פלא יועץ שס״ד:א

והנה כל הדברים המסורים ללב צריכים עזר הלב, שהרי אם יאמרו לאדם שיירא והוא אינו ירא, לא יוכל לירא, וכן על זו הדרך אם יאמרו לו שלא יירא והוא ירא, או אם יאמרו לו שיצטער או שלא יצטער, שישמח או שלא ישמח וכדומה, לא יוכל לעשות הפך ממה שלבו חפץ, רק על פי שכלו יהלל איש שיהפך את לבו וינהגהו אל המקום אשר יהיה שמה הרוח, על ידי מחשבות טהורות תדיריות. והן אמת שענינים אלו עקרם תלוי לפי מעשיו של אדם ולפי זכות הנפש, כך עיניו תחזינה מישרים, ואף על גב דאיהו לא חזי, מזלה חזי (מגילה ג, א), ברוחניות מה למעלה, ויהי לו עזר משד''י לשמח בעדן חדוה ולהתעצב בעדן עציבותא, וליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא ולעבד עבודה שלמה כדת מה לעשות. אבל אף על פי כן, ביד כל אדם להעזר על ידי מחשבות טהורות, ואם אינו עושה כלם, עושה מחצה לפחות ברצוא ושוב ולפם צערא אגרא, והבא לטהר מסיעין אותו:

והחי יתן אל לבו כמה שמחה היה שמח אם היה מוצא שלל רב, והכל כאין נגד החיים, וכמה שמחה היה שמח אם היה נצול ממות לחיים, כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, וכל חיי העולם הזה הבל המה נגד חיי העולם הבא, שהרי אמרו (אבות ד, יז) יפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. וכל חיי העולם הבא כלא חשיבי נגד עשית רצון הבורא, שהרי אמרו (שם) יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ואם אדם שמח במצאו שלל רב, על אחת כמה וכמה שמחה כפולה ומכפלת צריך שישמח על התורה ועל העבודה ועל קיום מצות השם:

ועוד החי יתן אל לבו מה יקר וגדלה נעשה לאיש אשר המלך חפץ בו, והקים מעפר דל ורצה בו שישרת לפניו, ישמח לבו ויגל כבודו וכל העם מקצה יאשרוהו ויאמרו אשריו ואשרי חלקו שזכה לכבוד גדול כזה, וסוף סוף המלך הוא בשר ודם כמותו, היום כאן ומחר בקבר, והוא ערל לב וערל בשר, על אחת כמה וכמה צריך שישמח איש אשר מלך העולם אשר אין מספר לגדודיו, מלאכים ושרפים עומדים ממעל לו ולגדלתו אין חקר ואין תכלית, ובחר ורצה בנו לעמד לשרת לפניו ולברך בשמו ולדבר אליו פנים אל פנים בכל עת, מה שלא נתן רשות למלאכי השרת, ומשתעשע בנו ויש לו נחת רוח גדול במעשינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ובונה בשמים עליותיו, אף שאינו צריך לנו, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות (מכות כג, ב) כדי לתן להם שכר טוב בעמלם, ויאמר נא ישראל מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו (תהלים ח ה) וכו', כבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו, אי אפשר שלא לשמח:

וכבר כתבו גורי האר''י שבאמרו, ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וכו', וכן באמרו, עלינו לשבח לאדון הכל שלא עשנו כגויי הארצות וכו', ישמח ישראל שמחה רבה כמי שהוא עומד לשרף והצילוהו מן השרפה ועשאוהו מלך, כי אין שרפה כשרפת הנפש, ואין מלכות כהיות עבד מלך גדול ונורא, משרת לפניו. וכן באמרו, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. או באמרו, אשר קדשנו במצוותיו, וכזאת וכזאת כמה דברים שתקנו לנו בנסח תפלות וברכות, שאם יעמיק בהם להבין להשכיל כמה טובה ויקר וגדלה עשה לנו אברהם שבשמים, ישמח לבו ויגל כבודו על כל דבור ודבור. וכן באמרו, אבינו אלהינו מלך העולם, המעמיק ישמח שמחה רבה:

ובפרט על אחת כמה וכמה ישמח האיש על כמה מצות שכליות ותענוגי בני אדם, כגון הנותן חנות ומברך לקונו על הנאותיו ועל חסדיו. והמתפלל ומבקש צרכיו וכדומה, למצוה תחשב ועושה נחת רוח ליוצרו וקובע לו שכר, היש חך מתוך מזה, וכן האוכל ושותה בשבת ויום טוב ומצות עונה וכדומה, למצוה תחשב ועושה נחת רוח ליוצרו וקובע לו שכר, היש חך מתוק מזה, ואפלו במלי דרשות, כגון שאוכל ושותה וישן ונושא ונותן, אם עושה לשם שמים למצוה תחשב ומקבל שכר, על זאת ישמח ישראל בעושיו שמחה רבה, אי אפשר שלא לשמח, אלא שצריך לשים לב ולהתחזק במחשבות טהורות על דרך שאנו אומרים, אשרי איש שישמע למצוותיך ותורתך ודברך ישים על לבו. ובמאי דקמן הביטה וראה, שכמה שישמח האיש על רב הטובה אשר עשה השם לישראל וקדשנו במצותיו, למצוה תחשב ועושה נחת רוח ליוצרו וקובע לו שכר, היש חך מתוק מזה, אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין לט ב) דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אבל בשכר השמחה אדם אוכל בעולם הזה. והשכר היותר גדול שיש על השמחה, שזוכה להשגת החכמה והשגת השלמות, שכן גלה סודו רבנו האר''י ז''ל, שמה שזכה להשגת חכמה נפלאה והשגת רוח הקדש, הכל היה בשביל שהיה שמח שמחה רבה בעסקו בתורה ובקימו שום מצוה יותר ממוצא שלל רב נמצא ששכר שמחה של מצוה, מצוה:

וידוע שבכל מצוה ומצוה, לפם צערא אגרא. כן לענין השמחה, האיש אשר הוא מר נפש מקורות הזמן, אם בעת עסקו בתורה ותפלות וברכות ומצות, ובשבת יפנה לבבו וישכח עצבו ורגזו וישמח בעושיו, יגדל שכרו יותר ויותר ממי שהוא שקט ושאנן. וידמה האיש הישראלי בשמחת עבודת השם יתברך שמו, כמי שהרויח אלף אלפים דינרי זהב שבשמחתו משכח צער פרוטה קטנה שאבדה לו, שיותר מהמה הוא שמחת עבודת השם יתברך שמו נגד כל מקרי הזמן של העולם הזה. ואפלו צרת הנפש, כגון על חרבן בית המקדש ועל חטאיו, שחובה להצטער ולהתאונן לא כל העתים שוות, אלא זמן עציבותא לחוד וזמן חדוה לחוד, ובשמחתו לא יתערב זר:

וצריך האדם להיות שליט ברוחו להתעצב כשירצה, ולשמח כשירצה, ולא יכנס האחד בגבול חברו, אלא השמחה והעצבות יעמדו איש על מקומו, לכשירצה יוציא זה וכשירצה יוציא זה. ולפעמים צריך לשמח מצד אחד ולהתעצב מצד אחר, ויהיה עין במר בוכה ולב שמח, כגון בראש השנה ויום הכפורים, כמו שכתבתי במקומו. ולפעמים יגביר השמחה, והעצבות יהיה מועט כצל עובר, כגון בימים טובים באמרו, מפני חטאינו גלינו מארצנו. ולפעמים להפך, דבר בעתו מה טוב. ועל כגון זה נאמר (משלי טז לב) טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר:

ולא די לאדם במה שישמח לבו, אלא גם ישמח לב אמללים ונדכאים כאשר יוכל במה שיוכל לכבדם ולחבבם ולנשאם ולהנאותם, ולמצוה רבה תחשב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ו, ב) כל הנהנה מסעדת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות. וראוי לכל אחד שישתדל כאשר יוכל, לשמח חתן, וכל אדם אינו חיב אלא כשעורו, וטוב מעט בכונת לשם שמים, ולא כמו שנוהגים קצת שמרבים בשמחות וגיל באמר שעושים לשם מצוה לשמח חתן וכלה, ויוצאים מן השורה עד שלא נשאר אלא עברה בידם, כגון לשורר שירי נכרים ושירי עגבים, והתערבות ונשים מקשטות, משוררים ומרקדים יחד, והשטן מרקד ביניהם ושמח עמהם כי מצא שלל רב, מצוה לעברה נהפכה ושמחה לתוגה תהפך חס ושלום:

וראוי למנהיגי העיר לעמד על המשמר בכל תקף שלא יצאו מן השורה לעבר עברה, כדי שלא יסעו ממתק''ה ויחנו במר''ה ובתבערה. ואלו דברים שה''ן להן שעור ומדה כדכתיב (תהלים ב יא) וגילו ברעדה. במקום גילה שם תהא רעדה (ברכות ל ב):

והגדר הגדול, שתיה כדת במדה, למען יהיו ערומים ויעשו בדעת, שאם ישתו וישכרו, לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו ובכל צואה יתלכלכו טוב איש יכלכל דבריו במשפט, ישמח ישראל בעושיו שמחה של מצוה, ובשמחתו לא יתערב זר ולא יהיה חלק לסטרא אחרא, ומבטל להם שיהיו שמחים לעולם לארד ימים דשנים ורעננים ולא תאנה עליהם רעה ונגע לא יקרב באהליהם:

וכשם שמצוה לשמח שמחה של מצוה, כל קְבל דנא אסור לשמח שמחה של רשות, כי כן אמרו בזהר הקדוש דאסור להסתכל בדבר המשמח, כי עשן שרפת בית המקדש הוא לנו כסות עינים. ואמרו בש''ס (ברכות לא, א) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה. וכל שכן השמחים אל גיל כעמים בימי אידם, או השמחים וימלא שחוק פיהם בשמעם קול כסיל ברב דברים של ליצנות, שהם חוטאים ומחטיאים, שהמדבר ורואה ששוחקים לקולו, ירחב לבבו ומוסיף על חטאתו פשע, דברים רעים כהנה וכהנה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי עושי אלה אין זזין משם עד שנגזר עליהם שום גזרה רעה רחמנא לצלן, שבמקום סז למחות על כבוד שמים עושים שחוק וקלות ראש. אשרי האיש אשר לא הלך וכו' ובמושב לצים לא ישב (תהלים א א). וכתיב (משלי יד כג) בכל עצב יהיה מותר רק ביום עשה ה' שנשמר חקיו ומצותיו, נגילה ונשמחה בו: