Petach Einayim on Gittin 6bפתח עינים על גיטין ו׳ ב
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Petach Einayim on Gittin 6b"
Toggle Reader Menu Display Settings
Petach Einayim on Gittin
6bו׳ ב

וא"ר יצחק ב' כותבין ג' אין כותבין וכו'. הרב עיון יעקב האריך כאן לישב סוגיית הש"ס ופסקי הרמב"ם ע"ש באורך ולא איפרק מחולשא כמו שכתבתי בהגהותי להרמב"ם פ"ז דס"ת דין י"ו ע"ש:

זבוב מצא לה וכו' כתבו התוס' וא"ת ומנ"ל דלא הוה זנות ממש ואומר ר"ת מדרצה להחזירה דאפילו פלגשים לא היה דרכם להחזיר אחר זנותם כדכתיב בא אל פלגשי אביך וכתיב ותהיינה צרורות וכו' והביא דבריהם הר"ן בחידושיו והרדב"ז בתשובה ח"א סי' רכ"ה ע"ש. אך ראיתי לגדול הדור מהר"י רוזאניס בס' פרשת דרכים דרוש י"ב שתמה על דבריהם דאף דנימא דהיה מנהגם שלא להחזיר אפילו הפלגשים שזנו אכתי קשה גבי דוד למה לא החזירם שהרי אנוסות היו מאבשלום ואפי' אשת איש שנאנסה מותרת לבעלה. ועוד אשתמיט להו הירוש' דפ"ב דסנהדרין דלדעת ר' יוחנן בירוש' מה שלא החזירם הוא לכוף את יצרו הא לא"ה מותרות היו לדוד ולדעת רבנן דקסרין אסורות היו לדוד מן הדין דכלי שנשתמש להדיוט אסור למלך עכ"ד ומה שהקשה בתחילה דאנוסות היו. אפשר לישב דמ"ש התוס' דאפי' פלגשים לא היה דרכם להחזיר אינו מן הדין עד שיקשה דהנהו אנוסות נינהו אלא דעת התוס' דפלגשים בלא כתובה ובלא קדושין כמ"ש הרדב"ז בתשו' הנז' וכפ"ז אפי' זנתה מותר להחזירה אלא דאף דמן הדין מותר להחזירה דרכם היה שלא להחזירה דמאיסא להו ומייתו ראיה שפיר דהרי התם היו פלגשים ואנוסות ומותרות ואפ"ה היו צרורות ש"מ דדרכם היה שלא להחזיר ואפי' יהיה באונס דמותרת גם אשת איש. וכן ראיתי בחידושי הרמב"ן הנדפסים מחדש שכתב וז"ל ר' אביתר אמר וכו' לא ידענא מאי קשיא להו דילמא ממש זנות היה ואונס היה דאי ס"ד הכי לא היה מחזירה דמאיסא ליה כענין שנאמר ותהיין צרורות וכו' כך שמעתי ולאו מילתא היא דבאונס לא קרי ליה זנות ואלו ברצון לא היה מחזירה עכ"ל ודברים ככתבן קשים לשמוע ונראה דט"ס נפל וצ"ל וי"ל דאי ס"ד הכי וכו' ואחר זמן בא לידי שיטה כ"י ושם ראיתי שהביא דברי הרמב"ן והלשון מתוקן כאשר הגהתי. ונשמעינה מן הדא דבתחילה כתב דיש מי שתירץ דאפי' באונס לא היה מחזירה דמאיסא ליה ומייתי ראיה מקרא דותהיין צרורות. ואף הרמב"ן שדחה דבריו לא פריך עליה אהא דקאמר דהנהו פלגשי' דדוד הע"ה לאו מה"ט שלא היה דרכם להחזיר דהנהו אנוסות הוו. ואף דמכלל דברי הרמב"ן שכתב ואלו ברצון לא היה מחזירה משמע דדעתו ז"ל דאם היה באונס היה מחזירה מ"מ לא השיג עליו בהדיא בזה. ואף אנו נאמר דכונת התוס' כמו שכתבנו כי האף אמנם דקושית התוס' דנימא דזנתה ברצון ומתרץ ר"ת דלא היה מחזירה מ"מ יליף שפיר מקרא דותהיין צרורות דאפי' באונס לא היה דרכן להחזיר וכמדובר:
אמנם מה שהק' עוד הרב הנז' מדברי הירוש' אכתי ק' על התוס' והר"ן וגם על הרמב"ן ק"ק דלא השיג על המתרץ הנז' מהירוש'. ואפשר לישב בעד התוס' ודעמיהו דדבריהם אתו כר' יוחנן דהירושלמי דמותרות היו אלא דלכוף יצרו עבד והוא דיש לחקור בסברת רבי יוחנן דבירושלמי הנז'. דנהי דדהע"ה מתורת חסידות עבד ולכוף יצרו אבל מצד אחר קעבר על ועונתה לא יגרע והוא צערא דגופא וכבר ראיתי להרב יפה מראה שם שהקשה כן דאיך הותר לדהע"ה לעגנן והוא ז"ל תירץ דברשותן עבד שמחלו לו על עונתן. אמנם התוס' ס"ל דלא הי"ל חיוב לדוד הע"ה בעונתן דכך היה דרכם אם אתרע בה מילתא בפלגש בין באונס בין ברצון שלא להכירה עוד ודבר זה לא היה מן הדין דמותרת היא לו אף אם זנתה למ"ד דפלגשים בלא קדושין וכ"ש אם נאנסה אלא שכך היה דרכם בפלגש ומיהו אם היה רוצה לשוב אליה עוד מאן מירמי לה מאן. והיינו סברת רבי יוחנן דמותרות היו לדהע"ה מן הדין והיה מקשטן וכופה יצרו ולא היה בו חטא בביטול עונתן דכך היה מנהגן אפי' בפלגש הדיוט כן אפשר לישב קצת:
ולקושית הרב יפה מראה הלזו דהוינן בה. אפשר לישב לדברי ר' יוחנן הנז' דהא דקעבר בביטול עונה היינו אם יש את רצונו לקיימה בתורת אישות ומונע ממנה אז קעבר אבל מי שגמר בדעתו שלא ישוב אליה עוד לא קעבר תו על לא יגרע אלא דבהדיוט מצווה לגרשה והיתה לאיש אחר. אבל במלך שאסורה להדיוט אין לה תיקון ואיהו לא קעבר ומעיקרא כשנתרצית להיות שרביטו של מלך אדעתא דהכי הוי וק"ל. והרב פרשת דרכים שם עמד באורך על דין זה דהירושלמי דרבנן דקסרי דמייתו לה מן הדין ומה כלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט אסור למלך כלי המלך שנשתמש בהם הדיוט אינו דין שיהא המלך אסור להשתמש בהם ונסתפק בסברת ר' יוחנן אי פליג נמי בעיקר הדין שכלי הדיוט דנשתמש הדיוט אסור למלך או דילמא מודה ר' יוחנן דכלי הדיוט דנשתמש הדיוט אסור למלך אך במה שהולידו רבנן דקסרי מק"ו דכלי המלך שנשתמש הדיוט אסור למלך בזה פליג ר' יוחנן והאריך הרב בזה וכתב דמדברי רבנן דקסרי משמע שדין זה דכלי הדיוט שנשתמש הדיוט דאסור למלך מוסכם ולא באו לחדש אלא התולדה שהולידו וסיים הרב דלא מצא בשום מקום שיהיה המלך אסור להשתמש בכלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט עש"ב. ולפום ריהטא נראה דדין זה במחלוקת הוא שנוי בין הראשונים דהרמב"ם ז"ל פ"ב דמלכים דין ג' כתב ואינו חולץ שנאמר וירקה בפניו וזה בזיון וכו' והואיל ואינו חולץ אינו מיבם עכ"ל וכ"כ רבינו עובדיא פ"ב דסנהדרין הרי דיהבי טעמא דאינו מיבם מטעם דאינו חולץ ואם איתא דכלי הדיוט דנשתמש בו הדיוט אסור למלך אמאי אתו עלה מטעם דכל דלאו בר חליצה לאו בר יבום דבטעם זה יש לפקפק כמ"ש התי"ט שם והרב אש דת פ' ויגש עיין בדבריהם האיכא ביבום עצמו טעמא רבא דכלי הדיוט שנשתמש בה הדיוט אסור למלך אלא משמע דכלי הדיוט שנשתמש בו הדיוט מותר למלך. וכן נראה מךברי רש"י בסנהדרין דף י"ט שכתב דטעמא דיבום משום דגנאי הוא לקום על שם אחיו ע"ש אלמא דוקא משום אשר זרעו בו יקום על שם אחיו הוי גנאי הא לא"ה שפיר דמי ואף דהוא כלי הדיוט דנשתמש בו הדיוט מותר למלך:
אמנם הר"ן בחידושיו לסנהדרין הנדפסים מחדש כתב וז"ל שם בדף י"ט. מצוה שאני פירוש ואפ"ה פליגי רבנן מפני שיש בזיון יותר מדאי בחליצה משום וירקה בפניו וביבו' נמי אינו כבודו של מלך להשתמש בכלי שנשתמשו בו אחרים עכ"ל הרי דהר"ן נקט טעמא דלא אריך למלכא להשתמש בכלי הדיוט. ולפום ריהטא יש להוכיח קצת דלדעת הר"ן ר' יוחנן דהירוש' הנז' לא פליג על רבנן דקסרי לגמרי ותפשוט מדברי הר"ן מה שנסתפק הרב הנז' שהרי הר"ן בחידושי גיטין הביא דברי התוס' שלפנינו ומשמע דס"ל כדעת ר' יוחנן דמותרות היו לדהע"ה וכדכתיבנא. ובחי' סנהדרין כתב כסברת רבנן דאין כבודו של מלך להשתמש בכלי שנשתמשו בו אחרים. משמע דבדין זה דכלי הדיוט שנשתמש הדיוט דאסור למלך כ"ע מודו ורבי יוחנן לא פליג אלא בכלי המלך שנשתמש הדיוט שמותר למלך זה נראה קצת דעת הר"ן. אמנם מדברי רש"י והר"מ ורבינו עובדיא הנז' נראה לכאורה דס"ל דרבי יוחנן פליג לגמרי וגם כלי הדיוט שנשתמש הדיוט שרי למלך:
והנה ראיתי בשיטה כ"י שהביא משם הריטב"א בשמעתין ואינו בחי' הריטב"א שבידינו וז"ל וא"ת מ"ט קדרשי האי קרא הכי נימא ותזנה כמשמעו כלומר זנות שזנתה תחתיו וכו' וי"ל דלא מצי למימר הכי דא"כ לא ה"ל למהדר לאנסובה והא אשכחן בפלגשי דוד דלאחר שבא אבשלו' עליהן לא בא עליהן דכתיב ותהיין צרורות וכו' א"נ מצינן למימר דלהכי לא הוה כעיס עמה אף דזינתה דכיון דלאו אשתו גמורה מותרת לו כדאיתא במדרש אמר דוד ליצרו רשע אתה נהנית מדבר האסור סופך שארעיבך מדבר המותר לך והיינו פלגשיו שזינו עם אבשלום דמשמע דמותרת היתה לאותו איש הלוי והאי ראיה לא נהירא דמצינן למימר דהתם ה"ט שהיתה מותרת לדוד מפני שהיו נבעלות באונס לאבשלום ואפי' היתה אשת איש גמורה היתה מותרת לבעלה עכ"ל. ומדברי הריטב"א הללו יש סעד למה שכתבנו שהרי בתחילה תירץ כמו שתירצו התוס' ועל תירוץ שני הקשה דפלגשי דהע"ה היו אנוסות ולא קשיא ליה על תירוץ ראשון מהא דהיו אנוסות וגם מהא דאיתמר בי מדרשא דלכוף יצרו עבד כדקשיא ליה לרבינו הגדול מהר"י רוזאניס. מוכח קצת דיש לישב כמו שישבנו:
אך האי תירוצא בתרא דמשני דאף דזינתה לא הוה כעיס עמה וכו' אין הדעת מקבלו דהא אךברי רבי אביתר ור' יונתן איירינן ואיך יצוייר דעל זבוב הקפיד ועל אשר זנתה לא הוה כעיס:
שבתי וראה דמה שהוכחתי בסמוך מדברי הר"מ פ"ב דמלכים דלא ס"ל הא דירוש' דכלי הדיוט שנשתמש בו הדיוט אסור למלך אפשר לדחות דאינה הוכחה די"ל דלעולם בעלמ' הכי ס"ל להרמב"ם אמנם ביבום אצטריך לטעם דהואיל ואינו חולץ אינו מיבם משום דסבר דהא דכלי הדיוט דנשתמש בו הדיוט אסור למלך אינו בזיון למלך אלא חסרון כבוד ומאחר שכן אי לא היה אלא הך טעמא היה מיבם דבמקום מצוה לא משגחינן בחסרון כבוד כמ"ש בסוטה דף מ"א גבי אגריפס ךקרא מעומך ושבחוהו דמצוה שאני ופסקו הרמב"ם סוף ה' חגיגה והתם מודו אפי' רבנן דפליגי אר' יאודה גבי חליצה משום דהתם ליכא בזיון וכמ"ש בהגהותי להר"מ שם וא"כ אף אנו נאמר דהיה מיבם דמצוה שאני כיון דהא דכלי הדיוט וכו' אינו בזיון אלא חסרון כבוד. משא"כ בחליצה דאיכא בזיון לא ס"ל לרבנן להתיר בזיון במקום מצוה כר"י. ומ"ה יהיב טעמא הר"מ דהואיל דאינו בחליצה אינו ביבום. הן אמת דהר"ן ז"ל שם בחי' סנהדרין אף שכתב שם כדכתיבנא דרבנן שרו במקום מצוה העמידה דליכא בזיון כולי האי אבל חליצה ויבום איכא זילותא טפי ולא שרי אף במקום מצוה דלא כר' יאודה ע"ש ומוכח דהא דלהשתמש בכלי הדיוט הוי זילותא טפי לדעת הר"ן אבל מ"מ אכתי אפשר לדחות דהרמב"ם ס"ל דלאו זילותא טפי איכא ביבום אלא שוה לעמידה דהתם וכמ"ש. והרב כנה"ג בהגהותיו להרמב"ם ה' מלכים פ"ד ובס' דינא דחיי לאוין רכ"ב סוף דף ר"א כתב וז"ל ומש"ה ותהיין צרורות עד יום מותן הוא מפני שכלי מלך שנשתמש בו הדיוט אסור למלך כמ"ש רד"ק בשם רז"ל עכ"ל והנה הרב בחר בדעת זה וצריכא רבה כמו שהאריך הרב פרשת דרכים.
וראיתי בס' עיר בנימין שהקשה על דברי התוס' הנז' דמאי ראיה מייתו מקרא דותהיין צרורות לא יהא אלא כאנוס' אביו אסירי לאבשלום כחייבי לאוין דפסילי לכהונה ואמרו בתוספתא שאין משיאין למלך אלא מן המשיאין לכהונה ולכך היו צרורות שאסורין למלך אבל באיניש דעלמא מנ"ל וכו' עש"ב. והרב עיון יעקב כתב עליו ולק"מ דאף לדעת התוספתא שאין משיאין למלך אלא מן המשיאין לכהונה היינו לאשה משא"כ לפלגש תדע שהרי דוד ושלמה נשאו גיורות לפלגשים וכן שאר מלכי ישראל ועיין ברד"ק שם עכ"ל ובודאי דאשתמיטיתיה להרב עיר בנימין הירושלמי הנז' דר' יוחנן ס"ל דמותרות ולכוף יצרו עבד ורבנן דקסרי ס"ל דאסורות מטעם דנשתמש בהם הדיוט הרי דלכ"ע ליתא לה"ט דפסילי לכהונה וזהו מה שרמז הרב עיון יעקב מ"ש רד"ק שהביא דברי רז"ל הנז' והו"ל להרב הנז' להביא דברי הירוש' אף לפי תירוצו דדהע"ה לא דריש וכו' ע"ש:
והנה דין זה דאין משיאין למלך אלא מן המשיאין לכהונה בקשתיו ולא מצאתיו בדברי הרמב"ם ובתוספתא מה שראיתי כעת הוא פ"ד דסנהדרין ששנינו בורר לו נשים מכל מקום שירצה כהנות לוייות ישראליות ע"ש ואי מהא לא איריא דאפשר דלא אתא למעוטי דלא ישא אלא מן המשיאין לכהונה אלא הדא אמרה שהרשות בידו לקחת אשה ממה שירצה ולא יוכל אביה לעכב ואה"נ דיכול לישא אשה דשריא לישראל אף דלכהונה פסולה. והראיה מבת שבע דאמרינן בכתובות דף ט' וכי תימא מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה התם אונס הוה ואבע"א כל היוצא למלחמת בית דוך גט כריתות כותב לאשתו. והשתא לתרי שינויי בת שבע פסולה לכהונה או שהיתה אנוסה או מגורשת ואיך אח"ך נשאה דוד הע"ה אלא ודאי דאף לאשה לא בעינן שישא אשה דשריא לכהונה. וק"ק על הרב עיון יעקב דהודה במקצת דדוקא אשה אינו נושא שאינה ראויה לכהונה אבל פלגש לית לן בה והביא ראיה משלמה והלא שלמה נמי נשא נשים גיורות וכדמשמע מהר"מ פי"ג דאיסורי ביאה ובת פרעה ונעמה העמונית שממנה נשתלשל מלכות בית דוד נשים היו. וממ"ש הרמב"ם פ"ד דמלכים דין ד' וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים וכו' אין ראיה דלאו למעוטי פסולות לכהונה וכמדובר ועמ"ש בהגהותי שם. ועיין תוס' בהחולץ דף מ"ה ע"ב. וארעא דרבנן אות פ"ב:

נימא מצא לה. התוס' הק' ממ"ש שאין להם לבנות ישראל שער וכו' ומ"כ בשיטה הנז' וז"ל גיליון. וא"ת כיון שלא היה בהם שערות היאך היה ניכר בהם סימנים וי"ל גומות היו להן א"נ שערות קטנות היה להם עכ"ל. ואחר זמן ראיתי שכ"כ הר"ן בחי' סנהדרין הנדפסים מחדש בדף כ"א מהש"ס:
והרא"ש כתב בתוספותיו וז"ל נימא מצא והקפיד וא"ת א"כ אסכים טפי ע"י רבי יאונתן וי"ל כיון שהקפיד על כך היה ידוע ומפורסם לעולם אבל זבוב שלא הקפיד לשלחה על כך לא נתפרסם הדבר וא"כ ברוח הקדש אמרו ומ"מ אלו ואלו דברי אלהים חיים דכשמצא נימא הקפיד על שניהם עכ"ל. וכל זה אפשר שכיוין רש"י בנועם שיח לשון הזהב שכתב דאסכים מריה על ידיה לגלות לו סוד לכוין הדברים סתומים על אמיתתם:

ג' עבירות וכו' וחילול שבת. כתבו התוס' בסדר עולם אומר דאותו יום דפלגש בגבעה שבת היה ומהרש"א בחידושי אגדות פי' דיום המלחמה היה בשבת והרב עיר בנימין והרב עיון יעקב הרחיקו פירושו ופנו לדרך אחר. ואני מצאתי בליקוטי מהר"ר בצלאל ז"ל כ"י משם גיליון שכתב וז"ל לספרים דגרסי חילול שבת צ"ל שנלחמו בשבת ע"כ וידוע דהגיליון רב גובריה אמרו הר"א מטוך אשר ממנו הם התוס' שבידינו שקיצרם מתוס' שאנץ:

אשכחיה ר' אביתר לאליאו. מ"כ בשם גיליון וז"ל שואלים העולם כיון דאליאו זכור לטוב היה מצוי להם כדאיתא בכמה מקומות למה לא תירץ להם תיקו שבתלמוד ומתרצינן דשני אליאו יש האחד היה פנחס ואחר מצאתי גיליון עכ"ל. ועיין מ"ש בעניותנו על זה לקמן בחולין דף ו' ד"ה אשכחיה ההוא סבא ע"ש באורך. ועיין מ"ש רש"י בקידושין דף ע' עמוד א' ד"ה אליאו כותב דיש מלאך שמו אליאו ואינו אליאו הנביא מיהו רש"ל מוחק הלשון ההוא. ובמקומות אחרים כתבנו בזה בס"ד:

הא דאמרי רבנן ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו וכו' עמ"ש אני השפל בספרי הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' ר"ס בס"ד: