Penei Yehoshua on Chullin 2aפני יהושע על חולין ב׳ א
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Penei Yehoshua on Chullin 2a"
Toggle Reader Menu Display Settings
Penei Yehoshua on Chullin
2aב׳ א

במשנה הכל שוחטין ושחיטתן כשירה חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. מבואר בפשיטות מלשון המשנה דדוקא בחרש שוטה וקטן וכל הנך דאתי מריבוייא דהכל הוא דבעינן אחרים רואין אותן להתיר לאכול משחיטתן משא"כ באותן שכשרין לשחוט לכתחלה שחיטתן כשרה לכל ואוכלין משחיטתן אף על פי שאין אחרים עומדין על גבן ואף על גב דקיימא לן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כדאיתא ד"ה לקמן וקיימא לן נמי בריש פרק האשה רבה דכל היכא דאיתחזק איסורא עד אחד לא מהימן ובעינן תרי ומשמע בפשיטות מלשון כל הפוסקים דאפילו מדאורייתא בעינן תרי כמו בדבר שבערוה כדמשמע להדיא בריש פרק האשה שהלכה דמדמה הש"ס טבל והקדש וקונמות לדבר שבערוה להך מילתא כיון דאיתחזק איסורא והכי משמע נמי בריש גיטין אלא שכבר כתבו רש"י ותוספות דמה שסומכין על השוחט ממעשים בכל יום ולא בעינן עומדין על גביו אע”ג דאיתחזק איסורא היינו משום שבידו לתקן ועיין שם בתוספות דאפילו היכא שאין בידו לתקנו עכשיו ואפילו היכא שכבר נחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר ולא שייך לומר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אפילו הכי השוחט נאמן מהאי טעמא שכבר היה בידו ומסקו דסמכו אפילו על נשים שאמרו שנשחט על ידי שוחט מומחה דאף על גב דהנשים אין בידם אפילו הכי כיון שבידם ללמוד או לשכור שוחט משום הכי שפיר קרינן בהו כל שבידו נאמן:

ומה שיש לדקדק על לשון רש"י והתוספות מסוגית הש"ס ריש פרק האשה רבה ומכמה סוגיות דלא משמע הכי כבר כתבתי באריכות בסוגיא דריש גיטין בלשון רש"י ותוספות ובפרק הניזקין בסוגיא דכהנים שפיגלו ובסוגיא דקדושין פרק האומר גבי קדשתי את בתי ושם כתבתי ליישב שיטת רש"י ותוספות בזה עיין שם שהעליתי שדברי תוספות בריש גיטין במה שרוצין ליישב המנהג ממעשים בכל יום לענין שחיטה משום דבידו אתינן עלה נראין דחוקים ביותר אלא שלעניית דעתי לולי דברי הקדמונים היה נראה לי ליישב המנהג בפשיטות על פי מה שהעליתי בפרק האומר דף ס"ג ודף ס"ה דהא דקיימא לן דהיכא דאיתחזק איסורא בעינן תרי וחד לא מהימן היינו דוקא היכא דהך חזקה דאיסורא לא איתרע כלל שלולי דברי העד היה דבר ברור כודאי איסור כגון בטבל וקונמות והקדש דמייתי הש"ס בפרק האשה רבה דאחד לא מהימן והיינו מהאי טעמא גופא שלולי דברי העד היה הדבר מוחזק בודאי והוי דומי' דהאשה שהלך בעלה למדינת הים שמדאוריית' עד אחד לא מהימן כשאומר שמת בעלה אלא דחכמים הקילו משום עיגונא וסמכו על הא דאיתתא דייקא ומינסבא והיינו נמי מהאי טעמא גופא כיון שלולי דברי העד לא היה שם מקום ספק כיון שבעלה בחזקת קיים והאשה בחזקת אשת איש עד שאם זינתה תיהרג מה שאין כן הכא לענין שחיטה דמעשים בכל יום שסומכין אפילו על נער או נערה שהולכין לשחוט ואומרין שנשחט ע"פ שוחט מומחה ולא אמרינן כיון דאיתחזק איסורא בעינן תרי הא ודאי ליתא כיון דאפילו בלא דברי עדותן כבר איתרע לה חזקת איסור טובא ומידי ספק לא יצאה אם נשחט כהוגן או נתנבלה ואם כן הוי ליה כחתיכה ספק חלב ספק שומן דקיימא לן בפשיטות דעד אחד נאמן בהם כנ"ל נכון בעזה"י בלי שום גמגום. ומה שהוצרכתי לכפול הדברים ולהאריך כאן היינו לפי מה שראיתי בהגהת אשר"י בשמעתין בשם הא"ז והמרדכי שהקשו הרבה בדבר זה ליישב המנהג היאך נאמין לשוחט אפילו אם אינו אוכל עמהם וכל שכן במי שנתארח אצל שום אדם ובעל הבית אינו אוכל עמהם ואינו רואה מקום בית השחיטה והיאך נסמוך על עד אחד שמא בעל הבית הרגו בקופיץ והא"ז הניחה בקושיא ולא תירץ כלום אלא שכתבו בשם הרא"ם שחולק מסברא דנפשיה דהא דאין ע"א נאמן היכא דאיתחזק איסורא היינו באנשים ריקים ופוחזים כו' אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עליה ולכאורה יש לתמוה ע"פ קדוש של רא"ם שיאמר דבר זה לא מיבעיא למאי דקיימא לן דהא דע"א לא מהימן היכא דאיתחזק איסורא היינו מקרא דלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ילפינן לה כי היכי דלא מהימן לאיסור כל שכן להתיר אם כן מילתא דפשיטא הוא שאין סברא לחלק בין סתם אנשים ובין כשרים ומומחין דמקרא מלא דיבר הכתוב אלא אפילו אם נדחוק לומר דהרא"ם סובר דהא דעד אחד לא מהימן באיתחזק איסורא אינו אלא מדרבנן כמו שעלה על דעת הרשב"א ז"ל בחידושיו בריש פרק האשה רבה בתחילת השקלא וטריא בסוגית הגמרא דהתם אלא שלבסוף האריך הרבה בדבר ומפרש כל הסוגי' כפשטיה דבכל איסורין היכא דאיתחזק איסורא מדאורייתא חד לא מהימן ומהאי טעמא מסיק בסוף דבריו לענין פסק הלכה למי שמצא תרנגולת שחוטה במקום שיש לחוש לתרנגולת נבלה אין ע"א נאמן כיון שאינו בידו ולא היה בידו שום פעם והיינו כפי' ר"ת ועוד דאפילו אם נאמר דהרא"ם מפרש דבשאר איסורין שאינן דבר ערוה לא הוי אלא מדרבנן אפילו הכי סברא דחוקה מאד לומר לחלק בענין זה בין סתם אנשים לאנשים כשרים כיון שדבר כזה לא מצאנו לו שום שורש בסוגית הש"ס ומאן פליג ועוד דאם כן תיקשי ליה משחיטת מומר אמאי כשר על ידי בדיקת סכין כיון דאין לך רשע גדול מזה היאך נאמין בעיקר האיסור לומר ששחט והרבה יש לי להאריך בדברי הרא"ם וגם בדברי רבי' ברוך שהביא הגהת אשר"י והובא גם כן בספר ים של שלמה:

בתוספות בדיבור המתחיל הכל שוחטין כתוב בהלכות א"י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות ואין נראה דאפילו במוקדשים שוחטות לכתחלה כו' עס"ה. ולכאורה היה נראה לי ליישב שיטת הלכות א"י בזה דעיקר הטעם לאסור שחיטה בנשים מפני שדעתן קלות כוונתן בזה כיון שדעתן קלות לא מהימני ולא סמכינן אבדיקת סכין דידהו דכיון דבדיקת סכין טירחא גדולה הוא כדאמרינן לקמן גבי שחיטת מומר דמיטרח לא טרח ובריש פרק קמא דפסחים ובכמה דוכתי אמרינן להדיא דכל מידי דאית בהו טירחא אשה לא מהימנא וכמבואר בפוסקים אם כן לפי זה שפיר מצינן למימר דנהי דמדינא דגמרא נשים שוחטות לכתחלה אפילו במוקדשים היינו משום דבימי חכמי המשנה וגמרא היו צריכין להראות סכין לחכם כדאיתא לקמן בגמרא דף ט' דהא דאמר ר"ש דשיעור שהיי' כדי ביקור היינו כדי ביקור חכם ופי רש"י אבדיקת סכין קאי וכל שכן לענין שחיטת קדשים דכמה ממונים היו שם על לשכות בית החליפות לצורך בדיקת הסכינים מה שאין כן האידנא דאין מראין סכין לחכם שמחלו חכמים על כבודם ואם כן חזר הדין לסיני דאין הנשים נאמנות כך היה נ"ל לכאורה אלא שמצאתי בחידושי הרשב"א שכתב להדיא דנשים שוחטות לכתחלה ונאמנין על בדיקת הסכין ולפ"ז צריך לחלק בין טירחת בדיקת סכין לשאר טירחות וכן כתב ים של שלמה ונראה דהא דפשיטא להו הכי היינו מאותן הראיות עצמן מההיא דזבחים ולמאי דפרישית אין ראיה זו מוכרחת. מיהו לכאורה נראה להביא ראיה לסברתם דאי סלקא דעתך דנשים לא מהימני בבדיקת סכין בזמן שהיו מראין סכינן לחכם אם כן תיקשי האיך סמכינן עלייהו בהך בדיקה דלאחר שחיטה שאין צריך ביקור חכם כדאיתא לקמן להדיא בגמרא אלא דלפי עניית דעתי משום הא נמי לא איריא דשפיר מצינן למימר דהך בדיקה דלאחר שחיטה לית בה טירחא כל כך לפי מה שאבאר לקמן דהך בדיקה לא בעי אבישרא ואטופרי ואתלת רוחתא עיין שם וצ"ע:

שם בדיבור המתחיל התם כדקתני טעמא פי' בקו' כו' ולשון כדקתני טעמא לא משמע כפירושו כו' עס"ה עיין בחדושי הרשב"א ובספר מג"ש למ"ז ז"ל אמנם לפי עניות דעתי בלאו הכי יש ליישב פי רש"י דודאי לענין תמורה דהדין שוה בכל האדם דלכתחלה אין להמיר ומקרא מלא הוא משום הכי הוי שפיר נתינת טעם לעקור לישנא דרישא כיון דאי אפשר לומר כן דאיירי לכתחלה והיינו כדקתני לא שהאדם רשאי להמיר מה שאין כן הכא לא הוי ליה למיתני בלשון הכל כיון דודאי דעיקר שחיטה דכתיבי באורייתא וזבחת מבקרך ומצאנך היינו לכתחלה ואם כן איכא למיטעי ולומר דהא דאתי מריבוייא דהכל נמי שייך לכתחלה מש"ה שפיר מקשה רישא אסיפא: