Penei Yehoshua on Rosh Hashanah 2aפני יהושע על ראש השנה ב׳ א
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Penei Yehoshua on Rosh Hashanah 2a"
Toggle Reader Menu Display Settings
Penei Yehoshua on Rosh Hashanah
2aב׳ א

בעזרת שוכן מעונה אתחיל לפרש מסכת ראש השנה

במשנה בפרש"י למלכים היו רגילין למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך וכו' כדאמרי' במסכת גיטין משום שלום מלכות עכ"ל. והקשו בתוס' דהכא למלכי ישראל איירי. ולענ"ד מעולם לא עלה על דעת רש"י לפרש טעמא דמתניתין בהא דקתני למלכים דהיינו משום שלום מלכות. אלא ראיה הוא דקמייתי לדבריו במה שפירש דהא דקתני למלכים היינו לפי שהיו רגילין למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך וע"ז מייתי שפיר מדאמרי' בגיטין שתקנו משום שלום מלכות ואי לאו שמקודם זה היו ישראל רגילין למנות שטרותיהם למלכיהם וכן האומות היו רגילין בכך א"כ מאי שלום מלכות שייך בזה. אע"כ שמקודם היו רגילין בכך וא"כ לאחר שגלו היו ישראל צריכין לכתוב למלכי האומות שהיו כפופין תחת ידם והיינו שלום מלכות. דאל"כ יאמרו שאין מלכי אומות ההם נחשבין בעינינו מדאשתנו ממנהגם ממה שהיו נוהגין לכתוב מקודם שטרותיהם למלכים וזה ברור בכוונת רש"י. ומה שדקדקו התוספות עוד יבואר בסמוך מלשון התוספות וק"ל:

בא"ד אפילו עמד בשבט או באדר כלתה שנתו עכ"ל. נראה שכתב כן בדקדוק משום דלקמן דף יו"ד מייתי הש"ס פלוגתא דר"מ ור"א דלר"מ יום א' בשנה חשוב שנה ולר"א ל' יום בשנה הוא דחשוב שנה וא"כ לר"מ אם עמד בכ"ט באדר משהגיע בא' בניסן עלתה שנה משא"כ לר"א דבעינן שלשים יום לא משכחת לה כלל אם עמד באחד דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר ולא הוי אלא כ"ט יום וא"כ לר"א איירי שעמד בסוף שבט דהיינו בכ"ט בו. אבל בסמוך בד"ה לנטיעה כתב רש"י ז"ל ואפי' נטעה באב כלתה שנתו בסוף אלול וכו'. והיינו משום דהתם לעולם לא משכחת לומר אם נטעה באלול דהא למ"ד ל' יום בשנה חשוב שנה לא משכחת לה דהא אלול לא מצינו מעובר ואי למ"ד יום א' בשנה נמי לא משכחת לה דמאן שמעת ליה האי סברא ר"מ הא איהו בעי שלשים יום לקליטה כדאית' לקמן ואף דאנן לא קי"ל בהא כר"מ אלא כמ"ד שתי שבתות כדאיתא סוף פרק הערל מ"מ בהא דיום א' בשנה חשוב שנה נמי לא קי"ל כוותיה אלא כמ"ד למ"ד יום כמ"ש הרמב"ם בהל' ערלה ובהל' שביעית וכ"כ הטור והש"ע וא"כ יפה דקדק רש"י דלא משכחת לענין נטיעה בשום ענין אלא אם נטעה לסוף אב וק"ל:

בד"ה לשמיטין וליובלות משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה עכ"ל. כוונתו נראה מבואר דקשיא ליה הא דתנינן לקמן ערב שביעית למ"ד יום אסור ליטע אי משום קליטה ואי משום תוספת שביעית ונהי דלענין קליטה איכא למימר דלא שייך אלא בנטיעת אילנות ולא בזריעה וחרישה ומש"ה דקדק רש"י לפ' כאן דקתני א' בתשרי לענין חרישה וזריעה לאפוקי נטיעה אבל אכתי קשה הא דקפסיק ותני א' בתשרי ר"ה לשמיטין ותיפוק ליה דאסור מא' באלול משום תוספת שביעית מש"ה מפרש רש"י דנקט מא' בתשרי דאסור מן התורה משא"כ תוספת שביעית סובר תנא דמתני' שהוא מדרבנן דאיכא מ"ד דמדרבנן ברפ"ק דמ"ק אבל קשיא לי למאן דמוקי לקמן מתני' דהכא כר' ונסיב אליבא דתנאי וא"כ לר' ודאי תוספת שביעית אסור מדאורייתא מקרא דבחריש ובקציר תשבות דע"כ לא מוקי לקרא דחריש וקציר תשבות לענין דקצירת עומר דוחה שבת דבמס' מנחות סוף פ' רבי ישמעאל מסקינן להדיא לר' אין קצירת עומר דוחה שבת ולולי פירוש רש"י אפשר לומר דהא דקתני אחד בתשרי היינו משום דיריעה וחרישה אוסרת בדיעבד משא"כ זריעה וחרישה דתוספת שביעית אינה אוסרת בדיעבד ועיין מה שכתבתי לקמן בזה דף כ'. והא דלא קתני א' באלול ר"ה לתוספת שביעית דאסור לכתחילה היינו משום דלא פסיקא ליה למימר אחד באלול כיון דתוספת ל' יום דאלול זמנין מלא זמנין חסר כנ"ל ודו"ק:

בתוספת בד"ה למלכים פי' בקונטרס וכו' ודוקא גבי גטין עכ"ל. ונראה דשני קושיות קשיא להו דמעיקרא מקשו לפי' הקונטרט דהכא למלכי ישראל איירי ואם כן לא שייך שלום מלכות. ותו קשיא להו דבלא"ה לא שייך כלל במילתא דשטרות טעמא דשלום מלכות אפילו לשטרות דאחד בתשרי דהיינו למלכי א"ה דבגיטין אמרינן דטעמא דשלום מלכות ופסלינן בהו למלכות יון ואם כן משמע דבמלכות יון ליכא שלום מלכות ואילו בשטרות משמע בפ"ק דעבודת כוכבים שהיה מונין למלכי יון מיהו אם נפרש דברי תוס' דעיקר כוונתם להקשות דאי ס"ד בשטרות נמי שייך טעמא דשלום מלכות הוי לן למיפסל נמי כשנכתב למלכות יון דומיא דגטין בזה לא היה מקום לקושייתם דהא בגטין גופא מקשה הש"ס ומשום שלום מלכות תצא ומסקינן דהיינו משום חומרא דגיטין כדמשמע שם להדיא מלשון רש"י ותוספת ע"ש דף פ'. וא"כ מהיכי תיתי נפסל בשטרות אע"כ דעיקר קושיית התוס' כיון דחזינן מיהא במלכות יון ליכא שלום מלכות מדפסלינן בגיטין ממילא תו לא מצינן לפרש ההיא לשטרות דהכא אפילו בסיפא דמתני' דאיירי למלכי א"ה דליהוי טעמא משום שלום מלכות דהא בפ"ק דעכו"ם משמע שלא היו כותבין בשטרות בגולה שום מלכות אלא מלכות יון בלבד ואם כן ע"כ לא שייך בשטרות שלו' מלכות. אלא דאף לפי' זה קשיא לי טובא דהאיך אפשר לומר דלשטרות קתני בסיפא דמתניתין דאחד בתשרי דאיירי למלכות יון כדאיירי בפ"ק דעכו"ם דהיינו מיום שתפשו בו יוונים המלכות. דא"כ תו לא מפרשי הא דאמרינן לקמן דאחד בתשרי ר"ה למלכי א"ה דנ"מ לשטרות כדמסיק שט"ח המוקדמין פסולין ומשמע דיהיב טעמא שקבעו אחד בתשרי ולא יום שעמד בו כמו שפרש"י ותוס' בסמוך וא"כ אי איירי למלכות יון דלעולם מונין מנין אחד ליום שתפסו המלכות אם כן אכתי אמאי קבעו באחד בתשרי דהו"ל למקבע אותו יום שתפסו המלכות וכיון דלעולם מונין לאותו יום הקבוע ותו ליכא למיטעי מה לי אחד בתשרי מה לי יום אחר אע"כ דלשטרות דסיפא דמתני' היינו למלכי א"ה ממש לכל מלך ומלך שעמד זה אחר זה היו מונין לו. וכך היו רגילין בימי חכמי המשנה לכתוב בשטרות. אלא דבימי האמוראים נשתנה שהיו מונין למלכי יון בלבד דהיינו משום דתפסו יוונים המלכות. ויותר נראה דלעולם היו רגילין בשני המנהגים ואין קפידא לענין שטרות יש שהיו מונין למלכי א"ה ממש ויש למלכות יון מיום שתפסו המלכות. והא דאמרינן בפ"ק דעכו"ם בגולה אין מונין אלא למלכות יון בלבד מלתא אחריתי היא כמבואר שם שהיו כותבין בשטרות סתם בכך וכך כמה מאות שנה ולא פירשו הדבר לאיזה מנין נתכוונו ונסתפקו בגמרא אי למלכות יון או ליציאת מצרים שהיה החשבון מכוון אלא דשבקו לאלפא קמאי ונקטו לאלפא בתראי ועל זה מסיק הש"ס דאותו מניין אינו אלא למלכות יון בלבד ולמעוטי יציאת מצרים הוא דקאמר כנ"ל ברור. ולפ"ז נתיישבה שיטת רש"י בשמעתין כהוגן. מיהו אפשר דהתוס' נמי מפרשי הכי האי דעכו"ם אפ"ה מקשו שפיר מדמצינן מיהו בגולה שהיו מונין מיום שתפסו יוונים המלכות ולא כתבו לשנות המלך ממש דהא במלכות יוונית ליכא שלום מלכות. אע"כ דבשטרות לא שייך שלום מלכות אלא שאין ל' התוספות סובל כן וצ"ע. אמנם ראיתי בספר העיטור שהביא שני דיעות אהאי מימרא דבגולה לא היו מונין אלא למלכות יון אית דאמרי למעוטי שאר מלכים ואית דאמרי למעוטי יציאת מצרים ואין כאן מקומו להאריך דאפשר דהני דסברי למעוטי שאר שטרות לא מפרשי האי נ"מ לשטרות לענין מה שלא קבעו יום שעמד בו כפירוש רש"י ותוספות אלא כפירוש הר"ן והרשב"א כמו שאפרש בסמוך אבל לפירש"י ותוס' נלע"ד דמוכרח לפרש האי דבגולה אין מונין כדפרישית ודו"ק:

בגמ' למאי הילכתא ופרש"י למה קבעו יום מיוחד אימא שכל מלך ומלך מונין מיום שעמד בו וכן נראה מפי' התוספות. וזה לי כמה שנים שנתקשיתי בזה מאד דהאיך אפשר לומר דמונין מיום שעמד בו. דהא לקמן ילפינן מקראי שהמלכים עצמם מימות שלמה ואילך היו מונין ימי מלכותם מניסן ודוחק לומר דאקרא גופא מקשה למה קבעו יום מיוחד ומסיק דהיינו משום שטרות דהא לפרש"י עיקר הטעם אינו אלא משום חשש פסול שטרי המוקדמין והא מילתא גזירת חכמים בעלמא איכא משום גזירה שמא יגב' מזמן ראשון כדאיתא בכמה דוכתי ובפר' המניח איכא למ"ד במחלוקת שנויה. ומעודי היה רגיל על לשוני לומר דלולי פירש"י ותוס' היה נראה לפרש דהא דקאמר למאי הילכתא לאו משום דקשיא ליה למה קבעו יום מיוחד דודאי מקראי ילפי'. אלא דקשיא ליה לתלמודא למאי הלכתא פי' למאי נ"מ קחשיב ליה ר"ה כיון שאין זה אלא מנהג מלכים בעלמא ומאי נ"מ לדינא וע"ז מסיק דנ"מ לשטרות. אלא דנראה שלא רצה רש"י לפרש כן דא"כ אמאי מייתי האי דשט"ח המוקדמין פסולין דבמאי דקאמר לשטרות לחוד סגי. דנ"מ לענין טריפת לקוחות וכדמייתי התוס' בשם הירושלמי. אע"כ דעיקר קושית הש"ס אמאי קבעו יום מיוחד ולא יום שעמד בו וע"ז משני לשטרות והיינו משום דלא ליתי למיטעי והיינו משום שט"ח המוקדמין משא"כ לענין טריפת לקוחות לא שייך לומר דאתי למיטעי שהרי הלקוחות יתנו לב לטעון אייתי ראיה שזמן שטרך קודם. ומילתא דפשיטא היא שאין לחוש שמא ישכחו כל העולם מתי שעמד המלך. אבל לענין מוקדמין ודאי חיישינן והיינו כדפרש"י שאותן הדיינים שיבורר להם שזמן השטר לא היה בזמן הלואה אלא שנסתפק להם אם היתה ההלואה בכסליו שקודם תמוז או לאחריו וא"כ לא ירגישו לשעתו אם הוא שטר מוקדם או לא ויחזירו השט"ח לבעליו שלא כדין דשמא יגבה מזמן ראשון לפני ב"ד אחר והלקוחות לא יתנו לב לטעון שום דבר דהא בכל שטרי דעלמא אמרינן מסתמא ביום שנכתב היתה ההלואה כדאיתא בכמה דוכתי ואף למה שהבינו התוספת בלשון רש"י שמספק יחשבוהו למוקדם אין כוונתו שהב"ד יסתפקו בו שזה הספק עומד להתברר בודאי אלא דאפשר שהדיינים יטעו לשעה וידמה להם שהמלך עמד קודם כסליו ויחשבוהו למוקדם ויקרעוהו שלא כדין כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל אח"ז מצאתי שהר"ן ז"ל והרשב"א כתבו להדיא דהא דאמרי' למאי הילכתא כמו מאי נ"מ והעלו כן מחמת הקושיא שכתבתי אלא שפירשו הא דנ"מ לשטרות כפשטא דנ"מ לענין שטר מוקדם ולפ"ז ודאי קשה טובא דהא בכל שטרות נמי נ"מ טובא לענין טריפת הלקוחות:

אמנם לענ"ד אם נפרש האי למאי הילכתא כמו למאי נ"מ יש לי לפרש דהא דמייתי משטרות המוקדמין היינו משום שהדבר ברור שלא היו רגילין במנין המלכים אלא דוקא לכותבו בשטרות. וא"כ הא מלתא גופא צריך ראיה מאן יימר שהיו כותבין שום זמן בשטרות. דמסברא היה נראה שאין כותבין שום זמן אלא אם ירצה לטרוף מלקוחות צריך לאתויי ראיה אימת מטא שטרא לידיה כדמוכח הסוגיא גבי מפני מה תקנו זמן בגיטין וכן בפ"ד אחין דף ל"א לכך מייתי ראיה ממתני' דשט"ח המוקדמין פסולין אלמא שהיו כותבין זמן בשטרות וא"כ ממילא נ"מ בכל שטרות לענין טריפת לקוחות כנלע"ד נכון לולי שאיני כדי לפרש מה שלא פירשו הקדמונים ודו"ק היטב ועיין מה שאכתוב בזה בסוף בל' התוספות:

בתוס' בד"ה לשטרות וכו' והשתא משמע לפירוש הקונטרס מספק כו' וא"א לומר כן עכ"ל. כבר כתבתי שאין הכרח מלשון רש"י לומר שהדיינים יפסלוהו בהחלט מחמת ספק אלא שיטעו לשעה בזמן שנות המלך. אמנם כן בר מן דין תורה היא וללמוד אני צריך אמאי פשיטא להתוס' דמספק יש להכשיר דהא קי"ל בכל דוכתי יד בעל השטר על התחתונה ומכל הני דמייתו התוס' ראיה דתלינן להכשיר מספק אם לדין יש תשובה דשאני התם דאחזוקי סהדי ברשיעי לא מחזקינן ומוקמינן להו בחזקת כשרות משא"כ בגוונא דהכא שהעדים עשו כהוגן כפי שיטת רש"י וכמו שיבואר אלא שהספק נולד ממילא מחמת ההלואה וא"כ מנ"ל להכשיר ולהוציא ממון מספק. והנה לא נעלם ממני מה שכתבו הפוסקים דכל היכא דאיכא ספק וטעות בשטר בענין שיתבטל השטר לגמרי אמרינן ביה יד בעל השטר על העליונה ומקור הדין הוא מתשובת מהר"י קולון ז"ל הובא בח"מ סי' מ"ג. אמנם מהתם נמי ליכא ראיה דאיירי שהספק הוא בעיקר השטר קודם שחתמו העדים א"כ מסתמא אטרוחי בכדי ל"ל לכתוב ולחתום בדבר שאינו מועיל כלל אע"כ שנעשה באופן המועיל מש"ה אמרינן יד בעל השטר על עליונה משא"כ הכא שבשעת הכתיבה והחתימה נעשה בהכשר והספק נולד ממילא מנ"ל דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה. אמנם כן ראיתי בס' העיטור במאמר זמן דכל היכא דאיכא ספק בשטר אם הוא מוקדם או מאוחר איכא פלוגתא בין רבוותא ע"ש. ובאמת דמאי דמייתי שם ראיה מפ"ק דעכו"ם בההיא שטרא דכתוב שית שנין יתירתא ליכא ראיה דהתם פרש"י הטעם דלא שכיח שימחול אדם שיעבוד עד ששה שנים וא"כ אדרבא מסברא זו יש לתלות הכא טפי במוקדם ובמאוחר. אע"פ שיש לחלק מ"מ ראיה גמורה ליכא ועוד שאין הנדון של העיטור דומה לראיה דנדון דידן דהתם נמי איירי בענין שאם נחשבהו למוקדם העדים עשו שלא כהוגן. תדע דהא למה שכתבו התוס' כאן פשיטא להו דלא משכחת מוקדם שעשו העדים כהוגן משא"כ לשיטת רש"י דמשכחת שפיר מוקדם שהעדים עשו כהוגן וכמו שאבאר א"כ אין קושיא אם נפסלוהו מספק ועוד קשה כיון דעיקר טעם פסול המוקדם הוא משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון. א"כ הרי התוס' גופייהו מודים דמזמן ראשון ודאי לא מצי למיגבי מספק דמילתא דפשיטא היא דהמע"ה א"כ השטר פסול ממילא לגמרי משום האי גזירה גופא שמא יגבה מזמן ראשון שהלקוחות לא ירגישו שום ריעותא בזה השטר ויאמרו מסתמא ביום שנכתב היתה ההלואה כמ"ש ודברי התוספות בזה צ"ע לדעתי ודו"ק:

בא"ד ומיהו בעיקר פירושו תימא גדולה שעשו תקנה פן ישכחו וכו' ועוד דא"כ הו"ל למימר דנ"מ טובא לכל שטרות וכו' ועוד דכה"ג לאו מוקד' עכ"ל. והנה כבר כתבתי ליישב שני קושיות הראשונות לעיל בל' רש"י אבל הקושי' השלישית נראה תימא גדולה על רש"י האיך נעלם ממנו סוגיא ערוכה דפ"ק דמציעא כ"ש דרש"י גופא הרגיש שם במלתא דאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין וכתב שם ואי קשיא א"כ לאביי היכי משכחת הא דתנן שט"ח המוקדמין פסולין תריץ כגון שהקדימו זמנו בכוונה או שטעו בשנות המלך ע"ש. וא"כ לאביי קשיא מתני' דהכא. ועוד כיון דלר' אסי נמי לא משכחת לה כמ"ש התוספות וא"כ ממ"נ קשה. ולכאורה נראה לענ"ד ליישב שיטת רש"י ותחלה אפרש דלפי שיטת רש"י דבריו מוכרחין דא"א ליה לפרש כשיטת התוספות דמה"ט גופא דלא מפרש מלתא דלשטרות כפשטיה דנ"מ לענין טריפת לקוחות והיינו כמ"ש דלשון הש"ס קשיא ליה דא"כ אמאי מייתי האי דשט"ח המוקדמין וא"כ מה"ט גופא לא רצה לפרש כפי' התוספות דלדידהו נמי תקשי אמאי מייתי ההיא דמוקדמין פסולין דבלא"ה נמי ידעינן בפשיטות שאין שורת הדין בשום ענין שיגבה המלוה מאותן הלקוחות שקדמו לזמן כתיבת השטר. וכיון דלפי' התוספות החששא היא שיטעה הסופר יום א' ונמצא השטר מוקדם שנה שלימה. וא"כ לפ"ז אפילו אי מוקדמין כשרים היינו לגבות מזמן שני אבל מזמן זה שנכתב בטעות פשיטא דהו"ל גזלן גמור אם יטרוף שלא כדין מש"ה הוצרך רש"י לפרש דעיקר החששא היינו משום חשש שטר מוקדם ממש דאתי למיפסל או להכשיר השטר שלא כדין. וא"כ לפ"ז עיקר פרש"י אינו אלא אליבא דרב חסדא דמייתי ההיא דמוקדמין אבל מתניתין לאביי לא קשיא דאיהו מפרש טעמא דמתני' דהכא לשטרות כפשטא לענין טריפת לקוחות או כפי' התוספות ואליבא דרב חסדא א"ש ההיא דמוקדמין משום דלא ס"ל כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין אלא כר' אסי דפליג וכן הסכמת רוב הפוסקים כמבואר בח"מ סימן ל"ט ואליבא דרבי אסי אתי ליה שפיר וכגון דהכא איירי בשטרי דלאו אקנייתא ואפ"ה כתבו העדים שלא בפני הלוה דלאו כ"ע דינא גמירי וטעו בדאביי גופא כדאמרינן בעלמא מי איכא מידי דאנן לא ידעי' וספרי דבי דינא ידעי כ"ש עדות שמסורה לכל. מיהו מ"ש רש"י ז"ל כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין וכו' היינו משום דאי לאו האי מתני' הו"א דכל שטר שלא נכתב בפני שניהם פסול לגמרי משום דמיחזי כשיקרא וכמו שהקשו התוספות באמת בפ"ק דמציעא. וכתבו דלא דמי להא דאמרי' האי אשרתא דדייני דמיכתב מקמי דחתמי סהדי פסולה משום דמיחזי כשיקרא וא"כ אם היה הדין שאין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו משום דמיחזי כשיקרא א"כ בדיעבד נמי היה השטר פסול וממילא דתו לא מהימני העדים לומר שחתמו שלא כהוגן דלאו כל כמינייהו לפסול השטר דכיון שהגיד שוב וכו' כמבואר בפשיטות. אבל השתא דתנן כותבין דבכה"ג לא חיישינן למיחזי כשיקרא וא"כ אף אי טעו בדרבי אסי ועבדו כדאביי לא משווי נפשייהו רשיעי ונאמנין הן בכך כמ"ש הר"ן להדיא ולא מיקרי נמי חוזרין ומגידין כיון דאף לפי דבריהם אין השטר נפסל על ידם אלא שהספק נולד ממילא כדפרישית כך היה נ"ל לפום ריהטא. אמנם כן לאחר העיון היטב בסוגיית הש"ס דפ"ק דמציעא ובמה שכתבתי והעליתי ת"ל בחידושי שם נלע"ד שיטה יותר מרווחת ליישב ל' רש"י דשמעתין והיינו ג"כ על דרך שכתבתי דרש"י לא בא אלא לפרש מימרא דרב חסדא דפשטא דמתני' דהכא ודאי לא קשיא ליה לרבי אסי ולאביי דאינהו מוקי למילתיה דלשטרא כפשטא כשיטת הירושלמי או כפי' התוספות אלא דר"ח דמייתי מתני' דש"ח המוקדמין ע"כ דלא משמע ליה האי חששא כפשטא או כפירוש התוס' וכדפרישית בטעמא דמלתא בל' רש"י. ולפ"ז מצינן למימר דרש"י סובר דלמסקנא דפ"ק דמציעא לא קי"ל כדאביי ולא כדרבי אסי אלא מוקמינן מתני' דכותבין שטר ללוה כפשטא בכל ענין ולא חיישינן כלל לשמא כתב בניסן ולא לוה עד תשרי דודאי מסברא אין לחוש לכך כדלא חיישי' בכל שטרות וגטין דאתו לקמן לגבות מזמן הכתוב בהן ולא חיישינן להאי חששא. אלא אמרינן מסתמא ביום הכתיבה נמסר מה"ט גופא לא חיישינן להאי חששא אפילו לכתחלה דמאן פלג לן וכל השקלא וטריא דמייתי הש"ס בפ"ק דמציעא אההיא דמתני' דכותבין ופריך וליחוש שמא כתב וכו' היינו דוקא למאי דמוקי הש"ס מתני' דמצא שט"ח לא יחזיר אפילו בשניהן מודים היינו משום ה"ט גופא שמא כתב בניסן ולא לוה עד תשרי מקשה הש"ס שם א"כ כל שטרי דאתו לקמן ומשני הני לא ריעי הני ריעי ומקשה אלא הא דתנן כותבין לכתחילה היכא כתבינן נמצא שזה הלשון מורה להדיא דלא קשיא ליה אלא כיון דבשטר שנפל חיישינן אפילו בדיעבד א"כ יש לנו לחוש מיהו לכתחלה בכל שטרות וכמ"ש בטוב טעם בחידושינו שם ע"ש. נמצא דכל זה למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דלא יחזיר הוא משום חששא דניסן ותשרי ולא משום חששא דפרעון דס"ד מעיקרא דלא חיישינן לפרעון היינו כשמואל דאית ליה אי איתא דפרע מיקרע קרע ליה. אע"כ משום האי חששא א"כ מקשה לההיא דכותבין ומוקי ר' אסי בשטרי אקנייתא ואביי משום עדיו בחתומיו זכין:

משא"כ למסקנא דהתם דקיי"ל כרבי יוחנן דחיישינן לפרעון ולקנוניא א"כ הדרינן לסברא קמייתא דלא חיישינן בשום דוכתא לחששא שמא כתב בניסן וכו' ואתיא מתני' דכותבין כפשטא דלעולם כותבין וא"כ א"ש דרש"י סובר דר"ח דהכא קאי אליבא דהלכתא דטעמא דמתני' במצא שט"ח לא יחזיר היינו משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא אבל לחששא דניסן ותשרי לא חיישינן כלל. וא"כ א"ש מימרא דר"ח לענין מוקדמין מיהו לאביי ולרבי אסי מיפרשא מילתא דלשטרות כפשטא ולא לענין מוקדמין ואי תקשי הא אביי גופא מסיק שם דטעמא דמתני' דמצא שט"ח חיישינן לפרעון וקנוניא ואפ"ה מוקי' למתניתין דכותבין משום עדיו בחתומיו זכין זו אינה קושיא דאביי מימרא בעלמא הכי ס"ל דעדיו בחתומיו זכין וממילא רווחא ליה מתני' דכותבין ולאו משום קושיא אתי עלה אבל ר"ח דשמעתין לא ס"ל כדאביי ולא כרבי אסי. ואפ"ה אתי ליה שפיר מתניתין דכותבין בכל ענין משום דלדידיה לא חיישינן כלל לשמא כתב בניסן וטעמא דמצא שט"ח משום פרעון הוא. ועוד לאלקי' מילין במאי דקאמר הש"ס שם והיינו דקשיא ליה אביי וכו' וא"כ משמע לכאורה דאף למאי דאית ליה לאביי טעמא דפרעון כדמסיק אפ"ה קשיא ליה מתניתין דכותבין ומוקי לה משום עדיו בחתומיו זכין ולמאי דפרישית בלא"ה לא קשה מההיא דכותבין דהא לא חיישי' כלל לחששא דניסן ותשרי אף בלאו טעמא דעדיו בחתומיו זכין ואי אביי שמעתתא בעלמא קאמר א"כ מאי האי דקאמר והיינו דקשיא ליה מיהו כבר כתבתי בחידושי לב"מ שם דמעיקרא לא סלקא אדעתא דתלמודא דאביי חייש לפרעון אלא סבר הש"ס דמוקי למתני' דלא יחזיר משום חשש שמא כתב ללות ולא לוה כלל וכנזכר שם להדיא בל' רש"י ומשו"ה קאמר והיינו דקשיא ליה אבל למסקנא נדחה הטעם דלא לוה לגמרי כמ"ש שם באריכות ומוקי הש"ס למילתא דאביי דמתני' דמצא שט"ח משום פרעון והא דקאמר עדיו בחתומיו זכין לו לאו משום דקשיא ליה מתני' דכותבין דבלא"ה ליכא למיחש לחששא דשמא כתב כדפרישית כאן אלא אביי שמעתתא בעלמא אמר עדיו בחתומיו זכין כנלע"ד נכון בעז"ה ועיין בחדושינו שם ותמצא נחת ועיין בק"א ואין כאן מקומו להאריך ודוק היטב:

בא"ד ונראה דנ"מ וכו' ונמצא שטר זה מוקדם שנה שלימה וכו' עד סוף הדיבור. כבר הקשיתי לשאול דלפ"ז הא דמייתי דמתניתין דשט"ח המוקדמין פסולין הוא ללא צורך דבלא"ה נמי ידעינן שאם גובה בטעות מלקוחות שלקחו קודם שנעשה השטר הוא שלא כדין. אלא דאיכא למימר דמייתי מתני' לראיה בעלמא שהיו כותבין זמן בשטרות כי היכי דלא תימא דצריך לאתויי ראיה אימתי מטא לידיה ובעדות שבע"פ לא שייך למיטעי דהא בודקין אותן בדרישות וחקירות בדין מרומה כגוונא דהכא שהלקוחות טוענין אייתי ראיה אבל ממתניתין דשט"ח המוקדמין מוכח שהיו כותבין זמן בשטרות וכדפרישית בל' הש"ס. ואפ"ה לא ניחא להו לאוקמי מילתא דשטרות כפשטא לענין טריפת לקוחות ובלא טעות משום דלישנא דלמאי הילכתא משמע להו שבא ליתן טעם למה קבעו יום מיוחד ולא יום שעמד בו וא"כ הטעם משום דאתי למיטעי וממילא דתו לא מצי לפרש ענין טריפת לקוחות כדמייתי בשם הירושלמי שהרי הדיינין ודאי לא אתי למיטעי וכ"ש לענין לקוחות שהלוקח טוען אייתי ראיה לכן הוכרחו לפרש כפירושם שהטעות תלוי בסופר שיטעה יום א' וכו' והיינו דכתבו בסוף דבריהם דההיא דירושלמי מלתא אחריתי היא ולא אתי לפרושי וכו' וק"ל: