשה סמאל הרשע הלך ונגע באילן והיה האילן צווח ואומר אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני (תהלים לו יב) רשע אל תגע בי. הלך ואמר לאשה הרי נגעתי באילן ולא מתי אף את געי בו ולא תמותי הלכה האשה ונגעה באילן ראתה מלאך המות בא כנגדה אמרה אולי עכשיו אני מתה והקדוש ברוך הוא עושה לו אשה אחרת ונותנה לאדם הריני גורמת לו שיאכל עמי אם נמות נמות שנינו ואם נחיה נחיה שנינו. לקחה מפירות האילן ונתנה לאדם בעלה נתפקחו עיני שניהם וכהו שיניו אמר מהו זה שהאכלתני שכשם שקהו שני כך יקהו שני כל הבריות. ישב לו בדין אמת שנאמר ישבת לכסא שופט צדק (תהלים ט ה). קרא לאדם אמר לו למה ברחת מפני. אמר את קולך שמעתי בגן ורעדו עצמותי ואירא כי עירום אנכי ואחבא. עירום אנכי מפעלי עירום אנכי מצוויי עירום אנכי ממעשי ואחבא. מה היה לבושו של אדם עור של צפורן וכיון שחטא הסירו מעליו ראה עצמו ערום שנאמר מי הגיד לך כי עירום אתה אמר אדם לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כשהייתי לבדי שמא חטאתי לך אלא האשה שנתת עמדי היא הדיחתני מדבריך שנאמר האשה אשר נתת עמדי אמר לה הקדוש ברוך הוא לא דייך שחטאת אלא שהחטית את אדם אמרה לפניו רבונו של עולם הנחש השיאני לחטוא לפניך הביא שלשתן וגזר עליהן גזירות דין והפיל סמאל והכת שלו ממקום קדושתו מן השמים וקצץ רגליו של נחש ואררו מכל חיה ובהמה ופקד עליו שיהא מפשיט עורו אחת לשבע שנים בעצבון גדול:

168 קסח

ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות:

169 קסט

ספר הזוהר [שם ל"ו ב'] אמר רבי חייא דהא אתפקחו למנדע בישין דעלמא מה דלא ידעו עד השתא. <תרגום - "ותפקחנה עיני שניהם" אמר רבי חייא שנפקחו לדעת את רעות העולם מה שלא ידעו עד עתה>. כיון דידעי ואתפקחו למנדע ביש כדין ידעו דהא ערומים הם דאבדו זהורא עילאה דהוה חפי עליהו ואסתלק מינייהו ואשתארו ערומים מיניה. <מכיון שידעו ונפקחו עיניהם לדעת רע אז ידעו כי עירומים הם שאיבדו זוהר עליון שהיה חופה עליהם ונסתלק מהם ונשארו ערומים ממנו>. ויתפרו עלה תאנה אתדבקו לאתחפייה באינון צולמין דההוא אילנא דאכל דאיקרון טרפי אילנא. <"ויתפרו עלי תאנה" פירושו שנדבקו להתכסות באותם הצללים של האילן ההוא שאכלו ממנו שנקראים קליפות האילן>. ויעשו להם חגורות רבי יוסי אמר כיון דידעי מהאי עלמא ואתדבקו ביה חמן דהאי עלמא מתדבר על אינון טרפין דאילנא ועבדו תוקפא לאתתקפא ביה בהאי עלמא. <"ויעשו להם חגורות" רבי יוסי אמר כיון שידעו מהעולם הזה ונתדבקו בו ראו שהעולם הזה מתנהג על ידי הקליפות האילן ועשו להם חיזוק להתחזק בהם בעולם הזה>. וכדין ידעו כל זייני חרשין בעלמא ובעו למיחגר זיינין בהו באינון טרפי אילנא בגין לאגנא עלייהו. <ואז ידעו כל מיני כישוף שבעולם ורצו לחגור כלי זין מכוחם של קליפות האילן הזה כדי להגן על עצמם>. זה המאמר מבואר מתוך דברינו והבן מה שאמר ויעשו להם חגורות כי מלת חגורה נאמרה על החרב שנאמר חגור חרבך על ירך גבור. ור"ל כי נדבקו ברוח טומאה שהם עלים וקליפות מן האילן העליון שהם כחות הטומאה המשפיעים לעולם הניחו המוח ונדבקו בקליפות להתנהג בכחם בזה העולם. ועל כן אמר וכדין ידעו כל זייני חרשין וכו'. כי כל מעשה שדים וכשפים נשפעין משם. ומכאן תבין פירוש מתניכם חגורים:

170 קע

ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. הנה פגם האשה של מטה פגמה באשה של מעלה כמה דאת אמר ובפשעיכם שולחה אמכם (ישעיה נ א). וכתיב נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה. (ירמיה יב ז) זהו שאמרו רז"ל תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר חביבין ישראל שכל מקום שגלו שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם וכו':

171 קעא

מדרש רות (זוהר חדש פ' ט"ד) ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא אדם הראשון משבא סמאל רכוב על הגמל וסבב אותו שחטא לא זכר את האיש שבמסכנותא יהיה על זה העון שהנחש סבב לחיה וסמאל לאדם הראשון וסמאל לא הוה ביה כחא דיהפוך לאדם עד שבא נחש והפך לבה דחוה וחוה הפכה לבו דאדם וחטאו שניהם ועל דא אמר האשה אשר נתת עמדי שסמאל לא היה לו רשו דיהפוך לי עד שבאה חוה וגרמה לי דאכילנא מיניה ועל דא איתתא היא דאתענשת ובכל מקום שגלו שכינה עמהם ולא אמר אחד מן המדות זכרים. וגם בספר הזוהר אמרו ובחובא דא גרם פרישותא לאתפרשא וכבר הבאנוהו למעלה והענין הוא כי חטא האדם עולה במסלה העולה בית אל ופוגם בצורה עליונה כענין על מכרם בכסף צדיק (עמוס ב ו) זה הקדוש ברוך הוא. ועוד אמרו יונתי תמתי מה התאומים הללו חשש אחד מהם ראשו חבירו מרגיש כך אמר הקדוש ברוך הוא עמו אנכי בצרה ועדיין נבאר זה בג"ה (בגזרת האל). ע"א (ענין אחר) גם לרבותינו ז"ל על גלות השכינה כי היא השופעת לעולם דכתיב וכסף הרבתי לה וזהב עשו לבעל (הושע ב י). מדרש רות (זוהר חדש פ"ד ט"א) הנפש נמשלת לשכינה והגוף לישראל ישראל שחטאו למה השכינה גולה עמהם אלא על מה שנתן להם עושר וכבוד מאד ויהב להון כל מה דבעו והם חטאו ועל דא אמר וישמן ישורון ויבעט ועל דא גלתה עמהון. מה רימה ותולעה עולה על הגוף בשעה שישראל רעים בני עשו וישמעאל שנקראו רימה ותולעה שולטים עליהם והגוף נבקע והורגים ישראל ועל דא אף בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל וכדין איהי מסאבת לנשמה העליונה דמקרי נעמי ומכאן תבין פירוש ואפקוד עונה עליה:

172 קעב

ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"ו א'] אמר רבי שמעון נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר. <תרגום - אמר רבי שמעון כתיב "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר" (תהלים ל"ט ג'). פירוש מרוב השתיקה נעשיתי אילם ואפילו בדברים הטובים ואפילו כי כאבי נעכר החריש>. האי קרא כנסת ישראל אמרו דאיהי בגלותא. <פסוק זה אומרת כנסת ישראל שהיא הנוקבא דז"א שהיא בגלות>. מ"ט בגין דקול מדבר ליה לדיבור. <וטעם משום שז"א הנקרא קול מנהיג את הדיבור>. כיון דאיהי בגלותא קול אתפרש מיניה ומלה לא אשתמע. <וכיון שהיא בגלות הרי קול נפרד ממנה והדיבור שהיא הנוקבא לא נשמע>. ועל דא נאלמתי דומיה. <ועל כן אמרה הנוקבה נאלמתי דומיה>. מ"ט בגין דהחשתי מטוב ולא (אחיל) [אזיל] קול בהדי. <ומה הטעם שנאלמה משום שהחשיתי מטוב, שהקול שותק ולא הולך עמה>. וישראל אמרי לך דומיה תהלה. <וישראל אומרים אז "לך דומיה תהלה" (תהלים ס"ה ב')>. מאן דומיה תהלה דא תהלה לדוד דאיהי דומיה בגלותא ושתיקא בלא קול. <מי השותקת, היא תהלה לדוד היינו המלכות בגלות, ומשותקת בלי קול>. והענין כי בהיות כנסת ישראל שלמטה בארץ הטהורה נוהגים כשורה לעשות כמשפט וכתורה היתה השכינה ברוח הקדש ביניהם נאה והדורה ועל כל כבוד חופה ועטרה שנאמר מידעת זאת בכל הארץ (ישעיה יב ה). וכתיב ה' מלך תגל הארץ שהרמז לארץ החיים ובהפך זה היא כצפור נודדת מן קנה ויוצאת מביתה וממלונה כענין שנאמר משדד אב יבריח אם (משלי יט כו) וכתיב למה תהיה כגר בארץ וכאורח נטה ללון (ירמיה יד ח) וזהו רמז נאלמתי כענין וכרחל לפני גוזזיה נאלמה (ישעיה נג ז). וכבר ידעת סוד רחל בענין רחל מבכה על בניה כי בהסתלק ממנה מדת טוב הנקרא קול אז התהלה דומיה כענין שנאמר הוא תהלתך והבן זה. ואמרו רז"ל במדרש איכה בכה תבכה בלילה לילה היה מושך עמהם קינה והרמז למדת לילה זהו שנאמר על זאת אספדה ואלילה וכתיב על אלה אני בוכיה כבר ידעת כי כנסת ישראל נקראת זאת ואני כדאמרינן שחורה אני ונאוה וכתיב כי אני ה' רופאך. ומלת אלה רומז לרוח הטומאה כדאמרינן על אלה חשכו עינינו (איכה ה יז). וכן אמרו רז"ל בתנא דבי אליהו רחל מכבה על בניה אל תקרי רחל אלא רוח אל:

173 קעג

ספר הזוהר [ויחי רכ"ח א' ופקודי רל"ו ב'] על אלה אני בוכיה. <תרגום - "על אלה אני בוכיה" (איכה א טז)>. מאי טעמא בגין דאתיהב רשו לאתר דא לשלטאה על ישראל ולחרבא מקדשא. <למה בוכה השכינה הנקראת אני לפי שניתן רשות לסטרא אחרא לשלוט על ישראל ולהחריב את המקדש>. ובגין דאיתיהב לון רשו לשלטאה כתיב על אלה אני בוכיה. <ומכיון שניתן להם רשות לשלוט כתוב על אלה אני בוכיה>. רזא דמלה על אלה דא סטרא דמסאבא דאתיהיב לון רשו לשלטאה. אני בוכיה דא רוחא קדישא דאיקרי אני. <סוד הדבר, "על אלה" הוא צד הטומאה שניתן להם הרשות לשלוט. "אני בוכיה" זה רוח הקדש שנקרא אני>:

174 קעד

ובמדרש איכה על אלה אני בוכיה רבי שמואל בר נחמני אמר על עבודה זרה שנאמר אלה אלהיך ישראל. זהו שנאמר אשכח בניך גם אני (הושע ד ו) כלומר גם אשכח השכינה הנקראת אני עליה רמז הכתוב קולה כנחש ילך כי בחיל ילכו ובקרדומות באו לך כחוטבי עצים (ירמיה מו כב) והבן זה. זהו שאמר הכתוב נודי ספרת אתה (תהלים נו ט) רוצה לומר גלותי עם גלותך. ואמרו רבותינו ז"ל בכל צרתם לוא צר (ישעיה סג ט) כמה דאת אמר יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה (תהלים צא טו). אמר הקדוש ברוך הוא בשעה שמנעת צרה לישראל והם מבקשים אותי ויהיו משתפין כבודי עמהם אני עונה אותם שנאמר יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אמר רבי יודן למה הדבר דומה לאשה שהיתה עוברה והיה לה כעס עם אמה ועלתה אמה למעלה ובעת לידתה היתה צווחת למטה והיתה אמה שומעת קולה למעלה והיתה צווחת אף היא כנגדה והיו שכינותיה אומרות לה מה טיבך שאת צועקת וכי את יולדת עמה אמרה להן בתי יולדת בצער ואע"פ שכעסתי עליה איני יכולה לסבול צווחתה אלא הריני צווחת עמה וכי צרתה של בתי אינה שלי. והרמז מופלא ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת (עזרא א כג). ואמרו רבותינו ז"ל אמר דוד רבונו של עולם אתה סבור שאנו דוחקים עליך שתקרב את הקץ בשבילנו אלא עד מתי ימינך ממושכנת שנאמר למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך ועננו. ועל העניין הזה תיקנו להזכיר גלות השכינה עם גלותינו באומרנו כהושעת אלים בלוד עמך וכל האל"ף בי"ת ההיא משום דכתיב יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה וזהו אמרנו אני והו הושיענא כלומר שיושיע אותנו ושמו עמנו שנאמר צדיק ונושע הוא (זכריה ט ט) וזהו חנון בידם מעבידים וכל הענין ההוא. ע"א (ענין אחר) ועקר כי אני והו הם שני שמות שיש לשכינה משם של ע"ב אותיות והטעם להזכיר אלו השמות מפני שבהם נרמז גלות השכינה שנאמר ואני בתוך הגולה (יחזקאל א א) והוא אסור בזיקים (ירמיה מ א) ובקשתינו מלפניו יתעלה שיושיע את שמו הגדול כמה דאת אמר על דבר כבוד שמך וזהו עשה למען שמך:

175 קעה

מדרש איכה הדבר אשר היה אל ירמיהו וגומר והוא אסור בזיקים ומה דבר אמר ליה איחות עמהון ואנא מסובר הכא או את סובר הכא ואנא נחית עמהון אמר אם אנא נחית עמהון מה אנא מהני להון אלא יחות ברייהון עמהון וסגי הוא מהני להון הה"ד למענכם שולחתי בבלה מניין שחזר ירמיהו מן הדין קריא דכתיב הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' אחרי שלוח אותו נבוזראדן רב טבחים מן הרמה בקחתו איתו והוא אסור באזיקים. אמר ר' אחא כביכול והוא ודכוותיה ואני בתוך הגולה. ענין אחר אני והו רמז להקדוש ברוך הוא הנקרא הוא ולשכינת עוזו הנקראת אני ונתייסד על הפסוק ויתן לשבי עוזו ותפארתו ביד צר (תהלים עח סא). ודע כי אף שאר המדות אשר לפניך הם בחסרון בזמן הגלות כמה דאת אמר העניים והאביונים מבקשים מים ואין (ישעיה מא יז) וכתיב הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם שהרמז בהם לשש קצוות והשכינה כמאמר רבותינו ז"ל לאחר שחרב בית המקדש נתמעטה פמליא של מעלה. ואמרו עוד בפסוק צדקתך אלהים עד מרום כשם שהתחתונים צריכים צדקה אלו מאלו כך העליונים צריכים צדקה וכן הצדיק אבד שהרמז לצדיק יסוד עולם הנקרא זה כד"א זה אלי. וכתיב על זה היה דוה לבנו זהו שנאמר בחרבן הבית ערו ערו עד היסוד בה רוצה לומר צדיק יסוד עולם:

176 קעו

מדרש רות (זוהר חדש פ' ט"ג) הצדיק אבד כל זמן שלא יבא השפע אבד ועליו נאמר ונהר יחרב ויבש ובעת הברכה נאמר כי אתה תברך צדיק (תהלים ה יג) וברכות לראש צדיק (משלי י ו):

177 קעז

ספר הבהיר תנא עמוד אחד מן הארץ עד לרקיע וצדיק שמו על שם הצדיקים וכשישראל צדיקים מתגבר ואם לאו מתחלש והוא סובל כל העולם דכתיב צדיק יסוד עולם ואם חלש לא יוכל להתקיים העולם. הבן כל זה כי לא מן הארץ והרקיע אשר עלינו דבר זהו שנאמר בית קדשנו ותפארתנו היו לשריפת אש וגומר (ישעיה סד י) ר"ל כי אין שם מים רק כחות הטומאה שנמשלו לאש הפך הנני נוטה אליה כנהר שלום (ישעיה סו ב) ונקראה ירושלים עיר האמת (זכריה ח ג) מה שלא היה לעולם כי עד אז לא נקראה רק עיר הצדק כד"א צדק ילין בה (ישעיה א כא). אמנם אז יתקיים עיניך תיארנה ירושלים נוה שאנן (ישעיה לג כ) ומלכי צדק מלך שלם (בראשית יד יח). ראיתי לברר לך רמזים שנרמזו בפרשת ויהי בחצי הלילה הרומז לענין זה כפי מה שרמזו רז"ל במדרש רות אמנם לא אביא לשונם מפני האורך. כבר ידעת מה שאמרו רז"ל שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי שנאמר ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג וגו' (ירמיה כה ל). ואמרו רז"ל כי במשמרה שנייה הקב"ה מתייחד עם שכינת עוזו וכשהיא בגלות אומר ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת (רות ג ח). האיש זה הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה וילפת כד"א ילפתו ארחות דרכם (איוב ו יח). והנה אשה שוכבת מרגלותיו היא השכינה הפך שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. רק השליך משמים ארץ תפארת ישראל (איכה ב א):

178 קעח

ספר הבהיר השליך משמים ארץ. משל למה הדבר דומה למלך שהיתה לו עטרה נאה על ראשו ומילת נאה בכתיפיו ובאה לו שמועה רעה השליך העטרה מראשו והמלת מכתיפיו. דמה אותה לעטרה כד"א אשת חיל עטרת בעלה כדאמרינן בספר הבהיר ללמדך שאותה תאגא עולה עד למעלה. ומאי משמע שאותה תאגא אבן יקרה היא מוכללת ומעוטרת דכתיב אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה ועולה עד המקום אשר נחצבה ממנו דכתיב משם רועה אבן ישראל זהו שנאמר השליך משמים ארץ תפארת ישראל. רוצה לומר כי תפארת ישראל השליך הארץ העליונה והפרידה מן השמים. ויש מפרשים כי תפארת ישראל הוא המושלך רוצה לומר השליך את תפארת ישראל משמים ארץ:

179 קעט

מדרש איכה השליך משמים ארץ תפארת ישראל. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר משל לבני מדינה שעשו עטרה למלך הקניטוהו וקבל עליו הקניטוהו וקבל עליו אמר כלום בני המדינה מקניטין אותי אלא בשביל העטרה הזאת שהיא נתונה על ראשי הא מקלקלא לאפיהון. כך אמר הקדוש ברוך הוא כלום ישראל מכעיסין אותי אלא בשביל איקונין של יעקב אביהם שהיא חקוקה בכסאי הא מקלקלא לאפיהון הה"ד השליך משמים ארץ תפארת ישראל. ואז הקדוש ברוך הוא שואל אותה מי את בתי כי בתו היא שנאמר רני ושמחי בת ציון (זכריה ב יד) כלומר היאך את מתנהגא בגלותא והיא השיבה ואמרה אנכי רות אמתך כלומר מרווה מן הצער והגלות ופרשת כנפיך על אמתך (רות ג ט). מלת כנף תבין מפסוק מכנף הארץ (ישעיה כב טז) לאחוז בכנפות הארץ (איוב לח יג) והסוד רמז בפסוק יפרוש כנפיו לתימן (איוב לט כו). והענין הוא כי מדת היסוד נקרא אביר יעקב וכשהוא שואב מן הבינה ולמעלה אזי הנשר אינה נושרת ונובלת עליה רק היא כפורחת עלתה נצה (בראשית מ י). ועל כן אמר הקדוש ברוך הוא לאיוב המן הבינה שלך מלא אביר יעקב שפע ונוצה ויפרוש כנפיו לתימן שהרי חסדי דוד שואבים משם מאברהם שהוא בתימן וכן אנו אומרים מגן אברהם מגן דוד חסד לאברהם חסדי דוד לפיכך בבאו לחבק את המלכות שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שיר השירים ב י) יפרוש כנפיו לתימן זהו וימינו תחבקני. וכתיב אלוה מתימן יבא (חבקוק ג ג). עניין אחר נקראת רות כלומר שהייתי מרווה אותך בשירות ותושבחות כדאמרינן אזכרה נגינתי בלילה. אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא זוכרת אני שירות שהייתי אומרת לפניך בלילות כדאמרינן ונגינותי ננגן כל ימי חיינו (ישעיה לח כ). שירת כנסת ישראל היא בלילה כדאמרינן ובלילה שירה עמי. שירה כתיב בה"א הרומזת לשכינה. זהו ויהי לאבל כנורי (איוב ל לא) ואמרו רבותינו ז"ל זה כנורו של דוד וזהו מאמרם מניין שכנסת ישראל מתפללת והקדוש ברוך הוא חפץ לשמוע קולה כד"א השמיעיני את קולך וגומר. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק אני חבצלת השרון אין שרון אלא שהיא שרה למי שברא העולם דכתיב שבחי ירושלים את ה' ועל ירושלים של מעלה דבר הכתוב. והענין לבער כל מיני חוח וקמשונים ולתקן המסלה לישראל זהו סוד אלהים אל דמי לך (תהלים פג ב) כי הנה אויביך (שם ג') וגומר. אל תתני דמי לך וגומר. וכתיב למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלהי לעולם אודך. רוצה לומר על כן אודך לעולם כדי שגם הכבוד לא ידום כי כפי העשוי למטה כך למעלה:

180 קפ

ספר הזוהר [נשא קכ"א א'] ובפלגות ליליא ממש איתער שמאלא כמלקדמין. <תרגום - בנקודת חצות לילה ממש מתעורר השמאל שהוא הגבורה כמקודם בעת השקיעה>. וורדא קדישא סלקא ריחין והיא משבחא וארימת קלא. <והשושנה הקדושה שהיא המלכות מעלה ריחות בסוד העלאת מ"ן ומשבחת ומרימה קולה להקב"ה>. וכדין סלקא ושרייא לרישיה לעילא בשמאלה ושמאלא מקבל לה. <ואז כשעולה השחר ושורה ראשה בשמאלה דהיינו כתר דמלכות נקשר בזרוע שמאל של ז"א, והז"א מקבל אותה בשמאלו בסוד תפילין>. ומכאן תבין מאמר רז"ל על כנורו של דוד שהיה מנגן בחצי הלילה מפני רוח צפונית שהיתה מנשבת בו. ואז היה קם דוד ממטתו להגביר כחו שנאמר חצות לילה אקום להודות לך כדי להתחבר עמה כמו שאמר בזה המאמר זכאה הוא מאן דאיתער לזווגא ליה ויש אומרים כי זמן בקשת רחמים הוא בסוף הלילה שנאמר על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא ואמרו רז"ל לעת מצא זו אשה ר"ל במשמרה שלישית שאשה מספרת עם בעלה והבן זה. ואע"פ שאני איני כדאי אני אכריע והוא האמת כי בחצות הלילה ראוי להשתתף עם כנסת ישראל ולבקש רחמים עליה ועל בניה כענין שהיא עושה למעלה שנאמר ופרשת כנפיך על אמתך או הירא ממדת הדין כענין שנאמר חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך הרומז למדת הדין אמנם בקשת צרכיו בסוף הלילה שתינוק יונק משדי אמו ועדין אבאר זה בגזרת האל. ובקשה זו צריכה להיות בנפילת אפים כאשר נבאר עוד בגזרת האל:

181 קפא

הג"ה. בספר הזוהר [זוהר ח"א צ"ב א'] אמר רבי אלעזר בתחלת שעתא קמייתא בליליא כד נשף יממא ועייל שמשא מאריה דמפתחן דממנן על שמשא על בתליסר תרעין דפתיחן ביממא. <תרגום - אמר רבי אלעזר בתחילת השעה הראשונה של הלילה כשהיום עובר והשמש שוקעת, בעל המפתחות שהוא מטטרו"ן הממונה על השמש נכנס בשלשה עשר שערים הפתוחים ביום>. בתר דעל בכלהון כל אנון תרעין סתימין כרזא קאים ושרי לכרוזא. <ואחר שנכנס בכולם כל אותם השערים נסגרים שלא יכנסו בהם החיצונים השולטים בלילה, אז עומד הכרוז שהוא המלאך גבריאל ומכריז על איסוף המלאכים השומרים את העולם>. קאם מאן דקאם ואחיד לאינון מפתיחן בתר דסיים כרוזא כל אינון נטרי עלמא מתכנשין וסלקין. <ואז עומד מי שעומד היינו המלכות ומקבלת את המפתחות, אחר שהכרוז מסיים אז כל אותם המלאכים שומרי העולם מתקבצים ועולים ומתמנים מלאכים אחרים לשמירת לילה>. לית מאן דפתח קוטרא כולא (משתתפין) [משתתקין] . <ואין מי שיפתח הקשר כי כולם משתתקים>. כדין דינין דלתתא מתערין ואזלין ושאטין בעלמא וסיהרא שרי לאנהרא. <אז מתעוררים הדינים של מטה והולכים ומשוטטים בעולם והלבנה שהיא המלכות מתחילה להאיר>. ומארי דיבבא תקעין ומייללין תקעין תניינות כדין מתערין שירותא ומזמרין קמיה מריהון. <ובעלי היבבא שהם כוחות הדין המעוררים יבבא ויללה בעולם תוקעים ומיללים דהיינו תרועה, אח"כ תוקעים שנית אז מתעוררת השירה והמלאכים מזמרים לפני רבונם>. כמה מארי תריסין קיימי בקיומייהו ומיתערין דינין דעלמא. <וכמה בעלי מגינים עומדים בקיומם ומעוררים דינים בעולם>. כדין בני נשא נימין ונשמתא נפקת ואסהדא סהדותא ואתחייבת בדינא וקודשא בריך הוא עביד חסד בבר נש ונשמתא תאבה לאתרה. <וכשבני אדם ישנים אז הנשמה יוצאת מהגוף ומעידה עדותה ומתחייבת בדין והקב"ה עושה חסד עם האדם ונשמתו חוזרת למקומה>. בפלגות ליליא כד ציפורין מתערין סיטרא דצפון איתער ברוחא קאים בקיומייה שרביטא דסטר דרום ובטש בההוא רוחא ואתבסם. <בחצות לילה כשהצפורים שהם המלאכים מתעוררים בשירתם צד צפון שהוא מדת הדין מתעורר ברוחו דהיינו רוח צפונית מתחזקת, וכנגדו קם בקיומו השרביט של צד דרום שהוא חוט של חסד ומכה באותה הרוח דהיינו מזדווג בה על מנת להמתיק הדין>. כדין קדוש ברוך הוא איתער הוא בנימוסיה לאשתעשעא עם צדיקייא דבגינתא דעדן. <אז מתעורר הקב"ה כמנהגו להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן>. בההוא שעתא זכאה חילקיה דבר נש דקאים לאשתעשעא באורייתא דהא קדוש ברוך הוא וכל צדיקייא דגנתא דעדן צייתין לקליה הה"ד היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך. <אשרי חלקו של האדם הקם באותה השעה להשתעשע בתורה כי הקב"ה וכל הצדיקים שבגן עדן מקשיבים לקולו, על זה נאמר "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני" (שה"ש ח יג)>. ולא עוד אלא דקדוש ברוך הוא משיך עליה חד חוטא דחסד למיהוי נטיר בעלמא דהא עלאין ותתאין נטרין ליה הה"ד יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. <ולא עוד אלא הקב"ה מושך עליו חוט של חסד שיהיה נשמר בעולם כדי שהעליונים והתחתונים ישמרו אותו, זהו שכתוב "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי" (תהלים מב ט)>. אמר רבי חזקיה כל מאן דאשתדל בהאי שעתא ודאי אית ליה חולקא תדיר בעלמא דאתי. <אמר רבי חזקיה כל מי שעוסק באותה השעה בתורה ודאי שיש לו חלק תמידי בעולם הבא>. אמר ר' יוסי מאי טעמא תדיר בעלמא דאתי. <שאל רבי יוסי מרבי חזקיה מהו הטעם של תמידי בעולם הבא כשהוא בעולם הזה>. אמר ליה הכי אוליפנא דכל פלגות ליליא קודשא בריך הוא איתער בגנתא דעדן כל אינון נטיעין אשתקיין יתיר מההוא נחלא דאקרי קדומים נחל עדנים דלא פסק לעלמין. <אמר לו רבי חזקיה כך למדתי שבכל חצות לילה כאשר הקב"ה מתעורר ליכנס בגן עדן כל אלו הנטיעות של הגן דהיינו ו"ק דמלכות מקבלים השקאה יתירה מאותו הנחל שנקרא קדומים, מצד אבא, נחל עדנים, מצד אימא, שאבא ואימא יחודם תמידי ואין שפעם נפסקים לעולם>. כביכול ההוא דקאים ואשתדל באורייתא כאילו ההוא נחלא אתרק על רישיה ואשקי ליה בגין אינון נטיעין דבגנתא וכולהו צדיקייא דצייתין ליה חולקא שויין ליה כההוא שקיו דנחלא. <כביכול זה האדם הקם בחצות לילה ועוסק בתורה כאילו אותו שפע הנחל נמשך על ראשו ומשקה אותו בתוך אותם הנטיעות שבגן עדן וכל הצדיקים שבתוך גן עדן מקשיבים לו ומשימים לו חלקו באותו שיקוי הנחל, הוא השפע דאו"א>. אשתכח דאית ליה חולקיה תדיר בעלמא דאתי. <נמצא שיש לו חלק תמידי לעולם הבא>. כתיב חצות לילה אקום להודות לך מאי קא חמא דאיהו אמר חצות ולא אמר בחצות. <כתוב "חצות לילה אקום להודות לך" (תהלים קיט סב) מה ראה דוד שאמר חצות לילה ולא אמר בחצות לילה>. אלא חצות לילה ודאי ולקב"ה אמר הכי דהא קב"ה הכי איקרי חצות לילה ממש קודשא בריך הוא אשתכח וסיעתא דיליה וכדין שעתא דעיילו לגנתא דעדן לאשתעשעא. <ומשיב אלא ודאי להקב"ה אמר כן, שכך נקרא. כי חצות לילה ממש נמצא הקב"ה ופמליא שלו ואז הוא הזמן שנכנס לגן עדן להשתעשע עם הצדיקים>. (כו' דתלת) [נ"א בתחלת] שעתא קמיתא דליליא כל דינין דלתתא מתערין ואזלין ושאטין בעלמא. בפלגות ליליא ממש קב"ה איתער בגנתא דעדן ודינין דלתתא לא משתכחן וכל נימוסין דלעילא בליליא לא אשתכחן אלא בפלגות ליליא. <בתחלת שעה ראשונה של הלילה כל הדינים של מטה מתעוררים והולכים ומשוטטים בעולם, בחצות לילה ממש הקב"ה מתעורר ובא לגן עדן והדינים נעלמים ואינם נמצאים, וכל הנהגות הדין של המלכות בלילה אינם נמצאות ופועלות אלא בחצות לילה>. מנלן מאברהם דכתיב ויחלק עליהם לילה. <ומאין לנו זאת שבחצות לילה יש הנהגת הדין על ידי המלכות. מאברהם, שכתוב "ויחלק עליהם הלילה">. במצרים בחצות הלילה. <ובמצרים, כתוב "ויהי בחצי הלילה">. ובאתרין סגיאין באוריתא הכי אשתכח. <ובהרבה מקומות בתנ"ך נמצא כן שנעשו ניסים לישראל בחצות לילה על ידי הנהגת הדין של המלכות>. ודוד הוה ידע. <ודוד היה יודע זאת>. ומהיכא הוה ידע אלא הכי אמר אבא דמלכותא דיליה בהאי תליא. <ומנין ידע, אלא ככה אמר אבא כי מלכותו של דוד היתה תלויה בזה בהארת המוחין של חצות לילה>. ועל דא קאים בההוא שעתא ואמר שירותא. <ועל כן קם בשעה ההיא ואמר שירה>. והכי קרייה קדוש ברוך הוא חצות לילה אקום להודות לך וגו' דהא כל דינין תליין מהכא ודינין דמלכותא מהכא משתכחין. <ועל כן קרא להקב"ה חצות לילה אקום להודות לך וגו' כי אז כל הדינים תלוים מכאן, והדינים של המלכות מכאן נמצאים>. ובההיא שעתא אתקטר ביה דוד וקם ואמר שירתא. דבפלגות ליליא מלכות דשמיא איתער. <ועל כן בשעה ההיא נתקשר בה דוד וקם ואמר שירה משום שבחצות לילה מלכות שמים מתעוררת>. האי ליליא דינא דמלכותא היא ובכל אתר דינא הוא. <כי לילה היא זמן שליטת הדין והוא בחינת דין בכל מקום>. והאי דאמר חצות בגין דינקא בתרי גווני בדינא ובחסד. <וזה שאמר דוד חצות לפי שהמלכות יונקת בב' אופנים, בדין ובחסד>. ודאי פלגותא דדינא הוא דהא פלגותא אחרא נהורא אנפהא בסיטרא דחסד ועל דא חצות לילה כתיב. <ובודאי בחצי הראשון של הלילה הוא דין, ובחצי השני של הלילה מאירות פניה של הלילה מצד החסד, ועל כן כתוב "חצות לילה">. עד כאן בספר הזוהר. והתבונן על זה המאמר היטב ותבין טעם היות דוד יודע לנגן וגם תבין סוד בהיותו מנגן לפני שאול וסרה מעליו רוח הרעה (שמואל א' טז כג) כי כל מדות הדין ספו תמו והבן כל זה היטב. ובזמן שהקדוש ברוך הוא כועס על כנסת ישראל אמר לה הסר מעלי המון שיריך מכלל שהם עליו כמשא והיא משיבה אל תנאץ למען שמך וגומר (ירמיה יד כא) וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אל תנבל כסא כבודך. ונחזור לדברינו השיב הקדוש ברוך הוא לשכינת עוזו ברוכה את לה' בתי הטבת חסדך האחרון מן הראשון וגומר (רות ג י). כבר בארנו כי מדת דוד המלך עליו השלום היתה המלכות שנאמר זאת היתה לי. גם יש לך לדעת כי כשהצדיק דבק באחת ממדותיו של הקדוש ברוך הוא המדה ההיא מלמדת עליו זכות כענין שמצינו בשלמה המלך עליו השלום אמרם ז"ל בשעה שבקשו למנות את שלמה בן דוד מג' מלכים אמרה שכינה לפני הקדוש ברוך הוא וכו'. ובמדרש משלי אמרו אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא. עוד אמרו בא דוד ונשתטח לפניהם. עוד אמרו בא אש מן השמים ולחכה בפסיליהם. הכל רמז למדת שלמה המלך שנאמר וה' נתן חכמה לשלמה הנקראת לבעלי הקבלה חכמת שלמה זהו שנאמר אף חכמתי עמדה לי. כי למדה עלי זכות:

182 קפב

ספר הבהיר וה' נתן חכמה לשלמה. משל למה הדבר דומה למלך שהשיא בתו לבנו ונתנה לו במתנה וכו'. על כן אמר לה הקדוש ברוך הוא כמו ששתקת וסבלת גדופי שמעי בן גרא שהיה מבחורים כן סבלת צער הגלות זהו לבלתי לכת אחרי הבחורים. דל ועשיר רמז לטיטוס ונבוכדנצר. ועתה בתי אל תיראי כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את כד"א אשת חיל עטרת בעלה. וכתיב אשת חיל מי ימצא וגו'. ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל וגו' (רות ג יג). רוצה לומר ליני בלילה בזמן הגלות שנמשל ללילה כד"א תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער. שהרמז לכחות האומות. והיה בבקר בזמן הגאולה אם יגאלך טוב כלומר אם תהיי ראויה להגאל מחמת מעשים טובים שיעשו ישראל יגאל. ואם לאו וגאלתיך אנכי חי ה'. כד"א למעני למעני אעשה. וכתיב לא למענכם. ע"א (ענין אחר) הטוב הנזכר הוא האור הגנוז ולו משפט הגאולה. ואלו הם דברי בועז הצדיק ששמר את בריתו והוא האומר יש גואל קרוב ממני כי הטוב הנזכר הוא הגואל הקרוב. ולזה תמצא במזמור כאיל תערוג הנאמר על הגלות אמרה לאל סלעי למה שכחתני שהרמז בו אל הגואל הטוב הנזכר ובמזמור של אחריו אמר כי אתה אלהי מעוזי. ורמז בו אל השם הנכבד הנקרא אתה ומעוז אמנם הראשון נקרא אל כמה דאת אמר אל ה' ויאר לנו. ויאמר הבי המטפחת אשר עליך ואחזי בה ותאחז בה וימד שש שעורים וישת עליה ויבא העיר (רות ג טו). המטפחת הוא החלוק הנזכר בפרקי היכלות. והבן זה מאד מפסוק וריח שלמותיך כריח לבנון שש שעורים כד"א שיעורים והרמז לשש קצוות שנאמר סוגה בשושנים. והנה הגואל עובר אשר דבר בועז ויאמר סורה שבה פה פלוני אלמוני אלו הם דברי הצדיק לגואל הטוב. וקראו פלוני כי הוא האור הגנוז גם קראו אלמוני מיום גלות השכינה כענין שמו שמים על זאת והמלך בלתי מטרונה. ותשובתו לא אוכל לגאול פן אשחית את נחלתי כלומר לא אוכל לגאול בראשונה כי הברכה והשפע שהם נחלתי מזרועות עולם מונעים אותי מלגאול בראשונה כי השכינה צריכה לקבל קודם ממך ואחר כן ממני. ועל כן קודם יבא משיח בן יוסף שהוא מצד הצדיק שנאמר על מכרם בכסף צדיק ואחרי כן משיח בן דוד שנאמר קומי אורי כי בא אורך. ובמכילתא וכן אתה מוצא כשישראל משתעבדין כביכול השכינה משתעבדת וכן הוא אומר אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו (שמואל ב' ז כג):

183 קפג

מדרש שיר השירים אתי מלבנון כלה כשהגלתי השכינה מבית המקדש הגלתי אתכם עמה כשתחזור אתם חוזרים עמה. שיתי לבך למסילה דרך הלכת (ירמיה לא כא) הלכתי כתיב וכן ויחללו את קדשי (יחזקאל לו כ) כביכול הוא עמהם זהו כי עתה תצאי מקריה ושכנתי בשדה (מיכה ד י). ואמרו רז"ל במסתרים תבכה נפשי מפני גוה (ירמיה יג יז) מפני גאותו של מלכות שמים:

184 קפד

מדרש איכה גבי עשר מסעות שנסעה שכינה. אמר רבי אחא משל למלך שהיה יוצא מפלטין שלו בכעס וכשהיה יוצא היה חוזר ומגפף ומנשק בכתלי פלטין שלו ובעמודי פלטין ובוכה ואומר הוי שלום בית פלטין שלי הוי שלום בית מלכותי הוי שלום בית יקרי כך משהיתה שכינה יוצאה מבית המקדש היתה חוזרת ומגפפת ומנשקת בכתלי בית המקדש ובעמודי בית המקדש ובוכה ואומרת הוי שלום בית מקדשי הוי שלום בית מלכותי הוי שלום בית יקרי. בפרק ערבי פסחים מאי דכתיב מושיבי עקרת הבית. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם עשאוני בני כחולדה זו שדרה בעקרי בתים:

185 קפה

בראשית רבה התנערי ירושלים אמר רבי אחא כהדין תרנגולתא דמנערה גרמא מן קטמא. ובפרק חלק ודמעתה על לחיה אמר רבה אמר רבי יוחנן כאשה שבוכה על בעל נעוריה. המשל ידוע שנאמר אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה (יואל א ח). אוי מי יחיה משומו אל. אמר רבי יוחנן אוי לאותה אומה שתמצא בשעה שהקדוש ברוך הוא עושה פדיון לבניו מי מטיל כסות בין לביא ללבייא בשעה שנזקקין זה לזה. כתב החכם רבי עזרא המשל נפלא והסוד חתום. והנה הוא כטעם לויתן זה יצרת לשחק בו וכתיב עליו התשחק בו כצפור (איוב מ כט) והבן זה:

186 קפו

ספר הזוהר [זוהר ח"א ס"ג א'] פתח רבי יוסי ואמר צהלי קולך בת גלים. <תרגום - פתח רבי יוסי ואמר "צהלי קולך בת גלים הקשיבי לישה עניה ענתות" (ישעיה י ל)>. האי קרא על כנסת ישראל איתמר. <כתוב זה על כנסת ישראל נאמר>. בת גלים ברתיה דאברהם הכי אוקמוה בת גלים כד"א גל נעול. <"בת גלים" בתו של אברהם, וכן פרשוהו "בת גלים" "גל נעול" שהמלכות נקראת גל>. גלים אינון נהרין דמתכנשין ואזלי ועיילי לגווה ומליין לה דכתיב שלחיך פרדס רמונים. <גלים הם האורות המתקבצים והולכים ונכנסים בתוך המלכות וממלאים אותה כמו שכתוב "שלחיך פרדס רמונים" (שה"ש ד יג). "שלחיך" הם האורות המתקבצים>. הקשיבי לישה כד"א ליש אובד מבלי טרף ליש דכר לישה נוקבא. <"הקשיבי לישה" פירוש לישה כמו שכתוב "ליש אובד מבלי טרף" (איוב ד יא). ליש הוא שם זכר שהוא היסוד, לישה היא שם נקבה שהיא המלכות>. אמאי אתקרי ליש אי משום דכתיב ליש גבור בבהמה או משום דכתיב ליש אובד מבלי טרף. <ומקשה למה המלכות נקראת ליש בשם זכר, אם משום שכתוב "ליש גבור בבהמה" (משלי ל ל) דהיינו היא מדת הגבורה שבה, או משום שכתוב "ליש אובד מבלי טרף" שהוא על חוסר שפע בה>. אלא משום דכתיב מבלי טרף בשעתא דאינון נחלין מסתלקין ולא עיילין לגווה כדין לישה אבידת מבלי טרף. <ומשיב משום שכתוב "מבלי טרף" בשעה שאותם נחלי שפע מסתלקים ממנה ולא נכנסים בתוכה אז נקראת המלכות לישה שהיא אבודה מבלי טרף שאין היסוד משפיע בה>. דכתיב ליש אובד מבלי טרף ובני לביא יתפרדו. <שכתוב "ליש אובד מבלי טרף", כשהיסוד אבוד מבלי שפע להשפיע בה אז בניה של הלביאה, הם ישראל יתפזרו בגלות>:

187 קפז

מדרש איכה למה לנצח תשכחנו יש ישיבה בלא כסא יש מלך בלא מטרונא יש חתן בלא כלה יש כלה בלא חופה יש מלך בלא עטרה יש מלך בלא פלטין והבן כל זה:

188 קפח

מדרש תלים אגילה בישועתך. אמר רבי אבהו זה אחד מחמש מקראות הקשים שישועתן של ישראל ישועתו של הקדוש ברוך הוא ישועתינו אין כתיב כאן אלא ישועתך אמר דוד ישועתינו היא ישועתך. אמר רבי ברכיה הכהן מה דכתיב צדיק ונושע הוא (זכריה ט ט) מושיע אין כתוב כאן אלא נושע וכשעתידין לחזור שכינה היא חוזרת עמהם שנאמר ושב ה' אלהיך והשיב אין כתוב כאן אלא ושב. ונ"ל כי אלו הענינים שכתבנו רמוזים בקללת האיש והאשה הה"ד בעצב תלדי בנים כדאמרינן בנים אתם לה' אלהיכם. וכתיב צור ילדך תשי כלומר התשתם כחו. ואל אישך תשוקתך כי היא חפצה בייחוד ומשתוקקת לבעלה. והבן כי קללת ואל אישך תשוקתך מדה כנגד מדה היא הפרידה במחשבתה ועל כן משתוקקת לייחוד. וטעם וקוץ ודרדר תצמיח לך רמז לכחות הדין שתשפיע לך בסבת חטאה. ואין לתמוה על חטא אדם וחוה מדוע נכתב ונחתם בטבעת המלך לדורותיו אחריו כי באותו היום שנברא בו אדם הראשון נשלם הכל והנה הוא שלימות הבנין וכללו כי ממנו נשתת העולם. וכאשר חטא הוא כל העולם כולו חטא ועונותיו סבלנו מה שאין כן בחטא זרעו אחריו:

189 קפט

הגה"ה. ובמדרש רבי תנחומא מה שהיה כבר נקרא שמו ונודע אשר הוא אדם עד שאדם הראשון מוטל גולם הראה לו הקדוש ברוך הוא כל צדיק וצדיק עומד מזרעו יש תלוי בשערו יש בראשו יש בצוארו ויש בשאר איבריו. תדע לך שבשעה שבקש איוב להתווכח עם בוראו אמר מי יתן ידעתי ואמצאהו אערכה לפניו משפט. השיבו איפה היית ביסדי ארץ. אמר ר"ל איפה כתיב א"ל איפה שלך באדם הראשון תלויה בצוארו בראשו בשערו בעיניו באיזה אבר. זה מורה שאנחנו בשר מבשרו לא זרעו לבד וכל מה שהוא בעולם השפל הכל היה למעלה ונעשית הצורה בששת ימי בראשית על ידי הדברים המתקנים המציאות זהו ושנאמר שור או כשב או עז כי יולד וכי שור בן יומו קרוי שור זהו שנאמר מה שהיה כבר נקרא שמו. וכן הוא אומר קורא הדורות מראש (ישעיה מא ד). עד כאן:

190 קצ

ואמרו רבותינו ז"ל בפרקי רבי אליעזר הגדול ז"ל כי ל"ט קללות נתקללו אדם וחוה ונחש והאדמה וע"כ החוטא אשר עליו רוח טומאת הזוהמה ההיא לוקה ארבעים חסר אחת. ואמרו בירושלמי כי המלקות צריך בחוט השדרה עשרה כנגד י' קללות של נחש כי החוט הוא כנגד הנחש המסית את האדם שלא כפף שדרתו שהוא כמין נחש אצל קונו על כן אמרו רבותינו ז"ל שדרתו של אדם אחר שבעים שנה נעשה נחש והני מילי דלא כרע במודים. לימינו עשרה כנגד אדם שנברא בימין. לשמאל עשרה כנגד האשה שנבראת בשמאל. בבטנו תשע כנגד הארץ שנתקללה בתשע קללות כי היא כמו הבטן. ובמדרש רות (זוהר חדש ע"ט ט"ד) כשברא הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון מבית המקדש בנאו מעפר בית המקדש נטל וברא אותו כיון שברא אותו ועמד על רגליו באו כל הבריות להשתחוות לו מה עשה הקב"ה נטלו משם והכניסו לגן עדן ועשה לו י' חופות כדוגמת י' חופות שעתיד הב"ה לעשות לצדיקים בגן עדן לעתיד לבא ומלאכי השרת היו יורדין ועושין שמחה לפניו נתן לו חכמה עליונה וכשירד סמאל משמי מרום ראה מעלתו של אדם ומלאכי השרת משמשין לפניו בחופתו וירע לפניו מה עשה נטל נחש כמין גמל ורכב עליו וירד ופתה אותו עד שעבר מאמר יוצרו. ר' אלכסנדרי אמר רוח זנונים נכנס בתוכו. ר' חדקא אמר רוח טומאה הוה ובו עבר מאמר יוצרו כיון שעבר נגלה עליו הב"ה וגירשו מגן עדן וגזר עליו י' גזירות ועל חוה י' גזירות ועל הנחש עשר גזירות ועל האדמה עשר חסר אחת נמצא ארבעים חסר אחת שמתחייב הרשע בבית דין:

191 קצא

ויקרא אדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי. האדם ואשתו ידוע. והבן אמרו אם כל חי אם כד"א ולאומי אלי האזינה (ישעיה נא ד) כל כד"א בת היתה לאברהם ובכל שמה. חי כי הכל הנזכר הוא חי העולמים. ואולי כי מלת חוה רומזת לשפע הנחש הנשפע בה:

192 קצב

ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"ו ב'] לבתר אלביש לון קודשא ב"ה בלבושא דמשכא איתהני מינייהו הה"ד כתנות עור. <תרגום - אחר החטא הלביש הקב"ה לאדם וחוה לבושים שהעור היינו הגוף נהנה מהם, שכתוב "כתנות עור">. ברישא כתנות אור דהוו משמשין ביה עלאין דלעילא בגין דמלאכי עילאי הוו אתיין לאתהנויי מההוא נהורא הה"ד ותחסרהו מעט מאלהים. <קודם החטא התלבשו בלבוש רוחני היינו כתנות אור שהיו משתמשים בו העליונים, לפי שמלאכי מעלה היו באים להנות מאותו האור, על זה נאמר "ותחסרהו מעט מאלהים">. והשתא דחבו כתנות עור דעור איתהני מיניה ולא נפשא. <ועכשיו שחטאו נתלבשו בכתנות עור שעור הגוף נהנה מהם ולא הנפש>. ויונתן תרגם ועבד יי' אלהים לאדם ולאנתתיה לבושין דיקר מן משך חויא דאשלח מיניה על משך בשריהון. וכן אמרו בפרקי דרבי אליעזר הגדול ז"ל רבי אליעזר אומר מעור שהפשיט את הנחש עשה הקב"ה כתנות כבוד לאדם ולעזרו:

193 קצג

ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים:

194 קצד

בראשית רבה להט החרב על שם משרתיו אש לוהט המתהפכת שהן מתהפכות פעמים אנשים פעמים נשים פעמים רוחות פעמים מלאכים וכשתבין זה תבין מה טעם באו השמות פעמים בלשון זכר ופעמים בלשון נקיבה כמו כי היום יי' נראה אליכם. כי הרמז הוא למדת הדין על שהיא נפעלת מקבלת אצילות מזולתה. וכן אם ככה את עושה לי. ע"א (ענין אחר) המתהפכת רמז למדת הדין שפעמים מתהפכת למדת רחמים. ודע והבן כי אף על פי שפירשנו כל הפרשה כולה על דרך הסוד מכל מקום גם הפשט אמת ויציב בעץ החיים ועץ הדעת והנהרות והכרובים ולהט החרב. וכבר העידו כמה פעמים אנשים שנשרפו בברק להט החרב וכולם היו בעלי הפילוסופיא קדומה אשר נטו ברוב דבריהם אחר דברי רבותינו זכרונם לברכה. ומאז נתבטלו ובאו ארסטו ותלמידיו הרשעים ונטו מדרך התורה לגמרי אחר סברתם ומופתיהם הנקראת לבעלי הקבלה אחיזת עינים. והמקום ההוא נכבד מכל מקומות העולם השפל מפני המוצק אשר על ראשו מעולם העליון. וע"כ יראו בו מראות אלהים יותר משאר מקומות הארץ כמה דאת אמר וזה שער השמים כ"ש שוכני גן עדן שהשוכנים שם למדים בציורי הדברים כל סודות העליונים ונפשם מתעלית בלימוד ההוא ורואה מראות אלהים ומשיג כל מה שיכול הנברא לדעת ולהבין. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה הביאני המלך חדריו אלו חדרי גן עדן. מכאן אמרו כמעשה הרקיע כן מעשה גן עדן. והאמת הוא כי תמצא בדברי רז"ל כי בגן עדן של מטה יש שכר ועונג לנפשות הצדיקים ואף על פי שאינם גוף והם במדרגת המלאכים וראיתי בזה דיעות לחכמים זכרונם לברכה יש אומרים כי הנפשות כשיוצאים מזה העולם אינם יכולין לעלות מיד עד שירגילו עצמן באותן ציורין ובאותו אור כי הרגיל בחשך אם יסתכל באור גדול לא יוכל לסובלו עד שירגיל עצמו מעט מעט ואח"כ יסתכל באור הגדול. ועל כן נכנסים בגן עדן של מטה שיש בו ציורים מציורי העולם הזה ומציורי העולם העליון ומשם תעלה לאור הגדול לצרור החיים. ועוד הוסיף הרמב"ן ז"ל ביאור על זאת הכוונה ואמר כי כל שנים עשר חדש עדיין כח הגוף קיים והנשמה נוטה לדעתה ולמעשיה כאשר היתה באמנה אתו בהצטיירות מחשבות גשמיות וזהו מאמר רבותינו ז"ל כל שנים עשר חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר י"ב חדש גופו בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת כי תוך שנים עשר חדש אף על פי שעולה לידיעת עולם הנשמות יורדת היא לענין שהיתה כבר לאחר שנים עשר חדש לבשה מלאכות ונתעלית מדעות גשמיות ונתעטרה בעטרה של עולם הבא ומן ההשגה ההווה אל הנפש במקום ההוא מתעלית לדבקות עולם העליון והשגת העונג הרוחני וזהו מה שתמצא בדברי רבותינו ז"ל בצדיקים דסלקי ונחתי למתיבתא דרקיעא. העלייה היא השגת הנפש ודביקותה בעליונים והירידה היא להשגת מה שהגיעו לסגולת התחתונים בחייהם. וכוונה זו טובה והגונה אך אינה מספקת לגמרי לפי כוונתם ז"ל כי תמצא בדבריהם המזכירים שם האבות כלם ושאר חסידים כלם במעלתם. ואם הכונה היא תוך י"ב חדש או עד שירגילו עצמם באור העליון הרי מכמה שנים נסעו משם ואין שם אלא רוח חדשה לפי דבריהם זה יוצא וזה נכנס ע"כ צריכין אנו לקבלה. ומצאתי בדברי רז"ל מקום יש ששמו חצר מות ולפני החצר שדה ולפני השדה נחל ודומה משמרן. מדברות ואין קולן נשמע אוכלות ושותות ואין קולן נשמע וכתיב מות ירעם (תהלים מט טו). ואמרו בחגיגה רעינא להו עד דמשלמי יומוי וכו'. וראיתי לקצת חכמי הקבלה האחרונים שכתבו כי מצאו בספר חנוך בן ירד כשלקח אותו אלהים כתוב בו סוד זה עם שאר סודות מופלאות וכבר הזכירו רבותינו ז"ל הספר ההוא בספר הזוהר. ולפי דברי הספר ההוא דע כי גן עדן של מטה הוא מוכן מיום שנברא לרוחות הצדיקים לגור שם בצורתם וכן תרגם המתרגם בפסוק גן נעול כגנתא דעדן דלית רשו לגבר למיעל לגויה אלהין צדיקייא דמשתלחן תמן נפשתהון על יד מלאכייא וכו'. ומשם פורחות למעלה ומזהירין ומשיגין השגה אמיתית כל אחד לפי מעלתו ובהיותם בגן עדן של מטה לובשין סוד המלבוש המחדש להם בהריחם אויר גן עדן ונתון הלבוש ההוא לכל רוח ורוח באותה צורה ודמות שהיה בזה העולם ממש סימן לדבר כי שמואל הנביא עליו השלום בהראותו לבעלת אוב אמר עוטה מעיל. ונמשך להם אור השכינה ממעלה דרך חלונות הרקיע שעל גבי גן עדן והצדיקים משתחוים נגד האור ההוא וניזונין באור ההוא שהוא סוד המן שניזווין ממנו מלאכי השרת כמו שאמרו רבותינו ז"ל משרתיו אש לוהט מהיכן הן ניזונין רבי יודן בשם רבי יצחק אמר מזיו השכינה דכתיב באור פני מלך חיים. רבי חגי אמר ואתה מחיה את כולם אתה מחיה לכולן וכו'. וזיו השכינה על ראשיהן עטרה וכשפורחין בגן עדן שלמעלה אז פושטין מעליהן המלבוש ההוא והיא העלייה והירידה. ואמר חנוך ראיתי שם מלאכים ממונים גדולים ועונין קק"ק וכו'. ובמדרש איוב אמר הב"ה לאיוב אמרת כלה ענן וילך אם ילך אדם לפני הצייר ויאמר לו עשה לי צורתו של אבא מה הצייר אומר לו הראני איקונין שלו ואם לאו לא אוכל לעשותו ואני בראתי אדם הראשון שלא באיקונין על אחת כמה וכמה המתים שכל אחד ברקיע זיו איקונין שלהם לפני. ובמדרש רות (זוהר חדש פ"ב ט"ד) אמר רבי נחוניא סח לי בן גיאים כשעליתי לזה הרקיע וכו' עד למעלה מזה השער נגלה לפני שער גדול ועשרה שערים סביבותיו שאלתי עליו אמר לי השער הזה אין לי רשות עליו לא יפתח אלא בראשי חדשים ושבתות וימים טובים באותו זמן כשנכנס שבת או ראש חדש או מועד קול מתפוצץ בכל הני רקיעין ואומר פתחו שערים מפני שכל הרוחות שבגן עדן כל ימי השבוע עומדות שם ומטיילות בתוכו ובאותו זמן בההוא רקיע שעל גבי גן עדן שבארץ נפתחו ארבע חלונות רשומים בד' אותיות של שם המפורש המיוחד בגנזי מרומים וכל אותם הרוחות מתלבשות בלבוש יקר באותו גן עדן כדמות אותו העולם שהיו עומדות במלבוש בשר מטיפה סרוחה. ובשעה שהחלונות נפתחות כולן פושטין מלבושיהן ופורחין למעלה באותן חלונות ועולות למקום הזה וששה בעלי כנפים וכמה ממונים עמהם פותחין עמהן השער הזה בכל אלו העשרה והרוחות נכנסות לשם בחדוה ועולות למעלה וכן בכל רקיע ורקיע כעין זה בשעה שאלו הרוחות עולות רוחות אחרות יורדות שנתוסף בהם חיים באותו עולם אלו עולות ואלו יורדות באותו מקום שירדו אלו משם שם חונות האחרות ואין מקום נשאר פנוי. במוצאי שבת בשעה שישראל אומרים ויהי נועם וכו'. אותן הרוחות שירדו להן בשבת עולות מהם אלו עולות ואלו יורדות אלו עולות למקומן וכן תמיד בענין זה עד כאן. ומכאן נוכל להבין קצת מן העונשים שהזכירו רבותינו ז"ל לנפשות הרשעים הדומות גם הם לעונש גופני והבן כל זה היטב עוד מצאתי לרבותינו ז"ל תנא שבע פתחים לנפשות הצדיקים להכנס עד מקום מעלתן ועל כל פתח ופתח שומרים. הפתח האחד נכנס במערת המכפלה שהיא סמוך לגן עדן ואדם הראשון שומר עליו. זכתה הוא מכריז ואומר פנו מקום שלום בואך. יוצאה מפתח ראשון אל הפתח השני לשערי גן עדן ומוצאה את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת זכתה נכנסת לשלום ואם לאו שם תקבל ענשה ותשפט בלהט הכרובים. וכנגדן היו הכרובים במקדש ובשעה שהיה נכנס כהן גדול ביום הכפורים זכה היה נכנס בשלום לא זכה מבין ב' הכרובים להב יוצא ושורף אותו מבפנים ומת והיו הכרובים אלו כנגד אלו אשר בשער גן עדן לצרוף הנשמות זכתה נותנין לה פרדס סימן ליכנס נכנסת לגן עדן אשר בארץ ועמוד אחד של ענן ונוגה מעורבת זה בזה ועשן סביביו שנאמר וברא יי' על כל מכון הר ציון וגומר (ישעיה ד ה) והוא נעוץ מלמטה למעלה זכתה לעלות עולה באותו עמוד עד ירושלים של מעלה לא זכתה נשארת שם וכו'. אמנם על דבר אחד יש לדקדק אחרי שהם באותו תענוג הגדול למה ישובו לתחיית המתים לגרעין הגוף. ובאמת בזה צריך ישוב הדעת כי לא על חנם הוא. יש לומר מפני שאין אדם בעולם שלם במעלת התורה והמצוה ישיב אותם הקב"ה בעולם הזה כמתחלה בביטול יצר הרע ויחיו בו שנים ארוכות וישלימו חוקם ויקיימו עכשיו מה שלא קיימו קודם לכן וראיה ממשה רבינו ע"ה כי היה תאב ליכנס לארץ כדי לקיים מצות הנוהגות בה כל שכן לשאר בני אדם ותשובה זו טובה להמון העם. אמנם על דרך סוד החכמה הפנימית יש בו ענין נפלא והוא כי כבר ידעת כי העולם הזה נמשך בו סוד זוהמת הנחש שבא על חוה ובסבת הזוהמא ההיא נקנסה מיתה לאדם וזרעו כי בראות השם יתעלה משך הטומאה המתפשטת בעולם תמיד כוונתו לכלותם ולהתיש כחם ומפני כך הגופים כלים ונפסדים ואין להם קיום וכשתכלה הזוהמא ורוח הטומאה תעבור מן הארץ הנה השם יתעלה יחדש עולמו בלתי זוהמא אחרת ויקיץ שוכני עפר בכחו וסבתו קדושים משרתי עליון וישמח יי' במעשיו כמו שהיתה כוונת הבריאה בתחילה שעדיין לא באה לפועל אפילו יום אחד שנאמר ואדם ביקר בל ילין (תהלים מט' יג) כמו שייסד הפייט ויכון עולם על מליאותו כי על כל פנים לא היתה כוונת הבריאה לבטלה רק עתידה לצאת לפועל. וכן יש אומרים גם בעץ החיים כי לא נברא לבטלה רק יאכלו ממנו אנשי התחיה ויחיו לעולם וכן מצאתי בברייתא דרבי יוסף בן עוזיאל ע"ה. ודוגמא לדבר מצינו בארץ ישראל בהיותה בתחלה תחת המשכת סבה אחרת בסוד שבעה עממים שהם סוד הערלה והטומאה ואחרי כן העבירה מלפניו ולא היה שולט בה זולתו והנחילה לגוי אחד מיוחד לעבודתו. סימן לדבר תכסיסי המלך יתברך ויתעלה אחר הרוח רעש ואחר הרעש אש וגומר (מלכים א' יט א). עד דממה דקה. כענין זה היה העולם תחת ממשלת סבות אחרות והמשכת רוח טומאה וערלה עד עת בואו יתעלה ביום הדין וישיב הצדיקים וישמחו בממשלתו ויתקן העולם באחדות שלימה ואזי מעלתם בזה העולם במקום אשר ראו מתחלה חשך יראו אור גדול יהיה יי' אחד ושמו אחד יי' יזכנו להיות מכללם אמן:

195 קצה

והאדם ידע את חוה אשתו וגו'. דע כי קין נולד מן הזוהמא והטפה שהטיל הנחש בחוה אמנם בלתי זרע אדם שנתערב באותה הזוהמא לא היה יכולת לרוח ההוא ללבוש גוף אדם ולצאת לאויר העולם וזרע האדם המציא לו מקום להתלבש בו. ועל כן נעשה הורג כד"א כי משרש נחש יצא צפע וגו' (ישעיה יד כט) כי מדת הדין שופעת עליו. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל ע"ה ואדם ידע את חוה איתתיה דהיא מתעברא מן סמאל מלאכא ועדיאת וילידת ית קין והוה דמי לעילאי ולא לתתאי ואמרת קניתי גברא ית מלאכא דיי'. ובפרקי רבי אליעזר הגדול ז"ל משל למה הדבר דומה לאדם שיש לו רוח רעה כל מעשים שהוא עושה וכל הדברים שהוא מדבר אינו עושה אלא מדעת רוח רעה שיש עליו. כך הנחש כל מעשים שעשה וכל דברים שדיבר לא דיבר אלא מדעתו של סמאל עליו הכתוב אומר ברעתו ידחה רשע (משלי יד לב). בא אליה רוכב על נחש ועיברה את קין ואחר כך בא אליה אדם ועיברה את הבל וכו'. ומזה המאמר תבין מה שתמצא בדברי רבותינו ז"ל נבא ולא ידע מה נבא וברית כרותה לשפתים אל יפתח אדם פיו לשטן רוצה לומר ישמר שלא ידבר השטן בפיו כי לפעמים יקרה לאדם שמלאך טוב או שטן משים דבר בפיו והוא אינו מרגיש. וגם בשאר בעלי חיים מצינו זה שנאמר ובעל כנפים יגיד דבר (קהלת י כ):

196 קצו

מדרש רות (זוהר חדש פ"ג) בההיא זימנא דהמלך שלמה גלי שיר השירים זוהמא דההוא נחש קדמאה דאטיל באדם ובחוה אסתלק מעלמא. <תרגום - באותו הזמן ששלמה המלך גילה את שיר השירים הזוהמא שאותו נחש הקדמוני הטיל באדם וחוה נפסקה מן העולם>. בגין דכד נפקי תולדין לעלמא מאדם וחוה מההוא זוהמא נפקו. <משום שכשיצאו תולדות לעולם מאדם וחוה יצאו מאותה זוהמא, ועל ידי שיר השירים נפסקה הזוהמא מהם>. דהכי שמענא מרבותא ואינון שמעו עד פומא דאליהו דאמר הכי. <שכך שמעתי מרבותי והם שמעו איש מפי איש עד אליהו הנביא שאמר כך>. מאי דכתיב והאדם ידע את חוה וגומר. והאדם דא אדם קדמאה דכד אתא נחש על חוה אטיל בה זוהמא. וקין מההוא סטרא דההוא נחש נפק. <מה שכתוב "והאדם ידע את חוה" וכו', "והאדם" זהו האדם הראשון כי כשבא הנחש על חוה הטיל בא זוהמא וקין יצא מאותו הצד של הנחש>. מה נחש דרכו להרוג ולהמית הכי נמי מיד קין נעשה הורג כד"א כי משרש נחש יצא צפע. <מה הנחש דרכו להרוג ולהמית כך מיד קין נעשה הורג, כמו שכתוב "משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף" (ישעיה י"ד כ"ט)>. נחש דא נחש הקדמוני יצא צפע זה קין שיצא משרשו ועקרו. <"משורש נחש" דהיינו הנחש הקדמוני, "יצא צפע" זהו קין שיצא משרשו ומעיקרו>. ופריו שרף מעופף שנעשה הורג כשרף הזה שאין למכתו לחש מעופף כפול כבר נעשה הנחש במינו כפול. <"ופריו שרף מעופף" שנעשה הורג כשרף הזה שאין למכתו לחש, "מעופף" בשני פאי"ן דהיינו כפול שכבר נעשה הנחש במינו כפול>. ואי תימא מההוא זוהמא נפק ואת אמרת והאדם ידע את חוה אשתו וגו'. ודאי מאדם הוה ולא מההוא זוהמא אלא ההוא נחש הטיל בה זוהמא ומההוא זוהמא דאשתאל בה הוה משכשכא במעהא ולא הוה ליה גופא לאתכללא ביה ולאפקא ההוא רוחא בעלמא. <ואם תאמר איך יצא קין מאותה זוהמא של הנחש, והרי כתוב "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר" וכו', אם כן ודאי מאדם היה קין ולא מאותה זוהמא, אלא שאותו הנחש הטיל זוהמא בחוה ואותה זוהמא שנבלעה בה היתה מקשקשת במעיה ולא היה לה גוף להכלל בו על מנת להוציא את אותה הרוח לעולם>. כיון שבא אדם הראשון עליה איתער ההוא זוהמא בההוא זרע ועבד גופא לההוא רוחא בישא זוהמא דהוה במעהא איתכליל ביה ונפק לעלמא בדיוקנא סומקא סגי מכל שאר בני עלמא דהוו אבתרא. <כיון שבא עליה אדם הראשון נתערבה אותה הזוהמא בזרע שלו ונעשה גוף לאותה הרוח רעה והזוהמא שהיתה במעיה נכללה בו ויצאה לעולם בצורה אדומה יותר מכל האנשים האחרים שבעולם שהיו אחריו>. ועוד דההוא זרע דאטיל אדם למיעבד גופא מההוא סטרא בישא הוה ואתקף ההוא רוחא בישא ואתגליף ביה לעלמא. <ועוד שאותו זרע שהטיל בה אדם לעשות גוף היה מאותו הצד הרע, ונתחזק בו הרוח הרעה של הנחש ונחקק בו ויצא לעולם>. כיון דחמאת ליה חוה אמרה קניתי איש את יי' עם יי'. <כיון שראתה אותו חוה אמרה "קניתי איש את יי" דהיינו עם ה' עם הקדושה>. וכד אתי קרבניה מההוא סטרא בישא אייתי ליה דכתיב ויהי מקץ ימים ולא מקץ ימין. <וכשהביא קין קורבנו הביא אותו מהצד הרע שכתוב "ויהי מקץ הימים" שהוא מהצד הרע הנקרא קץ הימים ולא מצד הקדושה שנקרא קץ הימין>:

197 קצז

ספר הזוהר [אדרא רבא קמ"ג א'] ותאנא בצניעותא דסיפרא בעא עתיקא קדישא למיחזי אי אתבסמו דינין ואתדבקי תרין אלין דא בדא ונפק מסטרא דנוקבא דיוקנא דדינא תקיפא ולא יכיל עלמא למיסבל דכתיב והאדם ידע את חוה וגו' קניתי איש את י"י. <תרגום - וכן למדנו בספרא דצניעותא, רצה עתיקא קדישא שהוא אריך אנפין לראות אם נמתקו הדינים ונתייחדו אלה באלה, ויצאה מצד דין הנוקבא דמות דין קשה שהיא נשמת קין ולא היה יכול לסבול העולם הגבורות הקשות של קין, שכתוב "והאדם ידע את חוה" וגו' "קניתי איש את יי">. ולא הוה הכי משום דלא אתבסמת וחויא תקיפא קשיא עייל ואטיל בה זוהמא דדינא קשי ובגיני כך לא הוה הכי דאתבסמא. <ולא היה כך אלא משום שהנוקבא לא יכלה להתמתק מרבוי הדינים שהטיל בה הנחש דין קשה, ולכן הנוקבא לא יכלה להתמתק>. וכד נפיק דא קין מסטרא דנוקבא נפק תקיף קשיא תקיפא בדינוי קשיא בדינוי. <וכאשר יצאה נשמת קין מצד הגבורות דנוקבא יצאה בדין קשה וחזק שנולד חזק בדיניו וקשה בדיניו>. כיון דנפק אתחלשת ואתבסמת. <כיון שיצאה נשמתו היינו שנולד קין נחלשו ונמתקו הגבורות של הנוקבא>. בתר דא ונפיק אחרא בסימא יתיר וסליק קדמאה דהוה תקיפא קשיא וכל דינין לא איתערעי קמיה. <אחר לידת קין הוציאה הנוקבא נשמה אחרת של הבל יותר ממותקת ועלה ונתגבר חוזק הדין של קין עד שכל הדינים של הבל לא עמדו בפניו>. (זוהר בראשית ל"ו ב') ברא קדמאה ברא דזוהמא הוה. <תרגום - הבן הראשון שהוא קין יצא מזוהמת נחש>. תרין אתו עלה ואיתעברת ואולידת תרין. <שנים באו על חוה והולידה שנים>. דא נפק לזנא ודא נפק לזנא. <זה יצא לצדו היינו קין לסטרא אחרא וזה היינו הבל יצא לצד הקדושה>. ורוחא דלהון אתפשטו דא לסטרא דדא ודא לסטרא דדא דא דמי לסטרוי ודא דמי לסטרוי. <והרוחות שלהם נפרדו כל אחד לצד שלו, וכל אחד היה דומה לצד שיצא ממנו>. מסטרא דקין כל מדורין דזיינין בישין ורוחין ושדים וחרשין אתיין. <מצדו של קין יצאו כל מדורי המינים הרעים ורוחות רעות והשדים והכשפים>. ומסטרא דהבל סטרא דרחמי יתיר ולא בשלימו חמר טב בחמר ביש לא אתתקן כהדיה. <ומצדו של הבל נמשך בעולם יותר רחמים אבל לא בשלמות בדומה ליין הטוב>. עד דאתא שת ואתייחסו מיניה כל אינון דרין דזכי עלמא וביה אישתיל עלמא. <עד שבא שת והתיחסו ממנו כל הדורות של צדיקי העולם ובו נתיסד העולם>. ומקין כל אינון חציפין ורשעין וחייבי עלמא. <ומקין באים כל החצופים והרשעים וחוטאי עולם>. ודע כי עם קין נולדה תאומה אחת ועם הבל ב' תאומות ונשאום לנשים זהו שנאמר עולם חסד יבנה. והנה בין אדם וחוה וקין והבל ותאומותיהם היו שבעה רמז לשבעה קצוות ועל כן לא נאסרו זה בזה כי כולן מכח עליון נוצרו ולא היו סבה אחר סבה. ובענין העריות ארמוז יותר בג"ה (בגזרת האל):

198 קצח

בראשית רבה ותהר ותלד את קין. אמר רבי יהושע בן קרחה עלו למטה שנים וירדו שבעה קין ותאומתו הבל ושתי תאומותיו. ותוסף ללדת את אחיו את הבל ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה. הסוד המקובל בענין הבל גדול מאד נרמז בפסוק ומשה היה רועה והבן זה. וקין היה עובד אדמה היא האדמה האדומה ממדת הדין ויתכן היות עובד מלשון ועבדתם את יי' אלהיכם:

199 קצט

ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה ליי'. ענין הקרבנות וסודם גדול ובמקומם יתבאר בג"ה (בגזרת האל). והנה ארמוז ראשי פרקים לבד. דע כי הקרבן מקרב הכחות ומאחדם זו לזו ועל כן נקרא קרבן כדאיתא בספר הבהיר בעת שישראל מקריבין קרבן לפני אביהם שבשמים מתייחדים יחד והיינו ייחודו של אלהינו דאמאי איקרי קרבן על שם שמקרב הצורות הקדושות כד"א וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך (יחזקאל לז יז). ואמר ריח ניחוח כי אין ריח אלא באף ואין ניחוח אלא לשון ירידה כדכתיב וירד ומתרגמין ונחת ע"י ריח הקרבן הרוח יורד ומתיחד בצורות הקדושות ההם ומתקרב אליהם על ידי הקרבן והיינו דאיקרי קרבן. והדין נקודה אתיא דרך הצינורות להדין אתייא על ידי דריח הקרבן ומיד יורד דכתיב ריח ניחוח ליי' שיורד יי' ליי' רוצה לומר כי על ידי הקרבן מתאחדין וכל ספירה משפעת לחברתה. ויש מפרשים בעבור כי מדת הדין נתמנית ליפרע מן העבירות ולכל עון יש לו קרבן ידוע לרצות בו מדת הדין על כן אמר שיורד יי' ליי' רוצה לומר מתהפך ממדת הדין למדת רחמים. ויש לך לדעת מפני מה הבל נתרצה וקין לא נתרצה כי קין הביא מפרי האדמה שלא היה בו רוח חיים ולא שת לבו רק לזאת כד"א עובד אדמה ולא העלה הדברים למקום עלויין רק תפש דרך אמו שסחטה ענבים. אמנם הבל תפש דרך אביו והקריב הכחות ונתעלו למקום עילויין כענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו כי כוונתו היתה להודיע לברואים יחודו של הקדוש ברוך הוא כדי שלא יחשבו שהוא בראם כמבואר בפרקי רבי אליעזר הגדול זכרונו לברכה והיה קרבנו קרבן תודה נאה ליחיד להודות ליחיד יתעלה על כח הקיום שהמציא בו ועל כח הדיבור שהמשילו לעליונים שנאמר כל שתה תחת רגליו (תהלים ח ז) כיון שראו אדם הראשון מתואר בצלם אלהים היו סבורים שהוא בראם לפיכך הוצרך להקריב מהם קרבן להקדוש ברוך הוא להודיע שהוא אדון יחידי ואין לו שני וממנו הכל לכך היה קרבנו בקרן אחד במצחו ולפי שכח הקיום הוא מכח שור שנאמר ורב תבואות בכח שור (משלי יד ד) לפיכך הקריב שור שהוא מלך בבהמות ולפי שהוא מפרה כח הקיום נקרא פר מלשון פרה ורבה. ולשון מנחה מלשון הנחה הניחו את רוחי (זכריה ו ח) שהיא מניחה את הרוח על מכונתו. בפרקי רבי אליעזר הגדול זכרונו לברכה רבי יהושע בן קרחה אומר אמר הקדוש ברוך הוא לא יתערבו מנחת קין ומנחת הבל לעולם אפילו בארג בגד רמז כי היו כוונתיהם חלוקות כמו שביארנו :

200 ר

הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו. פירוש הפסוק כתרגומו ואמר לפתח חטאת רובץ רמז לשערי צדק כי משם הדין בא לעולם לעוברי עבירה כי משם כחו של מלאך המות :

201 רא

ספר הזוהר [שם] לפתח חטאת רובץ. <תרגום - "לפתח חטאת רובץ">. לפתח דא פתחא דלעילא דמיניה נפקין דינין על עובדין בישין דעלמא. <"לפתח" זה פתחו של מעלה שממנו יוצאים דינים על מעשיהם הרעים של בני העולם>. פתח כמה דאת אמר פתחו לי שערי צדק. <"פתח" פירושו כמו שכתוב "פתחו לי שערי צדק" דהיינו שערי מלכות>. ולההוא פתח חטאת רובץ דא מלאך המות והוא זמין לאתפרעא מיניה. <ולאותו פתח חטאת רובץ הוא מלאך המות והוא עתיד להפרע ממך>. תא חזי בראש השנה איתיליד אדם בראש השנה דוקא רזא דלעילא ותתא. <בוא וראה בראש השנה נולד אדם בראש השנה דוקא שהוא סוד מעלה ומטה>. ראש השנה לעילא ראש השנה לתתא. <ראש השנה הוא סוד הדין למעלה וכן ראש השנה הוא יום הדין למטה בעולם הזה>. בראש השנה אתפקדו עקרות מנלן דכתיב וה' פקד וה' דוקא דא ראש השנה. <בראש השנה נפקדות עקרות ומנין שראש השנה הוא הזמן לפקידת עקרות מהכתוב "וידוד פקד את שרה", שכל מכל שנאמר ויי' ו' יתירה הכוונה הוא ובית דינו שהוא סוד ראש השנה של מעלה>. ובגין דנפק אדם בראש השנה נפק בדינא ועלמא קאי בדינא. <ומשום שנולד אדם בראש השנה הוא נולד בדין והעולם עומד אז בדין>. ובגיני כך לפתח חטאת רובץ בגין לאתפרעא מינך. <ועל כן "לפתח חטאת רובץ". מלאך המות רובץ כדי להפרע ממך>. ואליך תשוקתו עד דתשתיצי. <"ואילך תשוקתו" של מלאך המות להעניש אותך עד שישמידך>. זהו שאמרו רבותינו ז"ל יורד ומתעה עולה ומסטין וכו' כי הם שלשה עניינים הבאים מכח אחד כשהוא מתעה נקרא יצר הרע כשמלמד עליו טובה נקרא שטן כשהורגו נקרא מלאך המות וע"כ הוא שטן הוא יצר הרע ותשוקתו ותאותו היא להשלים הפעולות אשר הוא סבתם כי כל הכחות שהם סבות הם פועלים בחפץ ורצון כדאמרינן בספר הבהיר ומאי מרויח יצר הרע משל למה הדבר דומה למלך שהפקיד פקידים על מדינות מלכותו ועל סחורתו כל אחד ואחד ממונה על אוצרות המאכל הטוב ואחד ממונה על האבנים באו כל העולם לקנות מאוצרות המאכל הטוב בא זה שממונה על אוצר האבנים ראה שאין קונים ממנו קינא מה עשה שלח שלוחיו להרוס הבתים החלשים כי בחזקים לא יוכל אמר בין כך ובין כך שישתדלו להרוס בית אחד מן החזקים יהרוס עשרים מן חלשים ויבאו כלם ויקחו אבנים ממני ולא אהיה אני פחות מחבירי והיינו דכתיב מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ. ואחר כך הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה (ירמיהו א׳:ט״ו) והרעה יהיה לה עסק וגם יצר הרע ישתדל תמיד. ומאי משמע דשטן לישנא דמטה הוא שהוא מטה העולם לכף חובה דכתיב ויט אליה אל הדרך ומתרגמינן וסטא לוותה שטה מעליו. ואתה תמשול בו לפי הפשט רוצה לומר בתשובה אמנם דעת רבותינו זכרונם לברכה בספר הזוהר כי מלת את"ה רמז לשכינה הנקראת כך כענין ואתה מחיה את כולם כמה דאת אמר מחיה כי משם החיים והטובה. וכבר ידעת כי מלת את ה' כוללת הכל. ותוספת הה"א רמז לכבודו של מקום. והנה כוונת הפסוק כי השכינה שנקראת אתה תמשול בו במלאך המות כענין יי' לא יעזבנו בידו וגו':

202 רב

ספר הזוהר [שם ל"ז א'] ואתה תמשול בו. רזא דא כמה דכתיב ואתה מחיה את כלם. <תרגום - "ואתה תמשול בו" הוא סוד כמו שכתוב "ואתה מחיה את כולם". אתה היא המלכות שמחית אפילו את הקליפות>. מכאן אמרו לא שליט קודשא ב"ה בעלמא אלא בזמנא דישתצון חייבי עלמא. <מכאן אמרו לא שולט הקב"ה בגלוי אלא בשעה שישמדו רשעי עולם>. ועל דא כיון דמלאך המות ישיצי לון כדין שליט עלוי דלא יפוק לאבאשא עלמא. <ועל כן כיון שמלאך המות ישמידם ישלוט אז הקב"ה עליו ולא יתן לו להרע לעולם>. דכתיב ואתה תמשול בו ואתה דוקא. <ועל זה נאמר "ואתה תמשול בו" המלכות דוקא תשלוט בו לאחר שנפרע מהרשעים>. רבי יוסי אומר ואתה תמשול בו בתיובתא. <רבי יוסי אומר "ואתה תמשול בו על ידי תשובה>. נרמז במאמר זה כשאין רשע בעולם מלאך המות אין לו עסק לפעול. אז ימחה השם יתעלה דמעה מעל כל פנים ויהיה ה' אחד ושמו אחד בלתי כח הטומאה כי הרעה לא יהיה לה עסק. וזה הדעת נראה לי נכון ועיקר כי מלת אתה רמז לשכינה. ומצאתי לו עוד רמז בספר הזוהר [אדרא זוטא ר"ץ א'] שאמרו שם כללא דכלא זעיר אנפין אקרי אתה. עתיקא קדישא איקרי הוא. אמנם מצאתי לקצת חכמי הקבלה שאמרו שמלת אתה רומזת לחכמת אלהים ואני לכנסת ישראל והוא לנעלם ב"ה ופסוק לעזרתו כי אתה אבינו. וידוע כי חכמת אלהים נקרא אב כי משם אצילות הכל, ומצאתי לזה הדעת סמך בספר הזוהר. [שם] אמרו שם האי עדן איתמשיך מעדן עילאה סתימאה דכל סתימין. <תרגום - ועדן הזה נמשך מעדן העליון הוא סתום באבא ואימא והם סתומים בזו"ן>. ומהאי עדן איקרי שירותא ובעתיקא לא איקרי ולא הוי שירותא וסיומא. <ומעדן זה נקרא תחילת הגילוי כי בעתיק היינו אריך אנפין אינו נקרא עדיין בשם גלוי ולא היה בו התגלות האורות אפילו בסיומו>. ובגין דלא הוה ביה שירותא וסיומא לא איקרי אתה. <ומכיון שלא היה בו התגלות לא בתחילתו ולא בסיומו לכן לא נקרא "אתה" שהוא לשון נוכח לשון גלוי>. בגין דאתכסיא ולא אתגלייא ואיקרי הוא. <ומשום שהוא בהסתר ולא גלוי נקרא "הוא" שהוא לשון נסתר>. ומאתר דשירותא אשתכח איקרי אתה ואיקרי אב דכתיב כי אתה אבינו. <אבל ממקום שנמצא תחילת הגלוי שהוא אבא דאצילות נקרא "אתה" ונקרא אב כמו שכתוב "כי אתה אבינו" (ישעיה סג טז)>. ובאתר דשירותא אשתכח אף על גב דאתכסייא מיניה הוי שירותא ואיקרי אתה והוא אב לאבהן. <ונמצא במקום תחילת הגילוי אף על פי שאבא מכוסה, עם כל זה הוא תחילת הגלוי ונקרא אתה ונקרא אב, והוא אב לכל האבות>. והאי אב נפיק מעתיקא קדישא דכתיב והחכמה מאין תמצא. <וזה האב יוצא מאריך אנפין שנאמר "והחכמה מאין תמצא", דהיינו החכמה שהוא האב, מאריך אנפין שהוא אין, תמצא>. ובגין כך לא אשתמודע. <ולכן לא נודע ואין בו השגה>. תא חזי אלהים הבין דרכה הבין דרכה ממש. <בוא וראה "אלהים הבין דרכה" (איוב כח כג) דרכה ממש דהיינו שבילי החכמה>. אבל והוא ידע את מקומה מקומה ממש. <אבל "הוא" אריך אנפין ידע את מקומה מקומה ממש>. וכל שכן דרכה וכל שכן ההוא חכמה דסתימא ביה בעתיקא קדישא. <וכל שכן את שבילי התפשטות החכמה, וכל שכן את דרכי המוחא סתימאה שבו עצמו>. הנך רואה כוונות חלוקות ואומר אני ליישב שניהם כי כמו שמלת חכמה היא שם משותפת לשניהם רוצה לומר חכמת אלהים וחכמת שלמה כך שם אתה:

203 רג

ויאמר קין אל הבל אחיו וגו' אמרו קצת בעלי הקבלה כי אמירת קין עם הבל היתה בפרשת ציצית שנאמר בו ויאמר ולא לחנם אמרו זה ובטעם הציצית יתבאר בג"ה. מוסף על זה כשתבין מחלוקתו של קרח עם משה רבינו עליו השלום שהיתה בטלית שכולה תכלת כמו שאמרו רז"ל יתבאר לך היטב. ומלת שדה רומזת למדת הדין של מעלה הנקרא לרז"ל שדה של תפוחים הצריך השקאה ממים העליונים שלא תהיה מדת הדין קשה :

204 רד

ספר הזוהר (אדרא רבא קמ"ג א') ת"ח מה כתיב ויהי בהיותם בשדה בשדה דאשתמודע לעילא בשדה דאיקרי שדה של תפוחים. <תרגום - בוא וראה מה שכתוב "ויהי בהיותם בשדה", "בשדה" הוא השדה הנודע למעלה, "בשדה" הנקרא שדה תפוחים>. ספר הזוהר (בראשית ל"ו ב') אמר רבי יהודה מאי דכתיב ויהי בהיותם בשדה מאי שדה דא איתתא. <תרגום - אמר רבי יהודה מה שכתוב "ויהי בהיותם בשדה" מהו שדה זו אשה היינו התאומה השניה שנולדה עם הבל>. ועל דא קם וקטיל יתיה דהא מסטרא דא ירית לקטלא מסטרא דסמאל דגרים מותא לכל עלמא. <ומשום שקין חשק בה קם והרג את הבל, כי מצד זה שירש קין את כח הרציחה מצד שמאל שהוא ס"מ שפיתה את חוה וגרם מיתה לכל העולם>. וקני קין להבל על נוקביה. <וקין קנא להבל על האשה הנוספת שהיה להבל, והרגו>. אמר רבי חייא הא חזינן דכתיב ויחר לקין מאד ויפלו פניו על דלא אתקבל קרבניה. <אמר לו רבי חייא הרי ראינו שכתוב "ויחר לקין מאד ויפלו פניו" וזאת הסיבה שהרג את הבל משום שלא נתקבל קורבנו>. א"ל הכי הוא וכלא הוה לקבליה. <השיב לו רבי יהודה כן הוא, שחרה לקין על שלא נתקבל קורבנו והכל עמד לפניו, גם זו, וגם הקנאה בנוקבא היתירה>. בפרקי רבי אליעזר הגדול ז"ל רבי צדוק אומר נכנסה שנאה גדולה בלבו של קין על שנתרצית מנחת הבל ולא עוד אלא שהיתה תאומתו יפה שבנשים אמר אהרוג את הבל אחי ואקח את תאומתו שנאמר ויהי בהיותם בשדה אין שדה זו אלא אשה שנמשלה לשדה שנאמר כי האדם עץ השדה. ודע כוונת קין היתה להשחית הבנין של מעלה כי בראותו שלא נתקבל קרבנו חשב למדוד מדה כנגד מדה. אמר הנה אדם וחוה ואני והבל והתאומות שבעה וחשב כי בהסתר בנין של מטה יהיה נסתר בנין של מעלה. אף כי לפי הפשט יש לומר כי נתכוון שיהיה העולם נבנה ממנו כי חשב שלא היה לאביו זרע אחר עוד ויבנה העולם ממנו. ודע כי יש לתמוה על מיתת הבל כי לא מצינו לו עון שיענש עליו מיתה כזו. והתשובה היא כי בהקרבת קרבנו הציץ להסתכל יותר מן הראוי ונרמזה תשובה זו בפסוק ויסתר משה פניו כי ירא וגומר והמבין יבין:

205 רה

כי תעבוד את האדמה וגומר. כבר פירשנו מלת תעבוד והכוונה היא כי לא יוסיף להפיק רצון מהשם הנכבד רק יגורש מארץ החיים כי חפיצה בייחוד לא כמחשבתו הרעה שהפרידה מן הבנין. ואמר נע ונד כענין שנאמר בשטן משוט בארץ ומתהלך בה (איוב א ז) והבן זה. או יהיה פירוש נע ונד צווי כי עונש הרוצחים גלות למדו דרך תשובה:

206 רו

הן גרשת אותי וגומר. ספר הזוהר (בראשית ל"ו ב') אמר רבי אלעזר בשעתא דחב קין מיסתפי בגין דחמא כמה זייני משריין מזיינין ואתיין לקטלא ליה. <תרגום - אמר רבי אלעזר בשעה שקין חטא היה מתירא כי ראה לפניו מיני מחנות מזוינים שבאו להרגו>. וכד הדר בתיובתא מאי קאמר ומפניך אסתר מאי ומפניך אסתר אלא סתיר מבניינא דיליה. <וכשעשה תשובה מה אמר "הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר". מה הפירוש של "מפניך אסתר", אמר קין אהיה מוסתר ומוחרב מהבנין שלי>. רבי אבא אמר כד"א ויסתר פניו ממנו. <רבי אבא אמר פירוש זה על "מפניך אסתר" שהוא כמו במשה נאמר "ויסתר פניו" דהינו מפניו של הקב"ה הוא נסתר>. ועל דא ומפניך אסתר מאינון פנים דילך אהא נסתר דלא ישגחון בי ועל דא והיה כל מוצאי יהרגני. <ועל זה נאמר מפניך אסתר מהפנים שלך אהיה נסתר שלא ישגיחו עלי ועל כן "והיה כל מוצאני יהרגני">. על דעת רבי אלעזר יהיה אסתר מלשון סתירה שהיה נהרס מהבנין של מעלה כטעם ונכרתה הנפש ההיא מלפני. ועל דעת רבי אבא רמז כי ענשו של חוטא אינו אלא בהסתרת פנים ואז מדת הדין תפעל ??עולתה ליפרע ממנו ותחול עליו זהו שנאמר והסתרתי פני מהם והיה לאכול. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה אין דבר רע יורד מלמעלה רק בהסתרת פנים המאירים החשך יכסה ארץ כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במדה שאדם מודד בה מודדין לו רמזו אל המדות הפועלים פעולתם:

207 רז

ספר הבהיר מלמד שיש להקדוש ברוך הוא מדה אחת ששמה רעה והיא לצפונו של הקדוש ברוך הוא דכתיב מצפון תפתח הרעה מצפון היא באה ומאי ניהו מדה היא צורת יד ולה שלוחים הרבה ושמם כולם רע אך יש בהם קטן וגדול והם מחייבים את בני העולם כי תהו לצד צפון ואין תהו אלא הרע המתהא את בני אדם. הרמז לזרוע השמאלי מזרועות עולם. וכמו שיש איברים באדם גדולים וקטנים כך יש מיני חסדים ודינין זה גדול מזה כי כאשר מתרחק יניקתם מן הרוח הפנימי מתמעט והולך:

208 רח

ושם אחיו יובל וגומר. כבר רמזתי לך כי השירה רומזת לדין כד"א ובלילה שירה עמי. ועל כן הלוים הם על השיר כאשר יתבאר בג"ה (בגזרת האל). ועל כן יצא השיר מתולדת קין וזהו אמרו אחרי כן לוטש כל חורש נחשת וברזל כד"א ועל חרבך תחיה. ואחות תובל קין נעמה היא אשה שמדון אם אשמדאי שמשם נולדו השדים כאשר יזכירוהו תמיד בהשבעת השדים:

209 רט

מדרש רות (זוהר חדש פ"א ט"ב) אמר רבי נחמיה אמר רבי יהודא היתה נעמה בההוא זמן וכל העולם טועין אחריה. רבי שלום אמר אמה של שדים היתה. ובספר הזוהר [זוהר ח"א י"ט ב'] אדם מאה ותלתין שנין שימש ברוחין נקבין עד דאתת נעמה ומגו שפירו דילה טעו בני האלהים אבתרה עז"א ועז"אל ואולידה מינייהו ומינה אתפשטו שדין רוחין בישין בעלמא וכבר הבאנו זה המאמר למעלה:

210 רי

וידע אדם עוד את חוה אשתו וגומר. הנה קין והבל נשמד פריים ממעל ושרשיהם מתחת כי לא נתיישב העולם מזרעם. אמנם אחרי שאדם וחוה שבו בתשובה והסירו הבגדים הצואים מעליהם והלבישו עצמם ממחלצות עליונות מאצילות רוחני ועליוני אז עשו פרי למעלה זה שת ונתקיים העולם בזרע הקדש בלי תערובת זוהמא כלל. ודע כי כפי חשיבות הטיפה אשר הולד נוצר ממנו מביא הקב"ה נשמה הראויה לה וזהו שזכה הקב"ה את אברהם אבינו ע"ה למדת החסד וכן שאר האבות כי הנשמות כלם לא ממחצב אחד חצובות רק כפי הגוף שנטעה בו זוכה לכל המעלות וזה סוד גדול צריך ביאור ארוך. במסכת נדה דרש רבא מאי דכתיב מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל אמר רבי ישמעאל מלמד שיושב הקדוש ברוך הוא ומשמר רביעיותיהן של ישראל ואומר מתי תבא טפה שהצדיק נוצר הימנה. בפרקי ר' אליעזר הגדול ז"ל אמר אדם רבון כל העולמים העבר נא את חטאתי מעלי קבל את תשובתי וילמדו כל הדורות שיש תשובה מה עשה הקדוש ברוך הוא פשט יד ימינו וקבלו. הרמז למדת החסד הנקראת יד ימין אשר בה יכופר עון:

211 ריא

ספר הבהיר נשמת הנקבה מן הנקבה נשמת הזכר מן הזכר היינו דאזיל נחש בתרה דחוה אמר הואיל ונשמתה מן הצפון אסיתנה מהרה מאי הסתה הוה בה משום דבא עליה. ודבר זה ניכר לעיני הרואים כי בזה יתפרדו דיעות האנשים מן הנשים גם נשמות הרשעים אינן נאצלות מן המקום שנאצלות משם נפשות הצדיקים. בספר הזוהר אמרו על ענין קין (אדרא רבא קמ"ג א') מהאי גופא נחתין נשמתהון דרשיעייא חייביא תקיפי רוחא. <תרגום - ומזה הגוף (של קין) יורדות למטה נשמות רשעים החוטאים שהם קשי רוח>. זכאין אינון צדיקיא דמשתלפי נשמתהון מהאי גופא קדישא דאיקרי אדם. <ואשריהם הצדיקים שממשיכים נשמות בניהם מגוף קדוש הנקרא אדם>. דכליל כולא אתר דעטרין קדישין וכתרין קדישין מתחברן תמן בצרורא דאית כולא. <שכולל כל המדרגות ומקום ההעטרות הקדושות והכתרים הקדושים מתחברים שם בצרור אחד שלם>. ואולי יקשה לך כי יש פתחון פה לבעל דין לחלוק. דע כי כח האפשרות לא יתבטל מהם אך יהיה לאדם יותר קושי מחבירו. ובפרשת וישב ארמוז יותר בג"ה (בגזרת האל) גם נשמתן של ישראל חלוקין מאומות העולם וכבר רמזתי זה בפסוק נעשה אדם:

212 ריב

ספר הזוהר [זוהר ח"א כ' ב'] אדם אתם רוחא דסטר קדישא גופא דידיה לבושא דאדם [כו']. <תרגום - "אדם אתם" ישראל נקראים אדם מכיון שהרוח שלהם יוצא מצד הקדושה והרוח הוא עצם האדם והגוף שלו הוא רק לבוש>. רוחא דאתפשט לשאר עמין נפקא מסטרא דמסאבו ולאו איהו אדם. <והרוח המתפשט בשאר העמים יוצא מצד הטומאה ועל כן אינם נקראים אדם>. והענין סוד גדול כי כל כח עליוני ממציא דוגמתו למטה. והנה ממעלת הקדש נמשכין כל רוחותיהן של צדיקים. אמנם יש מדריגה אחרת שמשם המשכת יצר הרע הבא ממקור הטומאה המטמא כל מושך כח מאותו הצד. ואמרו בספר הזוהר [פנחס רי"ח ב'] מאי האי דכל עמין דעלמא לא עבדין אלא ישראל בלחודוייהו דכד לעאן באורייתא מתנענען הכא והכא. <תרגום - מה זה שכל העמים בעולם לא עושים נענועים אלא ישראל לבדם, כשהם עוסקים בתורה הם מתנענעים לכאן ולכאן>. אמר ליה אדכרתן מלה עילאה:

213 ריג

דבני אדם לא ידעין ולא משגחין. <אמר לי הזכרתני דבר עליון ובני אדם אינם יודעים ואינם משגיחים>. יתיב שעה ובכא ואמר ווי לעלמא ווי לבני נשא דאזלין כבעירי חקלא בלא סוכלתנו. <ישב שעה ובכה>. <ואמר אוי לעולם אוי לבני אדם שהולכים כבהמות בשדה בלי תבונה>. במלה דא בלחודוי אשתמודען דקדישין נשמתהון דישראל מנשמתהון דשאר עמין. <בדבר זה בלבד ניכר בין נשמות קדושות של ישראל לנשמות שאר העמים>. נשמתהון דישראל אתגזר מגו בוצינא קדישא דדליק דכתיב נר אלהים נשמת אדם. והאי נר בשעתא דאתאחיד בגו אורייתא דלעילא לא שכיך נהורא עליה אפילו רגעא. <נשמות ישראל נגזרו מנר קדוש הדולק שהוא המלכות שנאמר נר ה' נשמת אדם, והנר הזה בשעה שמתדבק בתורה העליונה אינו שקט האור עליו אפילו רגע אלא האור מתנענע לכאן ולכאן>. ורזא דא אלהים אל דמי לך. <וזה סוד "אלהים אל דמי לך" שהמלכות הנקראת אלהים אינה דוממת ושוקטת מלשורר>. כגוונא דא המזכירים את ה' אל דמי לכם לא שכיכו לכון נהורא דשרגא כיון דאתאחדא גו פתילה ההוא נהורא לא שכיך לעלמין אלא מתנענעא נהורא לכאן ולכאן. <כעין זה כתוב המזכירים את ה' אל דמי לכם, המזכירים אלו הצדיקים אל תשקטו מלהזכיר לפני ה' את צרות ישראל. אור הנר מכיון שנאחז עם הפתילה זה האור אינו שוקט לעולם אלא מתנוענע האור לכאן ולכאן>. כגוונא דא ישראל נשמתייהו מגו דהוא נהורא דשרגא כיון דמתאחדא במילי דאורייתא לא יכלין לאשתככא [??ו']. <כעין זה ישראל, נשמותיהם מתוך אותו אור הנר, כיון שמייחדים בדבר תורה לא יכולים לשקוט ומתנענעים לכאן ולכאן>. דהא נר ה' נשמת אדם כתיב אדם ולא שאר עמים. <אותו הנר שהוא המלכות היא נשמת אדם, וכתוב "אדם אתם" ישראל נקראים אדם ולא שאר העמים>. וכבר ידעת כי הנשמות נבראו מששת ימי בראשית כענין שנאמר ידעת כי אז תולד ומספר ימיך רבים (איוב לח כא) ובמה יתפרדו זה מזה אלא הענין הוא כמו שביארנו. והתבונן בלשון הכתוב שאמר כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל. ותבין סוד משה מסוד אדם גם בפשט הכתוב כי הרגו קין נבין מאמר חכמי סוד העיבור כי על שלא השלים זמנו הנגזר לו בראשונה הוצרך למדה זו ואין זה קשה לענין הרוגי מלכות כי כבר השלימו חוקם. מלת שת רומז ליסוד עולם מלשון בשעה שכרה דוד שיתין וממנו נשתת העולם כמו שאמרו רז"ל בחגיגה. אחרים אומרים. על שנים עשר עמודים העולם עומד שנאמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. ויש אומרים שבעה שנאמר חצבה עמודיה שבעה. רבי אלעזר בן שמוע אומר על עמוד אחד וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם ועל כן אותיות ש"ת הם בסוף האל"פא בי"תא:

214 ריד

זה ספר תולדות אדם וגומר. ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"ז א'] רבי יוסי שאיל מאי האי דכתיב זה ספר תולדות אדם וגומר. זכר ונקבה וגו'. <תרגום - רבי יוסי שאל מה זה שכתוב "זה ספר תולדות אדם.זכר ונקבה" וגו'>. אמר ליה ר' אבא רזא עילאה הוא תנינן תלת ספרין פתיחין בראש השנה חד דצדיקים גמורים וכו'. <אמר לו רבי אבא סוד עליון הוא שלמדנו שלשה ספרים נפתחים בראש השנה אחד של צדיקים גמורים (אחד של רשעים גמורים ואחד של בינוניים)>. ספר עילאה דהא נפיק מיניה כולא נפיק מיניה כתיבה. <ספר עליון ספרן של של צדיקים גמורים שהיא הבינה שממנה יוצא הכל הכתיבה והחתימה לחיים יוצאת ממנה>. ספר [אמצעיתא] דההוא כללא לעילא ותתא ואחיד לכל סטרין רזא דתורה שבכתב אדם קדמאה. <ספר של בינוניים הכולל למעלה ולמטה היינו מחבר בין הבינה למלכות ומאחד את הו"ק בסוד תורה שבכתב הנקרא אדם עליון>. ספר דאיקרי תולדות אדם ומאי ניהו דצדיקים גמורים הה"ד זה ספר ודא צדיק דעביד תולדות. <וספר הנקרא תולדות אדם שהוא של צדיקים גמורים כמו שכתוב זה ספר שזה צדיק שעושה תולדות>. אף על גב שהשלשה ספרים שהזכירו רבותינו ז"ל בראש השנה על דעת חכמי הקבלה הרמז בהם לשלשה אבות העליונים הנראה מזה דמאמר הנה כי הרמז לתשובה ולתפארת ישראל ולצדיק והספר הרמוז הנה הוא הצדיק הנקרא זה והוא עושה תולדות הה"ד זה ספר תולדות:

215 רטו

זכר ונקבה בראם וגומר. אמר כי ההויות היו זכר ונקבה דוגמת משפיע ומקבל והשפיע להם הברכה מן הבריכה העליונה. ויקרא את שמם אדם כשהם כלולין זה בזה נקרא שמם אדם כמו שאמרו רז"ל במסכת יבמות כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם:

216 רטז

ספר הזוהר [אדרא רבא קל"ה א'] ועל דמות הכסא. <תרגום - "ועל דמות הכסא כמראה אדם עליו מלמעלה">. דמות כמראה אדם כמראה אדם דכליל כל דמיונין. <כמראה אדם, כפני אדם הכולל כל הדמויות>. כמראה אדם דכליל כל שמהן. <כמראה אדם, הכולל כל השמות>. כמראה אדם דביה סתימין כל עלמין עילאין ותתאין. <כמראה אדם, שבו סתומים וגלומים כל העולמות העליונים והתחתונים>. כמראה אדם דכליל כל רזין דאתאמרו ואיתתקנו עד לא איברי עלמא ואע"ג דלא אתקיימו. <כמראה אדם, הכולל כל הסודות שנאמרו ונתתקנו עד שלא נברא העולם ואפילו אלא שלא נתקיימו>:

217 ריז

בראשית רבה ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. אמר לו בן עזאי זה ספר תולדות אדם בדמות אלהים עשה אותו זה כלל גדול מזה שלא תאמר הואיל ונתקללתי יתקלל חברי עמי. אמר רבי תנחומא אם עשית כן דע למי אתה מבזה. הכלל הוא כי צורת האדם התחתון רומזת לצורת אדם העליון ורמז עוד בפסוק הזה כי הנשמות נבראו זוגות זוגות זכר ונקבה ובאין לעולם השפל איש ואשתו ובחיבורן נקראים אדם שנאמר זכר ונקבה בראם ומכאן תבין עונש הבא על אשת איש כי פוסק ומפריד הזיווג והייחוד העליון ומשנה סדרי בראשית:

218 ריח

ויחי אדם שלשים ומאת שנה וגומ'. אמר בשת כדמותו בצלמו מכלל דבראשונים לא היו בצלם ודמות כדאמרינן בעירובין כל אותן מאה ושלשים שנה שהיה אדם הראשון נזיף הוליד רוחין שדין ולילין ולא באו לכלל פרצוף אדם החמוד ועוד אבאר זה בג"ה:

219 ריט

ויהי כל ימי אדם וגומר. הנך רואה כי שבעים שנה חסרו לאדם הראשון לתשלום האלף ונתנן לדוד והבן זה. בפרקי רבי אליעזר הגדול ז"ל אמר אדם שימחני הקדוש ברוך הוא והכניסני לגן עדן והראני מקום שכינת הצדיקים והראני ארבע מלכיות מושלן ואיבודן והראני את בן ישי מושל לעתיד לבא ולקחתי משנותי שבעים שנה והוספתי על ימיו שנאמר ימים על ימי מלך תוסיף (תהלים סא ז) זהו שנאמר בלותי בשמן רענן (תהלים צב א) רוצה לומר מבלותי ושיבתי נתתי לדוד שנמשח בשמן רענן:

220 רכ

מדרש רות (זוהר חדש פ"א) תנינן יאות הוה לאתקיימא דוד מלכא בעלמא מאה שנין דאלמלא אתקיים אינון ק' שנין איהו הוה מתקן לבוצינא תיקונא תקיף דלא אתעדי לעלמין ולא אתחרב בי מקדשא. <תרגום - וכן למדנו, טוב היה שדוד יתקיים בעולם מאה שנה. שאם היה מתקיים מאה שנה היה מתקן את הנר שהוא המלכות, תקון חזק שלא יסור לעולם ולא היה נחרב בית המקדש>. אלא כמה גריעו אינון שנין דלא אתקיימו. ואדם לא זכר את האיש המסכן. <אלא כמה חסרים אלו השנים שלא נתקיים בהם "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" (קהלת ט טו)>. דהוא אדם הראשון כד יהב ליה משנוי אינון ע' שנים לא אדכר מיניה בקדמיתא. <שאדם הראשון שנתן לדוד משנותיו שבעים שנה לא זכר ממנו בתחילה>. דאלמלא אדכר מיניה ק' שנין ישאיר ליה משנוי כמה דאיתחזון ליה בגין לאתתקפא בעלמא ויתקן תיקוניה דבוצינא. <כי אם היה נזכר ממנו היה משאיר לו מאה משנותיו כמו שראוי לו, כדי להתחזק בעולם ולתקן תיקון הנר דהיינו המלכות>. אלא לא אדכר מיניה בר שבעים שנין ולא יתיר. <אלא לא נזכר ממנו ונתן לו רק שבעים שנה ולא יותר>. דתלתין שנין היו דהוה אזיל במדברא מנהון בענא ומנהון קמי חמוי. <ששלושים שנה היו שהיה הולך במדבר מהם אחר הצאן ומהם מפני חמו שאול>. ובההוא זימנא וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעין קמי שאול מלכא. <ועל אותו הזמן נקרא "חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעין", מפני שאול המלך>. האי דלא אשתארו ביה אלא מ' חסר חד דהא שתא חדא הוה עריק מקמיה בריה. <הרי שלא נשארו לו מהשבעים שנה אלא ארבעים חסר אחת, ששנה היה בורח מאבשלום בנו>. ובגין כך נחתא תיקונא דשרגא עד דהוה כפשע בינו ובין המות. <ומשום כך ירד תקון הנר עד שהיה כפשע בינו לבין המות>. וכל דא מקמי דאדם דלא אדכר מיניה בקדמיתא לאוסופא ליה אינון תלתין שנין לתתא לאשלמא למאה שנין. <וכל זה היה מפני שאדם לא נזכר ממנו בתחילה להוסיף לו אלו שלושים שנה למטה להשלימם למאה שנה>. ואתפגמו אינון תלתין שנין לתתא מאינון שבעים דהוה חכמתו בזוייה ודבריו אינם נשמעים. <ונפגמו שלושים שנה שלמטה מאלו השבעים, בזאת שהיתה חכמתו בזויה ודבריו אינם נשמעים>:

221 רכא

ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים. בספר היכלות אמר רבי ישמעאל אמרתי למטטרון מפני מה אתה נקרא בשם קונך בשבעים שמות ואתה גדול מכל השרים וגבוה מכל המלאכים וחביב מכל המשרתים ונכבד מכל הצבאים ורב מכל האדירים בגדולה ובמלוכה ובכבוד. השיב ואמר לי מפני שאני חנוך בן ירד כשחטאו דור המבול וסרחו במעשיהם ויאמרו לאל סור ממנו (איוב כא יד) מה עשה הקדוש ברוך הוא נטלני מביניהם להיות עד עליהם בשמי מרום לכל באי העולם וכיון שלקחני הקדוש ברוך הוא לשמש את כסא הכבוד ואת גלגלי המרכבה ואת כל צרכי השכינה מיד נהפך בשרי עלי לשלהבת וגידי לאש. ועצמותי לגחלי רתמים. ואור עפעפי לזוהר ברקים. וגלגלי עיני ללפידי אש. ושערות ראשי ללהט ולהבה. וכל איברי לכנפי אש בוערות. וגוף קומתי לאש יוקדת. ומימיני חוצבי להבות אש. ומשמאלי בוערי לפידי אש. וסביבותי מפרחות רוח סערה וסופה. וקול רעש נרעש מלפני ומאחרי. דוגמא לזה אמרו רז"ל בעולם הבא לצדיקים הקב"ה עושה להם כנפים ושטים על פני המים (סנהדרין צב) פירוש הכנפים לבישת הנפש מלאכות עם דוגמת כלי הגוף ולא יתבטלו בביטול היסודות. וכוונתם היא כי חנוך נתפשט מיסוד גופני ונתלבש ביסוד רוחני והקושר קשר רוחני קשרו ומכח אצילותו עטרו השם יתעלה ויתברך העושה במחנות פלאות. ותרגם יונתן בן עוזיאל ופלח חנוך בקושטא קדם ה' והא ליתוהו עם דיורי ארעא ארום אתנגיד וסליק לרקיעא במימר מן קדם ה' וקרא שמיה מטטרון ספרא רבא. ובאלף בית דרבי עקיבא אומר שהעלהו הקדוש ב"ה ברוח סערה כאליהו זכרונו לברכה. כי לקח אותו אלהים בגימטריא ברוח סערה העלהו:

222 רכב

מדרש רות (זוהר חדש פ"ה) ויתהלך חנוך את האלהים. <תרגום - "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו האלהים">. מגו עלמא דא דבני נשא. <לקח אותו מזה העולם של בני האדם>. אתמשך חנוך זעיר זעיר עד דאתעביד מה דאתעביד ושרי בדוכתיה כדקא יאות. <ונמשך חנוך מעט מעט עד שנעשה מה שנעשה ושכן במקומו כראוי>. מטטרון רברבא ממנא דאנפין דמיניה אזדעזען שליטין ושמשין עילאין. <והוא מטטרון הגדול שר הפנים שממנו מזדעזעים שליטים ושמשים עליונים>. וייסד הפייט תקיף מטטרון שר הנהפך לאש מבשר וכו' ועל כן היה השביעי לדורות כמו שאמרו רבותינו ז"ל בדורות השביעי חשוב אדם שת אנוש וכו' חנוך. ויתהלך חנוך והוא המקבל מן המדה השביעית הנקראת גם היא מיטטרון האבן שמאסו הבונים אותה המשיל ומינה והיא היתה לראש פנה על אלף אלפי אלפים ורבותיים על אבן אחת שבעה עינים (זכריה ג ט). בה יפיק שאלתו מייחד תפלתו כל שואל משם רועה אבן ישראל. היא היד הנטויה היא האבן השתייה אשר ממנה נשתת העולם השפל. היא סוד הלבנה בחדושה היא האבן הראשה. ועל הענין הזה המופלא אמרו חכמים הקדמונים אשר מסורת בעלי רשומות בידם מפי זקניהם ורבותיהם בפסוק אל תמר בו שיכוין אדם שם בסוף תפלתו. ובלשון זה כתב רבי חמאי בספרו הנקרא ספר העיון אל תמר בו לכוין לבך בו בעת התפלה עד כאן לשונו. וחלילה שיכוין האדם לדבר נברא רק לבורא עולם. אלא סוד הענין הוא כי שמו כשם המדה שמקבל משם כי גם היא נקראת מיטטרון. וכן אמר ר' נחוניא בן הקנה עליו השלום בתפלתו הידועה אנשאך בספירה אחרונה שהיא מלכות ונקראת מיטטרון וזהו מאמר ששמו כשם רבו. וכן אמרו רז"ל בפסוק השמר מפניו אמר הקב"ה למשה משה השמר מפניו נכבד זה משרת שמתיו לפתח היכלי מבחוץ לעשות דין בכל פמליא של מעלה ובכל פמליא של מטה. הטעם הוא כי יש לו פנים כלפי תפארת ישראל כאשה לבעלה ופנים כנגד העולם להנהיגו כמו שנאמר וכל מעשהו באמונה (תהלים לג ד) כי היה אבן בבנין משלמת הכל. ולשון מיטטרון הוא מלשון שמירה כתרגום באשמורת מטרת. ובלשון רז"ל מטרוניתא כי הוא הנקרא שומר ישראל כמו שאמרו אמר ר' יחנן העבודה קבלנו שומר ישראל ובשיר למעלות אשא עיני אל ההרים תמצא ששה פעמים לשון שמירה על שם שהיא סוגה בשושנים וכלולה משש קצוות. גם נקראת נער על שם כח הלבנה המתחדשת בכל חדש וחדש וזהו שנאמר חנוך לנער על פי דרכו (משלי כב ו):

223 רכג

ספר הזוהר [פקודי רל"ח א'] וסיהרא קדישא לינקא בקדושה לחדותתיה כדקא יאות. <תרגום - והמלכות הקדושה תוכל לינוק בקדושה כדי להתחדש כראוי לה>. ובגין דמתחדשא בכל ירחא איקרי נער. והא אוקימנא. <ומכיון שמתחדשת בכל חדש נקראת נער. וכבר ביארנו עניין זה>. [בראשית ל"ז ב'] אמר רבי אבא ספר ודאי נחתו ליה לאדם הראשון וביה הוה ידע חכמתא עילאה. <ואמר רבי אבא, ודאי ספר ממש הורידו לאדם הראשון ובעזרתו ידע והשיג החכמה העליונה>. וספרא דא מטא לבני אלהין ומשגחין ביה וידעין ביה. <וספר זה נמסר לבני האלהים ומסתכלים בו ומשגיחים בו>. וספרא דא נחת ליה מריה דרזין ותלת שליחן ממנן קמיה. <וספר זה הוריד בעל הסודות הוא רזיאל המלאך ושלשה מלאכים ממונים לפניו לשמור על הספר>. ובשעתא דנפק אדם מגנתא דעדן אחיד בההוא ספרא כד נפק טאס מיניה לרקיע צלי ובכא קמיה מריה ואתיבו ליה כמלקדמין בגין דלא יתנשי חכמתא מבני נשא. <ובשעה שיצא אדם מגן עדן אחז בספר ההוא, אך כשיצא פרח ממנו הספר לרקיע, התפלל ובכה לפני אדונו והחזיר לו את הספר כבתחילה כדי שלא תשכח החכמה מבני אדם>. וכן תנינן ספר הוה ליה לחנוך ודא ספר מאתר דספרא דתולדות אדם הוה. <וכן למדנו ספר היה לחנוך וזה הספר היה ממקום הספר של תולדות אדם>. והאי הוא רזא דחכמתא דהא מארעא נטיל דכתיב ואיננו כי לקח אותו אלהים. <וזה הספר הוא סוד החכמה כי נלקח מהארץ ונעשה מלאך בשמים דכתיב "ואיננו כי לקח אותו אלהים">. והוא הנער כד"א חנוך לנער. <והוא הנער שנקרא בכל מקום נער כמו שכתוב "חנוך לנער" דהיינו חנוך הוא הנער>. וכל גנזי עלמא אתמסרן בידיה ודא מסיר ויהיב ועביד שליחותא. <וכל הסודות העליונים נמסרו בידו והוא מוסר ונותן אותם לכל הראויים אליהם וכך עושה שליחותו>. ואלף מפתחין אתמסרון בידיה נטיל בכל יומא וקשיר קשרים למריה דעלמא. <ואלף מפתחות נמסרו בידו נוטלן בכל יום ומיחד יחודים לרבונו>. נטיל ליה קדוש ברוך הוא לשמשיה הה"ד כי לקח אותו אלהים. <לקח אותו הקב"ה כדי שישמשו כמו שכתוב "לקח אותו אלהים">. ומן דא אתמסר ספרא ואתקרי ספרא דאיקרי ספרא דחנוך בשעתא דאחיד ביה קדוש ברוך הוא אחמי ליה כל גנזי עילאין אחמי ליה אלינא דחיי בגו מציעות גינתא וטרפוהי וענפוהי. <ומזה נמסר לו הספר הנקרא ספרו של חנוך כי בשעה שלקח אותו הקב"ה הראה לו כל הנסתרות העליונים וסוד עץ החיים שנמצא באמצע הגן ועליו וענפיו>. וכולא חמינן בספריה. <וכל סודות אלו אנו רואים בספרו>. זכאין אינון חסידי עלמא דחכמתא עילאה אתגלי להו ולא אתנשי מינייהו לעלמין כמה דאת אמר סוד ה' ליריאיו. <אשריהם אלו חסידי עולם שחכמה עליונה נתגלתה להם ואינה נשכחת מהם לעולם כמו שנאמר "סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם">:

224 רכד

ויראו בני האלהים את בנות האדם וגומר. כבר ידעת מה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בפרקי רבי אליעזר על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן אמרו שם רבי אומר המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים ראו בנות דורותיו של קין שהיו מהלכות ערומות בשר ערוה ומכחלות עיניהם כזונות תעו אחריהן ולקחו מהן לנשים שנאמר ויראו בני האלהים. רבי יהושע בן קרחה אומר המלאכים אש לוהט הם שנאמר משרתיו אש לוהט. אלא משעה שנפלו ממקום קדושתן מן השמים נעשה כחן וקיומן כבני אדם ולבשו גוף עפר שנאמר לבש בשרי רמה וגוש עפר (איוב ז ה):

225 רכה

ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"ז א'] אמר רבי יצחק עז"א ועזא"ל כד נפלו מאתר קדושתייהו מעילא חמאן בנת בני נשא וחטאו ואולידו בנין ואילין הוו נפילים דכתיב הנפילים היו בארץ. <תרגום - אמר רבי יצחק, עז"א ועזא"ל כשנפלו ממקום קדושתם מלמעלה ראו וחמדו את בנות האדם וחטאו בהן והולידו בנים, והם היו הנפילים דכתיב "הנפילים היו בארץ">. רבי חייא אמר בנוי דקין הוו בני האלהים דכד אתא נחש על חוה אטיל בה זוהמא ואתעברת וילידת לקין וחיזו דיליה לא הוה דמי כשאר בני נשא. <רבי חייא אמר בניו של קין היו בני האלהים כי כשבא נחש הוא הס"מ על חוה והטיל בא זוהמא והתעברה והולידה את קין, ומראהו לא היה כשאר בני אדם מכיון שהוא תולדת מלאך>. וכל אינון דאתיין מסטרא דיליה לא איקרון אלא בני האלהים. <וכל אלו שבאו מהצד שלו לא נקראו אלא בני האלהים מפני שדמו למלאכים>. רבי יהודה אומר ואפילו אינון בני הנפילין הכי איקרון. <רבי יהודה אומר אפילו בני הנפילים כך נקראו היינו בני האלהים>:

226 רכו

מדרש רות (זוהר חדש פ"א) רבי חנינא פתח ויראו בני האלהים עז"א ועזא"ל תרין מלאכין הוו דקטרגו למריהון. <תרגום - רבי חנינא פתח "ויראו בני האלהים" הם עז"א ועזא"ל שני מלאכים היו שקטרגו לרבונם על בריאת האדם>. ואפיל לון קודשא בריך הוא מאתר קדושתהון מעילא וכד נחתו אתגלימו באוירא ואתעבידו כבני נשא. <והפיל אותם הקב"ה ממקום קדושתם למעלה, וכשירדו נתגלמו באויר ונעשו כבני אדם>. ולית לך בכל אינון מלאכין דאשלימו לאתערבא גו בני נשא כאינון דאיקרון אישים וכאינון דאיקרון בני אלהים. <ואין לך בכל המלאכים שיגמרו להתערב בין בני האדם כאותם המלאכים הנקראים אישים וכאותם הנקראים בני אלהים>. כיון דאפיל לון קב"ה אגלימו מכל אינון יסודי דבני נשא מתלבשין בהון. <כיון שהפילם הקב"ה נתגלמו מכל היסודות שמהם מורכבים בני האדם>. שאר מלאכין כד נחתו אינון זמינין לאתבא לדוכתייהו אגלימו באוירא ומתפשטי מיניה ואהדרן לדוכתייהו. <שאר המלאכים כאשר יורדים ועתידים לחזור למקומם מתגלמים באויר בירידתם ובעליתם פושטים לבושם וחוזרים למקומם>. ר' קסמא בר ר' ינאי אמר כתיב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. <רבי קסמא בר רבי ינאי פתח "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט" (תהלים קד ד)>. אית מלאכי דאינון מרוחא ואית מלאכי דאינון מאשא דא יהיב מדיליה לחבריה בגין דאית שלמא בינייהו. <ומסביר, יש מלאכים שהם מרוח ויש מלאכים שהם מאש וכל אחד נותן משלו לחברו משום שיש שלום בניהם>. ועל דא אינון דנחתי מתרין יסודי אילין נחתי וכד נחתי מתלבשן יתיר באוירן דעלמא ואיתגלימו. <ועל כן אלו המלאכים יורדים משני היסודות הללו וכשיורדים לעולם הזה מתלבשים יותר באויר העולם הזה ומתגלמים>. אינון דאתערבו בהאי עלמא מתלבשן ביסודי דהאי עלמא ולא יכילו לפרחא ולאתבא לאתרייהו ומתעכבי הכא כיון דשבע יומין אתעכבו הכא דא בתר דא לא אהדרו תמן. <המלאכים האלו המתערבים בעולם הזה מתלבשים ביסודות של העולם הזה ואינם יכולים לעוף ולשוב למקומם ומתעכבים כאן כיון שנתעכבו כאן שבעה ימים זה אחר זה לא יכולים לחזור לשם>. ועל דא ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה. <ועל כן כתוב "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה">. מאי כי טובות הנה דהוה נהירו שפירו דלהון כנהירו עילאה. <מהו כי טובות הנה, שהאור שלהן היה מאיר כאור העליון>. כיון דאולידו בנין נטל לון קדוש ברוך הוא ואעיל לון בטורא דחשוכא דאיקרון הררי קדם וכפית לון בשלשלאות דפרזלא ואינון משלשלאין משקעין עד גו תהומא רבא ותמן אולפי חרשין לבני נשא. <כיון שהולידו בנים לקח אותם הקב"ה את עז"א ועזא"ל והכניסם בהררי החשך הנקראים הררי קדם, וכפת אותם בשרשראות של ברזל אשר הם משוקעות עד תוך התהום הגדולה, ושם בהררי החשך הם לומדים כישוף לבני אדם>. ובלעם מתמן נטיל חרשוי ואוליף מינייהו באינון טורין הה"ד מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם. ותמן אתעטרו כל יודעי עלמא. <ובלעם משם לקח כשפיו ולמד מהם באלו ההרים כפי שכתוב "מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם" ומשם נתעטרו כל יודעי הכשפים בעולם>. ומגו דהוו קטרגי דמריהון בקדמיתא. <ומתוך שהיו בקטרוג על רבונם בתחילה על בריאת האדם>. ועד כען יומא מקטרגין אינון למריהון כמה דאינון חרשין דמכחישין פמליא דלעילא. <עד היום הזה הם מקטרגים לאדונם בכשפים האלו המכחישים פמליא של מעלה>. ואלמלא אינון שלשלאות דמשקעי גו תהומא ואחידן בהון בתפיסו סגיא מטשטשי עלמא הוו ועלמא לא הוה יכיל למיסבל. <ואלמלא אלו השרשראות ששקועים בתהום הגדולה שמחזיקות אותם בחוזק גדול היו מחריבים העולם והעולם לא היה יכול לסבול>. ותמן באינון טורין דחשך ינקי מסטרא דצפון דהא מההוא סטרא כל אינון זיינין מתנגדין בעלמא. <ושם באותם הרי החשך הם יונקים מצד צפון כי מאותו הצד כל אלו המינים הרעים נאבקים בעולם>. ובהבדלה דרבי עקיבא אמר עז"א ועזא"ל רזי דמריהון גליין ונקב יתהון מן נחיריהון ותלא יתהון בטורי קבל דשמשא לא חזיין ורוחא לא נשבא על אפיהון כל זמן וכל שעה ואמרו רבותינו זכרונם לברכה אמרה נשמתו של משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מאצל שכינתך ירדו שני מלאכים עז"א ועזא"ל וחמדו בנות הארץ והשחיתו את דרכם על הארץ עד שתלית אותם בין הארץ לרקיע:

227 רכז

ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם וגומר. כבר רמזתי למעלה כי בזמן שבני אדם עושין רצונו של מקום גורמין ברכה מאפיסת האין בכל ההויות וכשהברכה מתפשטת אז הנשמות זוכות להתגלות בעולם וכפי אצילות הנאצל כך הם הנשמות הנאצלות פעמים מרוחו יתעלה ופעמים מרוח הטומאה. ובזמן שבני אדם אין עושין רצונו של מקום אין ההשפעה מצויה בשכינה רק בכחות הטומאה והנשמות באות משם כענין שאמרו רבותינו ז"ל בפרק קמא דתענית אין הגשמים נעצרים אלא בשביל שנתחייבו שונאיהם של ישראל כליה שנאמר ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו (איוב כד יט). רמזו כי כשמדת הדין הנרמזת באש ובחום מתגברת על מדת החסד הנרמזה במימי שלג הוא סבת החטאים שנאמר שאול חטאו. עוד שם אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים שנאמר וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך וגומר (ירמיה ג ג). ועל זה כתיב לא ידון רוחי באדם לעולם מלת רוחי רומזת אל הנשמות ומלת ידון כמו וישב חרבו אל נדנה (דברי הימים א' כא כז). ואמר כי נמנעו הנשמות החדשות לבוא לעולם ופירש הטעם בשגם הוא בשר כי הרוח הנזכר שב להיות בשר רוצה לומר רוח גופני:

228 רכח

ספר הבהיר כל כחותיו של הקדוש ברוך הוא זה על גב זה והן דומין לאילן ומה אילן זה על ידי המים מוציא פירות אף הקדוש ברוך הוא על ידי המים מוציא פירות האילן. ומאי ניהו מים של הקדוש ב"ה היינו חכמה והיינו נשמות הצדיקים שפורחים מן המעיין אל הצנור הגדול ועולה ודבק באילן וע"י מה פורחים ע"י ישראל כשהן צדיקים וטובים שכינה שרויה עמהם ושרויה במעשיהן בחיקו של הקדוש ברוך הוא ומפרה אותן ומרבה אותן. ענין אחר רמז לקצור ימי האדם וזה רמז לעולם:

229 רכט

ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"ח א'] בשגם הוא בשר דמשיכן דרוחא בבני נשא זימנא רבה איהו אתהדר למיהוי בשר לאתמשכא בתר גופא. <תרגום - בשגם הוא בשר, פירושו לפי שנמשך רוח החיים בבני אדם זמן רב חזר הרוח להיות בשר להמשך אחר תאות הגוף>. עוד דרשו רבותינו ז"ל דרשות אחרות על מלת בשגם כי רמז למשה רבינו עליו השלום שהוא בגימטריא בשגם וזהו והיו ימיו מאה ועשרים שנה:

230 רל

ספר הבהיר שביעי הוי מזרחו של עולם ומשם בא זרעם של ישראל כי חוט השדרה משוך מן המוח של אדם ובא לאמה ומשם הוא הזרע דכתיב ממזרח אביא זרעך (ישעיה מג ה) וכבר כתבנוהו למעלה:

231 רלא

ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"ז ב'] לא ידון רוחי וגומר. <תרגום - "לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר" (בראשית ו ג)>. רבי אחא אמר בההוא זימנא הוה ההוא נהרא נגיד ונפיק אפיק רוחא עילאה מאילנא דחיי ואריק באילנא דשריא ביה מותא. <רבי אחא אמר, בעת ההיא טרם המבול היה הנהר ההוא שהוא יסוד דז"א נמשך ויוצא מעדן שהיא הבינה, הוציא רוח עליון מעץ החיים הוא ז"א, והיה היסוד מוריק ומשפיע את רוח החיים באילן ששורה בו המות היא המלכות שמאחיזת הקליפות בה, בא המות>. ואתמשכו רוחין בגוייהו דבני נשא זמנין סגיאין עד דסלקו בישין ואתעתדו לפתח. <ועל ידי זה נמשך רוח חיים בתוך נשמות בני אדם זמן רב עד שעלו מעשים רעים והתיצבו בפתח המלכות>. כדין אסתלק רוחא עילאה מההוא אילנא בשעתא דפרחא נשמתהון דבני נשא. <אז נסתלק רוח עליון שבמלכות, בשעה שיוצאות הנשמות מהמלכות ופורחות בבני אדם>. היינו דא דכתיב לא ידון רוחי באדם למיתב לעולם בשעתא דפרחן נשמתהון דבני נשא. <על כן כתוב "לא ידון רוחי באדם" פירושו שלא ימשך עוד רוח חיים בז"א הוא אדם לשוב לעולם בעת שפורחים נשמות מזו"ן לבני אדם>. אמר כי ההשפעה היתה יורדת ממדת רחמים למדת הדין הנקרא אילנא דחיי ואילנא דמותא והנשמות נשפעות תוך האצילות ההוא כאשר רמזנו ובהסתלק ההשפעה נעדרו הנשמות:

232 רלב

מדרש ילמדנו לא ידון רוחי באדם אמר ריש לקיש אמר הקדוש ברוך הוא איני בורא עוד נפש לאדם. רבי יוחנן אמר כשיעלו נפשותיהן אצלי איני מחזירן להן שנאמר וישב חרבו אל נדנה. הבן דעת רבי יוחנן כי הוא רומז למאמר ר' אחא ודעת ריש לקיש ירמוז למה שאני עתיד לכתוב בסוד העיבור כי רמז כי לא יתן להם זרע חדש רק מן הזרע שכבר בא. ולפי דעת קצת מן המקובלים האחרונים מטעם גדול נאסר אבר מן החי לבני נח ולא נאמר לאדם הראשון כי לא הוצרך עד אז. וזהו לא ידון רוחי באדם והבן זה:

233 רלג

הנפילים היו בארץ וגו'. תרגם יונתן שמחזי ועזאל אינון נפלו מן שמיא והוו בארעא ביומיא האינון. אמר כי המלאכים שנפלו מקדושתן היו בארץ להוציא אותן שלמעלה שלא היו בארץ:

234 רלד

ספר הזוהר [אדרא רבא קמ"ד א'] הנפילים היו בארץ לאפקא אילין אוחרנא דלא הוו בארעא עז"א ועזא"ל היו בארץ בני האלהים לא הוו בארץ ורזא הוא וכלא איתמר. <תרגום - "הנפילים היו בארץ" בא להוציא את האחרים שלא היו בארץ. הנפילים הם עז"א ועזא"ל שנפלו לארץ, ובני האלהים לא ירדו לעולם הזה. ויש סוד בעניין הזה שנאמר במקום אחר>:

235 רלה

המה הגבורים כד"א ששים גבורים סביב לה. ואמר גבורים כי יניקתם מן הגבורה והם ס' עשרה בכל קצה וקצה משש קצוות וסובבים מטתו של מלך שהשלום שלו כמה דאת אמר ויאסוף רגליו אל המטה:

236 רלו

ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"ז א'] המה הגבורים שיתין הוו בארעא כחושבן דלעילא. <תרגום - "המה הגבורים" (בראשית ו ד), מהמיעוט שנאמר המה למדנו ששים היו כפי החשבון למעלה>. כתיב הכא המה הגבורים וכתיב התם ששים גבורים סביב לה. <כתוב כאן המה הגבורים ואצל שלמה כתוב ששים גבורים סביב לה, מה שם ששים אף כאן ששים>. רבי יוסי אומר המה הגבורים אשר מעולם ממש מעולם דיקא. <רבי יוסי אומר המה הגבורים אשר מעולם, ולומד מכאן מעולם ממש, דוקא מעולם ולא כמו עז"א ועזא"ל שנפלו למעלה מהעולם>:

237 רלז

מדרש רות (זוהר חדש פ"א) רבי יוסי ורבי יהודה אמרי כמה דאת אמר ששים גבורים סביב לה. (אדרא רבא קמ"ד א') אשר מעולם מההוא דאקרי עולם כדתנינן ימי עולם. רמז לששת ימי בראשית. ענין אחר אשר מעולם רמז כי הגבורים האלו יניקתן מן המקום שנקרא עולם והרמז לשכינה:

238 רלח

ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"ז א'] אמר רבי יצחק מעולם דא הוא מטתו של שלמה דכתיב ששים גבורים סביב לה. <תרגום - אמר רבי יצחק, "מעולם" אשר בכתוב "המה הגבורים אשר מעולם", זה מטתו של שלמה שכתוב ששים גבורים סביב לה>. רבי אחא אמר כלהון בני האלהים אקרון. <ר' אחא אמר כולם כל הששים גבורים נקראים בני אלהים>. נקראת השכינה מטתו של שלמה כי היא מטה מוצעת למלך שהשלום שלו הנקראת כסא ה'. אנשי השם הם הכחות הנשפעות ממדת הדין הנקרא שם:

239 רלט

ספר הזוהר [אדרא רבא קמ"ד אא] אנשי השם מנהון נפקין רוחין ודינין לעלמא לאתדבקא ברשיעייאי. <תרגום - "אנשי השם" (בראשית ו ד) זוהי המלכות אשר ממנה יוצאים רוחות ודינים לעולם להתדבק ברשעים>. ענין אחר אנשי השם שם ממש רוצה לומר שם בטומאה הנקרא לרבותינו ז"ל רוח מסאבא:

240 רמ

מדרש רות (זוהר חדש פ"א) אנשי השם. מאי אנשי השם דאינון נפילין אוליפו בעלמא שם בכל מלה ומלה לאשלמא חרשייהו. <תרגום - "אנשי השם" מהו אנשי השם הם הנפילים שלמדו בעולם שם בכל דבר ודבר להשלים כשפיהם>. ומכאן תבין פירוש מלמד שמסר להם שם בטומאה כי הכשפים ומעשה השדים נשפעים מן המדה ההיא הנקראת רוח מסאבא. ומכאן תבין טעם גדול בפירוש המלות הזרות הנזכרים בלחשים הנזכרים בדברי רז"ל אף על פי שהדברים ההם אין להם פירוש אלא במלות עצמן ולחכימא ברמיזא. ובפסוק מכשפה לא תחיה נבאר יותר בגזרת האל:

241 רמא

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו'. אמר כי הפגם ההוא הגיע עד הארץ העליונה:

242 רמב

וינחם ה' כי עשה את האדם וגו'. ספר הזוהר [אדרא רבא קמ"ד א'] וינחם ה' הא בזעיר אפין איתמר. <תרגום - "וינחם ה'", זה בז"א נאמר>. והבן זה ממה שאמרתי לך במקום אחר. ספר הזוהר [שם קל"ו א'] ובהאי תליין ימינא ושמאלא נהורא וחשוכא רחמי ודינא וכל ימינא ושמאלא נהורא וחשוכא רחמי ודינא בהאי תליא ולא בעתיקא. <תרגום - "ובאלו תלויים ימין ושמאל אור וחשך רחמים ודין בה תלויים היינו בז"א ולא בעתיקא היינו באריך אנפין>. והבן זה מאד. אשר עשה את האדם בארץ להוציא אדם שלמעלה שלא היה בארץ שנאמר כמראה אדם עליו והבן זה. ויתעצב אל לבו כביכול לבו לקה עמהם כי נמנע השפע מלבוא אליו כענין והמה מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעיה סג י):

243 רמג

ספר הבהיר אמר רבי רחומאי כבוד ולב הן אחד אלא שהכבוד נקרא על שם מעלה ולב איקרי על שם פעולת מטה והיינו כבוד השם והיינו לב השמים. נקראת השכינה שהיא כבוד ה' בשם לב כי היא כלולה מל"ב נתיבות והלב נוטה בצד צפון כי משם עיקר קבלתו. וגם רבותינו ז"ל מנו במסכת אהלות ששה איברים בלב שמונה שם רמ"ח איברים רמז כי הוא כלול משש קצוות:

244 רמד

ספר הבהיר ומאי לב זה היינו דכתיב עד לב השמים ובו כלולים ל"ב נתיבות פלאות חכמה. וכבר ידעת כי השמים שם לתפארת ישראל והבן כי אין בכל האותיות אות שישמשו בה אותיות יה"ו שהם סוד השם הגדול יתעלה רק אותיות לב באמרך לי לה לו. בי בה בו. רמז כי השם הגדול נקרא בשם הנכבד כי שמי בקרבו:

245 רמה

ספר הבהיר מאי ניהו מלא כל הארץ כבודו אלא כל אותה ארץ שנבראת ביום ראשון שהיא למעלה כנגד ארץ ישראל מלאה מכבוד השם ומאי ניהו חכמים דכתיב כבוד חכמים ינחלו (משלי ג לה). וכתיב ברוך כבוד יי' ממקומו (יחזקאל ג יב). ומאי הוי כבוד יי' זה. משל למה הדבר דומה למלך שהיתה לו מטרוניתא בחדרו שכל חייליו משתעשעין בה והיו להם בנים ובאים כל היום לראות פני המלך ומברכים אותו אמרו לו אנה אמנו אמר להם לא תכלו לראותה עתה. אמרו ברוכה תהא בכל מקום שהיא. ומאי דכתיב ממקומו מכלל דליכא דידע את מקומו. משל למטרוניתא שבאה ממקום רחוק ולא ידעו מהיכן באת עד שידעו שהיא אשת חיל נאה והגונה בכל מעשיה. אמרו זאת ודאי מצד האור נלקחה כי במעשיה תאיר העולם. שאלו אותה מאין את אמרה להן ממקומי. אמרו אם כן גדולים אנשי מקומך ברוכה תהיי ומבורך מקומך וכי אין כבוד ה' אחת מצבאותיו לא גרע אמאי מברכים לה אלא משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו גן נאה וחוץ לגן בקרוב ממנה חתיכת שדה ואם השקה את הגן בתחלת שקיותיו הלכו להם המים על כל הגן אך אותה חתיכה של שדה לא שקתה שהיא אינה דבקה אף על פי שהכל אחד הוא לפיכך פתח לה מקום והשקה אותה לבדה. וזה המאמר הוא כמבואר רק אני צריך לעוררך על הטעם שנתן מפני מה מברכים המדה הזאת העשירית וקבעו לה ברכה בפני עצמה יותר משאר המדות אחרי שכלם מתברכות מן הסבה הראשונה יתעלה ויתברך. והמשיל משל למלך שהיה לו גן וכו' והענין הוא סוד גדול מאד כי המדה הנזכרת אין קבלתה ודביקותה עם הבנין כשאר המדות שלפניה כענין האתרוג שאינו נאגד עם הלולב ומיניו. וכענין שמיני עצרת שהוא תשלומין דראשון ורגל בפני עצמו כי הוא אצילות הראשונים ואיננו באחדות שלהן לכן צריכה לברכה כדי שתתיחד עם הבנין כענין שנאמר על הנער הידוע ונפשו קשורה בנפשו. ועוד מפני שהיא בסוף הבנין כענין שנאמר ורוב מקצצי הנטיעות בה קצצו על כן המשיך לה ברכה בפני עצמה. והבן היטב מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על ענין זה בספר הזוהר [זוהר ח"א י"ח א'] קישורא דייחודא דעלמא עילאה עד הכא. <תרגום - קשר היחוד של העולם העליון עד כאן>. איהו חי עלמין תמן אסתיים ואתקשר עלמא עילאה בייחודא דיליה. <עד היסוד הוא חי העולמים שם מסתיים היסוד ונקשר העולם העליון על ידו>. ובגין כך איקרי מקום אחד דכתיב ויקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. <ולכן נקרא היסוד מקום אחד, שנאמר "ויקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד">. כל דרגין וכל שייפין מתכנשין תמן והוו כולהו ביה חד בלא פירודא כלל. <וכל המדרגות וכל האברים מפרצוף ז"א מתקבצים ביסוד, וכולם נעשו בו אחד בלי פרוד כלל>. ולית דרגא דאתייחדן בייחודא חד אלא האי. <ואין מדרגה שתתיחד שם ביחוד שלם אלא רק מדרגה זו>. וביה אתכסיין כולהו באורח סתים בתיובתא חד. <ובו מתכנסים כל האורות בדרך סתום בהשתקקות אחת>. ובמקום אחר בספר הזוהר [אדרא זוטא ר"צ ב'] כתוב בענין שני הההי"ן של שם המיוחד שהראשונה רמז לבינה והשניה לכנסת ישראל. אמרו שם בזה הלשון שלמה מלכא תיקונא קדמאה דגלי ואמר הנך יפה רעייתי מהאי הוה. <תרגום - התיקון הראשון שגילה שלמה המלך ואמר "הנך יפה רעיתי", מזה היה, דהיינו ה' ראשונה שהיא אימא>. ותיקונא תניינא קרי כלה. <ותיקון שני שאמר "אתי מלבנון כלה" שהיא הנוקבא שלמטה שהיא ה' אחרונה הנקראת כלה>. דאיקרי נוקבא דלתתא ה' קדמאה לא איקרי כלה ה' בתראה איקרי כלה לזימנין ידיעין לזימנין סגיאין דהא זימנין סגיאין אינון דדכורא לא מתחבר עמה ואסתלק מינה. <ה' ראשונה אינה נקראת כלה, אלא רעיתי, וה' אחרונה נקראת כלה לזמנים ידועים ולזמנים רבים, כי הרבה זמנים יש שהזכר דהיינו ז"א לא מתחבר עמה ומסתלק ממנה>. ועל ההוא זימנא כתיב ואל אשה בנדת טומאתה וגומר. <ועל הזמן ההוא כתוב "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב">. בשעתא דאתדכאה נוקבא ודכורא בעי לאתחברא עמה כדין איקרי כלה. <בשעה שהנוקבא נטהרת והזכר רוצה להתחבר עמה אז נקראת כלה>. כלה ממש. <כי באה ככלה ממש>. אבל האי אימא לא אפסיק רעותא דתרוייהו לעלמין כחד נפקין וחד שריין לא פסיק דא מן דא ולא אסתלק דא מן דא. <אבל אמא זו ה' ראשונה לא נפסק רצון שניהם של אבא ואימא לעולם כאחד יוצאים וכאחד שורים לא נפסק זה מזה ולא מסתלק זה מזה>. ובגין כך כתיב ונהר יוצא מעדן יוצא ודאי ולא אפסיק. <ומשום כך כתוב "ונהר יוצא מעדן", תמיד ואינו נפסק>. וכתיב וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. <וכתיב "וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו" (ישעיה נח יא)>. ובגין כך כתיב רעייתי ברעותא באחוה שריין באחדותא שלימתא. <ומשום זה כתוב רעיתי מלשון רעותא שהוא רצון, ששורים ברצון של אחוה ואחדות שלמה>. אבל הכא האי כלה כד אתי דכורא לאתחברא עמה היא כלה. <אבל כאן ה' אחרונה הנקראת כלה כי כשבא הזכר להתחבר עמה היא כלה ממש>. עד כאן. ונראה לי כי לזה כיון בעל ספר יצירה בספרו הנכבד באמרו עשר ספירות בלי מה. עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה וכו'. כי אע"פ שהייחוד העליון הוא עד יסוד עולם אין להוציא ולהפריד הכלה מן הבנין כי גם זאת מעם ה' צבאות יצאה. ולזה אמר י' ולא תשע כי היא מחוברת בבנין ומשלמת הכל. ועוד אמר עשר ולא אחת עשרה כי אע"פ שאצילותן מאין סוף יתעלה אינו נגדר במנין מצד עצמו יתעלה עד כאן. וכשתבין זה המאמר תבין כל מה שכתבנו והמשכיל יבין. הנה נתבאר תוך דברינו פירוש כבוד ה' וזהו מלך הכבוד והרמז לתפארת ישראל שנאמר ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. והוא שנאמר אל הכבוד הרעים:

246 רמו

ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"א א'] אל הכבוד הרעים כד"א ורעם גבורותיו מי יתבונן דא סטרא דאתיא מגבורה ונפקא מיניה. <תרגום - "אל הכבוד הרעים" (תהלים כט ג). קשה שהרי אל הוא חסד, והרעים היא פעולה של גבורה. ומתרץ שהוא כמו שכתוב "ורעם גבורותיו מי יתבונן" (איוב כו יד). שמתוך ההתבוננות מתגלה זו הבחינה ברעם הגבורה, כך אל הכבוד שהוא החסד מתגלה מחמת הגבורה, כך המלכות המכונה אל הכבוד יוצאת מצד הגבורה>:

247 רמז

ענין אחר נורא מאד ויתעצב אל לבו כי מאמר נעשה אדם היה מאמר המדה הנקרא לב:

248 רמח

בראשית רבה רבי אמי אמר בלבו נמלך משל למלך שבנה פלטירין על יד אדריכל ראה אותה ולא ערבה לו על מי ראוי להתרעם לא על אדריכל אתמהא כך ויתעצב אל לבו:

249 רמט

ספר הזוהר [אדרא רבא קמ"ד א'] וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. <תרגום - "וינחם יי' כי עשה את האדם בארץ" (בראשית ו ו). וינחם יי' נאמר בז"א>. לאפוקי אדם דלעילא דלא הוה בארץ. <מלת בארץ באה להוציא את האדם העליון שלא היה בארץ>. ויתעצב אל לבו ויעצב לא נאמר אלא ויתעצב דאיהו אתעצב דביה תליא מילתא לאפקא מאן דלא אתעצב. <"ויתעצב אל לבו" (שם). ויעצב לא נאמר דהיינו שעצב אחרים, אלא ויתעצב, שנתעצב בעצמו לפי שבו תלוי הדבר להוציא מי שאינו נעצב>. ויתעצב אל לבו בלבו לא כתיב אלא אל לבו כמאן דמתעצב ומקבל למריה דאמר חזי האי לליבא דכל ליבין. <"ויתעצב אל לבו" בלבו לא כתוב אלא אל לבו כמי שמתעצב לאדונו, כי הראה זה ללב של כל הלבבות>:

250 רנ

ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתים. להוציא אדם של מעלה שלא היה באדמה:

251 רנא

ונח מצא חן בעיני ה'. כבר רמזנו כי בהתבטל התחתונים כביכול גם העליונים מתבטלין על כן רמז כי לא נתבטלו לגמרי כי נח נשאר לקיום מין האדם וכן מכל מין ומין להחיות זרע על פני כל הארץ. ספר הזוהר [אדרא רבא קמ"ד ע"א] ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה. <תרגום - "ויאמר יי' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה">. לאפקא אדם דלעילא. <בא להוציא אדם שלמעלה>. ואי תימא אדם דלתתא בלחודוי לאו לאפקא כלל משום דלא קאים דא בלא דא. <ואם תאמר באדם שלמטה בלבד מדובר, אין להוציא ולחלק בין זה לזה כלל משום שאינו עומד זה בלא זה>. ואלמלא חכמתא סתימאה דכלא כלא איתתקן כמרישא. <ואלמלא החכמה הסתומה מהכל דהיינו חכמת אריך אנפין היתה מאירה אל המלכות היה הכל מתוקן כבתחילה ולא היה מבול>. הה"ד אני חכמה שכנתי ערמה אל תקרי שכנתי אלא שכינתי. <זה שכתוב "אני חכמה שכנתי ערמה" (משלי ח יב). אל תיקרי שכנתי אל שכינתי, שהחכמה הסתומה גרמה למלכות שהיא ערמה שתשכון במקומה>. ואלמלא בהאי לא קאים עלמא. <ואלמלא זה לא היה קיום לעולם>. הה"ד ה' בחכמה יסד ארץ. <זה שכתוב "יי' בחכמה יסד ארץ" (משלי ג יט). אריך אנפין בחכמה שלו יסד את המלכות>. וכתיב ונח מצא חן בעיני ה'. <וגם "ונח מצא חן בעיני יי" שבסיבתו נתקיימה המלכות>: