Penei Yehoshua on Pesachim 2aפני יהושע על פסחים ב׳ א
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Penei Yehoshua on Pesachim 2a"
Toggle Reader Menu Display Settings
Penei Yehoshua on Pesachim
2aב׳ א

בעזרת האל מקבץ נדחים אתחיל לפרש מסכת פסחים

במשנה אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר ופרש"י כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. ונראה דמה שהוצרך לפרש כן ולא ניחא ליה לפרש משום שמא יאכל כדאמרינן לקמן בגמ' להדיא גבי ככר בשמי קורה זימנין דנפיל ואתא למיכליה וכן בההיא דהמוצא חמץ ביום טוב כופה עליו כלי ע"כ טעמא משום שמא יאכל כמו שפירש"י עצמו וכה"ג טובא אלא דאפשר דס"ל דלא שייך חששא דשמא יאכל אלא בחמץ ידוע דוקא אבל בחמץ שאינו ידוע כי האי דהכא לבדוק לאור הנר בחורים ובסדקים לא שייך האי חששא כלל דהוי חשש' רחוקה וכמה ספיקי שמא אין כאן חמץ כלל ואת"ל דאיכא שמא אין סופו להמצא בתוך הפסח ואת"ל שימצא שמא לא יאכלנו ומש"ה ניחא ליה לפרש משום בל יראה דליכא אלא חד ספיקא וכמו שאבאר בלשון התוס' בסמוך. ועוד י"ל דבלא"ה ניחא ליה לרש"י לפרש טעמא דבל יראה דלפ"ז איכא למימר דבדיקה זו מדאורייתא כמו שאפרש בשיטת הרא"ש והר"ן ז"ל בסמוך ואפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל דכתב להדיא דבדיקת חמץ מדברי סופרים מכל מקום אסמכוה מיהא אקרא כדאמרינן להדיא בגמרא לאור הנר מנ"ל דילפינן מציאה ממציאה כו' ואקרא דלא ימצא קאי מש"ה מייתי רש"י קרא דבל יראה ובל ימצא גופא משא"כ טעמא דשמא יאכל ודאי לא הוי אלא מדרבנן לגמרי ולא שייכא בהאי אסמכתא כלל תדע דהא עיקר קרא דמייתי היינו שאור לא ימצא בבתיכם ושאור לא שייך ביה חששא שמא יאכל דלא חזי לאכילה כמבואר בפ"ק דביצה וה"נ משמע לקמן דף י"א דכל מידי דלא חזי לאכילה בעיניה לא שייך האי חששא ועוד אבאר בזה בלשון התוס'. ומיהו בעיקר מילתא דבדיקה זו אי הוה דאורייתא או דרבנן הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא דנהי דמהא דאמרינן לקמן במכילתין בכמה דוכתי דבדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי משמע לכאורה להדיא דהיכא דלא ביטל הוה דאורייתא ממש נראה שאין זו ראיה מוכרחת דאפשר דהתם בחמץ ידוע איירי דזה ודאי צריך לבדוק ולבער אם לא ביטל ואדרבה יש מהפוסקים דלא מהני בי' ביטול כמו שאפרש בעז"ה בסוגיא שלפנינו משא"כ במי שאין לו שום חמץ ידוע כי ההיא דמשנתינו דאפ"ה צריך לבדוק במקום שמכניסין שם חמץ אין לנו ראיה מוכרחת שיהא צריך בדיקה או ביטול מדאורייתא דלכאורה מסברא אין לומר שיהא צריך בדיקה מדאורייתא דמהיכי תיתי דנהי דמקום שמכניסין בו חמץ כגון מרתף אפ"ה ליכא אלא חששא בעלמא דלפעמים השמש נכנס ופתו בידו ואין זה אלא מיעוט ואפילו אם נחשב למיעוט המצוי אפ"ה לא אשכחן בשום דוכתא דחיישינן למיעוט המצוי מדאורייתא ואפילו ר"מ דחייש למיעוטא כתבו התוס' בכמה דוכתי דלא חיישינן אלא מדרבנן ואנן מיהא הא לא קי"ל כר"מ ועוד דאפילו ר"מ נמי מודה במיעוטא דמיעוטא דהו"ל כמו ספק ספיקא וה"נ במקום שמכניסין הו"ל ס"ס אימר הוה ואימר לא הוה ואפילו את"ל דהוה שמא חולדה או עכבר אכלתינהו ואפילו את"ל דאיירי במקום שאין חולדה וברדלס מצויין נמי איכא למימר שמא אדם בא ונטלו ובתחילת הענין למאי דמשמע לכאורה מל' רש"י דבדיקה זו מדאורייתא הוא היה נ"ל דהיינו מגזירת הכתוב דאפקיה רחמנא בלשון ולא ימצא ולא כתיב לא תמצא או לא יהיה לך ע"כ בא לומר שלא ימצא בתוך ביתך כלל אפילו ע"י חיפוש והיינו ע"כ שהצריך הכתוב לבדוק ולחפש אחריו קודם הפסח וכדדרשינן כה"ג גבי לא ילין שלא יבא לידי בל ילין אח"כ מצאתי כן בל' הרא"ש ז"ל במימרא דרב יהודא לקמן גבי הבודק צריך שיבטל ומקשינן בגמרא מאי טעמא אילימא משום פירורין וכתב שם הרא"ש ז"ל דאי הוה פירורין אע"פ שלא ראה אותם עובר בבל יראה מדכתיב לא יראה ולא כתיב לא תראה ע"ש א"כ משמע לכאורה דמדאורייתא הוי צריך לבדוק אפי' אחר פירורין אי לאו דמקשינן דממילא בטלי אלא דבאמת מלשון הרא"ש ז"ל נמי לא מוכח מידי דהתם הכי קאמר דס"ד מעיקרא דתקנו הבודק צריך שיבטל משום חמץ ידוע דאע"ג שבודק ומבער אפ"ה בודאי איכא פירורין והו"ל חמץ ידוע אבל בחמץ שאינו ידוע לעולם דהוי מדרבנן:

מיהו הר"ן ז"ל כתב להדיא דבדיקת חמץ מדאורייתא אפילו בחמץ שאינו ידוע אם לא ביטל וכתב דתשביתו דקרא היינו בא' משני דברים או בבדיקה או בביטול ולענ"ד דבריו אין מוכרחין דמה שכתב מדילפינן לאור הנר מקרא כבר דחה בעצמו וכתב י"ל דאסמכתא היא ובאמת כן נראין הדברים כדאשכחן נמי בתחומין דילפינן כה"ג מקום ממקום כו' ואפ"ה לא הוי אלא מדרבנן ובלא"ה י"ל דאי אפשר לומר דבדיקה לאור הנר ממש מדאורייתא כיון דמן התורה אין איסור אלא משש שעות ולמעלה והתם לא שייך אור הנר דשרגא בטיהרא מאי מהני אם לא שנאמר דנהי דלענין איסור אכילה משש שעות ולמעלה ממש לענין בדיקה מאורתא חייל דכתיב אך ביום הראשון תשביתו ומצינן י"ד שנקרא ראשון דמעיקרא וא"כ מאורתא חייב לבדוק כדי שלא יבא לידי בל ימצא כמו שאפרש לקמן לענין יוצא בשיירא ומה שהביא מתשביתו דע"כ היינו נמי בדיקה מדאר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה התם בחמץ ידוע איירי. אלא דנראה דהר"ן ז"ל סובר בפשיטות דמקום שמכניסין בו חמץ הו"ל כחמץ ידוע לגמרי וטעמו נראה דסובר דכיון שרגילין להשתמש בו כל השנה בוודאי נשאר בו חמץ ותו לא חיישינן לחולדה או לאדם שנטלו דאין ספק מוציא מידי ודאי ואין זה מוכרח ודעתי לפרש אי"ה בסוגיות שלפנינו. מיהו למי שמפרש בשיטת הרמב"ם ז"ל בנוסחא הישנה דלחמץ ידוע לא מהני ביטול א"כ ע"כ הא דאמרו בגמרא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו בחמץ שאינו ידוע ואם כן ע"כ דמדאורייתא צריך לבדוק או לבטל אפילו בחמץ שאינו ידוע והא בהא תליא ובזו הסברא קשיא לי אדברי הר"ן ז"ל שכתב דתשביתו היינו באחד משני דרכים או בבדיקה וביעור או בביטול ואייתי ראייה מדאמר רבי יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה ומדאורייתא איירי ולפענ"ד לכאורה מוכח איפכא דמדפליגי רבנן ואמרו אף מפרר וזורה לרוח אלמא לרבי יהודה לא מהני ואמאי לא יהא מפרר וזורה לרוח מהני אלא כביטול בעלמא דהא לשיטת הר"ן ז"ל ביטול מועיל אף בחמץ ידוע ומה שיש ליישב בזה בשיטת הר"ן ז"ל אבאר במקומו אי"ה ואין להאריך כאן וגם בזה יצאתי חוץ לגדרי שאינו מעיקר המשנה אלא הוכרחתי להציג ראשי פרקים לפי שהוא מפתח גדול להלכות וסוגיות שלפנינו בכולהו פירקין ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה אור לי"ד כו' פ"ה שלא לעבור בבל יראה כו' וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמרינן בגמ' הבודק צריך שיבטל כו' עכ"ל והר"ן ז"ל כתב ליישב שיטת רש"י דהא דאמר ר"י לקמן הבודק צריך שיבטל לאו דהכי הוא מדין המשנה אלא שלאח"כ נתקנה תקנה זו בימי רבי יהודה ע"ש כ"כ קצת מהאחרונים בתשובותיהם. ולענ"ד הוא דוחק ומלבד זה לא ידעתי מי הכריחו להר"ן ז"ל לפרש כן בשיטת רש"י דהא בלא"ה אתי שפיר שיטת רש"י למאי דמסיק הר"ן ז"ל גופא דחכמים לא רצו לסמוך על הביטול דלפעמים אין מבטל בלב שלם ואם כן יפה כתב רש"י שתקנו בדיקה שלא יעבור בבל יראה דאפילו את"ל דצריך נמי ביטול מדין המשנה אפ"ה יעבור בבל יראה אם לא יבטלו בלב שלם. ועי"ל בשיטת רש"י דבדיקה וביטול בשעת בדיקה כולה חדא מילתא היא והביטול מן הבדיקה הוא מיהו הבדיקה עיקר וביטול טפל דאי לאו שתקנו שיבדוק בלילה לא היה מקום לתקן שיבטל בתחילת הלילה דכיון דלאו זמן איסורא ולאו זמן ביעורא דלמא פשע ולא מבטל כדמשני לקמן אהא דונבדוק בד' או בה' משא"כ משתקנו הבדיקה שהוא מעשה חשוב ודאי יזכור ביה לבטל באותה שעה וא"כ יפה כתב רש"י דעיקר הבדיקה מיהו משום בל יראה ודו"ק ועל שיטת התוספות שכתבו דטעם הבדיקה דילמא אתי למיכל יש לי לדקדק מסוגיא דלקמן דף י"א ושם יבואר בע"ה:

בא"ד דאי מותר לשהותו אמאי ישרף עכ"ל. וליכא למימר דישרף היינו לקיים עשה דתשביתו משום דפשיטא להו דלר"ת בעשה נמי לא עבר בחמץ נוקשה כיון דליכא אלא חד קרא כי היכי דפשיטא ליה מהאי טעמא דאינו עובר בבל יראה כמו שפירש להדיא בר"פ אלו עוברין ע"ש בחדושינו כן נ"ל:

בא"ד אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא. לכאורה אין דבריהם מוכרחין דאיכא למימר דכיון דגלי קרא דנוקשה בכלל חמץ לענין איסור אכילה תוך הפסח ה"ה לאחר הפסח כמ"ש תוספות דף כ"ט ע"ב לענין איסור הנאה לחזקיה כיון דמחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם אלא דהכא לא משמע להו לומר כן כיון דעיקר טעמא דר"ת דבנוקשה אינו עובר בב"י כיון דלא מרבינן אלא לאכילה עיין שם בר"פ אלו עוברין ודו"ק:

בגמרא מאי אור רב הונא אמר אור נגהי רב יהודה אמר לילי קס"ד מ"ד נגהי נגהי ממש. נראה דלשון נגהי היינו התחלת היום משהאיר השחר מש"ה בודקין לאור הנר דאי ביום ממש שרגא בטיהרא מאי אהני אדרבה מחשיך כפירש"י ולפ"ז י"ל דלמאי דס"ד השתא דפליגי בסברא דרב הונא סבר דבודקין מעלות השחר כיון דבהאי שעתא נמי בני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה ואיכא נמי הקדמה לזריזין כדמקשה הש"ס לקמן ונבדוק מצפרא כדכתיב וישכם אברהם בבוקר ורב יהודה דאמר לילי היינו משום דבעלות השחר איכא למיחש דילמא מיטרד או משתלי ולבתר הכי לא מצי למבדק לאור הנר מש"ה תקנו לבדוק בלילה דאיכא שהות טובא כן נ"ל ועיין בסמוך:

שם מיתיבי הבוקר אור והאנשים שולחו אלמא אור אורתא הוא. ולכאורה יש לתמוה על סדר קושיית הש"ס דמעיקרא בעי ליה למיפרך מקרא דויקרא אלקים לאור יום שהוא מוקדם בתורה בתחילת בריאת יום ולילה ועוד דכתיב להדיא ויקרא לאור יום משמע דאור שם יום. אמנם למאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דעיקר פלוגתייהו דרב הונא ורב יהודה היינו בענין הבדיקה לאור הנר ולקמן ילפינן עיקר בדיקה לאור הנר מציאה ממציאה דכתיב הכא לא ימצא בבתיכם וכתיב התם ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא וחיפוש מנרות כו' וא"כ בהאי קרא גופא דכתיב הבוקר אור והאנשים שולחו כתיב בתרי' ויחפש וימצא א"כ משמע דהאי חיפוש גופא נמי בנרות היה ואע"ג שהיה באור הבוקר אלמא דבהאי שעתא נמי שייך בדיקה בנרות וממילא נמי אית לן למימר דלגמרי ילפינן מציאה ממציאה נמי לענין הזמן דזמן הבדיקה הוא לאור הבוקר וע"ז משני שפיר מי כתיב האור בוקר הבוקר אור כתיב והיינו דמייתי נמי לדרבי יהודה דלעולם יכנס בכי טוב וכפרש"י מפני החיות וליסטים וממילא דזה הזמן היינו בנץ החמה כדכתיב תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער הכפירים שואגים לטרף תזרח השמש יאספון וכן פירש"י להדיא בחומש פרשת בא בקרא דואתם אל תצאו איש מפתח ביתו עד הבוקר לפי שהלילה רשות למחבלים דכתיב בו תרמוש כל חיתו יער וא"כ היינו ע"כ בהנץ החמה וא"כ תו ליכא למימר דבהאי שעתא שייך בדיקה לאור הנר דשרגא בטיהרא מאי אהני משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דהיינו בעלות השחר. אע"ג דבסוטה פ' היה נוטל אמרינן כיון שהגיע עמוד השחר ניצול מחיות רעות ומליסטים י"ל דהתם איירי במי שמהלך באישון לילה קאמר שפיר דבעלות השחר ניצול דלא שכיח היזיקא אבל לתחילה אין לצאת כ"א בהנץ החמה כדפרישית כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם וכדרב יהודה כו' וכתבו התוס' דלא קאי אמאי דמשני כו'. ולמאי דפרישי' קאי שפיר אהא דמשני ויתכן יותר לפי שיטת הר"ן ז"ל דהא דילפינן לקמן בדיקה לאור הנר מציאה ממציאה הוי ילפותא גמורה ולא אסמכתא כדפרישית לעיל א"כ למאי דס"ד מעיקרא איכא למימר דהא דכתיב הבוקר אור היינו לאשמעינן הא גופא לאגמורי אבדיקת חמץ שיהיה באותו הזמן משא"כ למאי דמשני קשיא ליה יתורא דקרא דהבוקר אור ואהא מסיק שפיר דאיצטריך לכדרב יהודא ודו"ק. ועוד יש לפרש בפשיטות דמעיקרא קא סלקא דעתיה דהבוקר אור היינו עלות השחר כדפרישית אבל למאי דמשני צפרא נהור ע"כ היינו הנץ החמה כפרש"י וע"ז מסיק דודאי הכי הוא לעולם יכנס בכי טוב והיינו הנץ החמה:

שם מיתיבי וכאור בוקר יזרח שמש כו' הא דמייתי קרא דנביאים ולא מייתי מעיקרא מויקרא אלקים לאור יום נראה דאהאי שינויא דלעיל קאי דמשני מי כתיב האור בוקר משמע דאי הוה כתיב האור בוקר הוה מוכח שפיר דאור יממא מש"ה מייתי האי קרא דכתיב כאור בוקר. ועוד נראה ליישב למאי דפרישית דעיקר מלתא דאור יממא היינו בעלות השחר א"כ מהאי קרא משמע ליה הכי דכתיב וכאור בוקר יזרח שמש וכפרש"י דע"כ בעלות השחר קאמר דכמו שבאותו שעה ניכר מהיפך להיפך דמתחיל להאיר פתאום מתוך החושך הגמור כמו כן יהיה זריחת שמש לצדיקים שיצאו מאפילה וצרה שיש להם בעוה"ז לאור' דהיינו לעולם הבא וע"ז משני דודאי אי הוה כתיב אור בוקר הוה מוכח הכי אבל עכשיו דכתיב וכאור בקר משום דלמשל אתי א"כ יש לפרש בענינא אחרינא כדמסקינן ודו"ק:

שם מיתיבי ויקרא אלקים לאור יום אלמא אור יממא הוא ויש לדקדק דאי ס"ד דעיקר קרא להכי הוא דאתי א"כ איפכא מבעיא ליה ויקרא ליום אור ואם נפרש דהכי קאמר דמשעה שמתחיל להאיר נקרא יום וכוונת הקושיא דאלמא דמעלות השחר נקרא אור כיון דקושטא דמילתא דמעלות השחר יממא א"כ מאי האי דמשני למאיר ובא הא המקשה נמי מהאי גופא קא מקשה ולולי פרש"י היה נ"ל דודאי עיקר הקושיא מהא דקס"ד דמשעה שמתחיל להאיר נקרא יום אלמא דעלות השחר נקרא אור והמתרץ דקאמר למאיר ובא לאו היינו עלות השחר אלא כל זמן שמאיר ובא שהאור הולך וחזק דהיינו עד חצי היום נקרא יום וע"ז הדר ומקשה אלא מעתה ולחושך קרא לילה היינו משעה שמתחיל להחשיך נקרא לילה דהיינו מחצי היום כמו נטו צללי ערב והא קי"ל דעד צאת הכוכבים יממא הוא ולרווחא דמילתא לאלומי הקושיא קאמר הכי כיון דקושטא דמילתא הכי הוא ובזה אתי שפיר לשון מאיר ובא וכן מצאתי להדיא בספר הזוהר פרשת שמות דעד חצי יום נקרא יום ע"ש:

בתוס' בד"ה והא קי"ל דעד צאת הכוכבים עיין במהרש"א שהקשה מסוגיא דמגילה. ונראה דלק"מ דודאי בין בסוגיא דהכא ובין בסוגיא דמגילה מצינו למימר דהא דקאמר והא קי"ל דעד צאת הכוכבים יממא היינו דממעשה בכל יום קשיא ליה אלא שהתוספת רצו ליתן טעם על עיקר הדין וק"ל: