Penei Yehoshua on Bava Metzia 2aפני יהושע על בבא מציעא ב׳ א
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Penei Yehoshua on Bava Metzia 2a"
Toggle Reader Menu Display Settings
Penei Yehoshua on Bava Metzia
2aב׳ א

בסייעתא דמרן דיהיב חכמה ומדעא. אפרש מסכתא בבא מציעא.

במשנה שנים אוחזין בטלית כו' עד סוף המשנה. וקשיא לי דהך בבא דרישא מיותר לגמרי דבבבא דסיפא דהיה רוכב על גבי בהמה הוי ליה למתני' ז"א אני מצאתיה ז"א אני מצאתי ז"א כולה שלי כו' דזה ישבע כו' ויחלוקו ומינה הוי ידענא דה"ה לטלית דמ"ש דנהי דבבא דרישא דטלית לחוד לא סגי דהא איצטריך הך מילתא דא' רוכב על גבי בהמה לאשמעינן לעיקר דינא דרוכב ומנהיג דקנו תרווייהו משא"כ בבבא דסיפא לחוד בודאי סגי דהא שמעינן מינייהו כולהו דחדא במציאה ואידך במקח וממכר בשלמא לפי' הרי"ף ז"ל דמפרש הך קושיא דמקשה בגמרא לקמן וניחזי זוזי ממאן נקט היינו משום דמתני' דכולה שלי איירי במו"מ והיינו כשהמקח ביד המוכר וכמו שאפרש לקמן דטעמו ונימוקו עמו בהא דאמרינן לימא מתני' דלא כר"י דלא שייך הך מילתא כלל לאחר שהוציא המוכר המקח מידו וקנאו הלוקח במשיכה א"כ ממילא דלא שייך הך מלתא כלל בבבא דסיפא דרוכב ומנהיג דהתם ע"כ איירי להדיא שהבהמה היא ביד הלוקחין שקנאוה ע"י רוכב ומנהיג ומש"ה איצטריך למיתני שפיר הך דינא דמו"מ בבבא דרישא בטלית ובהכי אתי שפיר דברישא נקט תרי בבי חדא במציאה וחדא במקח וממכר ובסיפא לא קתני אלא חדא משום דמו"מ לא שייך התם משא"כ לאינך פירושי דמוקי הך בבא דמו"מ נמי כשהוא ביד הלוקח הדרא קושיא לדוכתא ובני הנבון כה' שמואל שי' תירץ משום דמשמע לקמן דהא דמורי התירא במו"מ היינו משום דאמר חבראי דמי קא יהיב כו' וחבראי ליזל וליטרח ומשמע להדיא דלא איירי בענין היוקרא וזולא דנשתנה השער דבזה לא שייך הוראת היתר אלא דעיקר הקפידא שלהם בגוף הטלית וזה לא שייך בסיפא דא' רוכב ע"ג בהמה דמסקינן דיחלוקו נמי היינו לדמי וא"כ סוף סוף לא נשאר גוף המקח ביד א' מהם לבד כמ"ש מהרש"א ומהרש"ל לקמן בדף ז' ע"ב א"כ ממילא דלא שייך הך בבא דמקח וממכר כלל אלא בטלית לחוד ועדיין צ"ע:

בפרש"י ד"ה שנים אוחזין בטלית דוקא אוחזין כו' שאילו היתה ביד א' לבדו הוי אידך המע"ה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי קמ"ל בפירושו וכי עד השתא לא ידעינן דהמע"ה בכל דוכתי ולכאורה יש ליישב משום דהא דפשיטא לן בכל דוכתי המע"ה היינו דאף ע"ג דלגבי התובע איכא חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו מ"מ לגבי נתבע נמי איכא חזקה דאחזוקי אינש בגזלנא לא מחזקינן ועוד דאוקי ממונא אחזקתיה ואמרינן חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו אבל הכא דאנן אמרינן דקושטא דמילתא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה אלא שכל אחד אמר בדדמי שהוא הגביה קודם דא"א לצמצם וא"כ סד"א דאע"ג דעכשיו הוא ביד א' מהם אלא שמודה דמעיקרא היו שניהם מתעסקים בהגבהתה ושניהם היו אוחזין בה אלא שגברה ידו בכח וחטפה ובא בטענה לומר אין חטפתי ודידי חטפתי שאני הגבהתי קודם במעט רגע וא"כ י"ל דאפי' בכה"ג יחלוקו בשבועה דאף ע"ג דאית ליה מגו דאי בעי אמר לא חטפתי מ"מ י"ל דאיהו גופא סובר שאומר אמת כיון דאמר בדדמי וכמ"ש התוספ' לקמן ויותר יש לנו לומר דשניהם בחזקת כשרים הם ממה שנאמר דאחד מהם בודאי משקר שהוא נגד החזקה דאין אדם תובע וחזקת מרא קמא נמי לא שייך כל כך כיון שעל החזקה גופא נחלקו וא"כ הוצרך רש"י לפרש דבכה"ג נמי הוי המע"ה ולא אמרינן יחלוקו אלא היכא ששניהם אוחזין בפני הב"ד ועי"ל בפשיטות דכוונת רש"י למעוטי היכא דראו עדים מעיקרא דשניהם אוחזין בה והיו מתקוטטים בענין זה כ"א אומר כולה שלי מ"מ כיון דעכשיו יצאה מתחת יד אחד מהם דיינינן המע"ה כנ"ל ודו"ק:

בא"ד ואינו נאמן זה ליטול בשבועה עכ"ל. ויש לתמוה דגדולה מזו ה"ל למימר דמי שהיא יוצאה מתחת ידו נוטל כולה ואפילו שבועה א"צ שכן הוא האמת דעדיין לא נתקנה שבועת היסת בימי המשנה ויש ליישב משום דלשון רש"י קאי אכולהו בבי דמתני' ואפי' בסיפא דזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דהתם נמי שייך לומר דהיכא דיוצאה מתחת יד אחד מהם אין שכנגדו נאמן בשבועה שאם יוצאה מתחת האומר כולה שלי נוטל כולה ואם יוצאה מתחת האומר חציה שלי נוטל חציה אבל לא פסיקא ליה מילתא דהמוחזק נאמן בלא שבועה שהרי אם יוצאה מתחת האומר חציה שלי נהי דנוטל חציה מ"מ צריך לישבע כדין מודה במקצת גמור כנ"ל לכאורה ועדיין צ"ע דבכמה דוכתי משמע מלשון רש"י ז"ל דשבועת היסת נתקנה בזמן המשנה ודו"ק:

שם במשנה זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה כו' והיכא דאחד מהם אינו יכול לישבע בבירור דאדם מדקדק בשבועתו וא"א לצמצם במעט רגע והשני טוען בבירור גמור נראה פשוט שהשני זכה ואף על גב דשניהם אוחזין וקי"ל בכל דוכתי דאפילו התובע אומר ברי והנתבע שמא אפ"ה אמרינן המע"ה היינו היכא שמוחזק קודם שנולד הספק אבל הכא שרוצה לתפוס מחמת ספק לא מהני תפיסתו וכ"נ מל' הרא"ש לקמן בסוגיא דתקפו כהן וצ"ע בקצת פוסקים שכתבו להיפוך בשאר תפיסה מספק ויש לחלק דנהי דבעלמא מהני תפיסה מספק היינו שמוחזק לבדו משא"כ הכא דהשני ג"כ מוחזק וטוען ג"כ ברי תו לא מהני תפיסת השני מספק ועי' בח"מ סי' רכ"ג:

בתוספות בד"ה שנים אוחזין איידי דאיירי בהגוזל בתרא כו' וצריך בכל מסכתא טעם כו' עכ"ל. בחידושי רשב"א ז"ל בכ"י מצאתי טעם אחר דקאי אמתני' דפרק הגוזל בתרא במכיר כליו וספריו ביד אחר דישבע הלוקח תני כמו כן מתני' דהכא דאיירי בשבועת המשנה ואף שדבר זה נפתח בגדולים מ"מ מסתיים בקטן כמוני דנראה לענ"ד ליתן עוד טעם לסמיכות דהך מתני' קאי אמתני' דסוף פרק הגוזל דקתני האומר לחבירו איני יודע אם גזלתיך כו' דפטור והיינו משום דקי"ל המע"ה ומוקמינן גברא אחזקתו שאינו חייב כלום מש"ה איצטריך למיתני הכא דוקא היכא דשייך חזקה הוא דפטר נפשיה באיני יודע אם גזלתיך משא"כ בשנים אוחזין בטלית ז"א אני מצאתיה דאיירי במציאה או שאומר כולה שלי דאיירי במקח וממכר כדמסקינן דאיירי דנקט זוזי מתרווייהו דלפ"ז אין לשום א' מהם חזקת מרא קמא ומש"ה צריך לישבע בברי שאין לו בה פחות מחציה וכדמסקינן לקמן דאמר שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה משא"כ כשאין יכול לישבע בברי אלא שאומר כסבור שאני הגבהתיה תחילה ואיני יודע אם הגבהתי אותה קודם או בהדי הדדי דבזה ודאי זכה הלה שטוען ברי בכל הטלית ע"י שבועתו דלא דמי כלל לאיני יודע אם גזלתיך מטעמא דפרישית וכמ"ש בזה כאן בלשון המשנה דלא מהני תפיסה לאחר שנולד הספק והיינו מזה הטעם גופא דלא שייך חזקת מרא קמא ועיין מ"ש בזה בחידושינו בסוף מסכתא ב"ק:

בתוספות בד"ה ויחלוקו תימא דמ"ש מההיא דארבא דאמרינן כל דאלים גבר עכ"ל. ונראה דהתוספ' לשיטתייהו דמתני' דהכא איירי בכל ענין אפילו היכא שכ"א אומר אני ארגתי דודאי איכא רמאי אפ"ה יחלוקו והיינו ע"כ משום דאף על גב דלפי מה שטוען כ"א כולה שלי ודאי איכא רמאי מ"מ כיון שחלוקה יכולה להיות אמת דיינינן להו יחלוקו א"כ מקשו שפיר דהא בההיא ארבא נמי החלוקה יכולה להיות אמת דאפשר דהשותפות היא בין שניהם אבל לפירוש רש"י דלא אמרינן במתני יחלוקו אלא דוקא במציאה ומקח וממכר כיון דליכא רמאי שכ"א סובר שטוען אמת א"כ אין מקום כלל לקושיא זו דגבי ארבא ודאי חד מינייהו רמאי אע"כ דקושיא זו לשיטתייהו וע"ז משני שפיר דשאני הכא כיון דשניהם אוחזין כו' ותורף כוונתם דתרתי בעינן לענין שיחלוקו חדא שיהיו שניהם מוחזקים בשוה ועוד צריך שיהיה החלוקה יכולה להיות אמת אבל לא איכפת לן במאי דאיכא חד מינייהו רמאי וע"ז הביאו ראיה משנים אדוקים בשטר וכמו שיתבאר לקמן וק"ל:

בד"ה וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן דחציה שלו במגו עכ"ל. ואף על גב דבכל מודה במקצת שייך האי מגו ולא אמרינן ליה משום דאין אדם מעיז וכתבו התוס' בפרק הגוזל דלאו דוקא במלוה אלא בכל מילי דידע חבריה אינו מעיז לכפור בכל אפ"ה מקשו הכא שפיר דהא משמע דמה"ט גופא דאין אדם מעיז יהא כל מודה במקצת נאמן בטענתו דכיון שאינו מעיז ודאי קושטא קאמר אלא דמסקינן דאפ"ה חייב משום דבכולי בעי דלודי אלא אשתמוטי קא משתמט וא"כ הכא דלא שייך למימר אשתמוטי דהא אוחזין בו לפני ב"ד וא"כ ממ"נ יש להאמינו בטענתו ועי"ל דהכא לא הוי העזה אם יטעון כולה שלי כיון דהכל יודעין שאף אם יטען כולה שלי א"א לו ליטול אלא החציה כמו שטוען עכשיו ועי"ל דלא הוי העזה דכיון דלפי טענתו חציה שלי היינו דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה א"כ כי טוען כולה שלי י"ל דאמר בדדמי דא"א לצמצם וכ"ש דבמקח וממכר י"ל כן כיון דנקט זוזי מתרווייהו ואף על גב דלשיטת התוספ' איירי מתני' בכל ענין אפ"ה מקשה שפיר דבמציאה ומקח וממכר מיהא יהא נאמן במגו כו' וק"ל:

בא"ד וא"ת ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי כו' כדאמרינן בפרק החולץ ספק ויבם כו' עכ"ל. וכוונתם להקשות בזה על פירוש רש"י בפרק החולץ דקרי ליה ודאי משום שמוחזק במקצת נכסים וכמ"ש תוספ' שם להדיא ובאמת אף לפי זה אין מזה קושיא לפ' רש"י די"ל דשאני התם כיון שאין א' מהם מוחזק בנכסים אלא שניהם באים לירש ועוד שאין הספק עתיד להתברר בשום ענין מש"ה מוקמינן להו בחזקת הודאי ובכה"ג מחלק הש"ס פרק חזקת הבתים בסוגיא דארבא לענין שודא דדיינא אבל הכא שזה האומר חציה שלי מוחזק בנכסים כמו זה שאומר כולה שלי א"כ איך נוציא הממון מחזקתו ושפיר יש לנו לומר יחלוקו עפ"י שבועה שבענין זה יבורר הספק משא"כ בספק ויבם לא שייך שבועה כנ"ל ליישב ל' רש"י ועפ"ז יש ליישב המשך ל' התוספ' לדבריהם הקודמים ואין להאריך:

בגמרא למה לי למתנא כו' ליתני חדא. אף על דנראה פשוט דהמקשה לא סליק אדעתיה כלל שיש לחלק בין מציאה לשאר מילי אפ"ה לא רצה להקשות בפשיטות דליתני כולה שלי ולא ליתני אני מצאתיה משום דאיכא למידחי דלמא דוקא מציאה נקט משום דליכא רמאי או משום דמורי התירא אלא דמקשה ממ"נ ליתני חדא דאי מציאה דוקא ליתני מציאה לחוד ואי מציאה לאו דוקא אלא ה"ה כל מילי דזה אומר כולה שלי א"כ ליתני בבא דכולה שלי לחוד וע"ז השיב התרצן דחדא קתני וע"כ דאין כוונתו לומר דמציאה דוקא קתני דא"כ פשיטא דלא היה לו לשנות כלל בבא דכולה שלי וליתן מקום לטעות דבכל ענין איירי אלא כוונת התרצן דחדא קתני מציאה וה"ה לכל מילי וע"ז מקשה שפיר א"כ ליתני אני מצאתיה לחוד כיון דלפי סברתך אין שום סברא כלל לחלק בין מציאה לשאר מילי וה"ה דהוי מצי לאקשויי בפשיטות דליתני בבא דכולה שלי לחוד אלא דדרך הש"ס להקשות מעיקרא דליתני בבא דרישא ולא ליתני סיפא ובתר הכי מקשה להיפך ועיין עוד מזה בסמוך:

בפירש"י בד"ה ראיתיה קודם שהגבהת אותה עכ"ל. וכוונתו מבואר דאף על גב דאחד מודה שחבירו הגביה תחילה אלא שאומר דמ"מ היא שלו כיון דראה אותה קודם וידוע לו שראה אותה קודם בבירור כגון שהוא ראה והגיד לחבירו ודקדק רש"י כן מלשון הגמרא דקאמר ה"א בראיה בעלמא קני והיינו מדקתני יחלוקו וא"כ איירי שאינן מחולקים על הגבהה כלל דאל"כ לא שמעינן ממתניתין מידי וכוונתי בזה לדעת בעל קיקיון דיונה ודלא כמהרש"א שהגיה ודו"ק:

בגמרא ומי מצית אמרת חדא קתני והא זה וזה קתני. לכאורה ה"ל לאקשויי הכי מעיקרא ונ"ל ליישב ע"פ מ"ש תוס' דאיכא דוכתא דדייק ואיכא דלא דייק ונראה דדייק היכא דאיכא למטעי במה שעושה שני בבות והיכא דליכא למטעי לא דייק וא"כ לעיל דמשני חדא קתני וע"כ היינו כמ"ש דנקט מציאה וה"ה לכל מילי וא"כ אין להקפיד אי נקט זה וזה כיון שאין כאן מקום לטעות דאף אם נאמר שני בבות הן וכולה שלי כולל לשאר עניינים אין כאן טעות דהאמת הוא כן אבל למאי דמסיק עכשיו דתני משנה יתירה לאשמעינן דראיה לא קני והיינו ע"כ כמ"ש רש"י דכיון דמפרש דבריו מאי אני מצאתיה כולה שלי א"כ משמע להדיא דהכי קאמר כולה שלי שכבר החזקתי בחזקה גמורה שהגבהתיה תחילה והיתה ברשותי לגמרי ואתה תפסת מידי וא"כ ממילא ידעינן דבראיה בעלמא לא קני דבראיה לא שייך לומר כולה שלי שהרי אין לו שום זכות בה אלא במה שאומר שאני ראיתי וא"כ לפ"ז מקשה בגמ' שפיר והא זה וזה קתני וא"כ לפי דבריך אדרבא יש מקום לטעות דנקט משנה יתירא דאני מצאתיה כיון שאינו נכלל בבבא דכולה שלי והיינו משום דבראיה בעלמא קני ואי ס"ד דכוונת התנא לאשמעינן דבראיה בעלמא לא קני שכן הדין באמת לא ה"ל למינקט זה וזה וממילא הוי ידעינן שפיר בע"כ דפרושי מפרש וכמ"ש ואפשר שלזה כוונו התוס' במ"ש איכא דוכתא דדייק ואם אמנם לא כוונו לזה מ"מ הענין נכון בטעמא לפי דרכם:

בפרש"י בד"ה במקח וממכר כו' אבל זה אומר אני ארגתיה כו'. מה שיש לדקדק לדבריו מב' אדוקין בשטר כמו שהקשו תוס' יתבאר לקמן דף ז' ע"ב ע"ש: