Shemot 13:17 שמות י״ג:י״ז
1 א

מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה' (משלי יז, ג)

'מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה', “the crucible is for silver, the furnace for gold, but G’d examines the hearts.” (Proverbs 17,3)

2 ב

שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי יז) על האדם שיזכך מחשבתו ושיתקן מדות הלב לפי שהלב הוא עקר כל האברים שבגוף וכל האברים משוכים אחריו ומשועבדים אליו, והוא באמצע הגוף מושל עליהם מנהיג אותם ומשפיע כחו בכלם, וכלם עבדיו ומשרתיו, ודמיונו כמלך באמצע המדינה משגיח בכל סביבותיו ומצוה על אנשי המדינה איך יתנהגו, ולפי שחיי שאר כל האברים תלוים בלב לכך נקרא הקב"ה שהוא חיי כל הנמצאים כלם בלשון לב הוא שכתוב (תהלים עג) צור לבבי וחלקי אלהים לעולם, וכשם שפעולות הלב להנהיג ולהשגיח על כל האברים שבאדם כך הקב"ה מנהיג כל הנמצאים כלם ומשגיח בכל הקצוות כענין שכתוב (שמות ח) כי אני ה' בקרב הארץ, עקר התורה כלה תלויה בלב. וכן התורה חתומה בלב מבראשית עד לעיני כל ישראל, לקוחה מן החכמה שיש בה ל"ב נתיבות פליאות חכמה, ולפי שכל פעולותיו של אדם תלויות בלב ע"כ יזהיר שלמה שיזהר האדם במדות הלב והודיענו שכל המחשבות הנעלמות בלב גלויות הם אצל הש"י כי הוא יודע המחשבות ובוחן הלבבות אי זה הוא לב טוב ואי זה הוא לב רע, וז"ש הכתוב מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה', יאמר כשם שהצורף בוחן את הכסף במצרף ואת הזהב בכור והוא כלי חרש העשוי לזקק בו הזהב ורואה הכסף אם הוא כסף סיגים או כסף נבחר וכן הזהב, כן הש"י בוחן לבות אי זה הוא שלם או חסר, ולמדנו מזה שהלב השלם והמחשבה הטובה נמשלים לכסף צרוף והלב החסר והמחשבה הרעה נמשלים לכסף סיגים, הלב הטוב סופו שיבא לידי פעולה טובה כשם שהכסף הנבחר סופו שיבא לידי מלאכה טובה והלב הרע סופו שיבא לידי פעולה רעה כשם שכסף הסיגים לא יצלח למלאכה. עוד יכלול ובוחן לבות שהוא מדבר ליום הדין הגדול של תחית המתים ומדבר בבינונים והם מחצה עונות ומחצה זכיות ואם אין בכלל אותם עונות עון פושעי ישראל בגופן דינן כצדיקים גמורים דקיימא לן כבית הלל ורב חסד מטה כלפי חסד, אבל אם יש בכלל אותם עונות עון פושעי ישראל בגופן א"א להם בלא גיהנם ואפילו לבית הלל, וזהו הצרוף האמור כאן מצרף לכסף וכור לזהב, שעתיד הקב"ה שיצרפם ויבחנם כענין שכתוב (זכריה יג) והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובנתים כבחון את הזהב, ומלת כור תעיד על האש, וכנה גיהנם שהוא מקום המשפט לכור שהוא כלי ההתכה וזהו מצרף לכסף וכור לזהב, ולמי לבינונים שיש בכלל עונותיהם עון פושעי ישראל בגופן, וזהו בוחן לבות ה' כי לשון בחינה אינו נופל אלא על הבינונים כי הצדיקים הגמורים והרשעים הגמורים אין בהם צורך בחינה שהרי דינם נגמר ונחתך שאלו לחיי העוה"ב ואלו לגיהנם, וכענין שכתוב (דניאל יב) אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, אבל הבינונים והם המעויינים הם הם שצריכים בחינה אם יזכו ויהיו מכת הצדיקים או לא יזכו ויהיו מכת הרשעים זה צריך בחינת ה' יתברך לפי שקול דעתו יתברך, ועוד יכלול ובוחן לבות שהוא יתברך מביאם לידי בחינה ונסיון, כי מלבד שהוא בוחן אותם ויודע אותם לעצמו עוד הוא בוחן אותם לאחרים כלומר מביאם לידי בחינה כדי לפרסם זכות לבם לבריות כענין שכתוב וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב, וידוע שאין הקב"ה בוחן אלא הצדיקים, הוא שכתוב (תהלים יא) ה' צדיק יבחן, משל למה"ד ליוצר שמוכר הכלים אינו בודק המרועע שבהם אלא החזק שבהם, הבחינה והנסיון אינו צורך להקב"ה שהרי המחשבה הצפונה בלב גלויה היא אצלו ולכך אמר ובוחן לבות ה', וכן הזכיר שלמה ע"ה (משלי טו) שאול ואבדון נגד ה' אף כי לבות בני אדם, באור הכתוב אם הנעלם שבמעמקי הארץ הוא נגלה אצלו יתברך והוא מפורסם אצלו ובחון אליו כ"ש הלב שהיא משכן נפש החכמה אשר האציל מרוח קדשו שהוא נגלה אצלו ובחון אליו, אבל הצורך בזה הוא לבריות העולם שאינם יודעים בנעלם רק בנגלה ובמה שהוא נראה לעינים כענין שכתוב (שמואל א טז) כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, וכאשר יבחן הצדיק ותצא מחשבתו הזכה ולבו הטהור מן הכח אל הפעל אז יתפרסם גודל חיוב העבודה ויתקדש שם שמים בעולם כענין הנסיון באברהם שכתוב בו (בראשית כב) והאלהים נסה את אברהם, ולא היה הנסיון כי אם לפרסם חיוב העבודה אצל הבריות וזהו שאמר לו הש"י (שם) כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, באורו הדבר נודע לכל מעתה כי ירא אלהים אתה, וכענין הנסיון בישראל, כשיצאו ממצרים שרוב הנסים אשר נעשו להם במדבר היו כדי לבחון את לבם ולהביאם לידי נסיון כענין קריעת ים סוף שלא נקרע הים להם ביחד לעשות להם בתוכו שביל ארוך מתחלתו ועד סופו אלא מעט מעט כי הים היה נס מפניהם ומדי עברם היו רואים הים לעיניהם וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קיד) הים ראה וינוס, וכענין ירידת המן שלא היה יורד להם ביחד לחדש אחד או לשני חדשים אלא דבר יום ביומו, ולמה הוצרך לעשות כן כדי להרגיל את טבעם במדרגת הבטחון, ושיהיו עיניהם תלוים בכל יום ויום לאביהם שבשמים וכדי להבחין את לבם לראות אם יהרהרו אחר מדותיו של הקב"ה. וכן כששלח פרעה לישראל הוליכם הש"י דרך המדבר והכל היה לנסותם ולבחון את לבם כשיצאו עם נשיהם וטפם במדבר ההוא הגדול והנורא נחש שרף ועקרב, והיה אפשר להוליכם בדרך הקרוב הוא ארץ פלשתים ולא עשה, וזהו שכתוב.

In this verse Solomon warns man to refine his thoughts and to improve his character traits. Seeing that the heart is the most important one of our organs and all other organs depend on it and it is situated at the center of the body, it governs the other parts of the body, guides them and inspires them with its energy. All other organs of the body are subservient to the heart. Symbolically speaking, the heart is comparable to the king of a country who resides in its center, supervises all the more peripheral parts of the country, and who issues decrees telling his subjects how to conduct themselves.
Seeing that all other organs depend on the heart for their continued existence, G’d, who is the source of life to all His creatures is also referred to as “heart.” This is the meaning of Psalms 73,26: “the Rock of my heart and the Lord is forever my portion.” Just as the human heart exercises its power and influence on other organs of the body so G’d exerts influence on all parts of His universe to the farthest corners of it. This is confirmed in Exodus 8,18: “for I the Lord am active in the midst of the earth.”
Similarly, the most important element in relating to Torah and how one observes it is the heart. The entire written Torah is bracketed between the letters of the word לב, heart, i.e. between the letter in ב-ראשית at the beginning and the letter ל in ישרא-ל at the end. This symbolizes that the Torah itself was taken from the attribute (emanation) חכמה which has לב, 32 paths, (as we pointed out earlier in our discussion of the symbolisms of the phylacteries). Seeing that all man’s actions are so inextricably intertwined with the heart, Solomon warns that the character traits of the heart are of the utmost importance and he warns that all the thoughts man considers as private, i.e. secrets of his heart, are in fact known to G’d as if they were public, seeing that He examines every heart to determine whose heart is good and whose is not. This then is the meaning of the verse we quoted at the beginning of our commentary. Just as the silversmith and the goldsmith must examine the purity of the silver and gold he works with and wants to fashion into jewelry by using the tools used by the jeweler to refine silver and gold respectively, so G’d employs His own tools to examine the purity of man’s hearts. In language familiar to the silversmith and goldsmith these tools are known as crucible and furnace respectively. We learn from this verse that when the heart is good it is comparable to pure silver or pure gold. Eventually, such a good heart will result in the owner performing good deeds. Conversely, if the heart is defective, the owner will commit sins sooner or later just as impure silver will not stand up for long when put to the use for which it had been intended.
The expression בוחן לבות, “He examines hearts,” also includes a reference by Solomon to the day of judgment on which G’d decides who is to participate in the resurrection. Solomon speaks of people who fall into the category of בינונים, being neither wicked nor righteous; their merits and debits are in balance and G’d needs to find if such people, or their souls had been guilty of severe sins which would preclude them from participating in a future life on earth. If, during their life on earth, these people had not committed heretical sins involving their bodies such as deliberately failing to put on phylacteries, they will be inscribed as צדיקים גמורים, perfectly righteous people whose participation in eternal life is assured, seeing we accept the view of the school of Hillel (Rosh Hashanah 17). That school interpreted the words ורב חסד in Exodus 34,6 to mean that when engaged in judging, G’d has a tendency, an inclination, to find according to the principles of the attribute of Mercy. If however, amongst the sins of such a בינוני there are heretical sins committed with his body, it is impossible for such a soul to escape at least a temporary abode in gehinom, in purgatory, even according to the lenient view taken by the school of Hillel. The crucibles and furnaces mentioned by Solomon are the period in gehinom during which such souls are being cleansed of the stains on their souls. The word כור is a reference to the fires of Hades, the instrument which removes all dross. Proof that Solomon speaks of the בינונים, the people whose sins and merits were in balance, is the expression בוחן, “examines.” The righteous and the wicked do not need such an examination; G’d knows immediately which category they belong to. The former qualified for immediate eternal life whereas the latter have already forfeited it.
Another concept which is included in Solomon’s description of בוחן לבות, is that G’d makes such hearts submit to tests. Not only does He not examine them for His own benefit, but He subjects them to tests to demonstrate to their peers that these people deserve the fate that awaits them. If such people are found worthy of an hereafter the fact has to be demonstrated to their peers. The scriptural verse relating to this is Zecharyah 13,9: “and I will smelt them as one smelts silver and test them as one tests gold.” it is well known that G’d only tests the righteous as David said in Psalms 11,5: “the Lord seeks out the righteous man to test him.” The matter can best be understood by a parable. A potter who sells his wares does not demonstrate the worth and quality of his inferior products but he demonstrates the quality of his finest products.” These tests and examinations are not needed to demonstrate anything to G’d Who know it all. He knows what goes on in the heart of each of His creatures. This is why Solomon speaks of G’d being an “Examiner of hearts.” He confirms this also in Proverbs 15,11: “Hell and destruction are in front of G‘d; how much more the hearts of men.” The logic of this verse is simple. If G’d can see what goes on within the bowels of the earth, how could He fail to be aware of what goes on in the hearts of men above the earth? After all the heart is the abode of G’d’s own soul, the part of man which has been emanated from the celestial regions! If, in spite of all these considerations, G’d does subject men to tests it can only be in order to demonstrate to other creatures who are unable to look into a person’s heart and can judge only by what their eyes behold. We know that man is limited in his perceptions to what his eyes behold from Samuel I 16,7: “man sees only what is visible, but the Lord sees into the heart.” Once the righteous has been tested and his potential goodness has become manifest so that he was able to translate pure thoughts and intentions into actions, such actions are a sanctification of the name of the Lord. This was the type of test G’d subjected Avraham to when the Torah wrote (Genesis 22,1) “and G’d tested Avraham.” The whole purpose of the test was to demonstrate the quality of Avraham’s service to G’d to those around him. When G’d said to Avraham at the conclusion of the test:: “for now I know that you are G’d-fearing, etc.,” the meaning is that “now G’d had been able to demonstrate to one and all how G’d-fearing Avraham was.”
When the Jewish people left Egypt and G’d performed innumerable miracles for them in the desert, most of these miracles were designed to be tests. When G’d split the sea for them to enter into, He did not show them a path which led from one side to the other; rather He split the sea a little at a time, keeping them anxious all the time, wondering if G’d would continue to dry out that path until they came to the other bank. The Israelites saw the sea in front of them all the time they were traversing it. This is what David meant when he said (Psalms 114,3) “the sea saw and fled.” Something similar occurred with the manna. G’d never supplied more than enough for one day or one day plus the Sabbath (Exodus 16,4). Desert travelers would normally carry a supply of several weeks’ provisions with them. G’d acted as He did in order to instill the habit of faith in the people. The meaning of faith is to make oneself dependent on G’d’s largesse. He wanted to know if they were going to criticize His way of doing things. This is why when Pharaoh finally released the Israelites G’d made them travel through the desert. This was all designed to test if their hearts were pure, if they trusted G’d or felt they knew better than He what was good for them (Yuma 67). G’d could have let the people travel a closer route through civilized parts of the world, through the land of the Philistines, However, He wanted to strengthen their faith in Him through letting them travel through inhospitable country and looking after them.

3 ג

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. פן ינחם העם. אין ספק כלפי הקב"ה שהרי יודע היה כי ינחם העם אם יוליכם הדרך הקרוב, אבל באור פן ינחם כדי שלא ינחם, וכן אמרו רז"ל כל מקום שנאמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, וכמוהו (בראשית ג) ועתה פן ישלח ידו שפירושו כדי שלא ישלח ידו, יאמר אין ראוי לי לתת לו הזמנה שיקח מעץ החיים ויאכל ממנו ותהיה גזרתי בטלה, וכן בכאן הוליכם בדרך המדבר ולא דרך ארץ פלשתים שלא לתת להם הזמנה שישובו למצרים מן הדרך ההוא הקרוב.

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוה-ים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוה-ים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. “It was when Pharaoh sent off the Children of Israel that G’d did not lead them by way of the land of the Philistines, although it was near, for G’d said: ‘perhaps the people will reconsider when they see war and return to Egypt.’” The words: “perhaps the people will reconsider” are hard to understand; do we not believe that there is no such thing as the word “perhaps” in G’d’s vocabulary? Does He not know all in advance? Clearly G’d knew for certain how the Israelites would react when they saw they had to fight the Philistines! The meaning of the words פן ינחם העם, therefore must be: “so that the people will not reconsider.” Indeed our sages (Eiruvin 96) are on record that wherever the expression פן or the word ואל, occurs in the Bible the meaning is “so that not.” Example: (Genesis 3,22) ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, “and now so that he will not also stretch out his hand and take from the tree of life, etc.” G’d meant it was not appropriate to give Adam an opportunity to take from the fruit of the tree of life and to nullify G’d’s decree that he had become mortal by eating from it. Similarly, here: G‘d led the people through the desert instead of through the land of the Philistines in order not to grant them an opportunity to regret having left Egypt.

4 ד

בראותם מלחמה. ואע"פ שראו מלחמה בדרך המדבר והיא מלחמת עמלק לא היתה מלחמת עמלק ראויה שישובו בעבורה למצרים, ועוד שלא עברו ישראל עליהם אבל הם באו ממרחק מתנכרים באותות ומופתים שנעשו לישראל שכבר שמעו אותם ורצו לבא עליהם להלחם כנגדם כמתגברים על הקב"ה, ודרשו רבותינו ז"ל מה אם כשהלכו דרך מעוקם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה אלו הוליכם דרך פשוטה על אחת כמה וכמה.

בראותם מלחמה, “when they would see warfare.” Even though they experienced warfare in the desert such as when the Amalekites attacked them a few weeks after the Exodus, the fight against Amalek did not evoke a desire to return to Egypt. After all, Israel had not been called upon by G’d to invade (or traverse) a neighbouring country, something they would have found hard to justify. [I suppose the peace-treaty between Avraham- Yitzchak- Avimelech was still in effect anyway. Ed.] The Amalekites had attacked them in No-man’s land without provocation. The Amalekites by definition were attacking G’d through attacking His people; they had heard about all the miracles G’d had performed for the Israelites when He struck down the Egyptians. They were not willing to allow the G’d of Israel to have a monopoly of power on this earth. We have a comment by the Midrash (Mechilta Beshalach Petichata [introduction]) that if, seeing that after the Israelites had taken a devious and difficult route through the desert they nevertheless said (Numbers 14,4) in the second year of their journey: “let us appoint a leader and return to Egypt,” imagine what would have happened if they would have had to confront the Philistines at the beginning of their journey on the way to the land of the Canaanites.

5 ה

וכתב רבינו חננאל ז"ל שהוליכם דרך המדבר לסבה אחרת והיא כדי להרבות להם אותות ומופתים כי אילו הוליכם דרך ארץ פלשתים הקרוב ויתן הקב"ה בלבם שיתנו להם רשות לעבור דרך ארצם ושלא יעכבו אותם כלל היה האות קל ועל כן חייבה החכמה להסב אותם דרך המדבר להיות האותות רבים וגדולים בירידת המן ועלית השלו והוצאת מים מן הצור כי כפי מה שנתרחקו מן הישוב יגדל האות והמופת שיעמוד מין האדם במקומות ההם, וכן דרך ה' יתברך בעשותו אותות ומופתים עם הצדיקים שהוא עושה להם נס בתוך נס להגדיל האות והמופת כי כן מצינו בחנניה מישאל ועזריה כשהושלכו לכבשן האש והיה אפשר באות קל בכבוי האש ולהגדיל האות והמופת היה האש בתוקף כחה ולא הזיקה אותם כענין שכתוב (דניאל ג׳:כ״ז) די לא שלט נורא בגשמיהון ושער ראשהון לא התחרך וריח נור לא עדת בהון, גם דניאל היה אפשר זה באות קל שימית הקב"ה את האריות ולהגדיל האות הניחם חיים ולא הזיקוהו, הוא שכתוב (שם ו) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני, גם גדעון שבא להלחם עם מדין היה מחנה מדין כחול אשר על שפת הים והיה אפשר לעשות אות שינצח אותם בעשרת אלפים איש או במחציתם ודי מזה אות גדול וכדי להגדיל האות נצח אותם בשלש מאות איש כי כן כתיב (שופטים ז׳:ב׳) רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי וכתיב (שם) ועתה קרא נא באזני העם לאמר מי ירא וחרד ישוב ויצפור מהר הגלעד וישב מן העם עשרים ושנים אלף ועשרת אלפים נשארו, וכתיב (שם) ויאמר ה' אל גדעון עוד העם רב הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם, וכתיב (שם) ויאמר ה' אל גדעון בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם ונתתי את מדין בידך.

Rabbeinu Chananel wrote that G’d had a different reason for leading the Israelites through the desert. He needed an excuse for demonstrating miracles for the people. Had G’d led the Jewish people by the most direct route and had influenced the Philistines to let them travel through their country unmolested, this would have been such a minor miracle that it would not have impressed the people with an appreciation of how G’d had exerted Himself on their behalf. G’d’s desire to demonstrate His power and ability to triumph over what appeared to be insurmountable difficulties made it necessary for Him to lead the people through an inhospitable desert. By leading the people through the desert G’d forced Himself to come up with the heavenly manna as the solution to their food problems, with the extraction of water from a rock and the traveling well as the solution to their water problems, with the pillar of cloud and the pillar of fire as the solution to problems of an inhospitable climate, etc., etc. The further the Israelites traveled from civilization the greater were the miracles required to keep them alive and well.
It is characteristic of G’d’s השגחה פרטית, benevolent providence for the righteous, that He performs miracles within miracles. We find, for instance, that when Chananyah, Mishael, and Azaryah were thrown into a fiery furnace by Nebuchadnezzar because they refused to accept him as a deity and to bow before his golden image, G’d could have saved them by the simple expedient of extinguishing the fire in that furnace (Daniel 3,27). Instead, G’d’ troubled Himself not only to allow these men to walk around within that flaming kiln as if they and their garments were totally oblivious to the infernal heat, but He visibly increased the heat and the fire within that kiln; He showed Nebuchadnezzar a vision of three unbound men enjoying themselves within that flaming kiln totally unperturbed by what Nebuchadnezzar thought he had accomplished. Nebuchadnezzar was enabled to look through opaque thick walls, another miracle. When G’d saved Daniel from the den of lions (Daniel 6,23), He also could have done so by means of lesser miracles such as simply killing the lions in that den. Instead, G’d chose to leave the lions alive but to prevent them from harming Daniel. In other words, the miracle within the miracle was that G’d interfered with the lions’ instincts in order to demonstrate His power.
We find something similar in the Book of Judges when Gideon was commanded to fight the Midianites. Seeing that the Midianites were described as “as numerous as the sand of the sea,” (Judges 7,12) G’d could have allowed ten or twenty thousand men to fight them and their victory would surely have been credited to G’d seeing that even such a number of men would have been greatly outnumbered by their opponents. However, G’d chose to allow only three hundred men to go to war against Midian thus increasing the miracle and as a result His reputation. The prophet states that G’d wanted to ensure that no Israelite would be able to take credit for the victory (Judges 7,2). Actually, in response to the call that the faint-hearted Israelites should return home, ten thousand remained after twenty-two thousand had departed. G’d told Gideon specifically that the remaining ten thousand men were still far too numerous to fight against Midian! (7,4). They were to be tested by the manner in which they would lap up water to drink from a pond or river. The people who lapped up water like a dog were chosen as soldiers in G’d’s army, whereas those that drank like human beings, i.e. bringing the water to their mouths instead were sent home! (7,7).

6 ו

ודע כי כל עניני ישראל ומקריהם במדבר הכל היה נסיון גמור כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגות הבטחון שהוא שרש האמונה כדי שיהיו ראוים לקבל התורה ולסבה זו קרע להם את הים מדי עברם לתוכו ולא בבת אחת גם אחרי צאתם מים סוף אל מדבר שור ובאו למרה והיו המים מתוקים חזרו ונמררו ועל ידי העץ חזרו למתיקותם וכל זה נסיון גמור וכענין שכתוב (שמות טו) ושם נסהו גם ירידת המן דבר יום ביומו ולא לימים רבים הכל נסיון גמור כענין שכתוב (שם טז) ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו, גם אחרי היותם ברפידים ורפו ידיהם מן התורה שקבלו במרה ובעונש זה בא עמלק ונלחם בהם, כי בעון בטול תורה הצרות באות לעולם, כל הענינים האלה היו נסיון גמור כדי לקבוע בנפשותם מדת הבטחון, ועל זה אמר שלמה המע"ה (משלי כ״ב:י״ט) להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה, יאמר מה שהודעתיך עד היום בספר הזה מן המוסרים והמשלים הכל היה לתועלתך ולהגיע אותך אל שלמות מדת הבטחון כמו שהגעתי אני אליה זהו שאמר אף אתה, באר לנו כי מדת הבטחון עקר גדול ויסוד התורה והמצוה.

This was characteristic of the way G’d dealt with the Israelites in the desert. They were to be raised gradually to a level of trust and faith in G’d so that they would be ready to receive the Torah. This is why G’d parted the waters of the Sea of Reeds only a little at a time. This is why even at Marah where G’d had showed Moses how to make sweet water which had become bitter sweet again, G’d went to the trouble of first miraculously making that water bitter and then performing a second miracle all in order to teach the Israelites a lesson in faith (compare Mechilta Parshah 1 on Exodus 15,22, opinion of Rabbi Joshua). G’d followed the same principle when making a daily miracle in raining down manna from the heaven when He could have contented Himself with the performance of such a miracle once a week or even once a month. When the Israelites had still questioned G’d’s providence even after the miracle at Marah, the attack by Amalek which followed promptly was also a miracle designed to teach the Israelites the lesson that faith was needed to survive. [seeing the Israelites had been wrapped in the clouds of glory, it required a miracle for Amalek to locate them. Ed.] The lesson at that time was that failure to study Torah when one has the time leads to all kinds of disasters.
Solomon refers to this need for faith in Proverbs 22,19 when he says: “so that you may put your trust in the Lord, I have instructed you today, even you.” Solomon is telling his readers that whatever they have read so far in his book is meant to be of help to them in strengthening this vital element of Judaism within them. By saying “you too,” he invites the reader to attain the same level of faith in G’d that he himself felt he had acquired.

7 ז

ובמדרש ויהי בשלח פרעה הפה שאמר וגם את ישראל לא אשלח הוא שאמר אנכי אשלח אתכם ואת טפכם ומה שכרו לא תתעב מצרי, הפה שאמר לא ידעתי את ה' חזר ואמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים ומה שכרו נתן להם קבורה שנאמר (שמות ט״ו:י״ב) נטית ימינך תבלעמו ארץ.

A Midrashic approach: The Torah in its opening words of this portion wants to remind us that the very mouth who had said: “I will not dismiss the Children of Israel,” and “I will certainly not let the children go with you,” was the same man who was forced at the end to beg them to leave his country. Nonetheless, G’d rewarded the Egyptians even for this reluctant utterance by their king when the Torah commanded the Jewish people (Deut. 23,8) “do not despise the Egyptian for you were a stranger in their land.” The same mouth which had said: “ G’d is the righteous one and I and my people are the sinners,” was rewarded by the Torah in being accorded a funeral, as we know from Exodus 15,12 נטית ימינך תבלעמו ארץ, “when You inclined Your right hand the earth swallowed him, “ [although they had been drowned in the sea. Ed.]