Petach Einayim on Horayot 2bפתח עינים על הוריות ב׳ ב
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Petach Einayim on Horayot 2b"
Toggle Reader Menu Display Settings
Petach Einayim on Horayot
2bב׳ ב

הן קדם אני כעניי כתבתי מן הכא בידי יד כהה על מסכתא זו בספרי הקטן שער יוסף בס"ד ועוד הן בה בקונטריס אחורי תרעא בס"ד ומ"מ אמרתי אעלה על אר"ש גשי"ם באו"ת באותו"ת שתים בס"ד:

אמר רבא אצטריך ה"מ גמיר וסביר וכו'. בפרק החלו עולין קונטריס זה של מסכת הוריות על מזבח הדפוס הגיע ע"ט אל הקדש ספר"א נה"ר חסדי דוד ח"ב להרב המופלא סבא קדישא מר מחותני המלך דוד נר"ו ואיידי דחביבה לן שמעתיה דחונ"י אחזתי ביד ימיני מושך חס"ד הנה אשו"ר ברהטי"ם אשר לא עזב חסד"ו שבשפלנו זכר לנו בשק"ל בשע"ר ויען אין המקום אתי ופנא"י לא היה לי לא נשא"ת כף הצג על הארש להתבסם בכל מקום אשר יהלמני צדיק חס"ד ואולם אלקפתא נקטן הן תוי ממדב"ר ארי"ם יד לקטן מן המעט"ן ב' ג' גרגירים:
בראש אמי"ר כאן בתחילה הביא דברי התוס' ומ"ש בעניותי בשערי דף ט' ע"ד ותמה עלי ופירש דברי התוס' דליתני הכא יחיד וכו' ע"ש באורך ואני בעניי אומר כי אין לתמוה אלא כשמפרש פירוש פשוט בדבריהם אבל אם הוא דחוק תיסגי לאומרו בתורת ישוב לא לתמוה. ותו דאי כונתם כמ"ש הרב נר"ו מאי קושיא אי תני יחיד סתם הו"א דאפילו גמיר וסביר דיחיד הוא כולל אחד חכם ואחד תם ואחד שאינו יודע והתנא רצה לומר דוקא לא גמיר ולא סביר ודוק כי קצרתי ומ"ש על זכר לדבר דדידיה עדיף זכ"ר חסד"ו ע"ש דרך בדיחותא אמינא זכרות"א דדמ"א אינו מכוון כי הא דידן:

דטעי במצוה לשמוע דברי חכמים. בשערי הבאתי סוף דף יו"ד דברי הרמב"ן בספר המצות שרש א' ובדף י"א הקשתי מירושלמי וחלקתי בין שבשו סברותיו ע"ש באורך והרב נר"ו כתב דפשיטא ליה איפכא והראיה ברורה מההיא דר' אליעזר ע"ש באורך ואני בעניי אומר דלשון הירושלמי דמשני בזה עומד וכו' שלא סלקו אותו וכו' שלא סלק אותן מורה בהדיא דאיירי בנתווכח עמהם וזאת היתה לי להקשות על הרמב"ן ומה שפירש הרב נר"ו דאיירי בלא נתוכח עמהן לא תוכל האר"ש שאתו ולכן הוכרחתי לחלק ומדוקדק בלשון הרמב"ן. והראיה מההיא דר' אליעזר אינה ראיה כלל דהתם ר' אליעזר היה רוצה לקבוע הלכה כמותו וכבר עשה מעשה והביאו כל הטהרות ושרפום כמ"ש בבבלי וירושלמי וזו אינה משלנו דהכא לא אמרו אלא שהוא יחמיר ולא יעשה ע"פ אבל לא לקבוע הלכה וכמ"ש בירושלמי דאצל אחרים הוראה ודוק כי קצרתי ועמ"ש בשערי דף ל"ג:

מאי ר' יהודה דתניא אם נפש אחת וכו' הרי אלו מיעוטין וכו'. עד סוף הסוגיא. הנה בשבת דף צ"ג ע"א אמרו ר' יהודה אומר אם לא יכול א' להוציאו והוציאוהו ב' חייבין ואם לאו פטורין רש"א אע"פ שלא יכול א' להוציאו והוציאוהו ב' פטורים לכך נאמר בעשותה יחיד שעשאה חייב עשאוה ב' פטורים במאי קמפלגי בהאי קרא ואם נפש א' תחטא מע"ה בעשותה ר"ש סבר ג' מיעוטי כתיבי נפש תחטא א' תחטא בעשותה תחטא חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי זה אינו יכול וזה אינו יכול ור' יהודה חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד ור"ש יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ור"מ תרי מיעוטי כתיבי חד זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי יחיד שעשאה בהוראת ב"ד:
וכתבו התוס' ד"ה ה"ג ור"ש יחיד שעשה בהוראת ב"ד לא צריך קרא ול"ג ר"ש לטעמיה דאמר יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב כדפירש בקונטריס דהא תנן פ"ק דהוריות הלך ועשה על פיהם בין שהביאו כפרתן וכו' ר"ש פוטר ומפרש טעמא תולה בב"ד אנוס הוא עכ"ל וק"ק דאמאי התוס' לא הקשו על רש"י דידיה אדידיה דרש"י כתב לקמן דף ג' ע"ב על משנה הנזכר דר"ש סבר תולה בהוראת ב"ד פטור והוא הפך גירסתו דגריס דר"ש אזיל לטעמיה דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב כמבואר:
והנה הרשב"א בחידושיו לשבת שם כתב וז"ל רש"י גריס ר"ש לטעמיה יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ואין הגרסא מחוורת דאדרבא בהוריות תנינן הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהן בין שהביאו כפרתן בין שלא הביאו כפרתן והלך היחיד ועשה ע"פ ר"ש פוטר ויש מתרצים כיון שחזרו בהם וידעו שטעו ידיעתן כידיעתו וכמי שנזכר הוא דמי שהרי עליהן היה סומך והר"ם בר יוסף ז"ל תירץ דהתם דאיכא כפרה הכא ליכא כפרה ואינו מחוור דמ"מ מנא לן דר"ש אית ליה הכי ואן אמרה דנימא ר"ש לטעמיה אבל רב האיי גאון והגאונים גורסים ור"ש יחיד שעשה בהוראת ב"ד לא צריך קרא כלומר דפשיטא משום דאנוס הוא עכ"ל ופשיטא דרבינו משה בר יוסף והיש מתרצים אתו לתרוצי סוגיא הן מעמידין הגירסא ור"ש לטעמיה דאמר חייב ומש"ה משנ"ו רבנן משנתנו דלקמן דר"ש פטר. אבל לא אתו עליה דרש"י ובפרט הרב רבינו משה בר יוסף דהרב אב"ד חמיו של הראב"ד כותב עליו הרב המובהק שלנו. דהרי רש"י לקמן דף ג' עלה דהך דר"ש פוטר כתב בפשיטות דטעמו דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. אלא דרמב"י ויש מתרצים להעמיד הגירסא באים באר"ש. ומה שדחה הרשב"א דבריהם דמנ"ל דר"ש קאמר הכי. מצו לישב דכיון דהש"ס קאמר ר"ש לטעמיה דאמר יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב הא תו למה לי דהש"ס ידע בריתא דר"ש מחייב וכמה מילי איכא בש"ס ברמז ובקצר אמיץ כידוע:
אמנם ק"ק דבת"כ שנינו נפש כי תחטא וכו' העושה ע"פ עצמו חייב ולא העושה ע"פ הוראת ב"ד ור"ש מוסיף הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהן וכו' והלך היחיד וכו' הרי זה פטור. עין רואה דקתני בריתא דת"כ ור"ש מוסיף ומוכח דמוסיף על הא דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור דאפילו שידעו בטעות והביאו. וזה הפך רמב"י ויש מתרצים וגירסתם דר"ש סבר יחיד בעשה בב"ד חייב. ותו דכלשון הזה כתוב בפסיקתא וז"ל העושה ע"פ עצמו חייב ולא העושה ע"פ הוראת ב"ד כיצד הורו ב"ד לעבור על א' מכל מצות ה' כדמפורש במסכת הוריות וה"נ בת"כ ומסקנא העושה מפי עצמו חייב מפי הוראת ב"ד פטור ר"ש מוסיף הורו ב"ד וכו' עכ"ל הרי דגם בפסיקתא כתוב ור"ש מוסיף. אלא דמ"ש בפסיקתא ומסקנא וכו' מפי הוראת ב"ד פטור ק"ק דהא אמרינן בשמעתין אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' יהודה אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. וכן בסמוך אמרינן אמר רב נחמן אמר שמואל זו דברי ר"מ אבל חכ"א חייב. וא"כ היכי שביק רבנן. ותו דמשמע דהאמוראים רב ושמואל ורב יהודה ור"נ סברי כרבנן מדנחתי לפרושי זו דברי אבל חכמים. ובר מן דין כתבו הראשונים דכי קאמר בש"ס זו דברי אבל הלכה כסברא דמייתי מבחוץ. ואם נאמר דרבינו טוביהו מחבר הפסיקתא הוא פוסק כר' יוחנן דסבר הלכה כסתם משנה בכל התורה וה"נ פוסק כסתם משנה. מלבד דזה צריך בירור גדול לדעת שכן דעתו. עוד בה דמה הלשון אומרת ומסקנא וכו' כאלו הוה שקלא וטריא ומסקנא. והלא המשנה מפורשת דיחיד שעשה בב"ד פטור ובזה אין צורך למשא ומתן ומסקנא:
וחזה הוית להרב מרכבת המשנה ח"ג פי"ד דשגגות שכתב וז"ל ובפירוש הרא"ש להוריות דף ב' מצאתי דגורס אמר ר"נ אמר שמואל זו דברי ר"ש הורו ב"ד וידעו שטעו ר"ש פוטר אלמא ר"ש פוטר התולה בב"ד אפילו אחר שחזרו בהן והביאו כפרתן וכן ר"א ורבי עקיבא ובן עזאי כלהו ס"ל התולה בב"ד פטור עכ"ל ותמיה אני דהרי הרא"ש מסיים משום דעיקר דברי האמוראים למצוא חכמים דמחייבי ומשו"ה קאמר רב יהודה זו דברי ר"י אבל חכ"א משום דמייתי שתי בריתות דת"כ דפליגי עליה וגם ר"נ אשכח בריתא דפליגי בה ר"מ ורבנן בהא אבל לא אשכחן תנא דפליג על ר"ש דמתניתין עכ"ל ואיך הבין שיירי הלשון שאין לו הבנה כלל. ותו דכתב וגם ר"נ אשכח בריתא דפליגי ר"מ ורבנן אלמא הרא"ש גריס כגירסתנו ר"נ אמר שמואל זו דברי ר"מ. ונסחא מוטעית בדפוס. וכך הנסחא האמיתית בהרא"ש הבאתיה בשערי דף כ"ג ע"ג (מחידושי הרא"ש כ"י) אמר ר"נ אמר שמואל זו דברי ר"מ והא דלא קאמר זו דברי ר"ש השנוי במשנתנו הורו ב"ד וכו'. ואדרבא הרא"ש ישנו בנותן טעם למאי דלא קאמר זו דברי ר"ש והדבר מבואר:
והרמב"ם פ"א דשבת פסק כר' יהודה דזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב. והקשה הרב לחם משנה דהא אמרו פרק המצניע דלר"י תלתא מיעוטי כתיבי חד לזה עוקר ומניח וחד לזה יכול וזה יכול וחד ליחיד התולה בב"ד פטור והרמב"ם פי"ג דשגגות פסק דחייב. והרב ז"ל בא לו אל הישוב דרך המדב"ר וז"ל ונ"ל לתרץ עם קושיא אחרת בש"ס דאמאי קאמר איכא תלת מיעוטי חד לעו"מ וחד לזיוז"י וחד לתולה בב"ד נימא דלר"י לא הוו אלא תרי מיעוטי חד לעוקר ומניח וחד ליכול וכדקאמר שם לר"מ דתרי מיעוטי הוו ונימא דר"י אית ליה יחיד שעשה בב"ד חייב ולתרץ קושיא זו אומר דודאי אצטריך בגמרא לומר הכי משום דבריש הוריות אמרינן דר"י אית ליה יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור דאמרו שם על מתניתין זו דברי ר"י אבל חכ"א יחיד שעשה בבד"ח מאי ר"י דתניא וכו' ולהכי אצטריך בגמרא לומר דלר"י ג' מיעוטין הוו אבל אי לא משכח תלמודא דלר"י אית ליה פטור הומ"ל לדידיה דב' מיעוטי הוו כדקאמר לר"מ ורבינו ראה לפסוק כר"י דזה אינו יכול משום דר"מ מסייעו אבל בהא דיחיד וכו' פסק כחכמים משום דאמרו זו אבל וכו' והשתא משנינן ב' מיעוטי חד ליכול וחד לעוקר עכ"ל וכתב עליו הרב מרכבת המשנה בח"א שם בהלכות שבת וז"ל ואין דבריו מספיקים לפי גירסת התוס' דגרסי ור"ש יחיד שעשה בב"ד לא צריך קרא דא"כ הו"ל לאוקים אליבא דר"י דדריש תרי מיעוטי חד לעוקר וחד ליכול ויחיד וכו' ל"צ קרא אך נ"ל מהא דבהוריות קאמר מאן שמעת ליה דדריש מיעוטי כה"ג ר"י היא דתניא זאת תורת העולה היא העולה הרי אלו ג' מיעוטין ורבינו פסק כרבנן דלא דרשי מיעוטי כי האי גונא אלא ב' מיעוטי חד לעוקר וחד יכול ויחיד חייב עכ"ל:
ואני בעניי לא ידעתי מה השיג על הרב לח"מ ומה טרח לשייר דרך לעצמו והלא הרב לח"מ על סוגיין דהוריות קאי ובגווה קמשתעי וישב על תילה ומאי פריך דנימא הש"ס דר' יאודה סבר תרי מיעוטי ולא צריך לפטור יחיד כר"מ הרי בסוגיין דעלה קאי הרב לח"מ מבואר דר' יהודה דריש מיעוטים כדקאמר הוא ז"ל אח"כ ואם היה סוגיא אחרת ניחא אבל כל שמפורש בסוגיא דמייתי הרב לח"מ גופיה אין מקום לסתור ולבנות. ותו דכבר הרב לח"מ רמז בדבריו וכתב דאמרו בריש הוריות מאי ר"י דתניא וכו' והרי הא דקאמר רב יהודה מאי ר"י דתניא היא הברייתא דקתני אם נפש וכו' הרי אלו מיעוטין העושה מפי עצמו חייב מפי ב"ד פטור ומאחר דהרב לח"מ כתב בדבריו מאי ר"י דתניא וכו' מה מקום להקשות דנימא ל"צ קרא לר"י הרי בהאי בריתא קאמר הרי אלו מיעוטין העושה מפי עצמו וכו' דמוכח דמעיט מקרא יחיד שעשה בב"ד וכבר מסיק דהאי בריתא ר"י היא ומאי קושיא ומאי פירוקא:
ותו קשה לי ההדיוט במ"ש דבהוריות קאמר מאן שמעת ליה דדריש מיעוטי כי האי גוונא ר"י דתניא זאת תורת וכו' ורבינו פסק כרבנן דלא דרשי מיעוטי כה"ג דהרי הרמב"ם פ"ג דפסולי המוקדשין דין ו' פסק כר' יהודה דדריש זאת תורת העולה היא העולה הרי אלו מיעוטין פרט לנשחט בלילה ולנשפך דמה וליציאת דמה חוץ לקלעים ואיך כתב דהרמב"ם פסק כרבנן דלא דרשי מיעוטי כי האי גוונא:
איברא דלפום ריהטא יקשה על הרמב"ם דמאחר דהוא פסק גבי מיעוטי דזאת תורת העולה היא העולה כר' יהודה דהוו תלתא מיעוטי הו"ל לפסוק נמי הכא דהוו תלתא מיעוטי כר' יהודה ויחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור דהא הכא בשמעתין קאמר דבריתא דעדיין אני אומר דלא כר' יהודה דמחייבא ליחיד משום דהדורש מיעוטי כה"ג הרי הוא ר"י וא"כ בריתא דעדיין לא דריש מיעוטי כה"ג והרמב"ם שפסק כבריתא דעדיין דיחיד חייב א"כ לא דריש מיעוטי ואיך פסק פ"ג דפהמו"ק כר' יהודה:
ואפשר לומר דהרמב"ם פסק כדאמרינן בסוגיין בסמוך ריש דף ג' ואבע"א עדיין אני אומר לא מצית מוקמת לה כר' יהודה דקתני רוב קהל שחטאו ב"ד מביאין על ידיהם פר ואי ר' יהודה האמר צבור הוא דמייתי ב"ד לא. ואע"ג דלשון מביאין אינו מוכרח וכמו שמצינו להרמב"ם פי"ד שכתב ב"ד מביאין והוא פסק כר"י. מחוורתא דמילתא דהכא דייק מדקתני רוב קהל שחטאו ב"ד מביאין וכמ"ש אני בעניי בשערי דף ד' ריש ע"ב. והשתא אפשר לומר דסבר הרמב"ם דנקיטינן כהאי שינויא בתרא דמשני ואבע"א ולא תלי הך דינא דיחיד אי דרשינן מיעוטי אי לא ומשו"ה אף דפסק הרמב"ם כר"י דזאת תורת העולה ג' מיעוטין אפ"ה פסק דיחיד חייב דלאו הא בהא תליא:
א"נ אפשר לומר דלעולם הרמב"ם פסק כשינויא קמא דמאן שמעת ליה דדריש מיעוטים ר' יהודה והכי פירושא דהני תרי בריתות דספרא סתמיות ומוכרח דחדא ר' יהודה וחדא רבנן ובגילוי מילתא כל דהו מוקמינן לחדא כר' יהודה ומאחר שמצינן לר"י דדריש מיעוטי כה"ג מוקמינן לבריתא קמא דהרי אלו מיעוטין כר"י ואידך רבנן. ובריתא דעדיין אינו מוכרה לאוקומה דדריש מיעוטי והדבר שקול דמצינן למימר דדריש ומצינן לומר דלא דריש. לכן מוקמינן בריתא קמיתא דמוכח דדריש כר"י דודאי דריש וכונת הש"ס היא משום דאמרינן בעלמא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומאן שמעת ליה דהיכא דאיכא למדרש למיעוטים שונים דרשינן כלהו למיעוט ר' יהודה היא וא"כ כוותיה מתוקמא בריתא קמא דהרי אלו מיעוטין. ובריתא דעדיין אפשר דדריש תרי מיעוטי תחטא בעשותה תרי מיעוטי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומחייב ליחיד שעשה בהוראת ב"ד. ועוקר ומניה נפקא ליה מקרא אחרינא. או אפשר דדריש מיעוטי כדאמרו פרק המצניע לר"מ דדריש תרי חד לעוקר ומניח וחד ליכול ויכול אבל זה אינו יכול חייב ויחיד חייב. והרמב"ם כיון שראה דרבנן סברי יחיד חייב והני אמוראי רב ושמואל ורב יהודה ורב נחמן אמרי זו אבל ומוכרח לפסוק דיחיד חייב. ובדין זה אינו יכול ר"י ור"מ פרק המצניע סברי דחייב תפס לו הדרך כצד אחד מהאמור דדרשינן תרי מיעוטי כר"מ על דרך שאמרו פרק המצניע דנפש אחת ארחיה דקרא לאשתעויי הכי וליכא אלא תרי מיעוטי. אבל גבי זאת תורת העולה היא העולה דריש שפיר תלתא מיעוטי דכתיב זאת וכתיב היא וכתיב העולה יתר. ובזה נתישבו פסקי הרמב"ם ומאי דאיכא למידק על דברי הרב להם משנה פי"ג דשגגות אנכי העירותיהו בשערי דף י"ג ע"ש בס"ד: