Penei Yehoshua on Bava Kamma 2aפני יהושע על בבא קמא ב׳ א
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Penei Yehoshua on Bava Kamma 2a"
Toggle Reader Menu Display Settings
Penei Yehoshua on Bava Kamma
2aב׳ א

בסייעתא דשליט בשמי מרומא: אתחיל לפרש מסכת בבא קמא:

במשנה ארבעה אבות נזיקין כו' לא הרי השור כו' עד סוף המשנה. ומפרשי בגמרא דכל הני לא הרי דקתני היינו כי היכי דלא תקשי נכתוב חד ונילף אידך מיניה ולפ"ז למאי דאמר רבא לקמן דף ה' ע"ב דכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו במה הצד אלא דאפ"ה כתבינהו רחמנא להלכותיהן וא"כ הוי כל המשנה דהכא משנה שאינה צריכה וכמ"ש התוספות שם לקמן דלא קתני אלא להגדיל תורה ויאדיר וזה דוחק אמנם לענ"ד נראה דעיקר משנתינו משנה הצריכה היא דודאי אם היו כל הד' אבות שוין מכל צד במעלותיהן אם כן ממילא דהוי ילפינן חד מאידך בכל פרטי דיניהם ככל הכתוב בכל א' וא' מהם שיהיו נוהגים בכולם וא"כ אכתי הוי קשה וניכתוב חד מינייהו בכל פרטיו ונילף כל אינך מיניה ועוד דלפ"ז אדרבא כיון דכתב רחמנא לכולהו ה"א דמשום הכי כתבינהו רחמנא לכולהו כי היכי דניהוי ד' כתובים הבאים כא' ואין מלמדים וא"כ תו לא הוי שייך למיתני אבות מכלל דאיכא תולדות דאפי' באותן תולדות שדומים לאבות לגמרי מכל צד אפ"ה הוי ממעטינן להו מה"ט דד' כתובים הבאים כא' מש"ה איצטריך למתני כל הנך לא הרי דד' אבות הללו אין דומה א' לחבירו ומש"ה נשתנו כ"א וא' בפרטי דיניהם ממילא דמה"ט תו לא הוי ד' כתובים הבאים כא' ומש"ה שפיר אית לן למימר דכולהו אבות מכלל דאיכא תולדות והיינו בהנך שהתולדות שוה לאב מכל צד כדמסקינן בגמ' במימרא דר"פ ובכל השקלא וטריא דשמעתין כן נ"ל נכון ועיין עוד בדף ה' ע"ב ודו"ק:

שם לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור. יש לדקדק למ"ד בגמרא דמבעה זה השן ושור דנקט לרגלו וכן הוא האמת דהלכתא כשמואל וכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה א"כ אמאי קאמר לא הרי השור כהרי המבעה כדי שלא יקשה ניכתוב רגל ונילף שן מיניה ותיפוק ליה דבאמת תרווייהו מחד קרא נפקא דהיינו מושלח כדאיתא בגמרא דף ג' דושלח משמע רגל ומשמע שן אלא דאיצטריך ובער ללמד על רגל דאזלא ממילא וא"כ איך שייך להקשות דלא לכתוב שן ונילף מרגל במה מצינו יותר עדיף דנילף תרווייהו כחדא בהדיא אלא דא"א כדפרישית וכן בסיפא יש להקשות כן דאמאי איצטריך לומר לא הרי המבעה כהרי השור כדי שלא יקשה נכתוב שן ונילף רגל מיניה דהיינו שיכתוב וביער לחודא ה"א דוקא היכא דמכליא קרנא לכך איצטריך ושלח שהוא הרגל ללמד על השן אף היכא דלא מכליא קרנא. ואיברא דלפי המסקנא דמפרש בגמ' דף ה' דכולהו איצטריכי להילכותיהן וקאמר שן ורגל לפוטרן בר"ה צ"ל דסמיך ג"כ על החלוקות הנ"ל דשני אלו כחדא חשיב עיין שם באריכות. אלא דלק"מ דבלא"ה גם כן שונה התנא משנה שאינה צריכה לפי המסקנא דכולהו איצטריכי להלכותיהן אלא דנקט להגדיל תורה ויאדיר. אבל לפמ"ש בסמוך דאף לפי המסקנא שונה התנא משנה הצריכה בכל הבבות צ"ל דאיצטריך למיתני לא הרי השור לפי שאם היה בשן ורגל באחד מהם מעלה יותר מחבירו מכל צד הוו מוקמינן לקרא דושלח לחד מינייהו והיינו בהאי דמסתבר יותר לחיובא וקרא דוביער הוי דרשינן לכליא קרנא דוקא משא"כ השתא דקתני לא הרי בכל אחד נמצא דלפ"ז שקולים הם שן ורגל ויבואו שניהם כדמסקינן בגמ' אברייתא דושלח זה הרגל וביער זה השן וע"ש בחידושינו ודו"ק:

שם כראי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק. ודאי דלפ"ז קשה נכתוב בור ונילף כולהו מיניה אלא דגם בבור יש פירכא שכן תחילת עשייתו לנזק אלא שלא חש התנא להאריך כיון דבלא"ה נצטרך לומר דאיצטריכי כולהו להילכותיהן ולא נקט אלא משום יגדיל תורה כמ"ש התוספות לקמן לכך לא האריך בזה אבל לפי מ"ש בסמוך בתחלת המשנה ולקמן דף ה' בע"ה יתיישב יותר נכון ועי"ל שחומרת הבור שתחלת עשייתו לנזק פשיטא טובא שחמורה מהנך ג' אבות שהן נזקי ממונו והבור דמי קצת לנזקי גופו כיון שנעשה לנזק כנ"ל:

בפרש"י בד"ה השור והבור כסדר שנכתבו בתורה סדרן כאן וכו' לכאורה נראה שלא בא לפרש טעם סידורן שהרי מצינו כמה דברים במשניות ובש"ס שלא נאמרו ע"פ המקראות ואין טעם לסידורן אלא דכאן קשה לרש"י על שינוי הסדר שהיה לו לסדר אותן כמו שנסדרו בלא הרי דקתני תיכף אח"ז וא"כ קשה על בור לחודא לכך מפרש כסדר שהן כתובים בפרשה סדרן כאן פירוש לפירושו ששור ובור נסמכו יחד בלי הפסק לכך נסמכו ג"כ כאן יחד ולא רצה להרחיקן ולשנות בזה בור לבסוף כמו בסיפא אלא דלפ"ז יקשה שהיה לו להקדים בור לשור כדי שיסמכו אלו השלשה יחד כמו בסיפא ומה ראה להפסיק בבור ועוד שלכאורה שור דמתניתין היינו שור דאזיק שור וזהו נכתב אחר בור לכך פירש דפרשה ראשונה נאמרה בשור וכוונתו על שור דאזיק אדם שגם זה נכלל בשור דמתני' כדאיתא דף ד' ע"ב וזה נכתב קודם לבור וק"ל:

בד"ה מבעה מפרש בגמ'. לא רצה לפרש מאי מבעה כיון דתליא בפלוגתא דרב ושמואל לקמן וסמך בזה על המעיין:

בד"ה הבער כי תצא אש. הא דלא פירש סתם הבער היינו אש נראה דק"ל לישנא דמתני' דקתני וההבער ולא נקט והמבעיר לכך פירש דלשון הבער היינו כי תצא אש שפירושה תצא מעצמה וזהו אש דקרא דכתיב בזה הלשון ממש משא"כ המבעיר משמע בידים לכן נקט הבער וק"ל. אבל האמת יורה דרכו כשנדקדק בלשון רש"י שכתב מבעה מפרש בגמ' ולא קאמר והמבעה כלישנא דמתני' וכן גבי הבער לא נקט וההבער כלשון המשנה. לכן נראה דלא בא לציין כאן במשנה אלא כל זה הוא דיבור א' עם הקודם שבא לפרש סדורן כאן על סדר המקראות וגם על מה שכתוב לפני פניו דקרי אבות להנך דכתיבי בקרא בהדיא וכבר פי' שנים מהם שהם שור ובור שנכתבו בשני פרשיות הסמוכים וע"ז מפרש והולך מבעה היכן נאמרה מפ' בגמ' וכוונת רש"י כשמואל שהלכתא כוותיה ואש נאמרה תיכף אחר בור ומפ' עוד הבער היכא כתיבא כי תצא אש שכתוב כן בתורה אחר מבעה וזה נכון. אלא לפי דמבעה תליא בפלוגתא לא רצה להאריך. ובודאי דלרב א"צ לפרש טעם הסמוכים אלא בשור ובור שהם סמוכים ממש משא"כ אינך נסדרו בסדר לא הרי כמ"ש התוספות:

בד"ה במיטב הארץ מעידית שבנכסיו אם רוצה לפרוע לו קרקע. בא למעט שאם אינו רוצה ליתן לו קרקע אלא מטלטלין רשות בידו ואז א"צ ליתן לו עידית אלא אפילו סובין מיטב איקרי כמ"ש לקמן בגמרא ומ"ש במשנה סתם במיטב הארץ לפי שעיקר שיעבוד הוא על קרקע ואז צריך ליתן לו מיטב דהיינו עידית ולישנא דקרא נקט מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם:

בתוספות בד"ה לא הרי השור וכו' פירוש אין קולתו של זה כקולתו של זה כדמפ' לקמן בגמ' למ"ד דנקט שור לקרנו וכו' משום דשור כוונתו להזיק ומבעה אין כוונתו להזיק. אין לפרש דדוקא אליבא דמ"ד שור לקרנו הפי' כך ולא אליבא דמ"ד שור לרגלו שהרי אליבא דמ"ד שור לרגלו כ"ש שהפי' הוא כך אלא דאליבא דמ"ד שור לרגלו לא הוצרך לפרש שהרי מפרש בעצמו כן. אלא דאליבא דרב יהודה דאמר שור לקרנו ומפרש לא הרי השור שאין הנאה להזיקו כראי השן שיש הנאה וא"כ היה נראה לפרש בהיפך שהרי מה שיש הנאה להזיקו הוא חומרא באמת. וכן מפרש לא הרי השן שאין כוונתו להזיק משמע שאין חומרת השן כשל קרן דהא כוונתו להזיק היא חומרא לכך פי' תוספות שהאמת אינו כן. אלא צ"ל להיפך אין הקולא של זה כשל זה כדמפרש רב אשי אליבא דר"י ואף למאי דס"ד מעיקרא היינו מוכרחים לפרש כמ"ש התוס' דנקט החמור תחילה אלא מעיקרא טעה בסברא גופא והיינו לעשות הקולא חומרא והחומרא קולא דהיינו הנאה להזיקו סבר שהוא קולא ובאמת היא חומרא וכן כוונתו להזיק מעיקרא סבר שקולא היא ובאמת היא חומרא וק"ל:

בא"ד ושינה התלמוד כאן פי' משאר מקומות. פי' דבכל מקום פי' לא הרי זה כהרי זה אין חומרא של זה כחומרא של זה אבל כאן א"א לפרש כך שהרי הזכיר החמור תחילה בלא זה וזה שיש בו רוח חיים זהו חומרא. אבל אין לפרש כוונת התוספות במ"ש ושינה כאן התלמוד דקאי אדסמיך ליה דהיינו על הצד השוה שבהם שבכ"מ שנזכר בש"ס לא הרי זה כהרי זה כוונתו לחזור הדין וללמוד על הצה"ש שבהם כדי לרבות שאר דברים וכאן לא מפרשינן הכי שאם לזה כוונת התוספות לא הוי משני מידי דמה שהזכיר החמור תחילה אינו מוציא מזה הפי' דאדרבא כך היינו מפרשים דכוונת התנא ללמד דלאו דוקא הני ד' אבות ותולדותיהן אלא אפילו שאר נזקים איתרבי דמ"ש ועל זה מפרש דא"ל דשאני שור ומבעה שיש בו ר"ח משא"כ שאר נזקין שאין בו ר"ח אש יוכיח וא"ל דשאני אש שדרכו לילך ולהזיק בור יוכיח וא"כ שייך שפיר להזכיר החמור ברישא א"ו שלא כיוונו התוספות לזה אלא מ"ש ושינה היינו דמפרש התלמוד לא הרי זה פי' אין קולא של זה ובכ"מ הפי' אין חומרא של זה וזהו דכאן א"א לפרש כן כיון דמתניתין הזכיר בפי' החומרא תחילה ודאתאן עלה מיהא א"ל למה באמת שינה התלמוד כאן מלפרש דכוונת התנא במ"ש לא הרי כדי ללמד הצד השוה דא"א לפרש כן דא"כ ה"ל לפרש עוד פרכת הבור ולומר וחזר הדין כסוגית הש"ס א"ו שלא כיון התנא לזה והא דנקט הצד השוה סמך על כל הסברות החיצונות ועוד שהרי כל מה דמרבינן מצד השוה לא אתיא אלא מבור ומחדא מהנך ומה לו להזכיר לא הרי גבי אינך א"ו שכוונת המשנה כדמפרש הש"ס בדף ה' דלא תקשי לכתוב חדא ונילף אידך מיניה ודו"ק:

בגמרא מדקתני אבות וכו' פי' הרי"ף והרא"ש דלאו על כללי התולדות קא מיבעיא ליה אם הם כמו כללי האבות דמהיכא תיתי לא יהיה כיוצא בהם דכיון דרבינהו חכמים ודאי שהם שווים בכל צד וא"כ למה נחלק ביניהם אלא כיון דמצינו באבות גופייהו דינים חלוקים זה מזה לכך מיבעי ליה בפרטי תולדות אם נאמר שכל תולדה נמשך אחר אב שלו בכל דיניו או לא ז"ל בקיצור ע"ש באריכות. אך מלשון רש"י לא משמע כן שכתב בהדיא בע"ב הכא מאי מי אמרינן ל"ש אב ל"ש תולדה אם הזיק משלם או לא הרי לפניך דעל כללי התולדות מיבעיא ליה וגם מסוגית הש"ס משמע כן מדקאמר גבי שבת תנן וכו' והתם ודאי על כללי אבות ותולדות קאמר דחיוב חטאת וסקילה שוה בכולם אף דמצינו באבות חלוקי דינים בשיעורין וכיוצא בזה לא מפרש הכא אלא סקילה וחטאת השוה בכולן והטעם דודאי על הפרטים לא שייך להסתפק כלל דאף אם נאמר תולדותיהם לאו כיוצא בהם עכ"פ יש לכל תולדה להדמות לאב שלה כדמצינו גבי טומאה אלא על כללי התולדות קא מיבעיא אם הם כיוצא בהם של כללי אבות כדמצינו גבי שבת או לא כדמצינו גבי טומאה. ודברי הרא"ש והרי"ף צ"ע מי דחקם לפרש כן דמהיכא תיתי לחלק. ונ"ל דלא קשיא מידי דודאי אין כוונת הש"ס כאן לענין גוף הדין לידע חיוב ופטור בתולדות דאיך שייך לומר כן כיון דתולדות גופיה אכתי לא ידעינן מאי נינהו מדקאמר מכלל דאיכא תולדות איך שייך לשאול הדין שלהם ואין זה סוגית הש"ס אלא תחילה ה"ל לפרש מאי נינהו תולדות ואז אפשר שהיינו יכולים לפרש בקל מאיזה משנה או ברייתא או מצד סברא א"ו דכוונת הש"ס לאו לענין הדין עדיין אלא היא גופיה מיבעי' ליה שדקדק מלשון המשנה אבות מכלל דאיכא איזה תולדות וקא מיבעיא ליה איזה תולדות יש לנו להביא אם התולדות שהם שווים לאבות מצד המעלה וא"כ בוודאי נאמר שהם כיוצא בהם לדינא כמ"ש הרי"ף והרא"ש וכן הוא בגמרא בהדיא דקאמר מ"ש קרן דכוונתו להזיק תולדה נמי וכן בכולהו או נאמר תולדותיהם לאו כיוצא בהן לפי שאין לנו להביא שום תולדה השוה להם מצד המעלה אלא פחותים מהם וא"כ גם לענין דינא לא יהיה כיוצא מאבות. ע"ז שייך שפיר גבי שבת תנן פי' ששם כיוונו לתולדות השוה מצד המעלה לכך הם כיוצא בהם לכלל האבות וגבי טומאה כיוונו לתולדות שאינם שווים מצד המעלה אלא פחותים מהם דמכח האבות קאתי לכן אין דינם כיוצא בהם הכא מאי אם יש להם תולדות השוים להם או פחותים מהם וכו' כנ"ל ברור בסוגיית הש"ס. ועפ"ז מיושב מה שמקשין העולם דנפשוט ממתני' דתולדותיהם כיוצא בהן דאלת"ה למה הוצרך המשנה לפרש לא הרי דכדי שלא תקשה לכתוב חדא ונילף אידך ור"ל שאם לא יכתוב בתורה להדיא יהיה אותו דבר תולדה כמו שפירש"י וא"כ לא תהיה כיוצא בו אבל לפי מ"ש א"ש דלעולם נאמר תולדותיהן לאו כיוצא בהם והיינו לפי שאינם שווים מצד מעלה כמו אבות וא"כ היא גופיה הוצרך המשנה לפרש ולומר לא הרי שהאבות אינם שווים א' לחבירו מצד מעלה שאם היו שוין תקשי נכתוב חדא ונילף אידך דאף שיהיה תולדה תהיה כיוצא בה לכך קאמר לא הרי שאינם שוים והוצרכו לכתוב שלא יהיו תולדות דלאו כיוצא בהם ודו"ק ולפי' הרא"ש כ"ש דלא קשיא מידי ודו"ק:

בתוספות בד"ה ולר"א אמאי קרי ליה אב וא"ת דנימא נ"מ לענין התראה וכו' לכאורה דברי תוספות תמוהים שלא אמרו בגמ' ולר"א מאי איכא בין אב לתולדה כמ"ש לעיל אלא אמאי קרי ליה אב וא"כ יש לפרש דהיא גופיה קשיא ליה מאי ראו החכמים לקרות לזו אב ולזו תולדה וא"כ צריך להתרות לתולדה משום אב ולא אמרו שכולם אבות הן דבשלמא לרבנן אין להקשות כן דלדידהו לעולם אין קורין אבות אלא ל"ט כיון דאית להו דלא מחייב אתולדה במקום אב צ"ל דנפקא מקרא דברים הדברים אלה הדברים שנלמד מגימטריא שאין כאן אלא ל"ט מלאכות חטאות. או ר"ל ממלאכה ומלאכה שבתורה וא"כ ראו חכמים לחלק כל מלאכות שבעולם על ל"ט מלאכות חלוקים לומר שכולם נכללו באותן ל"ט אלא שביררו החשובים מכל מין להיות אבות והשאר תולדות מלאכות השוין לאבות כ"א למינה וא"כ אין שייך להקשות ואמאי קרי ליה דא"א לקרות לכולן אבות כדפרישית לכך פריך מאי נ"מ פי' מה רמזה התורה באמת שיש ל"ט מלאכות כיון שמצינו יותר שהם כיוצא בהם לחיובא ומשני שהרמז הוא לחיוב חטאת אבל לר"א לא שייך להקשות מאי נ"מ אלא אמאי קרי לה פי' למה קרי לזו אב ולזו תולדה ולא אמרו שכולן אבות הן ולהתרות לכ"א בשמה ולא מקשה תוספות מידי. ואפשר שלזה כיוונו תוספות באמת בתירוץ שני שכתבו ועי"ל דזהו מה שמתרץ הך דהוי במשכן חשיבא קרי לה אב וצריך להתרות פירוש לפירושן שהתרצן גילה סברא זו שהמקשן היה סובר דכיון שלא מצינו שום חשיבות במלאכה א' יותר מחברתה וגם לא בא המספר ל"ט בשום מקום לר"א היה לו לקרות לכולם אבות ולהתרות לכ"א בשמה וע"ז השיב התרצן דמצינו חשיבות לאותן שהיו במשכן לקרותן אב ולהתרות בשמה כן נ"ל בפי' התוספות אף שקצרו בלשונם וצ"ע ודו"ק: