7ז׳
1 א

את חבירו הגר בגליון שו"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב היינו גר ממש אבל הורתו ולידתו בקדושה ישראל מעליא הוא וצריך שיהיה הדיין אמו מישראל. תוס' יבמות ק"ב ד"ה לענין. ובדיין לא סגי הורתו ולידתו בקדושה ע"ש ברש"ל ועיין בשו"ת מהר"א ששון ס"ס ס"ו עכ"ל וע' בס' בר"י שהאריך הרבה בענין זה:

2 ב

באחת מעיניו. עבה"ט שכ' בסמ"ע כ' הטעם כו' ועי' עוד בסמ"ע שכ' ובע"ש יליף דסומא בשתי עיניו פסול מדאיתקש דינים לנגעים ולא דק כו' עד ותלה תניא בדלא תניא ועי' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ג סי' ט"ל שכ' דבחנם השיג הסמ"ע על הע"ש כי באמת דברי הע"ש ברורין בטעמן ע"פ שיטת הרי"ף דלטעם הרי"ף גבי סומא באחת מעיניו מבואר דאף רבנן ס"ל הך היקשא וסומא בשתי עיניו פסול מטעם דאיתקש ריבים לנגעים אלא דקשיא ליה על סומא באחת מעיניו כו' וא"כ הע"ש תלה תניא בדתניא עש"ה וכיוצא בזה כ' ג"כ בתומים וחיזק הדברים יותר מדברי הרמב"ן במלחמות ומסיים ולא מצינו חבר להסמ"ע רק הרז"ה דס"ל דלא מקשינן ריבים לנגעים ומ"מ ס"ל דסומא בב' עיניו פסול וצ"ל סברת הסמ"ע דדמיא ללילה אבל זולתו לא מצינו לו ראיה במחברים ולכן צדקו דברי הע"ש: וכ' עוד באו"ת דנ"מ לדינא בין טעם הסמ"ע לטעמו של הלבוש באם היה שפוי בתחלת דין ונסמא קודם גמר דין דלדעת הסמ"ע כשר לגמור הדין דאף בלילה גמר דין כשר אבל לדעת הע"ש פסול הוא אפי' לגמ"ד מגזרת הכתו' ע"ש. ועיין בתשו' כנסת יחזקאל סי' פ' עובדא כזו ששני בע"ד עמדו למשפט בפני שלשה ת"ח וטענו לפניהם וגבו העדות וקודם גמר דין נעשה א' מן הדיינים עיוור בב' עיניו ע"י סיבה שיירה המורה בקנה השריפה ונשרפו עיניו ועתה חד מבע"ד מעכב מלעמוד המשפט בפני דיין זה. והאריך בזה ומסיק דיש כאן שלשה דעות לדעת הרמב"ם פסול אף לגמר דין ולהתוס' ומרדכי וסמ"ג כשר אף לתחלת דין ולהרי"ף לגמר כשר והתחלה פסול ומדברי הטור וב"י אין הכרע כמאן סבירא להו ולענין הלכה יש לפסוק כדעת הרי"ף שהוא דעת מכרעת ולכן בנ"ד אין לפסול זה הדיין לגמר דין וגם הב"ח כ' דבדיעבד סומא בב' עיניו כשר דסמכינן ע"ד תוספת ומרדכי וסמ"ג ונ"ד כמעט נקרא דיעבד כיון שכבר טענו לפניהם וגבו כל העדות ועוד כאשר בנ"ד יש שלשה דיינים אפשר לצרף דעת בה"ג והתוספת שפסקו כשמואל כו' ע"כ בהא נחתינן שלא לבייש זה הת"ח שעיוורו עיניו על ידי סיבת כל הסיבות ואם ימאן השני יש לכופו על זה עיין שם. הנה עיקר יסודו במה שביאר דלדעת הרי"ף כשר לגמר דין ומדברי הפמ"א והתומים הנ"ל מבואר דלא כוותיה גם בנה"מ כתב בקצרה דאפילו נסמו בגמ"ד פסול ואפילו בדיעבד פסול. ועיין בקצה"ח סק"ב:

3 ג

בשתי עיניו פסול. עיין בספר בר"י שכתב דאם אינו סומא ממש רק שכהו שתי עיניו דהיינו שחלש ראות עיניו אך יכול לראות לכ"ע יכול להיות דיין כו' וע"ש עוד דלדעת רוב הפוסקי' הפוסלים סומא בשתי עיניו אפשר לפרש דהיינו מאי דאמר ר"נ לרב ששת בכתובות צ"ד ע"ב חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא כו' ע"ש:

4 ד

וי"א דמבן י"ג. עיין בתשו' משכנות יעקב סי' ה' שהביא ראיה לדעה הראשונה ומסיים ועכ"פ אין למנות דיין קבוע פחות מבן כ' שנה כו' עיין שם. וע' בתשו' שבו"י ח"א סי' ק"מ שהעלה דלדון ביחידי ראוי להחמיר עד ארבעים שנה אם לא שאין גדול ממנו בעיר מה שאין כן להצטרף לשלשה ודאי דלא גרע מג' הדיוטות כו' עיין שם והזכרתיו גם כן בפ"ת ליו"ד סי' רמ"ב ס"ק ט"ז ועיין בתומים מ"ש בזה:

5 ה

אשה פסולה לדון. עיין בתשו' פרי תבואה סי' מ"ו מ"ש בזה. וכ' בספר בר"י אות י"ב אף דאשה פסולה לדון מ"מ אשה חכמה יכולה להורות הוראה וכן מתבאר מהתוספת לחד שינויא דדבורה היתה מלמדת להם דינים וכ"ז בספר החינוך דבסי' פ"ג הסכים דאשה פסולה לדון ובסי' קנ"ח בענין שתוי כ' ומניעת ההורייה כו' וכן באשה חכמה הראויה להורות כו' ע"ש וע' בשע"ת בא"ח סי' תס"א סקי"ז:

6 ו

דיני ממונות. ע' בכנה"ג בהגב"י אות ג' שהקשה ממדרש רבה פר' נשא דמבואר שם דאפילו בדיני ממונות אסור וכ' ואולי דס"ל לתוספת דגמרא דילן לא ס"ל הכי מדנקט לשון אל יורה וכיון דגמרא דילן פליג על המדרש הכי נקטינן ע"ש וע' בתשו' שבו"י ח"א סימן ק"מ וז"ל אכן בתשו' הב"ח סי' מ"א פסק דשתוי אסור אפילו לדון ועכ"פ המחמיר תע"ב וכ"כ בספר היראה להר"ר יונה דאסור לעשות שום הוראה בין בדין בין באיסור והיתר אחר שאכל ושתה עכ"ל בתשו' משכנות יעקב סי' ו' מסיק דאין להקל כלל כי איסור דאורייתא הוא לדברי האוסרים כמו הוראה ע"ש ועיין בתומים מ"ש בזה:

7 ז

אבל אם ראוהו בלילה. עבה"ט ס"ק י"ב מ"ש דה"ה אם ראוהו בשבת ויו"ט כו' וע' בט"ז שחולק ע"ז דזה דמי למ"ש הרמ"א דבדבר דרבנן עד נעשה דיין ע"ש וע' בתשו' כנסת יחזקאל ר"ס פ"ח שכת' בפשיטות כדעת הב"ח והביא ראי' מדברי התוספות ספ"ק דמכות כו' ע"ש וע' בתומים שפלפל בזה ומסיק וכ' דאין לדינו של הב"ח ראיה כלל ונראין דברי הט"ז עיין שם גם בקצה"ח מסיק דיש להקל בזה ויכולין לדון ע"פ ראייתם בשבת ויו"ט וכן עיקר ע"ש:

8 ח

לפני דיין שקטן ממנו. כת' בספר בר"י וז"ל לא במספר שנים תליא מלתא אלא קטן ממנו בחכמה קאמר ואף שהוא גדול בשנים א"י לכופו וכן ביאר הרב כנה"ג לקמן סי' כ"ח בהגה"ט אות כ"ז ושם ביאר באם זה מופלג בזקנה וזה אינו מופלג בחכמה כו' וזה פשוט וכדאמרינן בב"ב קמ"ב ע"ב א"ל מידי בקשישותא תליא מלתא כו' עכ"ל. וע"ש עוד שנסתפק אם דין זה דוקא כשדיין א' הוא שופט אבל אם הם ב"ד של שלשה הגם כי הנתבע גדול מכל א' מהם מ"מ במותב תלתא כחדא יגדל נא כח ב"ד או דילמא אידי ואידי חד שיעורא ונקט הגאון דיין וה"ה לב"ד של שלשה וכת' שבדבר זה נחלקו חכמים כת הקודמין בקובץ תשובות כ"י מרבני מצרים והוא ז"ל האריך מאד בענין זה ובסוף הביא תשו' הרדב"ז ח"א סי' קי"ט דמבואר מדבריו דלא שאני לן בין דיין אח' לב"ד של שלשה עש"ה ועמש"כ סק"י:

9 ט

לכופו לילך לפניו. עיין בספר בר"י אות ט"ו שדקדק מל' זה דס"ל להגאון דאם הנתבע רוצה לילך לדון קמי דיינא דזוטר מיניה מצי אזיל ואין זה זלזול אלא חסרון כבוד וחכם שמחל על כבודו כו' ובהכי אתי שפיר נמי מה דמשמע מלשון הגאון דהדיין מצי מזמין ליה אלא שא"י לכופו וקשה אמאי לא רמינן גודא אהאי דיינא דזוטר מיניה דלא ליזלזל ביה ולא ליזמניה מעיקרא ומאי אינו יכול לכופו דקאמר לימא דמעיקרא פרח זימון מיניה כו' אך למ"ש דאם רוצה ללכת רשאי יש לומר דמהאי טעמא שרי ליה להזמינו ואין זה כמזלזל בתורתו דאי בעי מצי אתי ואי לא בעי הרשות בידו כו' והאריך בזה עיין שם ועיין מה שכתבתי לקמן סכ"ח ס"ה סעיף קטן ט"ו:

10 י

ומעיינין. עיין באר היטב שכ' פי' דנין ביניהם כו' וע' באו"ת שכ' הנכון כפירוש זה דכיון דיש כאן אוסף כל החכמים לית ליה זילותא עוד כו' ע"ש והביאו ג"כ בנה"מ:

11 יא

למי שהוא אוהבו כו'. כ' בס' בר"י אות כ' יש להסתפק אם יכול לדון לשני אוהביו או לשני שונאיו שבאו לפניו לדין דהא מקרבא או מרחקא דעתיה לתרווייהו ושני הבע"ד שוין אצלו ולפום ריהטא נראה דגם אם שניה' אוהביו או שונאיו לא ידון אותם משום דמסתמא אהבת' גם שנאתם לא שוו בשיעוריהן ומקרבא או מרחקא דעתיה למאן דרחים או סני טפי וכמ"ש הרא"ש פרק זה בורר דמעט אהבה או שנאה מטה את לבו גם יש לחוש דהדין הזה שבא לפניו יסתעף לסעיפי' ומשום ששניה' אוהביו' או שונאיו יטה לבו לזכות לא' בחלק א' ולחייבו בחלק אחר כו' זהו הנרא' מכח הסברא ויש להביא עוד קצת ראיה מדברי התוס' פ' בא סימן (נדה דף נ' ע"א) כו' גם קצת ראיה ממ"ש מהר"י בן מיגש בתשו' הובאה בשיטה מקובצת פרק החובל סוף (בבא קמא דף צ"ב) וכו' ע"ש:

12 יב

ולא למי ששונאו. עיין בתשובת חות יאיר בסוף הספר בהשמטות שכ' מעשה היה שאחד לוה ממני וטען על מקצתן שפרע ונשבע לשקר ואחר שנה בא לפני בדין ולא רציתי לטפל בדינו לאו משום דמותר לשנאותו דא"כ כל רשע וצדיק נמי והוא מעשה בכל יום וכמ"ש הרמב"ם פ"כ מה' סנהדרין והביאו הטור סי' כ' (צ"ל י"ז וכ"ה בש"ע שם ס"י) דעלה נאמר לא תטה משפט אביונך וע"כ נאמר דהיינו דצותה תורה לא תטה משפט אביונך דאע"פ שמותר לשנאותו מ"מ בעת המשפט יהיו שניה' שקולי' ובכה"ג אחר שאין השנאה טבעית אלא ע"פ דבר ה' אין לחוש דדעתיה יטעהו ולא חזי ליה זכותא כמו בשאר שונא משא"כ כשעשה לדיין עצמו מעשה רשע או שום דבר שיש לו טינא בלבו ודאי ירחיק מלדונו דג"כ יש לחוש דמפני כך לא חזי ליה זכותא עד כאן לשונו:

13 יג

דהיינו שושבינו. כתב הסמ"ע ס"ק י"ח דהיינו ז' ימי המשתה וכן פרש"י ע"ש ובכנה"ג בהגב"י אות ט"ו הביא דברי רי"ו נ"א ח"א שפסק כרבנן משמיה דרבא דאינו פסול רק יום ראשון ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"א סי' קמ"א מיישב דעת הסמ"ע בזה אולם בתומים כתב דבזה"ז אשר בעו"ה ערבה כל שמחה ואין נוהגים לעשות כל ז' ימי המשתה לכ"ע מיום ראשון ואילך מותר לו לדון ע"ש:

14 יד

אלא מדת חסידות. עיין בתשובת שבו"י ח"א סי' קמ"א אודות דיין שהוא שכן לאחד מבעלי דינים בשכוני גוואי אי מותר לדון לו והשיב דאם שכינו הוא ריעו אשר כנפשו אסור מדינא אבל אם אינו אוהבו וריעו אשר כנפשו אזי מותר לדונו ע"פ הדין אך ממדת חסידות יכול (צ"ל יש) לפרוש ע"ש ועיין בתשובת עבוה"ג סי' ל"ג:

15 טו

ולכן מותר להיות דיין כשזבל"א. עיין בתשובת חו"י סי' ב' בדבר שראובן ולוי נתעצמו בדין בזבל"א וזבל"א ולקח לוי לבורר את ר' שמעון מחותנו של ראובן וראובן ביקש לפסלו באמרו כי מחותנו פסול לישב עליו בדין וכתב דנרא' שבשני טעותים טעה ראובן הנז' ואולי נוסיף עליהם עוד טעות שלישי. האחד אפי' אם היה ר"ש הדיין הנברר מלוי אוהב גמור של ראובן באופן שיכול לוי לפסלו אם ביררו ראובן מ"מ אם נתברר מצד לוי אין לו פה לראובן לפסלו דאף דבקרוב כה"ג אם היה ר"ש הנז' קרובו של ראובן וביררו לוי ודאי מצי ראובן לפסלו שאני קרוב דפסולו גזירת הכתו' בלי טעם שהרי פסול לעדו' אף לחובה משא"כ אוהב ושונא נהי דפסולו מדאוריית' (עיין בתשו' עבוה"ג סי' ל"ג יובא לקמן סי' קס"ג ס"ג ס"ק ט"ו שדעתו אינו כן) מ"מ אין הפוסל רק מצד קירוב וריחוק הדעת כמבוא' בש"ס וא"כ דוק' לוי יכול לפסול לר"ש אם היה אוהבו של ראובן ולא בהיפך (וכן הסכים בתומי' סק"ט ובנה"מ ובס' שער משפט סק"ב ועיין בתשו' מים חיים חח"מ סי' ב' וג' ובס' בר"י אות כ"א מזה) . טעות השני דמאחר שמחותן לא נפסל רק משום דה"ל כאוהב ושונא אבל לא דיינינן ליה כאוהב ושונא ממש כמבואר בסי' ל"ג וא"כ הלא כ' רמ"א סי' ז' דאוהב ושונא בה"ג כשרים בזבל"א וא"כ אפי' ראובן היה יכול ליקח מחותנו לבורר שלו בלי פקפוק כ"ש זה שכנגדו. ובטעות השלישי אני מסופק באם היה ר"ש אוהבו של לוי שבירר אותו אוהב ממש ושושבינו אם ג"כ כשר כי לפי הטעם שכ' רמ"א אין חילוק בין אוהב לאוהב ואפי' אוהב גמור כשר בזבל"א גם לפמ"ש מהרי"ק כו' מ"מ לא מלאני לבי לחלוק על הסמ"ע דמשתמע מיניה דמ"ש הרמ"א לכן קאי על אוהב ושונא קצת כו'. ושם בסי' ג' תשו' גדול אחד שהסכים עמו במ"ש בשני טעותים שטעה ראובן אך במה שמסופק בטעות השלישי כ' דנראה ברור כמשמעות הסמ"ע דאוהב גמור פסול אף בזבל"א ע"ש וכ"כ בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קנ"ט יובא קצת לקמן סי' י"ג ס"א ס"ק ג'. וכ"כ בס' בר"י אות כ"ד בשם תשו' מהריק"ש כ"י דהיטב חרה לו על מי שסבר דאף באוהב ושונא גמור יכול לדון בזבל"א והאריך להוכיח דפסול עש"ב וכ' עוד דמכאן תשו' למ"ש כנה"ג בהגה"ט אות כ' בשם תשו' מהרשד"ם סי' מ' דפסול אוהב ושונא לא אמרו אלא בדיין אחד לא עם דיין אחר ולפי האמור דבאוהב ושונא גמור אף בזבל"א דהם ג' פסול אין מקום לדינו של מהרשד"ם הנזכר באוהב ושונא גמור דאף אם הוא עם דיין אחר פסול וכן משמע מדברי הרא"ם ח"א סי' כ"ד וכן מוכח מתשו' ריב"א שהביא מהרי"ק שורש ט"ז דכשהוא פסול אפי' בב"ד של ג' שנתבררו יכול הבע"ד לסלקו וכן ראיתי בהגה כ"י לאחד קדוש שהקשה על דברי מהרשד"ם הנז' ומסיק דכשהוא פסול מדינא כגון אוהב ושונא גמור לא מצי לדון אפי' בשנים אחרים ומה דמהרשד"ם בתשו' שם הביא ראיה מהא דכ' הרי"ף בפ' כיצד גבי חכם שאסר את האשה ה"ז לא ישאנה כו' דאפי' תרי נמי לא חשידי כו' נראה דלא דמי דהכא אין הטעם משום חשד כלל כו' ע"ש וע' בתשו' חוט המשולש שבסוף התשב"ץ טור השני ס"ס ח' מזה. וע' עוד בת' חו"י הנ"ל שנסתפק באם היה לוי בורר לדיין מי שהוא שונא גמור ומוחלט של עצמו אי מצי ראובן לפסלו מחמת שודאי זה הדיין בכל תוקף ועוז לזכות לוי כדי שעי"ז ימצא חן בעיניו כמ"ש ובמה יתרצה זה כו' ומסיק דנראה דאין ראובן יכול לפוסלו כמ"ש חז"ל גבי אוהב ושונא דכשרים להעיד מפני דלא נחשדו ישראל על כך ה"נ לא נחשד לעוות דין כדי להתרצות והא דאוהב ושונא פסולים לדון היינו משום דדעתיה אטעיתיה דלא מצי חזי ליה זכות או חובה. רק שיש מקום לבע"ד להשיב שאחר שנפשו חשקה להתרצות ג"כ יטעהו דעתו בסברא לפי רצונו ע"ש:

16 טז

יכול להושיב דיינים. עבה"ט וע' בתשו' בית יעקב סי' י"ט ובתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"א ובספר שער משפט סק"ג מ"ש בזה:

17 יז

בעל דינו אינו נאמן. ע' בתשו' משכנות יעקב סי' ז' שכ' דזהו מצד עיקר הדין אבל עי' בזוה"ק פ' בלק על פסוק אבינו מת במדבר כו' מבואר להדיא שגם הדיין צריך להשמט שלא לדון מי שחושדו בשנאה אם לא כשאין דיין אחר בעיר דאז ודאי לאו כל כמיניה למפסל דייני רק בבירור גמור ע"ש:

18 יח

השונאים זא"ז. עי' באה"ג בשם הב"ח. וכ"כ בס' בר"י אות ל' דמדברי רבינו יונה בחידושיו לסנה' כ"י משמע דהא דשני ת"ח השונאים כו' היינו אפי' בדיעבד ע"ש. וכ' עוד באות ל"ה וז"ל אין למנות שני אנשים במינוי והם רחוקים בטבעם והנהגתם שאף בבעלי חיים הקפידה תורה משום צער ב"ח לא תחרוש כו' הרב החינוך סי' תק"ע עכ"ל:

19 יט

אסורים לישב בדין יחד. עי' בתשו' בית יעקב סי' ס"ז בא בשאלה אותן הדיינים הפסולים מחמת אהבה או שנאה או שאר פסולים אם מותרים לישב אצל הדיינים ולשתוק ולא יגידו דעתם כלל. וכ' מתחלה לאסור וראייתו מגמרא סנהד' ר"פ כ"ג בהא דאמר התם משום יקרא דכ"ג אתא (מלך) ויתיב מקבלי ניהלי לסהדותיה קאי הוא ואזיל ומעיינינן ליה בדינא יע"ש בתוס' ד"ה והא אין מושיבין. דאפי' יושב ודומם נמי לא כו' ושוב כ' דכל הפסולין לדון מותרין לישב ולשתוק זולת שני ת"ח השונאים זא"ז דאסור אפי' לישב ולשתוק וזה מבואר מדברי התוס' שם שהרי דייקו מלשון אין מושיבין בסנה' דמשמע דאסור אפי' לישב ולשתוק ולפ"ז בכל מקום שאמרו אין דנין ולא אין מושיבין משמע דמותר לישב ולשתוק וא"כ הרי בכל הפסולין לא נזכר לשון אין מושיבין רק אין דנין זולת בשני ת"ח השונאים זה את זה אמרי' בפרק ז"ב שאין יושבין בדין כו' וכן הוא בטור וש"ע א"כ אפי' לישב ולשתוק אסורין והטעם י"ל כיון דדעת כ"א לסתור דברי חבירו א"כ לעולם יראה לסתור ואז אסור לשתוק דאפי' תלמיד היושב לפני רבו אסור לשתוק כמ"ש בסי' ט' כו' ע"ש (ובס' מסגרת השלחן וגם בס' עט"צ לא העתיקו כראוי) אכן בתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"א חולק עליו ודחה ראייתו ומסיק דאפי' שני ת"ח השונאים זא"ז דנקט אין יושבין בדין דוקא לדון ממש אסור אבל לא לישב אצלו רק מטעם אחר אין ראוי שיהיה שם מי שאינו ראוי לדון כמ"ש הרמב"ם והטור והש"ע בסי' י"ח דלאחר שמקבלין עדות יוציאו כל אדם לחוץ משמע דהכל בכלל מי שאינו ראוי לדון יוציאו לחוץ משום לא תלך רכיל כו' ע"ש וע' בספר בר"י אות כ"ה מ"ש בזה ועמ"ש לקמן סי' י"ח ס"א ס"ק א':

20 כ

מחמת קורבה. עבה"ט וע' לעיל סי' ה' בבה"ט סק"ח ומ"ש שם:

21 כא

או מחמת עבירה. בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ע' בכנה"ג לקמן סי' ל"ד בהגהת ב"י דגם בעבירה דרבנן לא בעי הכרזה (ודלא כנראה מדברי הרמ"א שם סי"ח דגם בדיין בעי הכרזה בעבירה דרבנן דז"א דהכרזה בדיין מאן דכר שמיה כן הוא שם) ובס' עזרת נשים סי' י"ז סק"ל בסופו השיג על זה וס"ל דכי היכי דפסול עדות דרבנן צריכי' הכרזה ה"ה לענין דיינים ע"ש:

22 כב

פסולין לדון. בהבגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול כולם פסולים (כדלקמן סי' ל"ו ס"א בעדות) כנה"ג בטור אות ל"ג וע' עוד בכנה"ג סי' ל"ו בטור אות ו' עכ"ל וכ"כ בס' בר"י אות ל"א בשם תשובת הרשב"א כ"י כלל ה' סי' ס"א דאפילו לשמואל בשנים שדנו דיניהם דין אם דנו ג' והאחד קרוב כיון דמקצת ב"ד פסול בטל הדין דומיא דעדים עכ"ד וע' בתומים סי' מ"ו ס"ק כ"ח מזה (ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סי' קכ"ט סק"ג) . וכ' עוד בס' בר"י שם ויש להסתפק בשני דיינים שהיו צריכין לצרף אחד עמהם לקבלת עדות דליהוי תלתא והיו בעיר שני אחים והמה חכמים ושלחו לקרוא לאחד מהם שיצטרף עמהם והשליח קרא לשניהם ומפני הכבוד ודרכי שלום הוצרכו השני דיינים לומר לכל אחר מהאחים ביחוד שלו היו מצרפין ולא לאחיו אך שני הדיינים ביניהם ביררו ואמרו כי צירפו לפלוני ולא לאחיו והשתא איכא לספוקי כיון דהני תרי אחי תרווייהו מכווני לקבל העדות ונמצא דהיה בהם קרוב ונראה דכיון דשני הדיינים שהם העיקר ביררו לאחד ביניהם אין כאן פקפוק וראיה ממ"ש בטור וש"ע סי' ל"ו בשם הרא"ש ואם הזמין התובע עדים כשרים ועמדו שם קרובים ופסולים אפילו כוונו להעיד והעידו לא נתבטל עדות הכשרים כו' וה"ה בנ"ד אף דהתרי אחי כל א' מכוון להצטרף אין לחוש כיון דהתרי דייני גילו דעתם שזה היה משום דרכי שלום ולפי האמת ביררו לפלוני וכיוצא בזה כ' בתשובת גינת ורדים א"ה כלל א' סי' ב' דדייני חליצה שהיה ביניהם דיין פסול כגון שאינו שפוי בדעתו דאפשר דתרי דייני הכשרים יוסיפו עוד דיין כשר ואף שהדיין הפסול עומד עמהם אין הועד של הכשרים מתבטל כו' ונ"ד עדיף כיון דכל אחד מהאחים חושב שאחיו אינו מצטרף ואין כאן קרוב כו' והאריך בזה ומסיים דמ"מ טוב ליזהר בהני מילי ודכוותיהו אבל כשיש צורך בדבר מפני דרכי שלום כנדון הרב גו"ר וכנ"ד נראין אין לחוש ע"ש:

23 כג

שיודע בחבירו כו'. משמע דמן הסתם מותר ולעיל בסי' ג' סעיף ד' כ' ואסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע עם מי יושב משמע כל שלא מוחזק ליה בכשר אין לישב עמו תירץ הב"ח דלעיל בסי' ג' דוקא באדם מובהק בחכמה אבל כאן מיירי בסתם דיין מותר לו לישב אם לא שידוע לו שהוא רשע ע"ש. ובתומים כ' ליישב דבסי' ג' מיירי בתחלת ישיבה לדין אין לו לישב עד שיהא ברור לו שהוא אדם כשר אבל אם כבר ישב עמו בחשבו שהוא כשר ובאמצע הדין בעוסקו עמו נתברר לו שאינו בחזקת כשר א"צ לפרוש ממנו אם שיודע בודאי שהוא רשע וזהו שכ' כאן אין לו להצטרף עמו ולא קאמר לישב עמו דמורה דכבר ישב מ"מ אין לו לגמור הדין עמו בהצטרפות ע"ש גם בתשובת בית יעקב סי' ל"ח האריך הרבה בזה. וע' בתשובת שבו"י ח"א סי' קל"ז שכ' ליישב באופן אחר על נכון דדוקא אם דיין אחד אינו מכיר את שני הדיינים אז אסור ליישב עמהם מן הסתם שאולי אלו השנים הם אינם מהוגנים ויהיה בכלל קשר בוגדים כיון שהרוב מהב"ד אינם מהוגנים יהא הוא ג"כ נכלל בתוכם (ומזה איירי בסי' ג') אבל אם שני דיינים מכירים זא"ז רק אין מכירין את השלישי אז ליכא איסורא רק נקיי הדעת היו מחמירין על עצמן ואין יושבין עד שידעו כו' והיכא שיודע הדיין שאחד מן הדיינים רשע אין לו להצטרף עמו ואף שיש כשר עמו (ומזה איירי כאן) דאף שאינו נקרא קשר בוגדים כיון שהרוב מהב"ד כשר מ"מ אסור משום מדבר שקר תרחק. וכ' עוד אכן היכא דקבלו הבע"ד עליהם ליכא איסורא להצטרף עמו דאז ליכא מדבר שקר תרחק כיון שקבלו עליהם וגם קשר בוגדים ליכא כיון ששנים כשרים וכן משמע בש"ס ובח"מ סי' כ"ב אבל מ"מ נקיי הדעת היו מחמירין על עצמן בכל ענין שלא לישב בדין אא"כ היו יודעין כל היושב עמהן שהם כשרים וכן משמעות לשון הש"ס והרמב"ם והטור ודלא כנראה מתשובת בית יעקב ששגג בכל זה עכ"ד ע"ש:

24 כד

צריך שיהיה בכ"א מהם ז' דברים. כת' כנה"ג בהגה"ט אות ט"ל וז"ל וכולהו הוו לעיכובא הר"ם מטראני ח"א סי' ר"פ עכ"ל אולם בס' בר"י אות ל"ג כ' דלאו לעיכובא הוא וכמ"ש הלח"מ פ"ב מה"ס והוא ברייתא דספרי וקרא בהדיא מוכח הכי ואל ישיאך לבך ממ"ש הר"ם מטראני ח"א סי' ר"פ דהוו כולהו לעיכובא דכוונת הרב אם ימצאו בעיר אנשים שלימים בכל המדות האלה הוי לעיכובא שלא למנות אחרים אשר יחסר מהם איזה מדות אמנם פשיטא דאם לא נמצאו כולם בשום אחד אינם לעיכובא כמבואר בכתוב ובספרי וכמ"ש הלח"מ ופשוט עכ"ד ע"ש:

25 כה

ס"ת אחרת. עבה"ט עד לאפוקי אם הוא בבה"כ אחרת צריכין סילוק כו' וע' בתומים ובנה"מ מ"ש בזה:

26 כו

ואם עשו תקנה או שיש מנהג כו'. עי' בתשובת מים חיים חח"מ סי' א' שכ' דלשון הש"ע קשה דכאן משמע שצריך להיות ידוע שעשו תקנה או שיש מנהג אבל אם א"י שיש תקנה או מנהג פסולים לדון ובסי' ל"ז סכ"ב כ' הש"ע עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל כו' משמע דשוב א"צ לחקור אחר תקנה או מנהג ומתחלה הייתי סבור שדעת הש"ע לחלק בין דיינים לעדות מחמת שבב"י סי' ל"ז הביא בשם תשובת הרשב"א שכ' כמה פעמים עמדנו על דבר זה שאם אי אתה אומר כן מי מעיד על אותו הקדש כו'. וזה הטעם לא שייך רק גבי עדות אבל גבי דיינים יוכלו לדון בדייני עיר אחרת וכן משמע בב"י סי' ז' כו' אבל מל' ד"מ סי' זה אות ז' בשם הרשב"א בתשו' סי' תר"פ המנהג בכ"מ לדון בצרכי צבור בדייני ועדי עיר כו' משמע מדבריו שאין לחלק בין דיינים לעדות וצ"ע עכ"ל (ועמ"ש בזה לקמן סי' ל"ז סכ"ב ס"ק י"ד) . וע' בתשובת שב יעקב חח"מ סי' ג' אודות ראובן שנשא אשה בעיר אחרת ואחר נישואין מיד הלך לביתו שהיה דר בו מקדם ואחר עשר שנים תבעו ממנו הקהל מקום חמיו לשלם להם סך מה עבור כל שנה אך לזה התרצו אם יציית ראובן דין עמהם בעירם כו' וראובן טוען שהמה נוגעים ולכן רוצה לציית דין בזבל"א חוץ לעירם כו' והשיב שהדין עם ראובן בזה ואף דמבואר בטור וש"ע סי' ז' דאם עשו תקנה או שיש מנהג שדייני העיר ידונו אף על המסים דינם דין וכן מבואר בס"ס ל"ז עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל כו' מ"מ הא סיים שם הטעם כיון שקבלו עליה' וזה שייך אם הוא מבני אותו העיר שקבל תקנותיהם משא"כ על בני עיר אחרת ודאי אינם נאמני' להעיד ולא לדון מפני שהם נוגעי' כו' וכן מוכח מתשובת הרא"ש מוצא דין זה דכתב שם וז"ל ומה שטוען ר"מ שאם הקהל עשו תקנה לא עשו אלא על עצמן ולא על נכרי לאו טענה היא שאף לפי דבריו שאינו מפורעי המס מ"מ נרא' שהוא מיושב ודר עמהן אלא שבא לפטור כו' צריך הוא לגרור אחריה' מאחר שהוא יושב ביניהם עכ"ל ומכלל הן אתה שומע לאו אם אינו מיושב ודר עמהן ובנ"ד לפי דברי ראובן גם אינו מבני קהלתם מעולם לכ"ע אינו מחוייב לקיים תקנתם כלל עכ"ד. וע' בתשובת מים חיים סי' הנז' בנדון כיוצא בזה קצת. אודות אחד מעיר אחרת שרוצ' לפסול דייני העיר לדון לו בעסק צוואת חותנו מחמת שראשי החבורה לקחו סך מעות וספרים מעזבון חותנו לצרכי העיר וכל העיר נוגעים בזה וכתב בודאי טענתו טענה כי ע"פ הדין צריכים להסתלק וזה קשה מאד כו' ואף שכ' בש"ע ואם עשו תקנה או שיש מנהג בעיר כו' דינם דין מ"מ י"ל דצריך שיהיה תקנה ומנהג ידוע וגם בכנה"ג סי' ל"ז בהגב"י אות ל"ז הביא הרבה ספרים שהמנהג הזה לא נתפשט ואינו מוסכם ועוד דכבר כ' בתשובת ש"י דדוקא על אותם שהם מבני העיר שקבלו תקנה ומנהג שלהם אבל על בני עיר אחרת ודאי אינם נאמנים להעיד ולא לדין (עמ"ש לקמן סי' ל"ז סכ"ב ס"ק ט"ז) וא"כ בנ"ד שהאיש הנ"ל אינו דר בעיר זו ולא היה שם מעולם בקביעות בודאי דלא חל עליו המנהג והתקנה וגם אשתו אף שהיתה בילדותה בעיר זו מ"מ כיון שזה כמה שנים שנסעה מעיר זו וקבעה דירתה בבית בעלה בודאי דלא חל עליה תקנה ומנהג דעיר הנ"ל והויא כבני עיר אחרת וגם אפילו אם היו כשרים לדון אותם מ"מ כיון שיש לבעלה הנאה מהממון פסולים לדונם כמבואר בש"ע סי' ל"ג ס"ג בהגה ובסמ"ע שם ואין לומר כיון דאביה המנוח היה מתושבי עיר הנ"ל והצוואה והממון הוא ממנו חל עליו תקנות ומנהג העיר דז"א כיון דעיקר הדין שייך לגבי בתו וחתנו היורשים בתר דידהו אזלינן כו' ע"ש:

27 כז

או שיש מנהג כו'. עיין בתשובת חות יאיר סי' קנ"ו מזה ועיין בתשובת ח"צ ס"ס קל"א:

28 כח

שדייני העיר ידונו. עי' בתשובות חתם סופר חח"מ סי' קס"ג שכתב במי שנסמך בסמיכת חכמים להורות ולדון אף שלא נתקבל בשום עיר לרב ולדיין יוכל להורות ולדון אך בענין מסים ושאר צרכי הקהלה אשר מדינא דייני העיר המה כנוגעים אלא שכבר נהגו א"כ אם יש רב בעיר שאינו נושא בעול ואין לו שייכות עם שום אחד מהם רק נוטל פרנסתו מקופת הקהל פשיטא שהוא כשר לדברים כאלה מדין תורה יותר מן ת"ח האחר הדר שם ומכ"ש כשזה הדר שם נהנה מאיזה בעלי כיסים או נשכר להם למלמד פשיטא שיוכלו האחרים לו' אין מרוצה לנו כ"א רב הקבוע בעיר כו' ע"ש עוד:

29 כט

אף על ענין המסים. עי' בתשובת נאות דשא ס"ס כ"ו שהביא תשובת שארית יוסף סי' י"א שנשאל בקהל ששכרו מהשר מס שנותנין הקצבים וטוענים הקצבים מה להם להרויח לעשות סחורה בשלנו ואנחנו ניתן להשר סך שהתפשרו הקהל עבורנו ורוצים הקהל לדון בזה לפני דייני עירם והקצבים אומרי' שהם נוגעים ופסק דהדין עם הקצבים שדייני העיר נוגעים ואם הקהל יתלו במנהג לומר שהתקינו ביניהם שדייני העיר ידונו על עניני המסים מ"מ אין זה סתם מסים רק חילוק שכירות מהשר מי שישכור ואין תקנות סתם מסים כולל ענין זה עכ"ל והוא ז"ל כ' דזה נכון וברור דאע"פ שתקנו על דיני המסים היינו מי שחייב במס ומי שפטור וכדומה לזה שהדין הוא על המס גופיה משא"כ משפט זה דאין זה משפט מס רק כמו כל טוען ונטען בעולם ואין זה בכלל התקנה ע"ש עוד בעיקר הדין שפסק שמה ששכרו הקהל שייך להקצבים ויובא באורך לקמן בסי' קנ"ו בס"ד: