Shemot 6:8 שמות ו׳:ח׳
1 א

והבאתי אתכם אל הארץ, כשם שהיו כל השאר יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה תכופים בזמן קרוב, כן היה ראוי להכניסן לארץ מיד לולא חטא המרגלים, ומצינו דוגמתן ארבע לשונות של גאולה לעתיד לבא והוא שאמר הנביא (יחזקאל ל״ד:י״ג) והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל, וכנגד ד' לשונות אלו תקנו לנו רז"ל ד' כוסות בפסח. וכן שכר הצדיקים נמשל לכוס הוא שנאמר (תהילים כ״ג:ה׳) כוסי רוויה וכתיב (שם טז) ה' מנת חלקי וכוסי וכתיב (שם קטז) כוס ישועות אשא, וכתיב (ישעיהו ס״ו:י״א) למען תינקו ושבעתם משוד תנחומיה והכונה בו כוס של תנחומין, וכתיב (ירמיהו ט״ז:ז׳) ולא ישקו אותם כוס תנחומים, ותקנו לנו רז"ל לגמור את ההלל בכוס רביעי ולהתחיל בו שפוך חמתך, והטעם בזה לפי שעתיד הקב"ה להשקות לרשעי העולם ארבע כוסות של פורענות הוא שכתוב (שם כה) קח את כוס היין החמה, וכתיב (שם נא) כוס זהב בבל ביד ה', וכתיב (תהילים י״א:ו׳) ורוח זלעפות מנת כוסם, וכתיב (תהילים ע״ה:ט׳) כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך.

והבאתי אתכם אל הארץ, “I will bring you to the land, etc.” Seeing that all the previous promises were meant to be realized in the immediate future, this promise too was intended to be fulfilled promptly. If the sin of the spies who talked the people into refusing to engage in a military struggle to oust the Canaanites had not occurred, this promise too would have been fulfilled promptly.
The prophet Ezekiel 34,13 speaks of similar four stages of redemption of the Jewish people in the future. I quote: “I shall bring them out from the nations and gather them from the lands and bring them to their ground and tend them on Israel’s mountains, etc.” When commemorating the Exodus annually on the night of the Seder we drink four cups of wine corresponding to these four stages of our redemption outlined by the above-mentioned four expressions. The reward received by the righteous for their conduct has been compared to a כוס, a cup, by David in Psalms 23,5 where he speaks of כוסי רויה, “my cup is abundant.” We find a similar reference in Psalms 16,5: “G’d is my allotted share and cup.” The word כוס, cup, in that context occurs also in Psalms 116,13 “I will raise the cup (in thanksgiving) for salvations experienced.” Isaiah writes something similar (Isaiah 66,11) “that you may suck from her breast consolation to the full.” The author continues to quote examples from the Bible showing that traditionally we either drank or will drink cups of wine as a form of thanksgiving to the Lord for salvations experienced or yet to be experienced.

2 ב

אשר נשאתי את ידי. דברה תורה כלשון בני אדם ודרך משל הוא, כאדם הנשבע שנושא את ידיו אל השמים, וכן (דברים ל״ב:מ׳) כי אשא אל שמים ידי.

נשאתי את ידי, “I have raised My hand.” The Torah employs an anthropomorphism here (using language employed by human beings to portray non-existent limbs of disembodied Beings such as G’d). The whole verse is to be understood as an allegory. When a man swears an oath he usually raises his hand towards heaven to reflect his sincerity and earnestness. The Torah used this form of expression to describe that G’d related with similar seriousness and determination to what He had in mind for the descendants of Avraham, etc. This is not an isolated instance in which G’d is described as “raising His hand.” Compare Deuteronomy 32,40: “For I have raised My hand to heaven.”

3 ג

וכתב הרמב"ן ז"ל על דרך האמת נשאתי את ידי שהרימותי זרוע עזי אלי שאתן להם הארץ, וכן כי אשא אל שמים ידי שאשא היד הגדולה אל שמים להיות בה לעולם החיים, ואין (דניאל י״ב:ז׳) וירם ימינו ושמאלו אל השמים מן הענין הזה כי הוא נאמר במלאך לבוש הבדים שנשבע בחי העולם ע"כ.

Nachmanides writes in a similar fashion, prefacing his comment with the words: על דרך האמת. “I have raised My strong arm to Myself that I will give them the land.” He also quotes the verse in Deut. 32,9 as a parallel to our verse. Nachmanides points out, however, that he does not consider Daniel 12,7 ורם ימינו ושמאלו אל השמים, “he (the man dressed in linen, an angel) raised his right hand and his left hand to heaven,” to be in the same category. In that instance the angel is portrayed as swearing an oath in the name of the Lord.

4 ד

מורשה ולא ירושה לרמוז שלא יהיו יורשים אותה לפי שעתידין היו יוצאי מצרים למות במדבר אבל יהיו מורישים אותה לבניהם ובניהם יכנסו לארץ ולא הם ולכך הזכיר לשון מורשה, וכן יש לפרש בפסוק (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה ולא אמר ירושה כי היה במשמע שהתורה לא תהיה ירושה כי אם לאותו הדור שקבלוה בלבד ועל כן אמר מורשה שצריך להורישה לבניהם וכענין שכתוב (שם ו) ושננתם לבניך, כי גם הדורות העתידים חייבים הם בקיום התורה כאותם שקבלוה, ועל דעת רז"ל שם היו וכענין שכתוב (שם כט) ואת אשר איננו פה עמנו היום. והנה הבטחה זו סיים בה אני ה' כי כן התחיל בלשון הזה ובא ולמד אני ה' המבטיח אני ה' המקיים.

מורשה, “an inheritance.” G’d refrains from saying ירושה. There is a difference between מורשה andירושה . The people addressed were not the ones who would personally receive the land as a heritage seeing that all those who were adults would never get there due to the sin of the spies. They would, however, bequeath their claim to it to their children, i.e. they would be מורישים. This is why the Torah used the word מורשה instead of ירושה. We need to interpret the word מורשה in Deut. 33,4 in a similar manner. Torah cannot be handed down as an inheritance as if it were a house, a field, or a business, i.e. some object merely to be passed on from father to son. Inasmuch as Torah is an inheritance it remains such only for that particular generation. which stood at Mount Sinai and had received it as an inheritance, i.e. something inalienable, not to be stolen from them. The next generation had to study Torah on its own in order that it should become an inheritance for them also. However, the children of someone who “owned” Torah are predisposed to acquire it for themselves. Hence Torah is forevermore a מורשה for such children. Parents have been commanded not only to study Torah but to train their children in studying Torah, ושננתם לבניך, (Deut. 6,7). it is a מורשה, something to be transmitted to successive generations down the ages. By the same token later generations of Jews are as duty-bound to observe the commandments of the Torah as were those who had actually received it at Sinai. According to our sages the souls of those generations had already stood at Mount Sinai at the time when G’d revealed Himself to Moses and to the people (Pesikta Zutrata Va'etchanan 5,3). This concept is spelled out in detail in Deut. 29,14 “including all those who are not present (in the flesh) on this day.” (the day Moses renewed the covenant with the generation who would enter the Holy Land). G’d concluded this promise with the words אני ה’, seeing He had commenced the paragraph (verse 2).
The message is : “I Who make a promise can be relied upon to translate it into reality.”