Penei Yehoshua on Beitzah 2aפני יהושע על ביצה ב׳ א
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Penei Yehoshua on Beitzah 2a"
Toggle Reader Menu Display Settings
Penei Yehoshua on Beitzah
2aב׳ א

בעזרת אמיץ כח וגדול העצה : אתחיל לפרש מסכת ביצה:

במשנה בתוס' בד"ה ביצה שנולדה וכו' וכ"ת אי תנא אוסרין ומתירין משמע שאסור לעולם זה אינו כו'. ולכאורה אין דבריהם מוכרחים דאיכא למימר דוקא התם ליכא למיטעי שיהא אסור לעולם דמה"ת משא"כ הכא . בביצה סד"א דאסורין לעולם משום דאין י"ט מכין לחול כקושיית התוספת ע"ב ואע"ג דביצה דמתילדא בי"ט מאתמול נגמרה מ"מ ביום שנולדה נמי שייך הכנה כמ"ש התוספת לקמן גבי שבת וי"ט נולדה בזה ע"ש לחד תירוצא מש"ה איצטריך לאשמעינן שפיר דאינו אסור אלא בו ביום משום דסעודת חול לא שייך הכנה כמ"ש התוס' לקמן והא דנקט גבי אפרוח אסור היינו לבתר דאשמעינן בביצה דאינה אסורה אלא ליומא ויש ליישב וק"ל:

בא"ד וא"ת לבית הלל וכו' והא קי"ל דאף לטלטל אסור עכ"ל. אע"ג שדבר זה מוסכם בפוסקים דביצה שנולדה בי"ט או בשבת אסור בטלטול ואפילו בתרנגולת העומדת לאכילה מ"מ צריך לי עיון מאי פשיטותא דאסור בטלטול אי משום דהכי איתא בברייתא לקמן אחת ביצה שנולדה בשבת וכו' אין מטלטלין לכסות בה כלי וכו' אי משום הא לא איריא דהא איכא לאוקמי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ואתיא כרבי יהודה דאוסר מוקצה ונולד בין בשבת בין בי"ט דע"כ הכי מתוקמא הך ברייתא אליבא דרב נחמן דלית ליה שום טעמא אחרינא לאסור ביצה אלא משום מוקצה לחוד וס"ל דבי"ט אסור ובשבת מותר וא"כ קשיא ברייתא דקתני אחד שבת ואחד י"ט אע"כ דמוקי לה כרבי יהודה דכמה סתומות משניות וברייתות מצינן כרבי יהודה ואפילו הכי לא ס"ל כוותיה. וא"כ הני אמוראי דפליגי עליה דרב נחמן ומוקי לטעמא דמתני' במילי אוחרן אי משום הכנה וגזירה יום טוב אטו י"ט שחל אחר שבת ואי משום גזירת פירות הנושרין או משום משקין שזבו ומשמע דלהני אמוראי לית להו מוקצה כלל כמ"ש הטור א"ח וב"י בשם רש"י ותוספות בסי' תצ"ה דלגמרי קי"ל כר"ש וא"כ מנ"ל לאסור ביצה בטלטול דכל הני טעמי דהכנה ופירות הנושרין ומשקין שזבו משמע דלא שייכי אלא לענין אכילה אבל לא לענין טלטול וא"כ ע"כ מוקי לברייתא דאסור בטלטול בתרנגולת העומדת לגדל ואליבא דר"י דאית ליה מוקצה ועוד דהכי איתא בהדיא במסכת שבת דף מ"ה גבי קינה של תרנגולין דמוקמינן לה דאסור בטלטול דאית בה ביצה ואסור משום נולד ומקשה הש"ס בפשיטות והאמר ר"נ מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ומוקי לה דאית בה ביצת אפרוח דוקא משמע דסתם ביצה מותר בטלטול למאן דלית ליה מוקצה וכ"כ שם התוספות להדיא ד"ה דאית בה ביצה דאע"ג דאליבא דר' יוחנן קיימינן דס"ל טעמא דביצה משום משקין שזבו אפשר דמשום האי טעמא לא שייך לאסור בטלטול ע"ש וא"כ אמאי פשיטא להו הכא דאסור בטלטול ודוחק לומר שדברי התוספת כאן הם לשיטת ר"ת דוקא דס"ל דאף למאן דלית ליה מוקצה אוסר בנולד דמדכתבו הא קיי"ל דאף לטלטל אסור משמע דהלכה פסוקה היא ובאמת כ"כ כל הפוסקים בטוא"ח סי' תקי"ג וא"כ קשה מנ"ל דהא רוב הפוסקים שרו אף בנולד ועוד דמ"מ קשה אליבא דכולהו תינח בעומדת לגדל אבל בעומדת לאכילה דלא שייך מוקצה ונולד מ"ט אסרו בטלטול שהם לא חילקו כלל. מיהו מצאתי ראיה מפורשת לדבריהם מהא דמייתי לקמן בגמרא דאושפזיכנא דרב אדא בר"א הוו ליה הנך ביצים מי"ט לשבת ומסיק אף לרבי יוחנן דאמר נולדה בזה מותרת בזה היינו לגומעה למחר אבל ביומה אסורה בטלטול ומייתי ברייתא דלעיל דאסור בטלטול והכא ל"ל דהאי עובדא איירי בעומדת לגדל דוקא ומשום נולד דהא רב אדא בר"א אית ליה בהדיא דנולד מותר אף בי"ט כדאיתא במסכת שבת דף כ"ח גבי נכרי שחקק קב בבקעת אע"כ דאפילו הכי ביצה אסורה בטלטול הרי ראיה מפורשת דבלא טעמא דמוקצה נמי אסור בטלטול אלא דלא ידענא טעמא דמילתא. ועוד דאכתי קשה מסוגיא דשבת שכתבתי דמשמע להדיא דלרבי יוחנן מוקי דוקא בביצת אפרוח אבל סתם ביצה שרי בטלטול אע"ג דאית ליה טעמא דמשקין שזבו וממילא דה"ה דלאינך טעמא נמי שרי ומכ"ש למאי דקי"ל עיקר טעמא משום הכנה דרבה א"כ לא שייך כלל לאסור טלטול שכל המפרשים כתבו דלא שייך לגזור יו"ט דעלמא ושבת דעלמא אטו י"ט שאחר השבת אלא משום דאיסור הכנה דאורייתא ומילתא דפשיטא דמדאורייתא לא אסור אלא באכילה דאיסור טלטול אין לו סמך מה"ת כלל. אח"ז יגעתי ומצאתי שבעל מגן אברהם כתב בשם ים של שלמה דמשום הכנה דאורייתא החמירו בטלטול אבל קשיא לי דהא לקמן בעובדא דרב אדא בר"א אמרינן דאפילו לרבי יוחנן דאמר נולדה בזה מותרת בזה לא שרו אלא לגומעה למחר אבל לבשלה ביומה אסור משום טלטול והרי הא דשרי ר"י למחר היינו משום דלית ליה הכנה דרבה כדאמרינן שם להדיא ואפ"ה אסירא ליה ביומיה בטלטול וצ"ע:

אח"ז עיינתי בספר ים של שלמה שכתב דאיסור טלטול היינו משום דבעומדת לגדל אסור משום נולד מש"ה אסרו אף בעומדת לאכילה משום לא פלוג כיון דתרווייהו אסירי באכילה וידוע שכתב כן לשיטתו שפסק דנולד אסור בין ביו"ט בין בשבת אבל לרוב הפוסקים דשרי אף בנולד הקושיא במקומה עומדת מ"ט דאסרי גבי ביצה בטלטול וצ"ע. ורב אדא בר"א גופא נמי לית ליה נולד אף בי"ט כמ"ש ואפ"ה אוסר בביצה ועמ"ש לקמן בזה בעובדא דאושפזיכניה וכו':

בגמ' אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאפרת הוא. פירוש דלא הוי לא מוקצה ולא נולד כיון דמאתמול נמי אוכל גמור הוי ועומד לאכילה אגב אמו וכמ"ש התוספת ונ"ל דצ"ל דעכשיו נמי נחית הש"ס לסברא דרבה דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול נגמרה וא"כ א"ש הא דקאמר דאוכלא דאפרת הוא דמאתמול לאכילה הוי קאי במעי אמו משא"כ אם נאמר דלא נגמרה אלא ביום שנולדה א"כ אמאי פשיטא לה להתיר משום אוכלא דאפרת דמ"מ נולד הוא דהא מאתמול לא הוי ראוי לאכילה ועכשיו נעשה אוכל ואין לך נולד גדול יותר מזה ולקמן אכתוב מזה עוד גבי מילתא דרבה וגבי ביצים גמורות במעי אמן ע"ש או שנאמר קס"ד דביצה קודם שנגמרה כך ראוי לאכילה כמו לאחר שנגמרה וא"כ לא הוי נולד אלא אוכלא דאפרת:

בתוס' בד"ה אוכלא דאפרת וכו' ואי בעי שחיט לה ואכיל כל מאי דבגווה עכ"ל. משא"כ בעומדת לגדל לא שייך לומר כן וכתב מהרש"א דאף למאי דקאמר בסמוך וקס"ד דמאן דשרי במוקצה בנולד אסור אפ"ה פשיטא ליה דביצה אסורה ולא חשיב כאוכלא דאפרת אע"ג דאמה שרי דהא מוקצה גרידא היא אפ"ה ביצתה חשיבא נולד כיון שנולדה מדבר המוקצה ודבריו צריכין ביאור מה טעם יש בזה ונ"ל שכן הטעם דמאן דלית ליה מוקצה היינו משום שאין אדם מקצה דעתיה משום דבר הראוי לו ואף שהתרנגולת עומדת לגדל מ"מ אם שוחטה ביום טוב הוברר הדבר דמאתמול היה דעתו לשוחטה וא"כ זה הטעם לא שייך לענין הביצה לשוויה כאוכלא דאפרת כיון דסוף סוף לא נשחטה האם א"כ מאתמול לא היה הביצה עומדת לאכילה במעי האם שהרי לא היה בדעתו לשוחטה ולאכול מאי דבגווה וא"כ הו"ל נולד ולפ"ז נראה שאם שחט אח"כ התרנגולת חזר הביצה להתירה ואין זה מהתימה דה"נ אמרינן לקמן גבי תאכל היא ואמה ומוקמינן לה בתרנגולת שלקחה סתם נשחטה הובררה וכו' והיינו למאן דאית ליה מוקצה וא"כ ה"נ מצינן למימר אף בעומדת לגדל למאן דלית ליה מוקצה כנ"ל לפרש לשיטת מהרש"ל דאזיל לטעמיה דפשיטא ליה דלמאן דבעי למימר דמאן דלית ליה מוקצה ואוסר בנולד בתרנגולת העומדת לגדל נמי לית ליה מוקצה אף למ"ש התוספות דמוקצה דבעלי חיים חמיר מנולד היינו דווקא ביוני שובך ולא בתרנגולת ומה שהכריחו לפרש כן ולא ניחא ליה לפרש דעומדת לגדל נמי חמיר מנולד ובכלל בעלי חיים הוא וא"כ הוי אתי הכל כפשטיה דהא דקאמר מעיקרא דלמא ב"ש לית ליה מוקצה אביצה לחוד קאי אבל בתרנגולת פשיטא ליה דאסור דמוקצה דב"ח חמיר כיון שעומדת לגדל כגרוגרות וצמוקין דמי וחמיר מנולד וע"ז מסיק אף מאן דשרי במוקצה גרידא אסור בנולד וכ"ש בתרנגולת גופא ומה"ט לא חשיב הביצה כאוכלא דאפרת אלא דא"א לפרש כן דא"כ לא הוי מקשה מידי לקמן וניפלוג בתרווייהו ומאי קושיא דלמא בתרנגולת גופא ב"ש נמי מודה דאסור כדאשכחן דאסרו ביוני שובך אע"כ דתרנגולת העומדת לגדל לא דמי כלל ליוני שובך ומש"ה צריך לפרש כשיטת מהרש"א כדפרישית ועיין מה שאכתוב לקמן גבי וניפלוג בתרווייהו ודו"ק:

שם ומאי קושיא דלמא ב"ש לית להו מוקצה. הא דלא פשיטא ליה מדסברי ב"ש לקמן אין נוטלין עלי לקצב בשר וכיון דאית להו מוקצה לטלטול וכ"ש במוקצה לאכילה דחמיר טפי כדאמרינן פרק מפנין אלא משום דאיכא למימר דעלי מוקצה מחמת חסרון כיס הוא וחמיר טובא כיון דקפיד עליה ומייחד ליה מקום כדאמרינן להדיא פרק כל הכלים אההיא דעלי אבל מ"מ קשה אמאי לא פשיטא ליה מההיא דמגביהין מן השלחן עצמות וקליפין דמוקמינן סברת ב"ש כרבי יהודה ול"ל דההיא מקשה דקאמר ומאי קושיא לא סליק אדעתיה הא דקאמר ר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י והוי גריס כפשטיה דבית שמאי סובר מגביהין דא"כ אמאי קאמר בל' ודלמא ב"ש לית ליה מוקצה וליקשי בהדיא הא ב"ש לית ליה מוקצה. ונלע"ד דודאי הוי ידע המקשה להא דר"נ ואפ"ה מקשה שפיר ודלמא ב"ש לית ליה מוקצה דאע"ג דלענין שבת מוקצה לאכילה חמיר טפי אבל בי"ט י"ל להיפך דמוקצה לאכילה קיל טפי כיון דאפילו מלאכות גמורות הותרו לצורך אוכל נפש כ"ש מוקצה גרידא בדבר שהוא אוכל נפש ממש דעליה קיימינן לענין ביצה ובזה נתיישב ג"כ הא דלא מייתי מדקאמרי בההיא מתני' גופא ואפר כירה מוכן הוא משמע דאי לאו דמוכן הוא ב"ש וב"ה תרווייהו סברי דאסור משום מוקצה ולמאי דפרישית א"ש דהא דקאמר ודלמא ב"ש לית ליה מוקצה היינו באוכל נפש ממש וק"ל. ועי"ל בפשיטות דהוי מסיק אדעתיה דלענין מוקצה יש לחלק בין שבת לי"ט דבי"ט יש להקל אף לענין טלטול משום דטלטול לא אסור אלא משום הוצאה כדאמרינן בכמה דוכתי והוצאה גופא מותר בי"ט ועיין מה שאכתוב עוד מזה לקמן בסוגיא דאפר כירה ודקר נעוץ:

שם בתוס' בד"ה דלמא ב"ש לית להו מוקצה תימא דמתניתין וכו' דקתני לא יטול אא"כ נענע מבעוד יום עכ"ל. קצת קשה מאי פשיטא להו דטעמא דב"ש משום מוקצה דהא מצינן למימר דטעמא דב"ש שאם לא ינענעו מבעוד יום דלמא משתכחו למחר כולהו כחושים ומימנע שמחת י"ט דה"נ אמרינן לקמן אליבא דב"ה ויש ליישב. ועיין בבעל המאור:

בפרש"י בד"ה ומי אמר ר"נ הכי דב"ה כר"י עכ"ל. וצ"ע מה כוונתו בזה. ועוד קשה דבפשיטות מצי לפרש דאתרווייהו מקשה הש"ס דלר"נ קשה ב"ש אדב"ש וב"ה אדב"ה. ונראה דודאי דב"ש אדב"ש לא קשיא משום דמילתא דפשיטא היא דאיכא למימר דדוקא בשבת סובר כר"י אבל בי"ט ל"ל מוקצה כר"ש והיינו מטעמא דכתיבנא כיון דהוצאה גופא באוכל נפש נמי שרי וא"כ אין לאסור בי"ט שום מוקצה לא לטלטול ולא לאכילה אבל לב"ה מקשה שפיר מכח כ"ש והוצרך רש"י לפרש כן משום דכל השקלא וטריא בשמעתין אינו אלא לתרץ בהא דמוקי לב"ה כר"י אבל אהא דקשיא דב"ש אדב"ש לא משני מידי אע"כ דמעיקרא לא קשיא ליה בהא והיינו כדפרישית. אבל קשיא לי טובא אהא דמשמע בהדיא בשמעתין דר"נ מוקי לב"ש בי"ט כר"ש ובשבת כר"י ובפרק כל הכלים (שבת דף קכ"ד) מסקינן להדיא אהא דאין סומכין קדירה בבקעת דאיירי באיסור מוקצה ומפרש שם דגזרינן י"ט משום שבת כדתנן אין בין י"ט לשבת וכו' ורמינן ממתני' דמשילין פירות ומסקינן הא דאין בין ב"ש היא דלא שני ליה בין שבת לי"ט דתנן ב"ש אומרים אין מוציאין את הקטן לר"ה וטלטול נמי צורך הוצאה היא ומתניתין דמשילין ב"ה היא דמתיר בהוצאה ומיקל בי"ט מבשבת וא"כ משמע להדיא להיפך דלב"ש לא שני ליה במוקצה בין שבת לי"ט וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דקשיא דב"ש אדב"ש ול"ל דההיא מסקנא דהתם היינו להנך אמוראי דפליגי הכא אדר"נ ומוקי למתני' דהכא בתרנגולת העומדת לאכילה וא"כ מצינן למימר דדוקא בעומדת לאכילה מתיר ב"ש אבל בעומדת לגדל אוסר דאית ליה מוקצה אלא דמ"מ קשה אליבא דר"נ גופא תקשי מתניתין דאין בין אמתני' דמשילין כיון דלא מצי לאוקמי כתנאי דהא לדידיה ב"ש בהדיא שני ליה בטלטול בין שבת לי"ט מסוגיא דגמרא דבהכי סלקא בפרק כל הכלים לקמן בפרק משילין. מיהו בלא"ה כתבו רוב הפוסקים דלא קיימא הך סוגיא דפרק כל הכלים עיין בלשון הרא"ש לקמן פרק המביא. מיהו למאי דפרישית לעיל א"ש דמצינן למימר דלב"ש נמי לא שני ליה בטלטול בין שבת לי"ט כדמוכח מההיא דאין מוציאין וטלטול צורך הוצאה היא אלא הא דמתיר בביצה שנולדה היינו משום דאוכל נפש גמור הוא וצ"ע. והנה בס' המלחמות להרמב"ן ז"ל כתב דהא דאמרינן גבי שבת סתים לן וכו' היינו דר' מחלק בין שבת לי"ט אבל ב"ש וב"ה גופייהו לא שני להו בין שבת לי"ט. ולפ"ז היה אפשר ליישב קושייתינו ואני לא זכיתי להבין דבריו דאטו ר' שקורי משקר חלילה להפך דברי ב"ש וב"ה. ועוד דהא בעדיות לא תני להא דמגביהין מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אע"כ דקושטא דמלתא כדמהפך רב נחמן וצריך לי עיון:

בתוס' ד"ה מגביהין מעל השלחן וכו' פ"ה אע"ג דאין ראוין למאכל בהמה ולא נהירא דהא איכא בסיפא ושער אפונין מפני שהם מאכל בהמה עכ"ל. ונלענ"ד ליישב שיטת רש"י דאדרבא דיוקא דידיה מסיפא מדקתני בסיפא מפני שהם מאכל בהמה מכלל דברישא לא חזי לבהמה מש"ה פליגי ב"ש וב"ה ובסיפא לא פליגי דאלת"ה ליערבינהו וליתנינהו ולפרש מפני שהם מאכל בהמה וליפלוג ב"ה נמי בתרווייהו אע"כ כדפרישית דברישא לא חזי לבהמה ואפ"ה א"ש מ"ד מגביהין מעל השלחן דכיון שאין רוצה לטלטל אלא להעבירה מעל השלחן שרי דהוי כגרף של רעי וגדולה מזו מצינן בפ' כל הכלים דהני קערות לאחר שאכלו מהם מטלטלין להו לרב נחמן משום דהו"ל כגרף של רעי כ"ש עצמות וקליפין דמאיסי טפי. אלא דלפ"ז קשה אמאי קאמר ר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כרבי יהודא וב"ה כר"ש ואי הוי טעמא משום גרף של רעי אפילו לר"י שרי מ"מ מצינן למימר דשאני הכא דכיון דאפשר למיטרח בהתירא לסלק הטבלא ולנערה מש"ה אסור לטלטלם בעינם למאן דמחמיר במוקצה דהיינו רבי יהודה אבל ב"ה כר"ש דמיקל במוקצה מש"ה מתיר לטלטלם בעינם משא"כ שער של אפונין לא מאיס ומש"ה הוצרך לומר דשרי לטלטלם בעינא משום שהם מאכל בהמה. ועוד נ"ל דאף אם נאמר דלא הוי כגרף של רעי ממש מדאמרינן שלהי פרק כירה גבי מחתה באפרה דלא דמי לגרף של רעי דהאי מאיס והאי לא מאיס. ולפ"ז נאמר ג"כ דלא קאי האי סוגיא דקערות לפי המסקנא אפ"ה א"ש דאליבא דר"ש מגביהין עצמות וקליפין אע"ג דלא חזי למידי כיון שעיקר הטלטול אינו אלא לסלקו מעליו ושמעינן לר"ש דלא מקצה אינש דעתיה ממאי דצריך ליה וה"נ כיון דלא סגי בלאו הכי להעבירם מעל השלחן א"כ מאתמול הוי דעתיה עילוה. ואין לתמוה על זו הסברא אליבא דר"ש דהא טלטול גופא לא אסרו אלא משום דצורך הוצאה היא שהיא איסור דאורייתא ושמעינן לר"ש דאפילו בהוצאה גופא פוטר כשאינה צורך גופא אלא כדי לסלקה מעליו כדאית' פרק המצניע אבל לר' יהודה אסור. אלא דקושטא דמלתא נ"ל דדמי שפיר לגרף של רעי ולא דמי למחתה באפרה דשאני הכא שהוא על השלחן מאיס טפי ואתיא במכ"ש מההיא דקערה כנ"ל ליישב שיטת רש"י אח"ז מצאתי למורי זקיני הגאון מוה"ר יושע זצ"ל בספרו מג"ש שכ"כ בפ' נוטל בשינוי קצת ע"ש ונתתי שבח והודיה לאל יתברך שמו שהנחני בדרך אמת שכוונתי לדברי מורי זקיני זצ"ל: