24:7כ״ד:ז׳
1 א

ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. וְלֹא אָמַר "וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ", וּלְמַעְלָה אָמַר וְאַשְׁבִּיעֲךָ וגו'? אָמַר לוֹ עַכְשָׁו הוּא אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ, שֶׁהִרְגַּלְתִּיו בְּפִי הַבְּרִיּוֹת, אֲבָל כְּשֶׁלְּקָחַנִי מִבֵּית אָבִי הָיָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, שֶׁלֹּא הָיוּ בָּאֵי עוֹלָם מַכִּירִים בּוֹ וּשְׁמוֹ לֹא הָיָה רָגִיל בָּאָרֶץ:

'ה אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי THE LORD, GOD OF HEAVEN, WHO TOOK ME FROM MY FATHER'S HOUSE — Here he did not say “[The God of heaven] and the God of the earth”, whereas above (v. 3) he said, “And I will make thee swear etc. … [and the God of the earth]’’. But, in effect, Abraham said to him: Now He is the God of heaven and the God of the earth, because I have made him (i. e. His Name) a familiar one in peoples’ mouths: but at the time when He took me from my father’s house He was God of heaven only and not God of the earth for people did not acknowledge Him and His Name was not commonly known on earth (Genesis Rabbah 59:7).

2 ב

מבית אבי. מֵחָרָן:

מבית אבי FROM MY FATHER S HOUSE — from Haran.

3 ג

ומארץ מולדתי. מֵאוּר כַּשְׂדִּים:

ומארץ מולדתי AND FROM THE LAND OF MY NATIVITY — from Ur-Kasdim.

4 ד

ואשר דבר לי. לְצָרְכִּי; כְּמוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי (מלכים א' ב'), וְכֵן כָּל לִי וְלוֹ וְלָהֶם הַסְּמוּכִים אֵצֶל דִּבּוּר מְפֹרָשִׁים בִּלְשוֹן עַל, וְתַרְגּוּם שֶׁלָּהֶם עֲלַי, עֲלוֹהִי, עֲלֵיהוֹן, שֶׁאֵין נוֹפֵל אֵצֶל דִּבּוּר לְשׁוֹן לִי וְלוֹ וְלָהֶם, אֶלָּא אֵלַי, אֵלָיו, אֲלֵיהֶם, וְתַרְגּוּם שֶׁלָּהֶם עִמִּי, עִמֵּיהּ, עִמְּהוֹן, אֲבָל אֵצֶל אֲמִירָה נוֹפֵל לְשׁוֹן לִי וְלוֹ וְלָהֶם:

ואשר דבר לי AND WHO SPOKE לי—The word לי means “in my interest”, just as (1 Kings 2:4) “which He spake concerning me (עלי)”. In the same way, in every case where לי or לו or להם follow after the verb דבר they must be explained in the sense of על “concerning” — and in the Targum they should be rendered by עלי or עלוהי or עליהון regarding me etc. — for with this verb דבר in the sense of speaking to a person, the expressions לי and לו and להם are not the appropriate ones, but אלי and אליו and אליהן, and their renderings in the Targum should be עמי and עמיה and עמהן i. e., to speak with me or him or them. In the case of the verb אמר, however, the expressions לי and לו and להם are the appropriate ones.

5 ה

ואשר נשבע לי. בֵּין הַבְּתָרִים:

ואשר נשבע לי AND WHO SWORE UNTO ME at the Covenant between the Pieces (Genesis Rabbah 59:10).