הלמוד והמעשה
"נעשה ונשמע". הקדמת "נעשה" ל"נשמע" מצינת את הוקרת התורה מצד סגולתה האלהית, יותר על מה שראוי להוקירה מצד צורך התועלת המעשית שיש בלמודה. כי כיון שכבר נאמר "נעשה" הרי הקישור אל ערך הלמוד המעשי הוא כבר בכלל, ו"נשמע" מציין את הקישור אל ערך הלמוד הסגולי.
"ושמרתם זו משנה, ועשיתם - כמשמעו" (רש"י דברים ד' ו'). אם נפרש משנה כתואר הפשוט, שאינו מכוון להביא לידי מעשה, "ותנאים מבלי עולם ,שמורים הלכה מתוך משנתם", אז י"ל ועשיתם - שתלמדו הלכה למעשה. אבל לפי דברי רבנו חננאל, בב"מ (ס"פ אלו מציאות), משנה כוללת גמר בירור הלכה למעשה על פי המסקנא גם כן, אם כן כלול במשנה כבר הלמוד למעשה, על כן צריך לומר ועשיתם כמשמעו: עצם המעשה.
רוח הקודש העמוק של היהדות, החותר להשוות את החיים המעשיים עם החיים האציליים בפועל, הוא הכח הנשמתי המפרה את ההלכות ודקדוקיהן, והוא הנותן את העמילן להפלפול המרחיב את גבוליו בחוגים המעשיים של ההויות והסוגיות.
כל הידיעות הרוחניות שבתורה הן כדמות גבולים מסומנים לבא אליהם, ע"י השתדלות באמצעים המביאים להם, ע"פ ההכנות הראויות. ומי שירצה לבא אליהם בלא שימת לב ליסוד ההכנות, תחת דברים של אמת יביא לו דברי דמיונות. טמן עצל ידו בצלחת, גם אל פיהו לא ישיבנה.
לא בעצם השגת התכלית של השלמות הרוחנית הוא עיקר הפלא שבו, כי אם באפן ההגעה אליה ע"י הדרכים המיוחדים וראויים להשגתה. על כן צריך שיברר האדם לעצמו מה הנה הדרכים, שעל ידם דוקא יהיו ציוריו הפנימיים עומדים במעלה טובה, שהם גורמים שיהיו מתעלים כל מעשיו חפציו ורגשותיו, - ובהם ידבק. וכן בלמוד התורה, שבכללות הכרחיותו כלחם לגוף, וביותר למוד הצד העיוני שבה, שהוא העיקר המרומם את הנפש. אמנם אי אפשר כלל היה להיות מבואר בהרחבה בתורה שבכתב ושבעל פה, שהצד העיוני בה הוא העיקר בלמוד. כי דוקא ההערה על האמצעיים, שהם לכאורה נמוכים מעצם התכלית, צריכה היא השפעה יותר גדולה מההערה על דברי התכלית. כי בטבע הנפש היא נמשכת אל התכלית יותר מלהאמצעים, וגם הדמיון לא יחלוק על ערך עצם התכלית של השלמות כי אם על האמצעיים, מתוך חסרון השגתו והפסד סברתו, שאפשר להשיג את התכלית גם בלעדם, ורק ההוראה העליונה, המבוררת ומושכלת, צריכה להעמיד על האמת של הכרחיות האמצעיים ויקרת גדל ערכם. ולפיכך עניני תוכחת מוסר והדרכה כוללת, שהם דברים יסודיים ותכליתיים, הי' להם מקום להתגלות גם ע"י כל הנביאים, אבל הדברים המעשיים שבתורה, שהם בערך אמצעיים ומכשירים אל התכלית, צריכים להתגלות דוקא ע"י נבואת משה ע"ה אדון הנביאים. ודוגמא לדבר מציאות חיי עולם הבא, שלא הוזכרה כי אם ברמזים, מפני שלפי תגבורת ערכה האיכותי די לו בזה, ואם הי' מתפרש יותר הי' מוסיף ומתגבר כח המשיכה המיוחד לו, עד שלא הי' מניח מקום לציורים אחרים, שבאמת הם כולם גם מועילים לו ומרוממים אותו, כמו הצלחת הכלל והפרט אפילו בהוה, ואהבת ד' מצד עצמה, שהיא עולה על כל, עם כל חלופי המקורות הפרטיים, שיסוד האהבה נמשך מהם; ורק אח"כ כשנתמוטטה ההכרה, עד כדי קלקול המינים, לאמר שאין עולם אלא אחד, הוצרכו לתקן "מן העולם עד העולם", כדי להחזירה למעמדה הראוי. כמו כן בתביעה הממשית ללמוד העיוני ויתרונו, עם זהירות היחש והערך של תלמוד הדברים המעשיים, שצריכה פעולת המשכה מיוחדת אליהם, בהתגלות העיקריות שבלמודם ועשיתם, לעומת היסוד העיוני, שההכרה הפנימית הכללית מספקת לו במעוט כמות עם גודל כח המשכתה האיכותית, - דוקא עי"ז תתקיים התורה בישראל כראוי ותאיר באורה הגדול.
בלמוד ישנם שני מינים. יש דבר שהלמוד שלו יש לו ערך גדול מפני שהנושא שלו הוא חשוב מאד כמו העיון באלהות, ובנפש ושכל, וכדומה מענינים נשגבים, ויש מין למוד שהנושא אין לו ערך נכבד מצד עצמו ומכל מקום הוא חשוב מפני שהוא מועיל מצד המעשה והתכלית היוצאת ממנו. ועוד יש צד שלישי, ממה שראוי להביא כל מה שאפשר מהנמצאים, בין העצמים ובין המקרים, במערכה של הידיעה, והרי אנו מרחיבים שכלנו במה שמוסיפים על כל פנים ידיעה וציור שכלי, ועל כן ישנם לפעמים דברים, שאין להם שום ערך חשוב מצד עצמם ומכל-מקום ראוי לדעת אותם, מפני התועלת של שימוש השכל והתפשטותו בשלימות של הידיעה. אמנם אין להחליף הענינים זה בזה. וכן בחלקי הלמוד של התורה יש דברים. שתלמודם הוא עיקר גדול מצד עצמו, ויש דברים שהחקירה בהם היא חשובה עוד יותר מערך המעשה, מפני עצם עבודת העיון בהם. והרי כל דבר של תורה, אפילו דקדוק קל והנהגה ישרה, יש לו ערך חשוב, ועל כל פנים בהלכות קלות כעניני דרך ארץ וכדומה יש לומר שהתלמוד בהם נערך בחשיבות עוד יותר מהמעשה, ועל כל פנים אינו נופל בערכו מלימוד בדבר שאינו נוגע כלל למעשה, וגם נושאו אינו חשוב כל כך, אלא מפני חשיבות עצם עסק ידיעת האמת ובירורה. וכמו שנמצא בלמודי חול של הפרטים ההיסטוריים, וכן ידיעות השפות גם העתיקות, וכדומה, שכל למוד שכללו מועיל גם כל פרטיו הם השלמה ותוספת להדר השכל, מזה אתה דן קל וחומר על כל דבר פרטי של תורה שלמה שלנו, כמה יקר וחביב צריך הוא להיות.